דין המשנה ששחיטתו כשרה מתייחס גם לשוחט במזיד, שהרי המשנה כתבה "אף
.דיזמב אקווד ונייה ושפנב בייחתמו ,"הרשכ ותטיחש ושפנב בייחתמש יפ לע
וגם רש"י כתב, ביום הכיפורים מתחייב כרת, והיינו דווקא במזיד.
|
וא תבשה רחאל רשבה תא לוכאל רתומו הרשכ ותטיחשש הנשמה ירבד תנווכ .א
לאחר יום הכיפורים, אבל בשבת עצמה וביום הכיפורים עצמו אסור לאכול את
.רשבה
ב. לרש"י היה קשה, מהו החידוש שאסורה באכילה ליומא, הרי כדי לאכול ייאלץ
האדם לעבור על איסור מבשל. ועוד: כדי להכשיר את הבשר לאכילה, יימצא עובר
על איסור בורר כשימלח את הבשר להוצאת דמו. לכן כתב רש"י ואפילו בא לאכול
ורישכהל בייח וניא יח רשב לכואה יכ ,ומד תאצוה אלבו לושיב אלב ,יח רשב
בהוצאת דם.
|
|
א. דברי רב שאסורה באכילה ליומא בשבת או ביום הכיפורים.
ב. בני הישיבה הוכיחו מדברי המשנה שהבשר אסור באכילה ביום שבת, כיוון
שהמשנה נקטה 'שבת ויום הכיפורים', וכמו שברור שאסור לאכול ביום הכיפורים
כך גם אסור לאכול בשבת, וזה ייתכן רק לשיטת רבי יהודה.
|
א. ת"ק סובר שמחתכין את הנבלה לפני הכלבים גם כאשר נתנבלה הבהמה בשבת,
ובכניסת השבת הייתה בחיים, ואין על הנבלה איסור מוקצה.
רבי יהודה סובר שרק אם נתנבלה הבהמה בערב שבת מותר לחתכה בשבת, אבל
אם הייתה חיה בכניסת השבת הרי היא מוקצה ואסור לחתכה בשבת.
ב. לפי רבי יהודה, במקרה של שוחט בשבת או ביום הכיפורים, הרי בכניסת השבת
הבהמה הייתה בחיים ולא היתה בה הכנה, לכן היא מוקצה. לכן, לאחר שנשחטה
בשבת היא אסורה באכילה בו ביום משום מוקצה.
|
א. אביי דחה את דברי ר' אבא כך: כאשר הבהמה נתנבלה בשבת, היא מוקצה כיוון
שבכניסת השבת לא הייתה מיועדת בהמה זו להיות נבלה ולכן היא מוקצה לפי
.הדוהי יבר תטיש
הטיחשל תדעוימ המהבה התייה תבשה תסינכב ,תבשב טחששכ ,ונלש הרקמב לבא
לאכילת אדם, ולא הייתה מוקצה בכניסת השבת, לכן אין לאסור את אכילתה
.הדוהי יבר יפל ,הטיחשה רחאל תבשב
איהו ,לדגל אלא הליכאל תדעוימ התייה אל תבשה תסינכ ינפל הייחב המהב .ב
מוקצה בכניסת השבת, ולכן לפי רבי יהודה כשנשחטה בשבת היא אסורה באכילה
מטעם מוקצה.
|
תדעוימ הניא גחה וא תבשה תסינכב המהבש רבוסש אבא 'ר לע תלאוש ארמגה
לאכילה אלא לגדל, והיא מוקצה. אם כך, כיצד ייתכן שמותר לשחוט בהמה ביום
.גחה תסינכב הצקומ התייה איה ירה ?הלכאלו בוט
|
א. כשנשחטה הבהמה ביום טוב, שהרי שחיטה מותרת ביום טוב, הוברר הדבר
שבכניסת יום טוב הייתה הבהמה עומדת לשחיטה, והיא אינה מוקצה.
ב. בסוגייתנו בשוחט בשבת, אם לא שחטה בערב שבת, והרי בשבת שחיטה אסורה,
ירהו ,הטחשל טילחה תבשב קרו ,לדגל אלא הטיחשל הדמע אל המהבהש ררבתמ
.תבשב הליכאב הרוסאו ,הצקומ התייה תבשה תסינכב
|
א. לפי ברייתא זו, הלוקח יין מבין הכותים בערב שבת, ואין לו אפשרות להפריש
שירפא ינאש תורשעמהו המורתה :רמוא ,תבשה תסינכ ינפל תורשעמו תומורת
במוצאי שבת, יתברר למפרע שאלו הן התרומה והמעשרות שהפרשתי לפני שבת,
ומה ששתה בשבת היה חולין.
ומכיוון שרבי יהודה אוסר להפריש כך, מוכח שרבי יהודה אינו סובר ברירה.
ב. אם רבי יהודה לא סובר ברירה, חוזרת שאלת הגמרא: "אי הכי בהמה לרבי
יהודה ביום טוב היכי שחטינן", הרי לא שייך לומר שאם שחט ביום טוב התברר
שלאכילה עומדת, כיוון שבכניסת יום טוב הייתה מוקצה.
|
א. הלוקח יין מעם הארץ אינו צריך להפריש תרומה גדולה, שלא נחשדו עמי הארץ
על הפרשת תרומה גדולה, אבל הלוקח יין מבין הכותים צריך להפריש גם תרומה
גדולה, כיוון שהכותים חשודים שלא הפרישו תרומה גדולה.
ב. בתרומה גדולה, מעשר ראשון ותרומת מעשר התירו להסתמך על דין ברירה,
כיוון שאינו יכול להפרישם לפני שבת. אבל במעשר שני, שיכול לתקנו באמירה
ולחללו על מעות שיש לו בביתו מיד לפני כניסת השבת, לא התירו חכמים להסתמך
.הרירב לע
|
א. רבי יהודה חושש שמא יבקע הנוד ויישפך היין לפני שיספיק להפריש את
התרומות והמעשרות, ונמצא שהיין ששתה בשבת היה טבל, ולכן רבי יהודה אוסר
לסמוך על הפרשה זו.
ב. לפי זה רבי יהודה סובר שיש ברירה, ולכן מותר לשחוט בהמה ביום טוב,
שאמרינן הוברר הדבר שלשחיטה עומדת, והיא אינה מוקצה. אך בלוקח יין מבין
הכותים רבי יהודה אסר הפרשה זו בגלל החשש שמא יבקע הנוד ולא משום שלא
אמרינן ברירה.
|
|
