חשבון שנת השמיטה על פי הרמב"ם

כ׳ באב תשפ״ו · שמיטה


חשבון שנת השמיטה
ם"במרה יפ לע


הבתכנ הבושתה .לבויו הטימש תוכלהב וירבדו ,ם"במרה לש הבושת :תורוקמ ינש הז קרפב
בשנת 4936לבריאת העולם, 1175לספירה הנוצרית, 1106לחורבן הבית, 1487למניין
שטרות. בתשובה מסביר רמב"ם כיצד לחשב את שנת השמיטה, ומתלבט בין שתי שיטות
.הנשה תעיבק רבדב
שנה לאחר כתיבת התשובה כותב הרמב"ם את הלכות שמיטה ויובל, ושם הכריע כדעת
הגאונים, ופסק הלכה לפי הדעה שהייתה מקובלת במסורת: "שהקבלה והמעשה עמודים
גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות".



שו"ת הרמב"ם סימן שפט



על עניין מאימתי מונין לשמיטות

ומאימתי התחילו למנות, מאחר ארבע עשרה שנה התחילו ישראל למנות שמיטים ויובלות
משנת חמש עשרה אחר שנכנסו לארץ. לפי ששבע שכבשו ושבע שחלקו לא מנו, מפני שאין כל
תומוקמ המכב וז הכלה הררגנו ,(רהב 'פ שיר) ארפסב הז רבד רקיעו .וקלח ריכמ דחאו דחא
בתלמוד, והיו מונין והולכין עד שחרב הבית בראשונה.
סדר הזמנים לפי הבריאה:
2488 כניסה לארץ
עד סוף 2502 כיבוש וחלוקה 14שנים –
2503 שנה ראשונה למניין שמיטה:
2509 :הנושאר הטימש
ושנה שחרב בה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן – כי באב חרב – היא הייתה מוצאי שביעית,
והיא שנת שש ושלושים ביובל של שבעה עשר, לפי שהחשבון מוציא שמנו בארץ ששה עשר
.ברח רשע העבש לש לבויבו ,תומלש תולבוי
ואם תוסיף על המניין שמנו שבע שנים שכבשו ושבע שחלקו, נמצא שעשו שבעה עשר יובלים
גמורים: ארבע מאות וארבעים משעת כניסתן לארץ עד בנין הבית, וארבע מאות ועשר שעמד
בית ראשון.
2503 תחילת מניין השמיטות –
+800 (16X50) תולבוי 16
+36 36שנים ביובל ה- 17
3338 חורבן בית ראשון בשנת
דרך חישוב אחרת:
2488 כניסה לארץ
+850 – תולבוי 17
3338 חורבן בית ראשון –
וכיון שחרב הבית וגלו בטל המניין. וכשעלה עזרא ע"ה בשנייה, התחילו למנות משנה שעלה
וקידש בה את הארץ קדושה שנייה, והיא הייתה השנה השביעית מבניין בית שני, וממנה
התחילו למנות שמיטין ויובלות. שמניין ראשון בטל משבטלה הארץ. ואף על פי שלא היה יובל
בימי עזרא ע"ה, מנו יובלות כדי לקדש שמיטין, שאין שנת היובל עולה למניין שני שבוע אליבא
דחכמים, וכן הלכה. אלו הם הדברים המתבארים מן התלמוד וכל אלו הדברים הם בגמרא
ערכים פרק ששי.
3338 חורבן בית ראשון –
+70 – תולגה תונש
+7 – ארזע תוטימש תליחת דע
3415 – ארזע תוטימשל הנושאר הנש
ולפי חשבון זה נמצא הבית בראשונה ובשנייה חרב במוצאי שביעית, והיא השנה שתחילתה
מתשרי שאחר החורבן.
3338 חורבן בית ראשון –
+70 – תולגה תונש
+420 – ינש תיב תונש
3828 חורבן בית שני –
ודרך החשבון על מניין זה לידע שנת השמיטה הוא, שתוסיף על מנין שטרות שלושים וארבע,
לפי שבשנת אחד וארבעים לחורבן התחילו למנות לשטרות, כמו שנתברר בתחילת ע"ז [דף י'
א']. ותשליך הכל חמישים חמישים, והנשאר פחות מחמשים השליכהו שבעה שבעה, ותדע
בכמה שנים מן השבוע אתה עומד.
3338 חורבן בית ראשון –
+70 – תולג
+41 תחילת מנין שטרות – 41אחר החורבן
3449 שנה ראשונה למניין שטרות
-34 הוסף "( 34לך אחורנית" )34
3415 – ארזע תוטימשל הנושאר הנש
ולפי חשבון זה, תהיה שנה זו שהיא שנת שש ושמונים וארבע מאות לשטרות – ששית בשבוע,
והיא שנת עשרים ביובל.
השנה היא 1486לשטרות (רמב"ם השמיט את האלף)
1486 תנש
+34 ארזע תוטימשל א הנש
.1520 סך הכל
הטימשל תישיש הנש ,לבויב 20 הנש איה וזו
אבל מצאנו תשובה לגאון רבנו האיי זצ"ל, עניינה שמנין ראשון לא בטל, ושעליו אנו סומכים.
אבל לא מנו יובלות משחרב הבית בראשונה, אלא שמיטים בלבד. ואמר באותה התשובה
שהחשבון ירושה הוא בידיהם, ושהיא סדורה בפי הכל. וכך נמצא כתוב בתשובות שקודם רבנו
האיי גאון זצ"ל מכמה שנים כדברי הגאון.

ולפי חשבון זה, נמצא הבית חרב באחרונה במוצאי שביעית כמו שאמרנו, ותהיה שנה [זו],
שהיא ארבע מאות ושמונים ושש לשטרות – שנת שמיטה. והביא ראיה מהאי דאמרינן
בתחילת ע"ז [ט' ב'], האי מאן דבעי למידע כמה שני בשבוע וכו' דשמעת מינה דלא מנינן יובל
אלא שבעה שבעה בלבד מונה. ולא השגיח על אלו הדברים שנתפרשו בגמרת ערכין כלל, כאלו
אינם כתובים. והדברים מראים דהאי מימרא דגאון וחושבנא דיליה, אזלי אליבא דמאן דאמר
דיתעל השדקו התעשל השדק הנושאר השודקו ,דבע אמלעב רכז אלא ,שביכ אל ה"ע ארזע
לבוא, ואזיל מימרא קמא דאמרינן. והוא דסליק אליבא דשמעתא מגמרת ערכין, אליבא דמאן
הז רבדו .אובל דיתעל השדק אלו התעשל השדק הנושאר השודקו ,שדיק ה"ע ארזע רמאד
נחלקו בו התנאים והאמוראים, כמו שנתברר בגמ' שבועות [ט"ז א'] פרק שני. ובכמה מקומות
בתלמוד אזלא שמעתא כמאן דאמר לא קידש. וכמה פירושים יש לנו בדברים אלו בחבורים
.ונרבחש

ועדיין הדבר אצלנו ספק בשמיטה, וחוששין אנו לדברי הגאון זצ"ל שאמר שחשבון זה ירושה
בידיהם, עד שיתברר לנו יפה יפה היאך הם הדברים, ויסתלק ספק זה, ואשלח ואודיעכם בעזר
.'עתי לאה


משה ב"ר מימון זצ"ל.


שנה לאחר כתיבת התשובה, כתב רמב"ם את הלכות שמיטה ויובל, ושם הכריע כדעת
הגאונים. ואלה דבריו בהלכות שמיטה ויובל:



י קרפ לבויו הטימש תוכלה ם"במר



א הכלה

מצוות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמישים, שנאמר "וספרת לך שבע שבתות
שנים וגו' וקדשתם את שנת החמישים", ושתי מצות אלו מסורין לבית דין הגדול בלבד.



ב הכלה

ומאימתי התחילו למנות, מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ, שנאמר "שש שנים תזרע
שדך ושש [שנים תזמור כרמך" עד שיהיה כל אחד מכיר את ארצו. ושבע שנים עשו] בכבוש
הארץ, ושבע שנים בחילוק, נמצאת אומר בשנת שלש וחמש מאות ואלפים ליצירה מר"ה
מאחר מולד אדם הראשון, שהיא שנה שניה ליצירה התחילו למנות. ועשו שנת עשר וחמש
מאות ליצירה, שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ, שמטה. ומנו שבע שמטות וקדשו שנת
החמישים שהיא שנת ארבע וששים משנכנסו לארץ.



ג הכלה

שבעה עשר יובלים מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו, ושנה שיצאו בה, שחרב הבית
בראשונה, מוצאי שביעית הייתה, ושנת שש ושלשים ביובל הייתה. שארבע מאות שנה ועשר
שנים עמד בית ראשון.
כיון שחרב הבית בטל מנין זה. משבטלה נשארה הארץ חרבה שבעים שנה, ונבנה בית שני,
וארבע מאות ועשרים שנה עמד, ובשנה השביעית מבניינו עלה עזרא, והיא הביאה השנייה.
ומשנה זו התחילו למנות מנין אחר, ועשו שנת י"ג לבנין בית שני שמטה, ומנו שבע שמטות
וקדשו שנת החמישים, אעפ"י שלא הייתה שם יובל בבית שני, מונין היו אותו כדי לקדש
.תוטימש



ד הכלה

נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן כשני חדשים
– שהרי מתשרי הוא המניין לשמיטים וליובלות – אותה השנה מוצאי שביעית הייתה, ושנת
ט"ו מן היובל התשיעי הייתה. ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחרבן,
שהיא שנת שמנים ושבעה ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלשים ותשע
מאות וארבעת אלפים ליצירה, היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל.



ה הכלה


אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה
שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל. וכן משחרב באחרונה, לא
מנו שנת החמישים, אלא שבע שבע בלבד, מתחילת שנת החורבן. וכן עולה בגמרא ע"ז חשבון
.הלבק אוהש הז



ו הכלה


ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי א"י. וכולן לא מנו אלא לשני חורבן:
משליכין אותן שבע שבע. ולפי חשבון זה, תהי שנה זו, שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן –
מוצאי שביעית. ועל זה אנו סומכין, וכפי החשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית
והשמטת כספים. שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות.