|
|
להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית, שהיא נקראת מפני המעשה הזה שנתחייבנו תיעיבשהו" [אי,גכ תומש] רמאנש ,תוכזל הצורה לכ היתוריפב הכזיו ,הטימשה תנש ,הב תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך". ולשון מכילתא [דרשב"י כאן], והלא הכרם והזית בכלל היה, כלומר שראש הפסוק שאמר תשמטנה ונטשתה – יכלול כל מה שיצמח בארץ, בין פירות אילן או פירות אדמה, ולמה פרטן הכתוב שני אלה? להקיש לכרם שאר מיני אילן, ללמד שכמו שיש בכרם עשה ולא תעשה, שהרי בפירוש נכתב עליו [ויקרא כה,ה] "ואת ענבי נזירך לא תבצור", כמו כן כל שאר האילן יש בהן עשה ולא תעשה. ולפיכך פרט כרם וזית, ללמד על עניין זה, כי כוונת הכתוב דלאו דווקא זית לבד, אלא הוא הדין לכל שאר פירות האילן, אלא שהזכיר אחד מהם והוא מלמד לכולן, שזה מן המידות שהתורה נדרשת בהן. בותכש ומכ ,הב תובשל לאה ונויצש תרחאה הווצמהו ,היתוריפ לכ ריקפהל איהש וז הווצמו בפרשת כי תשא [שמות לד,כא] "בחריש ובקציר תשבות", קשר אחד להן. |
|
הווצמה ישרושמ לקבוע בלבנו, ולצייר ציור חזק במחשבתנו, עניין חידוש העולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שלא ברא דבר הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיוננו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה, ובו יהרסו כל פינותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה: למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא יתפרד העניין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כעניין שאנו מוציאים ימי השבוע בששת ימי עבודה ויום מנוחה. ולכן ציווה, ברוך הוא, להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו, מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה, לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצווה אליו להפקירם. ועוד יש תועלת נמצא בדבר, לקנות בזה מידת הותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקווה אל ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה, שיוסיף האדם ביטחון בשם ברוך הוא, כי כל המוצא עם לבבו |
|
הווצמה ינידמ מה הן הדברים מעבודות הארץ שהן לנו בחיוב שביתה זו מן התורה, כגון זריעה זמירה קצירה בצירה; ואשר הן אסורות מדרבנן, כגון מזבל וחופר, ועבודות שבאילן כגון חותך ממנו יבלת, פורק ממנו עלים או בדים יבשים, מאבק באבק או מעשן תחתיו להמית התולעת, סך הנטיעות, קוטם או מפסג האילנות, ומה שהתירו לעשות כגון סוקרין בסיקרא, ועודר תחת הגפנים, ודין עבודת בית השלחין, ושלא יעשה אשפה בתוך שדהו עד שיעבור זמן הזיבול, ואחר כך שתהא גדולה ולא יהא נראה כמזבל, ושיעורה ממאה וחמישים סאה זבל ולמעלה, ומה שאמרו [מועד קטן ג,ב] שהחיוב להימנע מעבודת הארץ שלשים יום קודם שנה שביעית, והיא הלכה למשה מסיני, ודין שדה אילן כמה זמן אסור בעבודה משנה ששית, ומהו נקרא שדה אילן, ואסור הברכה והרכבה, [ואם עבר ועשה] מה יהא בנטיעותיו, ופירות שביעית מה דינן, שכל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חטים ושעורים ופירות אין עושין מהן מלוגמא או רטיה, שנאמר בהן לאכלה [ויקרא כה,ו], ושאינו מיוחד למאכל אדם, כגון קוצים ודרדרים עושין מהן מלוגמא לאדם ולא לבהמה, ושאינו מיוחד לאדם ולבהמה כגון פואה ואזוב וקורנית, הרי הוא תלוי במחשבת האדם: חשבן לאכילה דינן כמאכל, חשבן לעצים דינן כעצים, ויתר רובי פרטיה, כולן מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא מסכת שביעית. ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד, ובזמן שישראל שם, שנאמר עליה [ויקרא כה,ב] וכל מקום שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב ולא כזיב בכלל – אסור בעבודה, וכל הספיחין סוריה, והוא מן המקומות שכבש דוד קודם שנכבשה ארץ ישראל כולה, וזהו הנקרא לרבותינו ועובר עליה ונעל כרמו או שדהו בשביעית, או אסף כל פירותיו לביתו בזמן שישראל על |
 
|
 
|