|
הלודג המורת – ז"קת הווצמ |
שנצטוינו להפריש מן הדגן והתירוש והיצהר תרומה ונתן אותה לכהן ,והיא הנקראת תרומה
גדולה, ועל זה נאמר [דברים י"ח, ד], 'ראשית דגנך תירשך ויצהרך וגו 'תתן לו,
ואמרו זכרונם לברכה [חולין קל"ז ע"ב] כי מדין התורה אין לה שיעור אלא אפילו חטה
אחת פוטרת כרי גדול, אבל חכמים אמרו [תרומות פ"ד מ"ג] להפריש יותר, ואמרו מי שיש
לו עין בינונית – מפריש חלק אחד מחמשים, וסמכו הדבר על לשון תרומה, כלומר תרי
ממאה, דהיינו אחד מחמשים.
הוצמה ישרוש
לפי שהדגן והתירוש והיצהר הן עיקר מחיתן של בריות, והעולם כולו להקדוש ברוך הוא הוא
על כן ראוי לאדם לזכור את בוראו על הברכה אשר ברכו ושיפריש קצת ממנו לשמו ברוך הוא,
ויתננו למשרתיו שהם הכהנים העסוקים תמיד במלאכת שמים טרם יגע בו יד אדם ויהנה ממנו
כלל. ומן היסוד הזה אמרו זכרונם לברכה שאפילו חטה אחת פוטרת את הכרי, כי זכירת
האדנות על הדבר אין הפרש בין רב למעט.
אמנם רבותינו זכרונם לברכה הוסיפו בדבר לתת בו שיעור ראוי כדי שיתעורר לב האדם בענין יותר,
כי בהיות האדם בעל חומר לא ישית אל לבו על הדבר המועט כמו על המרובה
שימלא עיניו ויעידו עליו יותר תנועותיו כדרך טבע האדם והרגלו שישמח במאכל רב.
וכבר כתבתי עוד בטעם מנות הכהנים בסדר ויקח קרח במצות מעשר
ומעשר מן המעשר [בסימן שצ"א ושצ"ב מצוות שצ"ה – ו].
הוצמה ינידמ
כגון מה שנראה בגמרא [ר"ה יב א] שעיקר חיוב התרומה דאוריתא וכן המעשרות הוא בדגן
ותירוש ויצהר לבד, לפי שהן עיקר מחיתן של בריות. אבל מדברי סופרים חייב גם כן כל
שהוא אוכל אדם ונשמר וגדולו מן הארץ, ואף על פי שמצאנו בספרי שסמכו הדבר לקרא,
אסמכתא בעלמא הוא, וכמו שכתבתי בסדר ויקח קרח במצות מעשר [מצוה שצ"ה], שאמרו שם,
ראשית דגנך וגו, 'מה דגן תירוש ויצהר מאכל אדם וגידולו מן הארץ ויש לו בעלים
שנאמר דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה ומעשרות
אף על פי שאינן מאכל אדם הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון חייבין בתרומה ומעשרות.
וארץ ישראל האמורה בכל מקום
הן ארצות שכבש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת
רוב ישראל, וזהו שיקראו חכמים זכרונם לברכה כבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה
או שבט שנתנו כבוד לעצמם וכבשו מקום אחד, ואפילו הוא תוך תחומי הארץ שניתנה
לאברהם אבינו, אינו נקרא ארץ ישראל.
והמקומות שחלק יהושע לשבטים אף על פי שלא נכבשו,
כלם דינן כדין ארץ ישראל כדי שלא תהיה רובה ככבוש יחיד כשיעלה כל שבט
.וקלח שובכיו טבשו
הארץ שכבש דוד. כגון ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל
ודמשק ואחלב וחרן וכיוצא בהן, אף על פי שברשות בית דין הגדול כבשם ,אינם כארץ
ישראל לכל דבר, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולכלל ארץ ישראל לא באו, והם הנקראים
בכל מקום סוריא, ויש דברים שדינם כארץ ישראל ויש שדינם כחוצה לארץ כמו שתמצא
בגמרא במקומות בפיזור, והטעם מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל, שאילו
תפש כל ארץ ישראל לגבולותיה תחלה ואחר כך כבשם היו כארץ ישראל בכל דבר, ולענין
תרומות ומעשרות ושביעית אמרו חכמים שיהו כארץ ישראל, אבל מכל מקום בארץ הוא
החיוב מן התורה בזמן שישראל שם כמו שאמרנו לדעת הרמב"ם ז"ל, ובאותן מקומות
מדרבנן בכל זמן.
ואמרו זכרונם לברכה כל מקום שהחזיקו בו ישראל כשעלו מגלות מצרים
ונתקדש על ידן מכיון שגלו גלות ראשון בטלה אותה קדושה לפי שלא קדשוה כי אם בכבוש
בלבד לשעה, אבל כשעלו שנית מגלות בבל עם עזרא הסופר קדשוה קדושה שניה לשעתה
ולעתיד לבא, כלומר קדושה העומדת לעולם, אבל מכל מקום אין חיוב תרומות ומעשרות מן
התורה שם לדעת הרמב"ם ז"ל אלא בזמן שישראל מיושבים שם, וכמו שכתבתי בסמוך. ומקצת
מקומות שהיו שם שהחזיקו בהם בתחילה עולי מצרים ולא החזיקו בהן בשניה עולי בבל
הניחום ולא קדשום, ומכל מקום לא פטרו אותם מתרומות ומעשרות כדי שיסמכו עליהם
עניי עולם בשביעית.
נמצא כל העולם כולו לענין מצוות התלויות בארץ נחלק לשלש
מחלקות, ארץ ישראל וסוריא וחוצה לארץ, וארץ ישראל נחלקת לשני חלקים, כל מקום
שהחזיקו בו עולי בבל חלק אחד, והשאר שהחזיקו בו עולי מצרים בלבד חלק שני. וחוצה
לארץ נחלקת גם כן לשני חלקים, ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב מצות תרומות ומעשרות
בהן מדברי סופרים, ושאר כל הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן כלל.
ואיזו היא הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים, מרקם שהיא במזרח ארץ ישראל עד הים הגדול,
ומאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל עד עכו שהיא בצפון.
ומי שהיה מהלך מעכו לכזיב,
כל הארץ שהיא על ימינו שהיא במזרח הדרך הרי היא בחזקת חוצה לארץ,
וטמאה משום ארץ העמים
ופטורה ממעשר ושביעית עד שיודע לך שאותו מקום הוא מארץ ישראל. וכל הארץ שעל
שמאלו שהוא מערב הדרך הרי היא בחזקת ארץ ישראל וטהורה משום ארץ העמים וחייבת
במעשר ושביעית עד שיודע לך שאותו המקום הוא חוצה לארץ. וכל ששופע ויורד מטורי
אמנום ולפנים הוא ארץ ישראל, מטורי אמנום ולחוץ הוא חוצה לארץ. והנסין שבים
רואין אותם כאלו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים. מן החוט ולפנים ארץ
ישראל, מהחוט ולחוץ חוצה לארץ, וזו היא צורתה.
ועובר על זה ולא הוציא תרומה מדגן תירוש ויצהר שבארץ בזמן שישראל שם ביטל עשה
זה, ועונשו גדול מאד שאוכל טבלים, וכבר כתבתי בסדר אמור אל הכהנים בלאו י"ט סימן
ש"ה [מצוה רפ"ד] עונש האוכל טבל. ובשאר פירות ביטל מצות עשה דרבנן, ובדעת קצת
המפרשים גם בשאר פירות יש בהן חיוב דאוריתא וכמו שכתבנו. ובזמן הזה גם כן מי שלא
הפריש תרומה מפירות הארץ וכן מפירות סוריא וכן מפירות אותן מקומות שכתבנו
שחייבין בתרומה מדרבנן כגון מצרים ושנער ועמון ומואב ביטל עשה דרבנן, אבל בפירות
שאר ארצות אין בהם חיוב תרומות לעולם לא דאוריתא ולא דרבנן.
|
הלודג המורת רעשל הרזח ![]() |
