ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, ואף על פי שאין היובל .ג

נוהג, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל.

אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה שנאמר: מקץ שבע שנים תעשה שמטה, וזה דבר .ד

השמטה, ושם הוא אומר: מקץ שבע שנים, במועד שנת השמטה בחג הסוכות, מה שם אחר
שבע, אף השמטת כספים אחר שבע. לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל
.בוחה דבא תיעיבש יאצומ לש הנשה שאר ילילב המח עקשתשכו ,הנשה

שחט את הפרה וחילקה על דעת שהיום ראש השנה של מוצאי שביעית, ונתעבר אלול ונמצא אותו .ה

היום סוף שביעית – אבדו הדמים, שהרי עברה שביעית על החוב.

:ד"בארה תגשה

הלוהו ותבעו וכפר בו וכו' עד והודה אחר וכו'. א"א הנה הוא סובר טעמא דחזר והודה או באו עדים
משמט, הא אם עמד בכפירתו אינו משמט, כפשוטו של ירושלמי מלוה ונעשית כפרנית אינו משמט.
אולי אינו כמו שהוא סובר, דלאו בכפירה תליא מילתא, אלא או שפטרוהו בית דין בשבועתו ונשבע
קודם שביעית וחזר והודה, או באו עדים או שמא שהוא חוזר על מעשה בית דין הסמוך לו ואמר מלוה
שנעשית כפרנית ובא לבית דין וחייבוהו, וכתבו לו זכותו שיטרוף אינו משמט, דהיינו מעשה בית דין.
אבל כפרנית ונעשית מלוה, כלומר שהאריך אותו והמתין עליו לרגלו, משמט. שאם הוא כמו שהוא
פושט דברים כפשוטן, מתניתין דשביעית קשיא, והשביעית משמטת את השבועה, והרי זה עומד
ארבסה ילעבל וא הלבקה ילעבל וא אלא ארמגה רסמנ אל רבד לש וללכ חכשתו קוד .ותריפכב
.הנוכנה


המלוה את חבירו, וקבע לו זמן לעשר שנים אינו משמט, אף ע"פ שהוא בא לידי לא יגוש, הרי .ט

.תטמשמ תיעיבש ,ונעבתי אלש ומע הנתה .שוגנל לוכי וניא התע אוה

המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית, הרי זה נשמט, שאינו יכול לבטל דין .י

השביעית. התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה, ואפילו בשביעית, תנאו קיים, שכל תנאי
שבממון קיים, ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב.

הקפת החנות אינה נשמטת, ואם עשאה מלוה נשמטת, שכר שכיר אינו נשמט ואם זקפו .אי

.טמשנ הולמב וילע

קנסות של אונס ושל מפתה והמוציא שם רע אינם נשמטין, ואם זקפן במלוה נשמטים, ומאימתי .בי

נזקפין במלוה, משעת העמדה בדין.

המגרש את אשתו קודם השמטה אין כתובתה נשמטת, ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה .גי

.תטמשנ

המלווה על המשכון ומוסר שטרותיו לבית דין

המלוה על המשכון אינו משמיט, והוא שיהיה החוב כנגד המשכון, ואם היה יתר משמיט .די

.רתיה

המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם אתם גבו לי חובי זה אינו נשמט שנאמר: ואשר .וט

יהיה לך את אחיך, וזה בית דין תובעין אותו. וכן בית דין שחתכו את הדין וכתבו איש פלוני
אתה חייב ליתן לזה כך וכך אינו נשמט, שזה כגבוי הוא וכאילו בא לידו ואינו כמלוה.

לובזורפ

כשראה הלל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה, ועוברין על הכתוב בתורה השמר לך פן .זט

יהיה דבר וגו', התקין פרוזבול, כדי שלא ישמט החוב, עד שילוו זה את זה. ואין הפרוזבול
מועיל אלא בשמטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים, אבל שמטה של תורה אין
.הב ליעומ לובזורפה

:ד"בארה תגשה

רמאו גילפ אבר לבא ,יכה רמאד אוה ייבאד ,רווחמ וניא הז א"א .'וכו הרות לש הטמש לבא
הפקר בית דין הפקר, והלכך נוהג בכל זמן.



אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהן .זי

ראויין להפקיע ממון בני אדם, אבל שאר בתי דינין אין כותבין.

זהו גופו של פרוזבול, מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי .חי

שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינין או העדים חותמין מלמטה.

שדהו אפילו קלח של כרוב. השאילו מקום לתנור או לכירה, כותבין עליו פרוזבול, היתה לו
שדה ממושכנת כותבין עליה פרוזבול.

כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפטרופוס. אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע, .כ

כותבין עליה פרוזבול. היה לו חוב על חבירו ויש לחבירו קרקע, הואיל והוא תחת שיעבודו כותב עליו
.לובזורפ

:ד"בארה תגשה

ובדברים בלבד היא נדחית. א"א דבריו סותרין זה את זה.

מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה, שמא יתאחר החוב שלו וישמט, עבר ב"לא .ל

תעשה" שנאמר: השמר לך וגו', וחטא גדול הוא, שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין
שנאמר: השמר לך פן וגו', וכל מקום שנאמר "השמר" או "פן" או "אל", הרי זה מצות "לא
תעשה". והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו בליעל, והרי הוסיף הכתוב להזהיר
ולצוות שלא ימנע אלא ייתן שנאמר: נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו וגו'. והבטיח הקב"ה
בשכר מצווה זו בעולם הזה שנאמר: כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'.