פרק כט: מתי מבערים

כל זמן שמצויים פירות אותו המין בשדות בין על העצים ובין על הקרקע, נחשב אותו המין מצוי .ב
לחיה בשדה, ומותר לאכול את מה שבבית. וכשנרקבו הפירות שבשדות (הכוונה שנרקבו ואינם
ראויים לא לאדם ולא לחיה, אך אם נפסלו מאכילת אדם ועדיין ראויים לאכילת חיה, נחשב שמצוי
מין זה ולא הגיע זמן ביעורו – כן הורה הגרי"ש אלישיב שליט"א) וכלו כילוי טבעי או שנאספו כל
הפירות (חזו"א סי' יג ס"ק כב ד"ה וצ"ל), הגיע זמן הביעור ויש לבער את מה שבבית.

כלה אותו מן מהשדות ולא נשאר אלא בשדה אחת, נחשב שכלה אותו המין ונתחייב בביעור. .ג
(חזו"א סי' ט ס"ק ח ד"ה שם מלתא, מעדני ארץ סי' י ס"ק יג. אמנם נראה שאם המטע גדול מאוד
ונשארה בו כמות גדולה של פירות, ואם יץאספו כל חיות אותה ארץ יוכלו להיות ניזונים מהפירות
ימים רבים, הרי זה מציל מהביעור. ובתשובת המבי"ט ח"ג סי' מה משמע, שאילן אחד מציל במיעור
ודבריו צריכים ביאור (ועיין רש"י פסחים נב ע"א ד"ה אוכלין)).

כלו מרבית הפירות מן השדות ונשאר בכל שדה רק כמות קטנה של פירות, פעמים שמעט .ד
הפירות שנשארו מצילים מן הביעור ופעמים שאינם מצילים. הדבר תלוי בכמות שנשארה ובקלות
.עטמבו הדשב תוריפה תא אוצמל רשפא הבש

אין מתחשבים בקביעת זמן הביעור אלא בפירות המצויים בשדות המופקרים ולא בפירות .ה
המצויים בשדות שמורים (פ"ט משנה ד, רמב"ם פ"ז ה"ד, חזו"א סי' ט ס"ק ח ד"ה שם מלתא)
לכן אם מצויים עדיין פירות בשדות שמורים בגדר או באמצעים אחרים שלא מאפשרים לחיות
לאכול משם, וכלו הפירות מהשדות המופקרים, הגיע זמן הביעור.

היו הפירות שמורים ופרץ את הגדר קודם זמן הביעור, הרי הם מצילים מן הביעור (כן מוכח .ו
מהחזו"א סי' ט ס"ק ג ד"ה ונראה דאם).

יש שכתבו שזמן הביעור אינו נקבע על סמך ירקות שגדלים בבית השלחין משום ששם גדלים .ז
הירקות תציד מחמת שמשקים אותם, ולכן כשכלו הירקות בשדות הבעל הגיע זמן הביעור (פאת
השולחן פכ"ז סעי' יא כתב כך על פי גירסת הגר"א בתוספתא שאין אוכלים על בית השלחין, וביאר
הטעם משום ששם גדל ירק תמיד ואינו כלה לעולם אינו מציל מן הביעור). ויש כתבו שדין זה אמור
רק במינים שגדלים גם בבית הבעל אבל במינים שגדלים בבית השלחין לא מגיע זמן ביעורם עד
שיכלו מבית השלחין (שבת הארץ פ"ז הי"א), ויש שכתבו שתמיד מתחשבים בבית השלחין (גירסת
התוספתא שלפנינו פ"ז, יב, אוכלים על הירק של בית השלחין. וכן הרמב"ם השמיט דין זה, אמנם
במקדש דוד סי' נט אות ב ד"ה והנה בזמן כתב, שלדעת רש"י אוכלים עי"ש. ובחסדי דוד בביאורו
לתוספתא גרס אוכלים על בית השלחין ופירש שהכוונה לירק הגדל בגינה שהיא אינה מופקרת
לגמרי, וקמ"ל שמכל מקום נחשב מופקר. ולפי פירוש זה יתכן שגם לגירסת הגר"א שאין אוכלים,
הכוונה לגינה שאינה במקום מופקר לגמרי ולא לגידולם בבית שלחין שמופקר לגמרי).

זמן הביעור נקבע כאשר כלו מהשדות הפירות הקדושים בקדושת שביעית, ואפילו אם גדלו .ח
כבר פירות שמינית, כיוון שאינם קדושים בקדושת שביעית אינם מצילים מן הביעור (חזו"א סי'
טו ס"ק ג. אמנם במנחת שלמה סי' נא אות טו כתב שגם פירות שמינית אף שאין להם קדושת
שביעית, מצילים מן הביעור). ובירקות אפשר להקל שזמן הביעור הוא כשכלו הירקות שהגיעו
לעונת המעשרות בשנת שמיטה וכל זמן שמצויים בשנה שמינית ירקות שהגיעו לעונת המעשרות
בשמיטה, אף על פי שאין בהם קדושת שביעת שהרי הולכים בירקות אחרי הלקיטה הם מצילים
מן הביעור את הירקות שנלקטו בשמיטה וקדושים בקדושת שביעית (חזו"א סי' טו ס"ק ג ד"ה נראה
.(כ"שמב ה"דו

נראה שגם פירות נכרים, שאינם שמורים (ראה סעיף ה), מצילים מן הביעור, ואפילו לסוברים .ט
שאין בהם קדושת שביעית.