ואני יוסף קארו לא נכשרו בעיני דברי החכם הנזכר והנני אומר:

שלא לסייעה לחשודה הזו, במקום שזורעין ואוכלין ממה שזורעין, או אפילו במקום שאין אוכלין
ממה שזורעין קנסו. ובעי מה נפיק מביניהון, כלומר מה טעם יש לקנוס בזה מבזה, כיון שזו בוררת
וטוחנת לאכול היא עושה כן מסתמא מפירות זריעתה היא עושה, ואע"פ שחזקתן שאין אוכלין
ממה שזורעין, מן הסתם יותר ראוי לומר שמה שבוררת וטוחנת הוא מפירות זריעתה. והדר ליה
נפקא מינא דהיכא דראו אותם לוקח חיטים מן הגוי, דמקום שזורעים ואין אוכלין ממה שזורעים,
נאמר ודאי כי חיטים אלו שבוררת וטוחנת לאכילתה מאותם שלקח מן הגוי הם, ומותר לסייעו.
ובמקום שזורעין ואוכלין ממה שזורעים, אע"פ שראינוהו לוקח חיטים מן הגוי, אסור לסייעו
לברור ולטחון, דכיון שחזקתו לאכול ממה שזורע, חיישינן שמא חיטים אלו שהוא בורר וטוחן
מזריעתו הן ולא משל הגוי.

שחשודים לאכול אחר הביעור, אע"פ שראינוהו לוקח חיטים מן הגוי אסור לסייעו, דחיישינן שמא
פירות אלו שבורר וטוחן מזריעתו הן ולא מאותם שלקח מן הגוי. ואם אינם חשודים לאכול אחר
הביעור, מותר לסייעו, משום דאמרינן חיטים אלו שהוא בורר אותם שלא מן הגוי הם, דאין בהם
משום ביעור. ודווקא כשראינוהו לוקח חיטים מן הגוי. אבל מן הסתם אסור לסייען, דחיישינן
שמא זריעתם הם.

בסוף פרק הניזקין בירושלמי, מה נפיק מביניהון, ראו אותו לוקח מן הסירקי אסור. ואין תימא
במקום שזורעין ואוכלים ראו אותו לוקח מן הסירקי מותר. וגירסא זו ישרה ומיושבת היא, והכי
פירושא, אין תימא שקנסו אף את הזורעים בשביעית, ואין אוכלין מפירות שביעית, אם כן אפילו
ראינוהו לוקח חיטים מן הגוי, ואותם חיטים עצמם הוא בורר וטוחן, אסור לסייעו. ואין תימא
שלא קנסו שלא לסייע אלא את הזורעים ואוכלין, אם כן כשראו לוקח חיטים מן הגוי ואותם
חיטים הוא בורר וטוחן מותר לסייעו, שלא גזרו אלא כשהוא בורר וטוחן מחטי זריעתן. והשתא
לפי פירוש שני לא מסתיין, דלא סתר הירושלמי למנהגא דעלמא, דלא נהיגי ביעור בפירות הגוים,
תוריפב אלא רועיב תוצמ וגהנ אלד אטישפ אשוריפ יאהל אהד הינימ ייותאל ,אכיא ימנ היאר אלא
הגדלים בשדה ישראל.

אזל מן לוד לבית גוברין בגין משחי, והאריך בביאורו, ובסוף דבריו כתב ואי סלקא דעתך אין בתבן
של גויים קדושה, וכי לא היה מרחץ בעירו של ר"י ן' לוי של גוים, אלא כולם ישראלים היו, ותו
מאי רבותיה דישראל פושעים היו, עד השתא לא שמעינן אסור לסייע ידי עוברי עבירה עכ"ל.
מה שתמה וכי לא היה מרחץ בעירו של רבי יהושע בן לוי של גוים, וכן מה שכתב ומה אמר ליה רבי
יוסי בר חנינא לפוגא שמעיה פוק אצור לי פרי ג' שנים כו' כדאיתא בפרק הספינה, ואי פרי דגוי אין
בהם חיוב ביעור, למה היה צריך לאצור, אלא משום דפירות שביעית אפילו דגוי בעו ביעור עבד
.יכה
אומר אני דאין מכאן ראיה כלל, שהדבר ידוע שבאותו זמן הייתה כל ארץ ישראל מיושבת
מישראל, וגוים בה מעט מעוטא, ואם כן אין לתמוה אם לא היה במקומו של רבי יהושע בן לוי
מרחץ של גוים, וכן אין לתמוה אם אמר רבי יוסי בר חנינא לשמעיה אצור פירי לשלש שנים ולא
היה לוקח פירות מן הגוים, דכיון דגוים מעט הוו, לא היו נמצאים פירות גוי למכור.
ועוד דאפשר שלא היה רוצה לקנות פירות משום אדם, ומאי דקאמר לשמעיה פוק אצור לי פירי –
משדותיו קאמר ליה שיצור אותם.

דלא אתא תלמודא לאשמועינן רבותיה דרבי יהושע בן לוי, אלא לאשמועינן דינא, והכי איתא
התם, ואם היה אדם של צורה הרי זה לא ירחוץ בהדא, כרבי יהושע בן לוי אזל מלוד לבית גוברין
בגין משחי.

אלא דגזרת הכתוב שאין צריך לתיתן לבעליהן, אלא תרומת מעשר מוכרה לכהן, כדאיתא
בבכורות. ופסקו הרמב"ם ז"ל, הכי נמי בשביעית קדושים הגדולין, דהא כתיב כי לי הארץ כו'
.ל"כע
יש לומר דמעשרות שאני, דבדיגון ביד ישראל תלה רחמנא, ומשום הכי אע"ג דגידולים ביד גוי,
כיוון שמירחן ישראל חייבין. אבל ביעור דשביעית ליתא אלא ביד ישראל האוסף פירותיו לתוך
.כ"ע ותיב

שנת השמטה בקרקע גוי ולקחם ישראל ממנו קודם מירוח ומירחן.
וטען ראשונה כי מן התורה אין בשנת השמטה חיוב במעשרות כו'.
תורשעממ תיעיבש תוריפ ורטפנ אל יכ ,רשויה אוה תושקע אוהש רבוס אוהש המ יכ רמוא ינאו
אלא מטעם הפקר, וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות.
ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירו כו', יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו,
דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת, אע"ג דרחמנא אפקירה, כיון דאיהו לא אפקריה.
ואפילו אם תמצי לומר דפטורה, איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקריה. מה שאין כן בשל גוי
.'וכ

ראיה, כי מה שהביא ממשנה דמסכת ידים בפלוגתא דרבי טרפון ור"א ן' עזריה בעמון ומואב מה
הם מעשרים בשביעית ולמה לא אמר אחד מהם ממעשרות ארץ ישראל בשנת השמטה מהלקוח
בתכו ,וז היאר תשלוחב ומצע אוה שיגרה רבכ ,ינש רשעמ וא ינע רשעמ אוהש חורימ ילב יוגהמ
וכ"ת דלא יליף אלא עמון ומואב בקרקע ישראל כו' וחזר ואמר הא לפחות הוייא סייעתא כל דהו
לחד מינייהו כו'. זה ממה שיקל תירוצו, דמה להם להביא ראיה כל דהו במקום דיכולים להביא
.הרומג היאר

יפרישו מעשר עני או מעשר שני, וכיון שזו בכלל מחלוקותם, היאך יביאו ראיה ממנה. ועוד
שבאותו זמן הייתה ארץ ישראל כולה מיושבת מישראל ולא היו בה גוים כי אם מעט, ולא היה
ישראל צריך ליקח מהגוי, וכיון דהוייא מילתא דלא שכיח לא שייך ביה מנהגא, והיאך יביאו ראיה
.ונממ

פירות ישראל ביד גוי הם.

דאמר כלום ונאמן, אלא דלא חיישינן שהם של ישראל בידו כו', יש לומר דעדיפא מינה קאמר
לעקור דבריו מעיקרא, ואין לו נאמנות כלל דלהשביח מקחו מכוין.

.יוג דיב לארשי תוריפב אמוקואל

שרובה ישראל מיירי, דחיישינן שמא הוא אריס ישראל ומשמר לו שדהו, או חוששין שמא משל
.ל"כע י"ע רכומ אוהו לארשי לש תוריפהש וא ,רכמו טקל לארשי
משמע שמה שהוא ז"ל סובר ונוטה אליו יותר, דלא נהגא שביעית בשל גוים, ובדרך שמא כתב
דאין קנין לגוי בארץ להפקיע משביעית.
ומה שכתב ועוד אפשר דלא מספקא ליה להרמב"ן אי פירות של גוי חייבין בשביעית כו', הדבר
ברור לכל מעיין שאין טבע הלשון מורה על פירוש זה.

בקרקע של גוי כו', דבר תימא הוא. מאי מייתי מרש"י ורבותיו, דהא איכא למימר דטעמא משום
דחיישינן שמא קרקע של ישראל הוא כו'.

.ראבתיש ומכ ,גילפ אעראד הירמ

מהגוי. והחכם הח"ר משה נר"ו הניח דברי בעל הספר, ותפס דברי הגה"ה שאמרה שמה שהוא
אסור מן התורה מפני שבת הארץ, וקדושתה לא הופקעה בקניין הגוי. וכתב שהוא הלכתא
.אמעטב

לגוי להפקיע בשביעית, ומר סבר אין לו קנין לכך. ואם באנו לדון, יותר טעם יש לאומר שיש לו
קנין להפקיע משביעית, דקרא כתיב 'והיתה שבת הארץ לכם' – לכם ולא לגוים.

מן המצות, היינו לעניין שאם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא הרי היא כאלו לא
נמכרה לגוי מעולם. אבל כמו זה ביד גוי מופקעת היא. ומה שפירותיה חייבים במעשר אלא
בשמירחם ישראל דווקא.

מדברי הרמב"ם והגאונים כו' ע"ד כל שכן קדושת הפירות ואיסורן לאחר הביעור דהוייא
דאורייתא, דפשיטא דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מקדושתה לפירות שביעית כדאמרן
עכ"ל. ונראה שהודה לו החכם הר' משה נר"ו, שהרי לא כתב נגדו דבר בזה.

הופקע בקניין הגוי, הוא מיוסד ועל ששבת הארץ וקדושתה הם מן התורה בזמן הזה. וזה אינו.
שהרי כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות שמטה, דשמטת קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא
מדבריהם. וכיון שכן אזדא לה ההגה"ה.

הרמב"ם שכתב גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה פירותיו מותרין שלא גזרו על הספיחים אלא
מפני עוברי עבירה, והגוים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם. וכתב עליו וזה לשונו:
תימא על זה, אמאי פירותיו של גוי מותרים מזה הטעם כו', עד וסמכו ישראל עליהם. הרי מבואר
שדברי הגה"ה זו הם דברי בעל הספר, שכתב לתמוה על הרמב"ם. ומלשון הגה"ה הוא מוכרח
שפתח וכתב תימא אמאי מותרים, וזה מבואר שאין לו עניין כלל עם מה שכתב מי שלא חל עליו
.הפי רשקתמ אוה ם"במרה ירבד לעו .תיעיבש בוח

ולא שת לבו לזאת שדברי הגה"ה הם דברי בעל הספר שכתב להשיג על הרמב"ם, ולא עמדו דבריו
כמו שנתבאר. ומאחר שבעל הספר עצמו לא סמך על דבריו, שחתם הכתב "אל הרב יש לי להאמין
אף על שמאל שהוא ימין" – היאך נסמוך אנחנו על דברי הגה"ה שהם דברי בעל הספר. כל שכן
שכבר נתבאר שאומר דברים אלו לא חש לקמחיה, שדבריו מיוסדים על ששבת הארץ וקדושתה
בזמן הזה הם דאורייתא. וכיון שנתבאר שדעת הרמב"ם שאינם אלא מדרבנן, אין כאן תמיהא.

לאכול ממה שתוציא, יש לומר שאע"פ שבפירוש המשנה כתב כן, בחיבורו פרק ד' מהלכות שמטה
פירשה, ד'לא נאכל' היינו לעניים ספיחים. ועוד, שמה שכתב בפירוש המשנה שאם תעבד על ידי
אחר אסור לאכול ממה שתוציא, היינו דווקא כשאותו אחר ישראל, אבל אם הוא גוי מותר. ומה
שכתב הכא נמי אינם חייבים בשביעית, אבל בפירותיהם נוהג שביעית, שהרי ביטול גזרת ספיחים
לא ביטל עבודה בשביעית, וכמה שכתב הוא ז"ל שהספיחים מותרין ועבודה אסורה עכ"ל.

.יוג הדשב אכהו

לא מצא הרמב"ם התר לפירות שביעית אלא משום שהגוים אינם מצווים על השביעית, דאל"ה
לכתוב 'פירות הגוי מותרים בשביעית', ולשתוק מכל.

גזרו על הספיחים, לא טעם להיתר פירות שזרע הגוי בשדהו יבוא, כמו שנראה מדברי כפתור ופרח,
אלא לתרץ קושייא שפירוש דבריו כך הם, גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה
מותרים, כלומר מפני שהשדה של גוי, וגם לא נעבד בה עבודה על ידי ישראל, ולכך הם מותרים.
ומשום דאיכא לאקשויי אהא אע"פ שלא נעבדה על ידי ישראל היה לנו לאוסרה, דלא גרעי
מספיחים שלא נעבדו על ידי ישראל ואפ"ה אסורים. לכך תירץ אילו היו הספיחים אסורים, מן
הדין היה כדבריך, אבל מאחר שהספיחים אינם אסורים אלא משום גזרה שמא יזרע, ובגוים לא
שייך לגזור שמא יזרעו, שהרי אינם מוזהרים על השביעית, הילכך ליכא קושייא מספיחים, ואין
שום פקפוק בדברי הרמב"ם.

ישראל מה שזרעו הגויים בשביעית והיאך תמה עליו.

מפקר לתלמידיה כו', וממה שמצא בשם רבינו שמשון מבואר, שאין ביעור נוהג בפירות שדה גוי
וליפא יוג הערזש יוג הדש תוריפ רועיבב בייחל ותעד לע הלעש לע הומתל שי התעמו .יוג הערזש
אם היו כמה ראיות, מאחר שרבינו שמשון מורה להיתר, ואף מי שלא ראה דברי רבינו שמשון,
מאחר שהרמב"ם הוא מאריה דארעא כתב להתיר, היאך יעלה על דעת לאסור מפני דברי הגה"ה
אחת, אף אם היה לה טעם, כל שכן שכבר נתבאר ביטולה. וגם נתבאר שהיא דבר ספר כפתור ופרח
שכתב לתמוה על דברי הרמב"ם, וכבר נתבאר ביטול תמיהותיו ועמדו דברי הרמב"ם. וכל שכן
שהוא עצמו חתם דבריו שלדברי הרב יש לו לשמוע.

שהמנהג פשוט להתיר, כי מעולם לא נשמע על שום אדם בשום עיר מארץ ישראל שנהג ביעור
בשביעית. והא קי"ל דכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג, כל שכן במקום שהלכה מסכמת
.ראבתנש ומכ גהנמל

.יתגהנהו ש"מכו ,לארשי דיב וחרמתנו והדשב יוגה ערזש תוריפמ תיעיבשב