בלוז לקין

סָפֵק רַב, אִם אַהֲבָה אותְךָ אִמְּךָ חַוָּה

אַהֲבַת-אֵם שֶׁל מַמָּשׁ.

סָפֵק גָּדול הוּא, אִם אָדָם אָבִיךָ

אָהַב אותְךָ בֶּאֱמֶת.

בָּרוּר כַּשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהֶבֶל אָחִיךָ

מַמָּשׁ לא אָהַב אותְךָ.

כֵּיוָן שֶׁהָיִיתָ עובֵד-אֲדָמָה

אֵיךְ אֶפְשָׁר הָיָה לֶאֱהב אותְךָ?

– הֲרֵי עָבַדְתָּ וְחָיִיתָ סָמוּךְ אֶל הורֶיךָ

וְהֵם רָאוּ אותְךָ יום-יום וְרָאוּ אֶת שִׁגְיונותֶיךָ.

לָכֵן הֵם הֶעֱדִיפוּ אֶת הֶבֶל אָחִיךָ,

הָרועֶה שֶׁנָּדַד עִם עִזָּיו וּכְבָשָׂיו,

אֲשֶׁר רַק לְעִתִּים הוּא בִּקֵּר אֶת הורָיו,

וּמוּבָן שֶׁדָּבָר זֶה הֵבִיא לְגַעְגּוּעִים עָלָיו,

וְהַגַּעְגּוּעִים מוסִיפִים שֶׁמֶן לִמְדוּרַת הָאוהֲבִים.

גַּם אֱלקִים לא חִבֵּב אותְךָ,

עֻבְדָּה: הוּא לא קִבֵּל אֶת מִנְחָתְךָ.

יותֵר מִזֶּה – הֵן הוּא הִרְבָּה לְהַטִּיף לְךָ

וְאַתָּה לא הִקְשַׁבְתָּ לְקולו וְלא שָׁמַעְתָּ לַעֲצָתו.

וְאֵיךְ, בִּכְלָל, נִתַּן לֶאֱהב אותְךָ, עובֵד-הָאֲדָמָה,

שֶׁאֱלהִים קִלֵּל אותָהּ, בִּגְלַל אָבִיךָ וּבִגְלָלְךָ,

לֶאֱמר: קוץ וְדַרְדַּר הִיא תַּצְמִיחַ לְךָ,

בְּעֶצֶב תּאכַל לֶחֶם, בְּזֵעַת אַפְּךָ,

עַד שׁוּבְךָ אֵלֶיהָ, אֶל הָאֲדָמָה,

כִּי מִמֶּנָּה לֻקַּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה.