תורה שבעל פה לפני תקופת המשנה

המאמר עוסק בעדויות על הלכות קדומות של התורה שבעל פה מתוך דברי :תיצמת

הנביאים, הספרים החיצוניים וספרי יוסף בן מתתיהו.
ספרים חיצוניים, תורה שבעל פה בדברי הנביאים, יוסף בן מתתיהו, הלכות :חתפמ תולימ

.תומודק

ההכרח במציאותה של תורה שבעל-פה נעוץ בעצם אופיה של תורה שבכתב. שהרי אם מעיינים
היטב בחוקים שבתורה, מתברר, שאפילו בדור בו ניתנו אי אפשר היה לקיימם כלשונם
וכפשוטם, כדברי רבי יהודה הלוי: "והפשוט שבתורה הוא סתום, כל שכן הסתום" (הכוזרי,
מאמר ג, לה). אף החוקים שהתורה מדברת בהם בפירוש ובפירוט, מרובה בהם הסתום
והטעון ביאור על הברור והגלוי.

פעמים הרבה חוזרת התורה על כך, שבחג המצות יש לאכול מצות שבעה ימים (שמות יב, טו,
יט; יג, ו-ז; כג, טו; לד, יח; ויקרא כג, ו; במדבר כח, יז; דברים טז, ג-ד). אולם בדברים טז, ח,
נאמר: "ששת ימים תאכל מצות" – אלא שברור, שאין לפרש את הכתוב הזה כפשוטו, לפי
שכמה פסוקים קודם לכן נאמר בפירוש: "שבעת ימים תאכל – עליו מצות וגו'".

לא רק דיני המשפט האזרחי, אלא אף הלכות המשפט הפלילי שבתורה הן בחינת "מקרא
מועט", שהפרוץ בו מרובה על העומד. במקרים רבים – כגון בגונב איש ומכרו (שמות כא, טז;
דברים כד, ז), במכה אביו ואמו (שמות כא, טו), ועוד – נזכר בתורה עונש מיתה, בלא שנאמר
,אכ תומש) "תמוי תומ תמו שיא הכמ" :אלא רמאנ אל חצורב וליפאו .לעופל ואיצוהל שי דציכ
יב); "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת" (ויקרא כד, יז); "מות יומת הרוצח" (במדבר לה,
טז ואילך); וכן נאמר על הממית את עבדו: "נקם ינקם" (שמו כא, כ) – אך בשום מקום לא
נתפרשה דרך ההמתה.

לעתים אין כוונתם המדויקת של דברי התורה מובנת. כך, דרך משל, נאמר בשמות כא, כב-כג:
"וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל
האשה ונתן בפלילים. ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש". את המלים "ולא יהיה אסון – – –
ואם אסון יהיה" אפשר להבין כמכוונות לאשה (כלומר – אם האשה נשארה בחיים – או אם
היא נהרגה) – וכך נתפרשו הן על ידי ההלכה התלמודית הן על ידי יוסף בן מתתיהו, – אך
אפשר להבינן גם כמכוונות לוולדות (וכך תורגמו בתרגום השבעים).

יש, שגופי הלכות נזכרו בתורה רק דרך רמז. דיני נישואין לא נזכרו כלל, ואילו גירושין נזכרו
רק אגב האיסור על אדם להחזיר גרושתו שנישאה לאיש אחר. רק ממקום זה שומעים אנו,
שהתורה מניחה כדבר ידוע, שמעשה הגירושין הוא על ידי כתיבת "ספר כריתות" (דברים כד,
א). בשום מקום אין התורה מזכירה על אלו עוונות נענשים בעונש מלקות, אבל בדברים כה,
א-ג, נאמר, שאסור להוסיף לנדון בעונש זה יותר מארבעים מלקות. כל העונש גופו לא נזכר
אלא כדי להזהיר "פן יסיף להכותו על אלה מכה רבה וגו'". קשה, אפוא, להניח, שאפילו בדור
מתן-תורה יכול היה דיין לשפוט על פי החוק הכתוב בלבד ("והייתי רוצה שידין בין שני בעלי
דינין מסדר ואלה המשפטים וכי תצא" – הכוזרי, מאמר ג, לה).

נוסף לסתירות, לחוסר פירוט, לאי-בהירות מספקת ולהסתמכות על דברים שאינם נזכרים
בפירוש, מזדקר לעין אף חוסר ההגדרות שבתורה. בדיני יום הכיפורים נאמר סתם: "ועניתם
את נפשתיכם" (ויקרא טז, לא), אך בשום מקום לא נתפרש מה טיבו של עינוי נפש זה.

איסור מלאכה בשבת חוזר בכמה מקומות – ואף עונשו נזכר – ראה שמות כ, י: "לא-תעשה
כל-מלאכה וגו'"; שם לא, יד-טו: "מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש
ההיא מקרב עמיה. ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לה' כל-העשה
מלאכה ביום השבת מות יומת": שם לה, ב: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה
לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת"; ויקרא כג, ג: "כל מלאכה לא תעשו".
אבל אין כל הגדרה מה היא 'מ ל א כ ה' – ורק מעט מלאכות נאסרו בפירוש במקומות שונים
(חרישה וקצירה; הבערת אש). ואף לא נתפרש באיזו מיתה חייב מחלל שבת. ובאמת מספרת
לארשי ינב ויהיו" :השעמל הכלה גוהנל דציכ ועדי אלש עריא ומצע השמ ימיב רבכש ,הרותה
במדבר וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת. ויקריבו אותו המוצאים אותו מקשש עצים אל
משה ואל אהרן ואל כל העדה. ויניחו אתו במשמר כי לא פרש מה יעשה לו. ויאמר ה' אל משה
מות יומת האיש רגום אתו באבנים כל העדה מחוץ למחנה" (במדבר טו, לב-לה). חז"ל פירשו
בברייתא, שמשה ידע, שהמקושש חייב מיתה, אלא שלא ידע איזו מיתה, אולם לפי פשוטם של
דברים דומה, שלא ידע כלל אם העבירה שעבר המקושש עונשה מיתה.

מובן, שבמרוצת הדורות עתידים היו מושגים שונים, שהיו ברורים בזמן שנאמרו, להיפך אף
הם להיות כספר החתום. ומלבד זאת, עם עצם השתנות תנאי החיים נוצרים מצבים חדשים
ובעיות חדשות, שדורשים תשומת לב. ומכיון שהתורה שבכתב ניתנה לדורות, נועד כאן תפקיד
גדול לתורה שבעל פה. התורה עצמה קובעת את הסמכות העליונה לגבי הדורות הבאים: "כי
יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת
ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה
בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום
ההוא וגו'. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר
יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, ח-יא). תולדותיה של התורה שבעל פה מתחילות, אפוא,
מרגע מתן תורה שבכתב. ואין לראות את ההלכה כיצירת בית המדרש בלבד, אלא אפשר
לעקוב אחריה לאור המקרא, הספרות החיצונית, תרגומי המקרא העתיקים ושרידים קדומים
.המצע תידומלתה תורפסב

הזכרנו כבר את הלכות שבת. התורה לא דיברה אלא באיסור עשית מלאכה, אולם מדברי
'תובש' אלא וניאש המ) תבשב רחסמב רוסיא וגהנ וימיב רבכש ,רבתסמ (ה ,ח) סומע איבנה
לפי ההלכה). אין, אפוא, פלא, שכבר בראשית ימי הבית השני מדובר על איסור מקח וממכר
בשבת כעל דבר מקובל (נחמיה י, לב), ונחמיה אוסר על הרוכלים הצורים להתקרב בשבת אל
חומת ירושלים (שם, יג, טו-כו). בתקופה זו החמירו ביותר באיסורי 'מוקצה', שאף הם אינם
אלא מדרבנן. בתוספתא שבת יד (טו), א, נאמר: "בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין
בשבת מקצוע של דבילה וזומה ליסטרון של קדירה וסכין קטנה שעל גבי השולחן; חזרו והיו
מוסיפין והולכין עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה".
בתלמוד בבלי, שבת קכג, עמ' ב', נשנית ברייתא מעין זו בקצת שינוי לשון: "התירו וחזרו
והתירו וחזרו והתירו עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ וכו'". מסתבר, אפוא, שמשנת
שבת יז, ד- "רבי יוסי אומר: כל הכלים ניטלין, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה". –
משקפת את האחרונה שבתקנות, שקדמה לה השתלשלות ארוכה, כדרך שנאמר בירושלמי
שבת פרק י"ז הלכה א': "רבי אבהו בשם רבי אלעזר: בראשונה היו כל הכלים ניטלין בשבת;
כיון שנחשדו להיות מחללין ימים טובים ושבתות – הדא היא דכתיב: בימים ההם ראיתי
ביהודה דורכים גיתות בשבת ועומסים על החמורים וגו' – ואסרו להן הכל; כיון שנגדרו היו
מתירין להן והולכין, עד שהתירו להן את הכל, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה. וכיוצא
בזה יש גם בבבלי שבת קכג, ב: "אמר רבי חנינא בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו וכו'".

על חומרות גדולות בהלכות שבת בראשית ימי הבית השני ידוע גם ממקורות אחרים. כך נהגו
שלא להילחם בשבת מלחמת מגן עד ימי מתתיהו החשמונאי ואנשיו, שהחליטו להתיר זאת,
שאם לא כן היו עתידים להשמד. ורבי אליעזר בן יעקב מוסר מסורת על אדם שנתחייב מיתה
על חילול שבת מדרבנן "בימי יוונים", לפי "שהשעה צריכה לכך" (בבלי יבמות צ, ב; סנהדרין
מו, א). ומנהגם של חסידים הראשונים, שעליו מספרת הברייתא בבבלי נדה לח, א-ב, מזכיר
תאו (גי-ח ,נ) תולבויה רפסבש תינוציחה הכלהב ורמתשנש תבש ינידב תוגלפומה תורמוחה תא
מנהגי האיסיים, שעליהם מספר יוסף בן מתתיהו (מלחמות ב, ח, ט). וייתכן, שאף ויכוחיו של
ישו הנוצרי בדבר הלכות שבת לא נערכו עם בני כיתות חיצוניות, שהחזיקו עדיין בחומרות
רבות. שהרי בזמן התנאים הוקלו כבר רבות מן החומרות שנהגו בהלכות שבת שמדרבנן,
מטעם דומה לזה שבדברי רבי שמעון: "מקום שהתירו לך חכמים – משלך נתנו לך, שלא
התירו לך אלא משום שבות" (משנת עירובין י, טו).

עוד הלכה קדומה, שנשתמרה לדורות, היא האיסור לצום בשבת (ובראשית-חודש). בברייתא
בתלמוד בבלי-תענית יז, ב; ראש השנה יט, א – נאמר בפירוש, שאסור לצום בשבתות ובימים
טובים; ובגמרא שם נזכר גם איסור הצום בראשי חודשים (עיין גם משנת תענית סוף פרק ב;
ירושלמי תעניות פרק ב' הלכה י"ב; ירושלמי מגילה פרק א' הלכה ד'). בירושלמי נדרים פרק
ח' הלכה א' (ובירושלמי תעניות פרק ג' הלכה י"א) נאמר: "רבי אחא רבי אבהו בשם ר' יוסי בן
חנינה: אסור לסעוד סעודת הבוקר בשבת מאוחר יותר מאשר בחצות היום". על ההקפדה
שלא לאכול את ארוחת הבוקר בשבת לאחר שש שעות מעיד כבר יוסף בן מתתיהו (חיי יוסף,
פרק חמישים וארבעה). אבל עצם איסור הצום בשבת ידוע עוד ממקורות קדומים יותר.
יהודית נהגה לצום בכל יום – "חוץ מערבי שבתות ושבתות וערבי ראשי חודשים וראשי
חודשים ומועדים ושמחה לבית ישראל" (יהודית ח, ו). ולדעת בעל ספר היובלות – שמחמיר אף
כאן כדרכו – מי שצם בשבת חייב מיתה (ספר היובלות נ, יב).

עצם המנהג לצום אף הוא קדום מאוד. פעמים הרבה מסופר במקרא, שהכריזו צום מטעמים
שונים – לפני קרב (שופטים כ, כו ואילך; שמואל א ז, ה ואילך; דברי-הימים ב כ, ג ואילך);
בשעת עצירת גשמים, מכת ארבה ושאר צרות כיוצא באלו (ירמיה יד, יב; יואל א, יג-יד; ב, יב
ואילך); משום אבילות ציבורית (שמואל א לא, יג, דבה"י א י, יב; שמואל ב א, יב); לשם חזרה
בתשובה וכפרה לציבור (יונה ג, ה; עזרא ט, ג-ה; נחמיה ט, א-ג). וכן נזכרו לעתים צומות שלא
נתפרש טעמם, כגון יום הצום שמדובר עליו בירמיה לו, ט. עד כאן נמנו תעניות ציבור. אך
מצינו גם צום של יחיד (שמואל ב יב, טז-כג; מלכים א כא, כז; תהלים לה, יג; דניאל י, ב-ג,
.(בי

משנת תענית מדברת בהרחבה בסוגי הצומות השונים ומתארת את המנהגים השונים ואת
התפילות שנהגו בהם; ודברים נוספים יש בברייתות שבתוספתא ובדברי התלמודים. אולם
עיקרי המנהגים – לרבות ההתכסות בשקים, נתינת אפר על הראש, התבזות ראשי הציבור בפני
כל העדה וכיו"ב – ידועים כבר מן התיאורים שבמקרא. וכן ידוע על מנהגי הצומות מימי בית
שני מן הפפירוסים שנתגלו ביב שבמצרים ומן הספרות החיצונית (מקבים א ג, מז; מקבים ב
יג, יב; חזון עזרא ג, יג). תיאורים מאלפים של תענית ציבור יש בספר יהודית ד, ט-טו ובספר
קדמוניות המקרא (המיוחד לפילון), ל, ד (בשני המקומות נאמר, שהצום הקיף אל כל העם,
לרבות הטף; וביהודית מסופר, שאף הבהמות התענו, מעין מה שעשו אנשי נינוה). על תעניות
ציבור מספר גם יוסף בן-מתתיהו (קדמוניות כ, ד, ב; חיי יוסף פרק נ"ו). ואילו על תענית יחיד
שומעים אנו במזמורי שלמה ג, ח' ובייחוד בספר צוואות השבטים (צוואת ראובן א, י; שמעון
ג, ה; יהודה טו, ד; יוסף ג, ד; ד, ז; י, א-ב). בעיקר היתה תענית יחיד חביבה על נשים. כבר
הזכרנו את מנהגה של יהודית. אף בתלמוד ירושלמי חגיגה פרק ב' הלכה ב' נשתמרה מסורת
קדומה על אשה שהיתה רגילה להתענות. וכן נזכר מנהג מעין זה גם בחוגי כיתות חיצוניות
שונות. ונראה, שחכמים לא הביטו על כך בעין יפה – עיין ירושלמי סוטה פרק ג' הלכה ד'.

השתלשלותה של התורה שבעל-פה ניכרת, אפוא, יפה במקרא. הנביאים מדברים על הלכות
שונות. ירמיה מזהיר על נשיאת משא בשבת (ירמיה יז, כא-כז) ונביא הנחמה אומר: "אם
תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וגו' וכבדתו מעשות דרכיך עשות חפצך ביום קדשי
וגו' וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" (ישעיה נח, יג). ירמיה (לד, ח ואילך)
מוכיח את העם על אי קיום מצוות שילוח עבדים כהלכה. ואילו יחזקאל מפרט הלכות
הקשורות בבית המקדש דיני הכוהנים, הקרבנות והנשיא. פעמים אין הדברים תואמים את
ההלכה המאוחרת ופעמים יש בהם אפילו משום סתירה לדברי התורה (כגון יחזקאל מד, כב:
ומשום כך ביקשו חכמים לגנוז את ספר יחזקאל), אולם מכל מקום יש כאן עדות לעצם קיומה
של מסורת תורה שבעל פה במשך תקופת המקרא. בדברי הימים ב לה, יא נאמר: "וישחטו
הפסח ויזרקו הכהנים מידם והלוים מפשיטים", כלומר – הלויים שחטו את הפסח (כך מפורש
גם שם שם, ו ובעזרא ו, כ) והכהנים זרקן את דמו. דבר זה מתאים להלכה שבמשנת פסחים ה,
ו, שזריקת הדם נעשית על ידי כוהן, אבל שחיטה כשרה אפילו בישראל (ולא כל שכן בלוי):
"שחט ישראל וקיבל הכוהן וכו'" הנביא חגי בוחן את הכוהנים בהלכות טומאה (חגי ב, יא-יג).
בספר דניאל א, ח ואילך נזכר לראשונה המנהג שלא לאכול מ"פתבג המלך" ו"יין משתיו" –
מנהג, שאין לו כל רמז בתורה, אך הוא נזכר גם ביהודית י, ה; יב, ב ואילך; בטוביה א, י-יא;
.זט ,בכ תולבויה רפסבו

בדברי הנביאים נזכרים גם כמה מנהגים ידועים דרך אגב. כך למדים אנו על מנהגי אבילות
ממה שנאמר ביחזקאל כד, טז-יז. ודינים הקשורים בקנית נכסים נזכרים ברות ד, ז-ח: "וזאת
לפנים בישראל על הגאלה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה
בישראל. ויאמר הגאל לבעז קנה לך וישלף נעלו". ומן התיאור בירמיה לב, ז-יד למדים אנו על
.תודש תינק יכרד

עד כאן מן המקרא. הרבה אפשר ללמוד גם ממה שנשתמר בספרות הגנוזה והחיצונית
ובספרות היהודית ההיליניסטית. בתרגום השבעים לתורה יש לעתים כתובים שניתרגמו שלא
לפי הלכה שידועה מדברי חז"ל (כגון הכתוב המדבר בנוגף אשה הרה ויצאו ילדיה, שהזכרנו
כבר למעלה). פעמים אין זה אלא משום שתרגמו לפי פשט הכתוב, אך פעמים מעיד הדבר על
מסורת הלכה שונה – הלכה חיצונית או דחויה. אולם לענייננו חשובים בעיקר המקומות בהם
מתורגמים כתובים שלא כפשוטם, על פי ההלכה המקובלת. שמכאן מוכח, שלא תרגמו כך
אלא מפני שהכירו את ההלכה או המנהג. מעין זה הוא התרגום לדברים כה, ה: "כי ישבו
אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו".

הדברים נאמרו בעניין מצוות יבום. השבעים מתרגמים "ובן" – "וזרע אין לו", היינו, כל
צאצאים שהם – לאו דווקא בן, אלא אפילו בת או בני בנים – פוטרים את האלמנה מן היבום.
ממש כך כותב גם יוסף מן-מתתיהו בספרו קדמוניות ד, ח, כג (השווה גם האוונגליון של
מרקוס יב, יח ואילך; מתי כב, כג ואילך) וזו היא ההלכה המקובלת בספרות התלמודית.

חלק מן הספרות החיצונית נתחבר בחוגי כיתות חיצוניות – וההלכה שבהם שונה, כמובן, מן
קשמד תירב רפס – הדוהי רבדמ תכ יבתכבו תולבויה רפסבש הכלה איה וזכ ,תלבוקמ הכלהה
והחיבורים שמכונים "המגילות הגנוזות". כך, דרך משל, אוסר ספר ברית דמשק (דף ה, )11-7
נישואין עם בת-אח או בת-אחות. אבל ממקורות היסטוריים ידוע, שנישואין כאלו נהגו במשך
ימי הבית השני (עיין קדמוניות יב, ד, ו) והם נחשבו כמותרים גם בעיני ספרים חיצוניים
אחרים (ספר היובלות ד, טו; קדמוניות המקרא ד, י). ואילו ממקורות תלמודיים יש ללמוד,
שראו בכך לא רק התר גמור, אלא אף מצווה מן המובחר (עיין, דרך משל, תוספתא קידושין א,
ד; משנת נדרים ח, ז; ט, י; בבלי יבמות סב, ב), שיהא אדם נושא אשה ממשפחתו.

אולם לא כל מה שנראה כמעיד לכאורה על הלכה חיצונית הוא באמת כך. בין התוספות לספר
דניאל ידוע הספר הקטן "שושנה". מסופר בו, ששני הזקנים, שהעידו עדות שקר בשושנה,
הוכחשו על ידי דניאל בבדיקות והוצאו למיתה – כמצוות התורה בדבר עדי שקר. אמנם לפי
ההלכה אין נהרגין אלא עדים זוממין – "שיזומו את עצמן" (משנת מכות א, ד) – ואילו שני
הזקנים לא הוזמו, אלא רק הוכחשו. אולם מעניין הרבה יותר, שמדברי ספר שושנה מסתבר,
שהעדים נהרגים כשעדיין לא נהרג האיש שאותו רצו לחייב מיתה בעדות השקר שלהם (הלא
שושנה עדיין לא הוצאה להורג). יוצא, אפוא, שמחבר ספר שושנה סבור היה כדעת הפרושים,
נגד דעת הצדוקים שאמרו שאין העדים נהרגין עד שייהרג הנדון, שנאמר: 'נפש תחת נפש' (עיין
משנת מכות א, ו). וכך אומר בפירוש גם יוסף בן-מתתיהו, בספרו קדמוניות ד, ח, טו, שעדי
שקר נענשים בעונש שעלול היה לסבול מי שנגדו העידו.

הלכות מעניינות נלמדות גם מספר בן סירא ומאיגרת אריסטיאס (בה נזכרים תפילין של יד).
נטילת ידיים לתפילה נזכרת הן באיגרת אריסטיאס, ש"ה, הן בחזונות הסיבילות. ואילו נטילת
ידיים לסעודת חולין, שלפי המקורות התלמודיים לא הונהגה כחובה אלא בזמן מאוחר באופן
יחסי, היתה מנהג שרווח בקרב העם על פי מסורת קדומה למדי, כפי שאפשר ללמוד מלשונו
של האונגליון של מרקוס ז, ב ואילך.

ואף בספרות התלמודית עצמה מוצאים אנו עדויות להלכות עתיקות. במשנת שקלים ב, ד
נאמר: "שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכונות; חזרו לשקול סלעים; חזרו לשקול
טבעין – וביקשו לשקול דינרים". כך אפוא מונה המשנה ארבעה שלבים היסטוריים שונים
בעניין מתן מחצית השקל, לפי השינויים בסוגי המטבעות ובערכן – וכל אלו היו קודם חורבן
.תיבה

מבחינה זו מאלפות ביותר ההלכות שנשנו בלשון "בראשונה – – – התקינו" ולעתים אף "חזרו
והתקינו" כמה פעמים. למעלה הבאנו כבר ברייתא כזו בדבר איסורי מוקצה בשבת.
:רמאנ א ,בי תובותכ אתפסותב .הבותכ תוכלהל רשקב תרסמנ תרחא תניינעמ תולשלתשה
"בראשונה שהיתה כתובה אצל אביה – היתה קלה בעיניו להוציאה; התקין שמעון בן שטח
שתהא כתובתה אצל בעלה והיה כותב לה: כל נכסיי דאית לי אחראין וערבאין לכסף
כתובתיך". דברים ברורים יותר מצויים בברייתא שבתלמוד בבלי, כתובות פב, ב: "בראשונה
כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה – והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים; התקינו שיהיו
מניחין אותה בבית אביה – ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך; התקינו
שיהיו מניחין אותה בבית חמיה – עשירות עושות אותה עביט של מימי רגלים – ועדיין כשכועס
עליה אומר לה טלי כתובותיך וצאי; עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי
אחראין לכתובתה". ומעין זה נאמר נאמר גם בברייתא שבירושלמי כתובות פרק ח' הלכה
ורזחו ;השרגל ויניעב הלק התיהו – היתובא לצא התבותכ תחנומ התיה הנושארב" :א"י
והתקינו שתהא כתובתה אצל בעלה – אף על פי כן היתה קלה בעיניו לגרשה; וחזרו והתקינו
שיהא אדם לוקח בכתובת אשתו כוסות וקערות ותמחויים (הגמרא מוסיפה כאן – במאמר
מוסגר – "הדא דתנינן לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן, אלא כל נכסיו אחראין
לכתובתה"; הכוונה לדברי משנת כתובות ח, ח: "לא יאמר אדם לאשתו: הרי כתובתיך מונחת
על השולחן, אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה"); חזרו והתקינו שיהא אדם נושא ונותן
בכתובת אשתו שמתוך שאדם נושא ונותן בכתובת אשתו והוא מאבדה היא קשה בעיניו
לגרשה – והוא התקין שמעון בן שטח שלושה דברים: שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו;
ושיהיו התינוקות הולכין לבית הספר וכו'.

יש כאן, אפוא, מסורת על כך, שהיו ארבעה – ואולי אפילו חמישה – שלבים בתולדותיה של
הכתובה עד לזמנו של שמעון בן שטח. תחילה לא היתה כאן אלא כתיבה בלבד; אולם הנשים
לא סמכו על כך והיו ממאנות להינשא. משהתקינו שיניחו את הכתובה בבית אביה – היה אדם
מגרש את אשתו בקלות יתירה, ומצב זה עמד בעינו אף משהתקינו שיניחו את הכתובה בבית
אביה או בעלה. ואף משלקחו בדמי הכתובה מיטלטלין (עשירות לפי השג ידן ועניות לפי השג
ידן) – עדיין, כשהיה אדם כועס על אשתו, היה משלחה מביתו עם כתובתה. לבסוף באה תקנת
שמעון בן שטח, שכל נכסי הבעל אחראין לכתובת אשתו, והואיל והוא נושא ונותן בכתובת
אשתו – אין אדם רוצה לאבד ממון שהוא נושא ונותן בו ולהפסיד רווחים שעשויים לבוא על
ידו – ומתוך כך יימנע מגירושין בחיפזון.

תיתורפסה הריציה תפוקת תישאר ינפל הכלהה לש היתודלות לע דומעל רשפא ולא לכ רואל
של התנאים. יצירתם של התנאים, מימי חכמי "הזוגות" הראשונים ואילך, בנויה היתה על
מסורת של הלכות ומנהגים, שאמנם רק קצתם נשתמרו בידינו ואף היו מהם שנדחו במרוצת
הדורות אולם ברור, שבכל הדורות קיימת היתה תורה שבעל-פה בצדה של תורה שבכתב, עד
שהפכה להיות רוב. "ר' חגי אמר בשם ר' שמואל בר נחמן: נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים
שבכתב – ואין אנו יודעין איזה מהן חביב, אלא מן מה דכתיב 'כי על פי הדברים האלה כרתי
אתך ברית ואת ישראל' – הדא אמרה – אותן שבפה חביבין" (ירושלמי פאה פרק ב' הלכה ו').