תגובות בעלות הברית לשואה

בשלהי הקיץ ב-1942 החליטה המחתרת הפולנית הגדולה, ה-א.ק., לשגר ללונדון שליח צעיר הנושא את השם הבדוי יאן קארסקי. הוא היה אמור לדווח לממשלת פולין בגולה על מצב האוכלוסייה האזרחית בפולין הכבושה, ולהביא מסרים ודיווחים מהמפלגות במחתרת בפולין אל נציגיהם בלונדון. יועדו לו גם פגישות עם שרי ממשלה בריטיים ועם שגריר ארצות-הברית אל ממשלות הגולה. מנהיגי הבונד בורשה למדו על השליחות דרך קשריהם עם ארגוני מחתרת פולניים ובקשו רשות לשגר גם מסר יהודי. ה-א.ק. וקארסקי הסכימו, וקארסקי נפגש לפחות פעמיים בתחילת הסתיו, לקראת סוף הגירוש הגדול מגטו ורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה, או זמן קצר לאחר מכן, עם שני מנהיגים יהודיים מהמחתרות הפוליטיות בגטו ורשה – אחד בונדאי, והשני ציוני. כאיש משכיל ומעורה פוליטית, קארסקי הבין מיד את משמעות המעמד. שני יריבים פוליטים קשוחים הופיעו ביחד עם מסר משותף מעמק המוות של גטו ורשה.¹

משך שעות רבות הם ספרו לו על ייסורי הגטו ועל רצח היהודים בכל רחבי פולין. את עיקר המסר שלהם הביעו באומרם:

קארסקי חצה את פולין, גרמניה, בלגיה, צרפת, וספרד, שם חכתה לו אניית דיג קטנה שלקחה אותו אל לב הים כדי שיעלה על אווירון שיטיס אותו לסקוטלנד. הוא הגיע ללונדון ב-15בנובמבר, 1942, ונפגש מיד עם מנהיגי פולין, ולמחרת עם שרי ממשלה בריטים, כולל שר החוץ אנתוני עדן. את סיפור היהודים הוא מסר בנאמנות.

עדותו של קארסקי, יחד עם עדויות של ניצולים מפולין שהעידו בארץ באותה עת, ואישור סגן מזכיר המדינה האמריקאי בפני סטיפן וייז

לפי אילו אמות-מידה נוכל להעריך את תגובותיהם של בעלות הברית לשואה חמישים שנה אחריה?

הרבה מחקרים טובים פורסמו במשך השנים, ומשקל הראיות הקשות הביאו כמעט את כל החוקרים למסקנה דומה לזו של קארסקי⁶. רצוי להבהיר מספר נושאים כבסיס לבדיקת הנושא.

תפקידי השחקנים השונים. כברוב הפשעים, היו שלשה סוגי "שחקנים" בשואה, שאפשר לסווג אותם באופן כללי כפושעים, קורבנות, ועומדים מן הצד. לצורך הדיון, זהויותיהם של שניים הראשונים ברורות:

הפושעים היו: הנאצים ועוזריהם;

והקורבנות של "הפתרון הסופי" היו: היהודים.

במובן מסוים, העומדים מן הצד, הגורם השלישי והגדול מכולם, היו גורם ניטרלי באותו רגע שבוצע הפשע בכל מקום. הם לא בחרו את הפשע ולא את הקורבנות. אולם, נשפוט אותם לפי תגובתם ולפי התנהגותם מרגע המודעות שלהם לפשע, בין אם זה קרה מסביבם או רחוק מראייתם.

אלה שניסו להתערב לטובת הקורבנות, "חסידי אומות העולם", נזכרים בצדק כגיבורים. רבים מהם שילמו בחייהם, וגם במובן זה הצטרפו אל הקורבנות.

אלה שניסו להתערב לטובת הרוצחים כעוזרים או כרוצחים, נטשו את "ניטרליותם" ונזכרים בצדק כפושעים בפני עצמם.



אבל מה לגבי אלה שנשארו "ניטרליים"?

ברור שקשה מאוד להשתמש במושג "ניטרלי" בקשר לפשע איום כזה, ועל בסיס זה נשפטו בנות הברית על-ידי אלה שבאו אחריהם.

לפי ההגדרה הנ"ל, בנות הברית היו בין העומדים מן הצד, אבל ברור שהשאלות והציפיות לגביהם שונות מאלה שלגבי אזרח תחת כיבוש שהיה עד לגירוש שכניו. לאחד היו משאבים רבים אבל המידע הגיע מרחוק ולא תמיד היה ברור, ואילו לשני המידע היה ברור ומידי כאשר המשאבים היו דלים למדי. אבל בכל צורה שנגדיר אותם, אפילו נגיע להאשמות קשות, דבר אחד חשוב לזכור: בנות הברית היו בעמדת תגובה בלבד. הם לא רצחו את היהודים.

במלחמת העולם השנייה הנאצים עסקו בשתי מלחמות במקביל.

אחת הייתה צבאית, בה נלחמו זה בזה צבאות מחומשים משני עברי החזיתות. הזרוע הגרמנית האחראית לתכנון ולניהול מלחמה זו הייתה הצבא הגרמני. לנאצים היו מניעים אידיאולוגיים למלחמה הזאת, אבל על פני השטח היא נראית דומה למלחמות אחרות שקדמו לה.

המלחמה האידיאולוגית המקבילה נגד העם היהודי הייתה שונה בתכלית. האחראים לתכנון וביצוע היו הס.ס., נושאי הדגל האידיאולוגי. מצד אחד לחם כוח צבאי אדיר, ומנגד עמדו משפחות שלוות ובלתי חמושות. חזיתות המלחמה הזאת היו יחידות במינן: גטאות, מחנות לעבודת כפייה, שדות רצח ותאי גזים.

השאלה לגבי תגובות בנות הברית לשואה תהיה:

כנגד שתי המלחמות של גרמניה הנאצית, באיזה מלחמה לחמו בנות הברית?



דעות קדומות של המתבונן. כמעט כל הספרות בנושא שלפנינו מצטמצמת לדיון על רק שני-שלישים מבנות הברית העיקריות, ארצות-הברית ובריטניה. יש לפחות שלוש סיבות לכך:

– עד לשנות התשעים, הארכיונים הממשלתיים והצבאיים היו נגישים רק בשתי מדינות אלה, ולא בברית-המועצות לשעבר. לכן, לא נתאפשרה בדיקה מקיפה של תגובות השלטונות הסובייטים לשואה.

– בנוסף לזה, אזרחי המדינות הדמוקרטיות נוהגים לשאול שאלות נוקבות ממנהיגיהם, אבל לא ידוע ששאלות כאלה בכלל עלו בברית-המועצות, ששם מושגי ההתייחסות לתקופה הזאת היו שונות מבמערב. וזה מוביל לסיבה השלישית.

-החברות בשתי המדינות המערביות הנידונות כאן רואות את עצמן כליברליות-דמוקרטיות המבוססות על עקרונות הומניטריים. לכן, מבחינתם יש מקום מסוים לפן הומניטרי במדיניות חוץ. אך מי במערב מעלה על דעתו ששאלות הומניטריות הטרידו את סטלין?

את הסיבות האלה להתייחסות המוגבלת שלנו לשני-שלישים מבנות הברית יש לסיג בשתי הסתייגויות:

ראשית, ברור שהצבא האדום היה הכי קרוב למקומות הרצח, ועוד הרבה לפני ארה"ב ובריטניה. אך, למרות שבידיהם הייתה האפשרות הסבירה ביותר להתערב צבאית להציל יהודים, לא עלתה דרישה כזאת כי לא היו ציפיות כאלה מעולם.

שנית, למרות התיאור העצמי המוסרי של המערב שהובא לעיל בקצרה, בפועל, אינטרסים לאומיים קובעים מדיניות חוץ. שאלות הומניטריות יובאו בחשבון במדיניות חוץ, בדרך כלל, כל עוד הן לא מתנגשות באינטרסים הלאומיים. האינטרס הלאומי העיקרי של בנות הברית במלחמת העולם השנייה ברור: ניצחון.

בהעלאת שאלות לגבי תגובות בעלות הברית לשואה, מודעות לתקופה שבה מדובר היא חובה. בשנים שקדמו למלחמה אין לדבר במושגים של תגובות לשואה, כי השואה טרם קרתה ואף אחד לא ידע שהיא תקרה. גם 22 החודשים הראשונים של המלחמה, עם כל האימה שבהם, היו שונים בתכלית מתקופת "הפתרון הסופי" שהתחילה עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות. בעצם, רק מהרגע שנראה שבנות הברית הבינו את השואה אפשר לחפש את תגובתן המודעת.

אבל לא רק מודעות לתקופות השונות בהיסטוריה של השואה חשובה כאן. לשואה ולמלחמת העולם השנייה היו לוחות זמנים שונים. לכן, חשוב לדעת את נקודות המפנה במלחמה ובשואה.

המפנה הצבאי בא בתקופה שבין נובמבר 1942 ופברואר 1943, עם ניצחונות צבאות המערב בצפון אפריקה והצבא האדום בקרב הענק בסטלינגרד. אולם, תחילת המפנה איננו המפנה כולו. לולא הפלישה הגרמנית לברית המועצות וכניסת ארצות-הברית למלחמה, הגורמים הצבאיים למפנה לא היו קיימים. אבל הרבה מאוד זמן עבר בין כניסת המשתנים האלה לחשבון המלחמה לבין הניצחונות הגדולים הראשונים של בנות הברית, ועוד הרבה יותר זמן עבר עד לכניעת גרמניה. בעצם, עד שצבאות ארה"ב ובריטניה היו מספיק קרובים לאתרי הרצח כדי לשקול התערבות, ב-1944, רוב היהודים כבר נרצחו.

בלוחות הזמנים של המלחמה והשואה, טמונה אירוניה קשה מאוד.

אותם התפניות שהכשירו את הקרקע ב-1941 לתבוסת גרמניה ב-1945, גם חרטו את גורלם המר של היהודים. כניסת ברית המועצות למלחמה בעל-כורחה באה יחד עם תחילת "הפתרון הסופי", כאשר כניסת ארצות-הברית למלחמה כחצי שנה לאחר מכן סגרה בפני יהודי אירופה את קו ההצלה האחרון –הקשר עם יהדות אמריקה⁷. בשנה שחלפה בין כניסת ארה"ב למלחמה עד לתחילת התפנית הצבאית, נהרגו כמעט כל יהודי פולין.

הרדיפות הנאציות נגד היהודים לפני המלחמה פגעו "רק" במאות אלפים, ולבשו צורה של שלילת האמנציפציה, שלילת זכויות, נישול כלכלי, וכו'. לכן, יהודים רבים רצו להגר, אבל התקשו למצוא מקלט. שנות השלושים היו שנות המשבר הכלכלי הגדול, והרבה מדינות לא יצאו מהמשבר עוד שנים רבות. האינטרס הלאומי של יציאה מהמשבר לווה בהרבה מדינות ברחשים אנטי-זרים, אנטי-מהגרים ואנטישמים. בארה"ב הייתה גם הסתגרות פנימה והתרחקות מבעיותיה של אירופה. הצו הנשיאותי המנהלי שלפיו קונסולים אמריקאים מנעו מרוב היהודים למצוא מקלט בארה"ב אז, הוצא בספטמבר 1930 מהנשיא הרברט הובר כדי למנוע כניסת מתחרים למובטלים אמריקאים למשרות שיפתחו. אחרי 1933, המנגנון הזה פשוט המשיך לתפקד. בכל העולם, לא היו מדינות שששו לקלוט פליטים אביונים חסרי כל, במיוחד לא יהודים. החשש הבין-לאומי שגם יהודי פולין ורומניה, שחיו אף הם בצרות, יהפכו לפליטים, רק תרם ליתר סגירות בפני פליטים.

בשנת 1938 חל שינוי בהתייחסות המערב למצוקת יהודי גרמניה. היו לזה שתי סיבות:

– סיפוח אוסטריה על-ידי גרמניה בחודש מארס,

– והפוגרום בנובמבר שידוע כ"ליל הבדולח".

בעקבות הסיפוח יזם הנשיא רוזוולט את ועידת אוויאן, שהתכנסה בחודש יולי בהשתתפות נציגים מ-32 מדינות ו-24 ארגונים וולונטרים שבאו מצוידים בניירות עמדה. המטרה המוצהרת של הועידה הייתה לקיים דיון בין-לאומי כדי למצוא פתרון לבעיית הפליטים. כידוע, תוצאות הועידה היו דלות. אף מדינה לא הביעה נכונות לפתוח את שעריה, להוציא את הרפובליקה הדומיניקנית. אבל הייתה בכל זאת תוצאה חיובית צנועה אחת – הועדה הבין-ממשלתית לפליטים, עם מנדט לשאת-ולתת עם ממשלת גרמניה למען הגירת יהודים עם חלק מרכושם. מנכ"ל הועדה, ג'ורג' רובלי, פתח במשא-ומתן עם נשיא הרייכסבנק ושר הכלכלה היאלמר שאכט, ויורשו למשא-ומתן, הלמוט וולטאט. הם הגיעו אפילו לטיוטת הסכם להסדר דומה במקצת להסכם ה"העברה" מ-1933, אבל משפיל יותר. יהדות העולם הייתה אמורה לממן את הפרויקט. פרוץ המלחמה מנע ניסיון לממש את ההסכם.

הפוגרום ב-10-9 בנובמבר, 1938, הביא גינוי חריף ושינוי קיצוני בתגובות המערב, וב-15 בנובמבר החזירה ארצות-הברית את שגרירה מברלין. הנשיא רוזוולט גם האריך את אשרות הכניסה של כ-15,000 תיירים מגרמניה, רובם יהודים, לזמן בלתי מוגבל. מכסות ההגירה לגרמניה ואוסטריה אף מולאו לראשונה מאז 1930. במקביל, בריטניה אפשרה עד לפרוץ המלחמה לכ-50,000 פליטים מגרמניה למצוא מקלט, כולל יותר מ-9,000 ילדים שבאו בלי ליווי הורים. לכל הילדים האלה נמצאו משפחות מאמצות מתנדבות.

השינויים הדרמטיים היו גם מוגבלים. בריטניה פתחה את שעריה לפליטים, אבל היא סגרה את שערי הארץ, מה גם שרבים מאלה שאושרה כניסתם לבריטניה הוגלו לקנדה ולאוסטרליה ב-1940 בתור אזרחי האויב. ארצות-הברית, מצידה, לא המשיכה למלא את מכסות ההגירה, ולא פיתחה מדיניות יותר פעילה למען הנזקקים. פרוץ המלחמה שם קץ לניצוץ ההומניטרי למען פליטים, אבל בהישג לא מבוטל. רבבות יהודים ניצלו הודות לשינוי הזמני הזה במדיניותן של מספר מדינות בעולם.

– כדי לבחון את תגובות בנות הברית המערביות במלחמה לשואה, כדאי לנסות ולהבין איך הם ראו את הדברים?

– נרצה לדעת לא רק מתי התחילו להגיע ידיעות על ה"פתרון הסופי", אלא גם מתי התגבשו ידיעות אלה לידע, לתמונה ברורה של תוכנית לרצח-עם שיטתי?⁸.

כדי לתכנן, לארגן, ולבצע את השואה, הנאצים עברו קפיצת דמיון אל פשע חסר תקדים. השאלה כאן תהיה,

מתי עברו מנהיגי המערב קפיצת דמיון מקבילה שתאפשר להם להבין שמתרחשת שואה?



הצד השני של שאלות אלה הוא נושא ההצלה, שהרי, סופו של כל דיון על תגובות בעלות הברית לשואה הוא בשאלה:

האם הן ניסו להציל את יהודי אירופה, בעת כלשהי או בצורה כלשהי?



התשובה לא פשוטה; היא קשורה לשאלה של נכונות מול יכולת להציל.

ידיעות מה"פתרון הסופי" החלו להגיע למערב כבר בקיץ 1941, קרוב לראשית "מבצע ברברוסה". לפני זה לא היה רצח שיטתי כולל, ואין לחפש תגובות לכך אז. הידיעות הראשונות היו של רצח המוני של יהודים או של אזרחים בכלל. בין הידיעות הכי מסמרות שיער היו אלה על רציחתם של כ-50,000 בעיר קייב בספטמבר ⁹1941. אף אחת מידיעות אלה לא התייחסה לשיטה או תוכנית לרצח, וחלק מהן נראו במערב מעבר לדמיון ובלתי אמינים. עם הזמן הואצה זרימת הידיעות, ולאט לאט התברר שגרמנים במדים אכן ביצעו זוועות רבות נגד אזרחים.

היו ידיעות בחודשים הראשונים של 1942 שניסו ללקט את כל מה שהיה ידוע עד אז. אבל הידיעה הראשונה שהתייחסה לתוכנית נאצית לרצוח את כל היהודים היה דו"ח הבונד שהוברח מורשה ללונדון בשלהי מאי 1942. הדו"ח מסר ש-700,000 יהודים נרצחו על אדמת פולין, בציון מקומות, מספרים, ושיטות. הסיקור התקשורתי היה מוגבל בשידורי ה-בי.בי.סי. בשפות זרות, ובעיתונים בודדים באנגליה, ולאחר-מכן בארצות-הברית. הדו"ח היה מפורט מאוד וחד-משמעי לגבי התוכנית הנאצית, אבל הוא לא הצליח לשבור את מחסום ההבנה במערב. במסיבת עיתונאים משותפת לממשלות בריטניה ופולין ב-8/7/42, ששם דיווחו על הידיעות מדו"ח הבונד, השתתפו מטעם ממשלת פולין שר הפנים מיקולאיצ'יק ושני הנציגים היהודיים בוועדה הלאומית בגולה, הציוני יצחק שווארצברט, והבונדאי שמואל זיגילבוים. את ממשלת בריטניה ייצג ברנדן בראקן, שר ההסברה, כלומר, השר האחראי על התעמולה. תפקידו של הנציג הבריטי היה לשדר מסר שמדובר בסך-הכל בתעמולה טובה.¹⁰

הרבה היסטוריונים מצביעים על המברק המפורסם של גרהארד ריגנר אל סטיוון וייז ב-8/8/42 כגורם המכריע בהפנמת הידיעות במערב. למרות הניסוח המסויג של המברק, שמסר,

אחד-עשר יום קודם-לכן הגיעו לארץ 78 פליטים יהודים מפולין כחלק מחילופי אסירים אזרחים בין בריטניה לגרמניה. יהודים אלה היו עדי ראייה לשואה, וסיפוריהם כפי שסיפרו לסוכנות היהודית זכו לסיקור נרחב בעיתונות בארץ ב-23 בנובמבר¹².

ובכן, ידיעות משכנעות על השואה הגיעו לשלוש יבשות משלושה מקורות שונים כמעט בו-זמנית. לממשלות ארה"ב ובריטניה הייתה גישה לכל שלושת הדוחות. לחץ ציבורי חבר ללחץ של ממשלת פולין להוליד את ההצהרה המשותפת של בנות הברית ב-17/12/42. לפיכך נראה, על פני השטח לפחות, שמאותו יום והלאה אפשר היה לצפות לפעילות הצלה בקרב בנות הברית.

ביום הצהרת בעלות הברית, כוחותיהם היו רחוקים מדי להתערב. נקודת מפנה במלחמה התחילה אז, כפי שצוין לעיל, אבל הקרב בסטלינגרד טרם הוכרע, והשפעת הזרמת מיליוני חיילים אמריקאים טריים לאירופה עוד לא הורגשה. אבל העניין שלפנינו הוא סובייקטיבי בעיקרו.

האם חלה נקודת מפנה בהתייחסותם של מנהיגי בנות הברית לשואה אחרי דצמבר 1942? האם מתוך זעזוע עמוק, למשל, הוקמה ועדה לבחון אפשרויות להצלה?

והאם ועדה כזאת עבדה יום ולילה בחיפוש אחרי אפשרויות כאלה, רק כדי להגיע למסקנה כואבת שהנסיבות האובייקטיביות בחזיתות מונעות התערבות צבאית למען היהודים?

או האם נושא ההצלה לא נכנס כלל לסדר היום?

התשובה לשאלות אלה נראית ברורה – הם נשארו באפס מעשה. אבל, אפילו אם נקבל קביעה כזאת, בדיקת הסיבות לחוסר מעש מתבקשת. בדיקה כזאת חייבת להתחיל מאינטרסים לאומיים.

האינטרס הלאומי העליון של מדינה במלחמה היא ברורה – ניצחון. בעקבות תבוסת צרפת ביוני 1940 נשארה בריטניה לבד מול צבא גרמני שהכניע את רוב אירופה בתשעה חודשים קצרים, דרך הכיבוש, הברית, או האימה. נראה היה בקיץ 1940 שגרמניה עומדת לפלוש גם לבריטניה, שנשארה כמעט בלי כוחות חי"ר. אפשר לטעון שגורל יהודי העולם היה תלוי לא מעט ביכולת בריטית להישרד. ברור שניצחון. גרמני בקרב על בריטניה יכול היה רק להרע ליהודים ולא להיטיב. למזלה של בריטניה, ושל כל העולם כולו, חיל האוויר הבריטי הביס את ה"לופטוואפה" בקרב הזה, ובכך שרדה בריטניה. אך הישרדות איננה שווה לניצחון, ובריטניה של 1940, שבקושי הצליחה לעזור לעצמה, לא הייתה במצב שהיא יכלה לעזור הרבה לאחרים, אפילו אם הייתה רוצה. כניסת ברית-המועצות וארצות-הברית למלחמה אפשרה לבנות הברית להתמקד בסלילת הדרך לניצחון מוחץ.



עם המפנה במלחמה שחל בראשית 1943 והלחץ הציבורי הגובר באמריקה ובבריטניה למען הצלת היהודים, הרגישו שתי הממשלות חובה לכנס ועידה שתדון בנושא. ועידת ברמודה התכנסה בעקבות התפנית במלחמה, ובעלות הברית נראו בעמדה חזקה שממנה אפשר לפתוח בתוכנית הצלה. הצעות לתוכניות הצלה מגורמים שונים לא חסרו. אבל הועידה, שנפתחה למרבה האירוניה ב-19/4/43, אותו יום שפרץ מרד גטו ורשה, הייתה אכזבה גדולה מאוד למצדדי ההצלה. ההיסטוריון הנרי פיינגולד כינה את הועידה "הצלה מדומה לאנשים מיותרים",¹³ ולפי תוצאותיה הדלות נראה שהיא באה להציל לא את היהודים, אלא את בנות הברית מהלחץ הציבורי למען הצלה.

בועידת ברמודה נפגשו פקידים בדרגות הביניים, משתי מדינות בלבד, על אי שהוכרז כשטח צבאי סגור. מעט עיתונאים קבלו אישור לבוא לאי, והם לא אושרו לסקר את הישיבות. הארגונים הוולונטריים שרצו להתגייס למען הצלה לא קבלו אשרות כניסה, ופעולות הצלה שהם הציעו לממשלות לא נדונו. המתדיינים שללו שימוש באוניות שלהם להעברת פליטים למקומות בטוחים, שללו משא-ומתן עם האויב למען הצלה, וקבעו שלילה מלכתחילה של כל הצעה שתדרוש הפניית משאבים מהמאמץ המלחמתי. תוצאות הועידה היו כה דלות ששבועות עברו עד שנמסרה הודעה סטרילית מסכמת.

התוצאה העיקרית של ועידת ברמודה הייתה הגברת הלחץ הציבורי למען הצלה. עד לספטמבר 1943, עם כיבוש המחצית הדרומית של איטליה על-ידי בנות הברית המערביות, פעולות הצלה צבאיות נשארו בגדר הבלתי אפשרי. האווירונים של בנות הברית לא יכלו לטוס הלוך ושוב מבסיסיהם הקרובים ביותר אל הגטאות ומחנות ההשמדה. פעולות אחרות למען היהודים בדרך כלל לא נדונו.

לחץ מצטבר ממשרד האוצר האמריקאי ומארגונים יהודים מתחרים בארה"ב בשלהי 1943, הביא את הנשיא רוזוולט לשנות את מדיניות ארצות הברית בינואר 1944. ועדה של בית הנבחרים התחילה דיונים בנושא ההצלה בחודש נובמבר 1943, והעדות של ברקנרידג' לונג, האחראי על ההגירה במחלקת המדינה הביאה נזקים לתדמית הממשל. באותו עת, גילו פקידים במשרד האוצר שמחלקת המדינה נהגה לחסום בשיטתיות העברת מידע על השואה וניסיונות הצלה. כאשר שר האוצר מורגנטאו הביא דו"ח קשה על הנושא לנשיא באמצע ינואר, ציווה הנשיא להקים וועד לפליטי מלחמה.¹⁴

הקמת הוועד לפליטי מלחמה מהווה שינוי חשוב במדיניות האמריקאית, ובאה נגד רצונה המפורש של ממשלת בריטניה. מנדט הוועד היה להציל את מי שניתן להציל, בשם ממשלת ארה"ב, דרך פעולות שהיו עד אז אסורות, כגון קיום מגע עם האויב, ומשלוח כסף אל תוך שטח בשליטת האויב. התקציב לא היה גדול (ורובו בא מארגונים יהודיים), ולא כל משרדי הממשלה שתפו פעולה. בכל זאת, הוועד פעל נמרצות להציל נפשות בארבע דרכים:

– הוצאת יהודים משטח אויב;

– מציאת מקומות מקלט לפליטים אלה;

– הפעלת לחץ פסיכולוגי על פקידים ומנהיגים בממשלות הציר, בעיקר דרך איומים;

– וניסיון לשלוח מצרכים אל המחנות.¹⁵

דיוויד ויימן מעריך שהועד לפליטי מלחמה שיחק תפקיד מכריע בהצלת כ-200,000 יהודים, ומכאן מתבקשת המסקנה שהוועד פעל מעט מדי ומאוחר מדי.

כמה היו נצלים אם הוועד היה קם שנה אחת מוקדם יותר?

התשובה למסקנה ולשאלה איננה חד-משמעית. הרי העיתוי בהקמת הוועד תרם רבות להצלחתו המסוימת. איומים מוועד אמריקאי ב-1942 היו משפיעים מעט מאוד על מדינות שעדיין חיו תחת הרושם העצום של הכוח הבלתי מנוצח כמעט של גרמניה וטרם הרגישו את הכוח של אמריקה הרחוקה. איומים היו משפיעים יותר ב-1943, אחרי התפנית הצבאית, אבל אמריקה הייתה עדיין רחוקה כאשר גרמניה הייתה עוד הכובשת. כיבוש דרום איטליה על-ידי מעצמות המערב בסתיו 1943 ותנופת הנסיגה הגרמנית בכל החזיתות בחודשים שלאחר מכן שינו את המפה הפוליטית ב-1944. פלישת בעלות הברית לצרפת בחודש יוני 1944 קרבה את האיומים של הוועד אל מדינות הציר (להוציא את גרמניה עצמה) בצורה מוחשית ביותר, וכאן בעיקר התחילה השפעת הוועד. בלי הגורמים האלה של 1944, לא ברור בכלל שוועד כזה היה משיג יותר אפילו אם היה קם מיד אחרי הצהרת בעלות הברית, בתקופה שויימן מגדיר כ-"ארבעה-עשר חודשים שבוזבזו"¹⁶. שני לוחות הזמנים השונים, של המלחמה ושל השואה, התחילו להיפגש שוב נוכח ניצחונות בעלות הברית בשדה הקרב, שהביאו שחרור ליהודים מעטים, ותקווה לאחרים.

ניצחונות בעלות הברית בחודשים האחרונים של 1943 ותחילת 1944 הביאו גם שליטה מוחלטת באוויר, והפצצות מטרות צבאיות גרמניות היו בעיצומן. באביב ובקיץ טסו אווירוני קרב אמריקאים מעל מחנות אושוויץ במטרת צילום המפעלים הצבאיים שם לקראת ההפצצה, שהתחילה בחודש אוגוסט. בו-זמנית, בעקבות הבריחה של אסירים מאושוויץ, באביב, גבר לחץ על מנהיגי בעלות הברית להפציץ את מחנה ההשמדה ואת מסילות הברזל מהונגריה לשם. ממשלות ארה"ב ובריטניה דחו את הבקשות מכמה סיבות:

– החל בקושי טכני – מפציצי האוויר לא יכלו לטוס את כל המרחק הלוך ושוב.

– ייתכן שמפות מחנה ההשמדה שקבלו בעלות הברית לא הספיקו לגיחות ההפצצה.

– אבל לא ברור שהמידע על מחנות ההשמדה נבדק אז ברצינות, או שהפרטים החסרים הוגדרו בניסיון להשלים אותם.

– גם נראה שאלה שתכננו את הפצצת המפעלים במחנות העבודה של אושוויץ, על סמך צילומי האוויר, לא היו מודעים לדו"ח הבורחים ממחנה ההשמדה או לקשר בין המקומות. התמונות ששרתו משימה אחת לא נבדקו דרך עדשות השוואה עד למחצית שנות ה-¹⁷.70

-עוד טענה לדחות את הבקשה להפציץ את מחנה ההשמדה הייתה שהפעולה תכניס את החיילים לסיכון גבוה למען משימה שתוצאותיה מפוקפקות. ההפצצה לא תמנע מהנאצים לרצוח את היהודים במחנה, כאשר בעלות הברית יוסיפו קורבנות יהודיים בעצמם. לכן, לפעולה יכלה להיות חשיבות סמלית בלבד, ולזה הם לא היו מוכנים לסכן את חיי החיילים.

-טיעון נוסף היה התעקשות בעלות הברית להוציא אוכלוסייה כלשהי מן הכלל, ובכך להצדיק לכאורה את טענת הנאצים שהיהודים אכן שונים מכלל האנושות.

אפשר לסכם את חוסר הרצון של בעלות הברית המערביות להתערב צבאית למען הצלה בשתי סיסמאות שלהן:

– הצלה דרך ניצחון,

– ואין סטייה ממאמץ המלחמה.


קו המחשבה היה שהניצחון היה הדרך הטובה ביותר להציל את המרב האפשרי. לכן, חובה להשקיע את הכל במלחמה כדי לנצח מהר ככל האפשר. כל פעולה צבאית שתסטה מהמאמץ הזה תפעל בעצם נגד האינטרס המשותף של בעלות הברית והאנשים המחכים להצלה, והתוצאה תהיה פחות ניצולים. קשה להתמודד אם הגיון כזה בעת מלחמה, והוועד לפליטי מלחמה אימץ אותו.

לו היה זה סוף הסיפור של תגובות בעלות הברית לשואה, היינו אולי מסיקים שב-1944, לפחות, היה הגיון לגישתם להצלה, ואולי חוסר ההצלה נבע מאסטרטגית המלחמה, ולא רק ממוסר כושל.

אולם, האסטרטגיה שלא אפשרה הצלת יהודים כן אפשרה פעולות למען אחרים. דוגמא אחת היא הסיוע שסיפקו בעלות הברית המערביות למרד הפולני שפרץ בורשה באוגוסט 1944. הצבא האדום חנה במרחק של כמה קילומטרים בחיבוק ידיים. מעצמות המערב החליטו להצניח נשק, תחמושת, וציוד לפולנים, למרות הסיכון בטיסה כה ארוכה, וההערכה שרוב הציוד יגיע לגרמנים או ילך לאיבוד. הייתה חשיבות סמלית בסיוע לפולנים שסבלו¹⁸.

מדוע גישה שונה ליהודים?

או שמא הפולנים הם היוצא מן הכלל?



דרוש מחקר יסודי של כל פעולות העזרה וההצלה של בעלות הברית כדי לברר מי היה הכלל ומי היוצא ממנו. אבל ברור שבקיץ 1944 בעלות הברית המערביות ראו את הפולנים בעין אחרת מהיהודים שנשארו בפולין. אולי רוחות המלחמה הקרה שכבר אז נשבו דחפו את ארה"ב ובריטניה לפעולה סמלית כדי להראות לפולנים מי הם ידידיהם ובכך לשמור במדינה זו אחיזה מסוימת למערב. אם כך, התקוות הפוליטיות שתלו בריטניה וארצות-הברית ברכבת האוויר הזאת התחילו להתגשם רק כעבור 45 שנים. היהודים, כמובן, לא רק שהבינו היטב מי הידידים שלהם, אלא גם לא היה בידיהם אז שום דבר להציע למערך הפוליטי הפוסט-מלחמתי.

לפעמים נראה שהרצון להציל יצר הצלה "יש מאין". אלפי חסידי אומות העולם הם עדות לכך. רובם היו אנשים פשוטים, למעשה חסרי כוח חוץ מהרצון להושיט עזרה. ראול וואלנברג הוא אולי ה"חסיד" המפורסם מכולם. אולם, חשוב לציין שמעשי הגבורה שלו נתמכו על-ידי ממשלתו, וספק אם היה מקבל תמיכה כזאת לפני מחצית 1943. העיתוי חשוב מאוד. פעולותיו מומנו באופן ניכר על-ידי הוועד למען פליטי מלחמה, שרוב מימונו בא מיהדות אמריקה בכלל, ומהג'וינט בפרט. קשה להעריך למי מגיע בסיפור הזה ציון לשבח, בנוסף לגיבור הגדול עצמו. אבל אולי חלק קטן מהשבח מגיע לאותה ממשלה שהקימה, אפילו אם לא ברצון רב, את הוועד שהזרים את הכסף.

בניגוד לחסידי אומות העולם, נראה שניסיונות ההצלה של בעלות הברית היו תופעה של אי רצון שהשמיט את היכולת המוגבלת הקיימת להציל.

למה לא רצו בעלות הברית להתערב כדי להציל יהודים?

היו הרבה סיבות לכך, שחלק מהן ידונו להלן.

אי אפשר להתעלם מהאינטרסים הלאומיים של בעלות הברית כפי שהם ראו אותם. האינטרס הקובע היה ניצחון, וכאשר הניצחון נראה מתקרב, תכנון העולם של אחרי המלחמה תפס מקום מכובד בסדר היום.

היהודים, בלי מדינה וחסרי כוח פוליטי של ממש, היו חייבים לדחוף את עצמם לסדר היום של בעלות הברית. ההצלחה בכך הייתה מוגבלת מאוד בתקופת המלחמה, ופחות אחריה, כאשר העקורים היהודיים הלחיצו את בעלות הברית לאפשר להם להגר, בעיקר לארץ. עד שמחקר עתידי יוכיח אחרת, נראה שהסיסמאות:

קשור לאינטרסים של בעלות הברית הייתה פרשנותם שמלחמה זו היא מלחמת טוב ורע, של כוחות האור נגד כוחות האפלה. לצערנו, ההגדרות החד-משמעיות האלה לא עזרו ליהודים מבחינה רעיונית, כי במלחמה נגד השטן אין פשרות. כניעת האויב חייבת להיות מוחלטת וללא תנאים. משא-ומתן למען הצלת קבוצה אחת סתר את העיקרון הזה בעיני בעלות הברית המערביות, מה גם שזה היה מקומם את סטלין החשדני. בעלות הברית גם לא רצו להידבק מהרשע נגדו לחמו. הם השתדלו, לפי הגדרתן, להיצמד להשקפת עולמם הליברלית-הומניסטית שהגדירה כל אדם כשווה והתנגדה לגזענות הנאצית. רשמית, לפחות, בעלות הברית לא היו מוכנות לקבל כל פרטיקולריות. במובן הזה, היהודים נפלו קרבן לתפיסות המוגבלות של הליברליות המערבית.

הסבר נפוץ לחוסר העניין הנראה לעין של בעלות הברית לגורל היהודים הוא האנטישמיות. אין ספק שהייתה אנטישמיות בקרב האוכלוסיות של שתי המעצמות המערביות וגם בקרב חוגי הממשל. ברקנרידג' לונג היה בוודאי אנטישמי, ופקיד משרד החוץ הבריטי ארמיניוס ר. דיו התבטא במלים אנטישמיות בוטות כשהתלונן בספטמבר 1944 נגד הזמן שבוזבז

שר החוץ הבריטי דאז, אנתוני עדן, התבקש להתייחס לתגובות בעלות הברית לשואה -כאשר הוא התראיין לסרט "ג'נוסייד", מהסדרה הבריטית משנות השבעים, "העולם במלחמה". הוא סיפר על ההצהרה של בעלות הברית שהוא הקריא בפני בית הנבחרים הבריטי ב- 17/12/42, ועל החלטת הבית להקדיש דקת דומיה לכבוד הקורבנות. בהתרגשות מזכר המעמד המיוחד הזה סיכם עדן:

1. ספורו של יאן קארסקי מבוסס על ספרו, The Story of a Secret State (Boston: Houghton Miflin, 1944 pp. 309-389) וגם על שתי הרצאות פומביות שנשא בחודש יוני 1982, אחת באולם הסינאט של האוניברסיטה העברית בירושלים, והשניה ביד ושם. "א.ק." היא ראשי תיבות ל-"ארמיה קריובה", צבא המולדת, שהייתה הגדולה והחשובה מכל הזרועות הצבאיות של המחתרות הפולניות.

2. היסטוריונים המתמחים במחנות טוענים שזכרונו מוטעה, ושהוא היה באמת במחנה עבודה. היות וקארסקי הכיר היטב את מפת פולין, קשה לקבל שהיה טועה במיקום המחנה. אבל, לדיוק הפרט הזה אין כל חשיבות. הוא האמין שהיה כבלז'ץ, ובזה הוא שכנע גם באי שיחו במערב.

3. הציטוט מ- Stephen S. Wise, Challenging Years (New York: Putnam, 1949), pp. 275-276.

4. ההכרזה פירסמה בעמוד היאשוו של העיתונים החשובים בארצות-הברית ובריטניה. הטקסט כאן תורגם על-ידי המחכר מהפרסום בעיתכן 18-12-1942, The New York Times, עמ' 1.

5. הציטוט מהרצאתו של קארסקי באוניברסיטה העברית, 6 ביוני, 1982.

6. רשימת הספרים והמאמרים הטובים ארוכה מדי להכלל כאן. לדעת המחבר, כין הבולטים אפשר לרשום: דיוויד הימן, Paper Walls; ויימן, הפקרת היהודים; אמריקה והשואה 1945 1941 (ירושלים: יד ושם, תשנ"ג); הנרי פיינגולד The Politics of Rescue (New York: Holocaust Library, 1980

ארי י. שרמן, (Island Refuge (London: Paul Elek, 1973; ברנרד וסרשטיין, בריטניה ויהודי אירופה, 1939-1945 (תל-אביב: עם עובד, תשמ"ב); מרטין גילברט, אושוכם ובעלות הברית (תל אביב: עם עובד, תשמ"ח).

7. על מגעים כין יהדות אמריקה ויהודי פולין הכבושה, ראה יהודה באואר,

American Jewry and the Holocaust (Detroit: Wayne State Univ. Press, 1981 עמ' 67-106

8. על ידיעות מול ידע בתקופת השואה, ראה יהודה באואר,

"The Holocaust and American Jewry", in the Holocaust in Historical Perspective (Seattle: University of Washington Press, 1978), pp. 17-29.

ראה גם דבורה ליפסטאדט, Beyond Belief: The American Press and the Coming of the Holocaust, 1933-1945b (New York: Free Press, 1986), pp. 135-142.

9. על ידיעות שהגיעו, ראה: Deborah Lipstadt, Beyond Belief, pp. 150-161. גילברט, אושוויץ ובנות הברית, עמ'; זאב לקיר, הסוד הנורא (ירושלים ותל-אביב: שוקן, תשמ"א); הימן, הפקרת היהודים, עמ' 47-21.

10. על דו"ח הבונד ראה יהודה באואר, "When Did They Know?" Midstream, XIV: 4 (אפריל 1986), עמ' 51-58, Daily Telegraph June 25, July 10, 1942, Bauer; American Jewry.. pp, and the Holocaust pp. 188-190

גילברט, אושוהץ ובעלות הברית, עמ' 42-38; לקויר, הסוד הנורא, עמ' 77-76.

11. הרכה נכתב על מברק ריגנר. לדית מקיף וגם תמציתי ראה רימן, הפקרת היהבתם, עמ' 62-48.

12. ראה יואב גלבר, "העתונות העברית בארץ-ישראל על השמדת יהודי אירופה," דפים לחקר השואה והמרד, סדרה שניה, מאסף א' (תש"ל), עמ' 41-40; גלבר, "המדיניות הציונית וגורל יהוה אירופה (1939-1942)," יד-ושם, קובץ מחקרים, י"ג (תש"ם), עמ' 146-145; יהודה האואר, דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית, 9391-1945 (מרחביה: ספרית פועלים, תשכ"ו), עמ' 204, 232.

13. על ועידת ברמודה ראה:, , Feingold Politics of Rescue, .pp 190-207.; ויימן, הפקרת היהודים, עמ' 201-143; וסרשטיין, בריטניה ויהבת אירופה, עמ' 170-159.

14. ראה ויימן, הפקרת היהודים, עמ' 245-168, pp, 208-46 .Feingold Politics of Rescue

15. המקור המקיף ביותר על פעילות הוועד הוא ויימן, הסקרת היהודים, עמ' 357-249.

16. ויימן, הפקרת היהודים, חלק שלישי, עמ' 228-69.

17. על הפצצת אושוויץ, יאה רימן, הפקרת היהודים, עמ' 383-358; גילברט, אושוויץ ובעלית הברית, עמ' 175-294; מרסק גילברט, "הדיונים והתגובות נוכח התביעות להפצצת אושוכם," בתוך, מחנות הריכוז הנאציים, ישראל נוטמן, רחל מנכר, עורכים (ירושלים: יד-ושם, תשמ"ד), עמ' 372-327. לבדיקה של מספר שאלות טכניות לגבי הפצצת אושוויץ, ראה,

Richard Foregger, "Technical Analysis of Methods to Bomb the Gas Chambers at Auschwitz", Holocaust and Genocide Studies, 5:4 (1990), pp. 403-421.

צילומי האוויר נמצאו בארכיון הלאומי האמריקאי ב-9761, והובאו לארץ על-ידי הנשיא ג'ימי קרטר ב-1979, כתרומה ליד-ושם.

18. גלברט, שם, עמ' 271.

19. גילברט, שם, עמ' 283.

20. הציטוטים מהרצאת קאיסקי באים הסינט באוניברסיטה העברית, 6 ביוני 1982.