רגניז יבצ
מחניים נ"ז תשכ"א
|
:ןכותה לארשי תבשחמב הפ-לעש-הרות לש המוקמ ההגיון שבהסתמכות על מסורת רבי יוסף אלבו הדגהו הלבק (ק"דר) יחמק דוד יבר הפ לעבש הרות לש התוהמ הפ לעבש הרותה תביתכ ואולי ריבוי המוסרים יגרום לטעויות? הבושת תדמתמ הריצי "ישונא דצ" הפ לעבש הרותב שי והיכן ציוונו? הברכה על נר חנוכה: והיכן צוונו? בין חכמה לנבואה בין חכם לנביא המהר"ל מפראג על החכם ביחס לנביא לש תויטמלבורפב ,לארשי תבשחמב הפ לעבש הרותה לש המוקמב קסוע רמאמה :תיצמת .הרותה תלבק ,האובנ ,האובנו המכח ,הפ לעבש הרות תביתכ ,הכלהה תרוסמ: חתפמ תולימ |
לארשי תבשחמב הפ-לעש-הרות לש המוקמ
|
הרותב הנומאהש איה תינורקעה הבושתה ?לארשי תבשחמב הפ-לעש-הרות לש המוקמ המ שבעל פה היא חלק בלתי נפרד מן האמונה בתורה מן השמים. וכך מנסח הרמב"ם את הגדרתה של אמונה זו בפירוש המשנה (פרק "חלק" במסכת סנהדרין): "והיסוד השמיני (של עיקרי הדת ויסודותיה) היא תורה מן השמים… וכמו כן פירוש התורה המקובל גם כן מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם הוא בעצמו התבנית אשר אמר השם יתברך למשה, והוא אמר לנו. והוא המגיע שליחות (משה שהביא אלינו את השליחות) נאמן בשליחותו, והמאמר המורה על היסוד השמיני הזה הוא מה שנאמר (במדבר טז, כח): ויאמר משה בזאת תדעון כי ד' שלחני לעשות את כל המעשים האלה, כי לא ."יבלמ בהקדמה לפירוש המשנה מרחיב הרמב"ם ומבאר את היחס בין התורה שבכתב לבין התורה התורה שבעל פה אינה תוספת חיצונית לתורה שבכתב אלא הפירוש המוסמך של הכתוב, מתוך הכתוב עצמו למדים אנו שהתורה שבכתב רומזת לחוקים הידועים בעל פה, כגון ירושה, ברם, דווקא בנוגע למקרא יצאו עוררין על קיומה של תורה שבעל פה, ולכן מוצאים אנו אולם עיקר הויכוח עם "מכחישי הקבלה" לא נסב על עצם קיומה של תורה שבעל פה. רוב לפיכך מכוונים רוב דברי ההנמקה שבספרותנו לשם ביסוס ואימות של המסורת שנשתמרה
ההגיון שבהסתמכות על מסורת הדימ וזיאב :הלאשה הב הללכנש דע ונימכח ידי לע הבחרוה תרוסמה תומיע לש וז היעב המכ :ירכנה לאש" .רייגתהל ידכ יאמש ינפל אבש דחא ירכנ לע רפוסמ (א"ל) תבש תכסמב בסיפור זה כפירתו של הנכרי בתורה שבעל פה נעוצה בספקנות לגבי המסורת שבידי החכמים. רעיון זה מוצא לו פיתוח נרחב וביסוס עיוני אצל רב סעדיה גאון בספר "אמונות ודעות" ייח לש ילארגטניא קלח איה תיתדה תרוסמה לע תוכמתסההש איה וז הנעט לש השוריפ |
|
"לולא כי הנפשות מתיישבות (אילו לא היו בני אדם בטוחים) שיש בעולם הגדה |
|
רב סעדיה משתמש בטענת נאמנותה של המסורת למען "ההגדה הנאמנת" – הכוללת את התורה שבכתב והתורה שבעל פה וכך מבסס הוא את האמונה במסורת בהנמקה שכלית. טענתו היא כי אם בני אדם יסרבו לתת אמון במסורת הרי בסופו של דבר לא יוכלו להתקיים כלל בעולם, לא כיחידים ולא בחייהם החברתיים והמדיניים. מכאן יש להסיק כי האמונה במסורת היא תנאי הכרחי לחייו התקינים של האדם, ועל כן אמונה זו היא אחת מתכונותיו של האדם – כי כך נברא על ידי הבורא. התכונה הזאת נחוצה וחיונית לו, ולכן שומה על האדם להשתמש בתכונתו זו גם בענין האמונה בתורה. רב סעדיה גם מצביע על האפשרות הקיצונית העשויה לצמוח מן הספקנות במסורת, כי אם יתבע האדם עדות של ראייה או תחושה בלתי אמצעית הרי סופו שלא יכול לעשות דבר מבלי לקבל הוכחה מסוג זה. מן הספקנות במסורת יגיע האדם לספקנות בכל מכל, ומן שלילת האמונה יבוא לידי שלילה מוחלטת של כל תחומי .םייחה ברם, עדיין יכול האדם לשאול: הוכחת שאדם חייב לקבל עליו את האמונה במסורת באורח
רבי יוסף אלבו אף רבי יוסף אלבו מבאר את משמעותה של האמונה בכך שהיא כוללת גם את האמונה |
|
"והאמונה תפול בכל דבר שלא הושג למאמין מצד החוש, אבל הושג לאיש רצוי ומקובל |
|
את טענותיו למען האמונה במסורת מביא ר' יוסף אלבו כדי לבסס את עיקרי הדת היהודית, מפני שהאמונה בתורה מן השמים (הכתובה) לא תתבסס בלעדי ההסתמכות על המסורת. אלא .ונל רסמנה הפ לעבש שוריפה תאו בתכבש הרותה תא ,לכה תללוכ וז תרוסמש |
|
"ולפי שאי אפשר לדת האלהית להתקיים זולתה ציווה עליה הכתוב ואמר 'שאל אביך |
|
הדגהו הלבק העיון בדברי רב סעדיה ורבי יוסף אלבו מעלה כי יש הבדל חשוב בינם בהנמקת האמונה (ק"דר) יחמק דוד יבר אולם רבי דוד קמחי (רד"ק) מבחין בין שני סוגי המסורת, בטענו כי אין להשוות אותם דברי הרד"ק מצויים בפירושו על תהילים קי"ט, המזמור המסודר ב"תמניא אפין" לפי סדר |
|
"והנראה בעיני כי לפי שהמזמור הזה כולו הולך על מצוות וחוקים והמשפטים והדומה |
|
הוא מונה את חמשת החושים, בהם יקנה אדם חכמה, ואחריהם באה הדרך הששית להשגת |
|
"הוא הגדת המגידים, והוא דבר שלא ידע באחד החושים אבל הוא דבר ברור אצלו. |
|
אחרי הגדת המגידים, שהיא המסורת הנמסרת על ידי אנשים אחרים החיים בדורנו, מונה לבסוף מבאר הוא הדרך השמינית: |
|
"ונשאר דרך אחד שאינו מדרכי החכמה ואין השכל מורה עליו אלא שהוא עמוד גדול |
|
הנמקתו של רד"ק מרחיקה לכת לעומת רב סעדיה ור' יוסף אלבו. הרד"ק אינו משווה את "הקבלה" אל "ההגדה" כי הקבלה אינה ניתנת להיבחן ולהיבדק ואילו ההגדה אפשר לבדוק את אמיתותה. אולם הוא מצביע על חולשתן של דרכי השכל והחושים. דווקא אלה עשויות להטעות אותנו, מפני שאין לסמוך תמיד על מהימנותן. דרכי ההגיון אינן ברורות וחותכות לעולם, וכל שכן שהרגשות עלולות לגרום לתמונה כוזבת של המציאות, על כן מסיק הרד"ק כי דוקא הקבלה – המסורת שהגיע לידינו מדורות קודמים – עליה אפשר לסמוך ללא היסוס. מתוך דבריו נראה שנימוקו הוא שהואיל והקבלה אינה תלויה בנו, לא בחושינו ולא בשכלנו, אין לחשוש מפני הטעות וחוסר הבהירות, כי הלא מקבלים אנו דברים מוכנים ומפורשים מפי אבותינו, והם קיבלו מאבותיהם עד משה מסיני. אין הרד"ק ממשיך בניתוח המסורת עד לראשית צמיחתה, ואין הוא שואל על שום מה יש לסמוך על אותו דור ראשון שקיבל ממשה מסיני. יש לשער שבענין זה אין הרד"ק רואה קושי הגיוני כלל. לדעתו נשאלת השאלה על עצם ההסתמכות על המסורת, ועל כך הוא משיב כי הדבר הגיוני, ולא זו בלבד אלא שאפשר לסמוך על המסורת יותר מאשר על השכל והחושים. אולם מאחר שקבלת את נימוקי היחס לעקרון האמונה במסורת אין לדעתי מקום לפקפק במקורותיה של המסורת הזאת – כי הדור הראשון ראה את הדברים, והשתתף בכל אותם המאורעות, יצא ממצרים וקיבל את התורה. "ד' הלא ונחנא ונתא יכ תאזה תירבה תא 'ד תרכ וניתובא תא אל ,ברוחב תירב ונמע תרכ וניהולא פה היום כולנו חיים. פנים בפנים ידבר ד' עמכם בהר מתוך האש" (דברים ה, ב-ד). פירושו של התוא לש הנכות תא תלבק אליממ תרוסמה לש התונמיהמ תא תלבקש רחאל יכ אוה רבדה מסורת, והרי תוכנה מעיד שלא היה כאן ענין של ההוכחות הגיוניות או הרגשות של בני אדם אלא מתוך השתתפות במאורעות הללו. וכך ניסח הרמב"ם את הדבר (הלכות יסודי התורה ח, ."רחא אלו ועמש ונינזאו .רז אלו ואר וניניעש ?יניס רה דמעמב וב ונימאה המבו" :(א |
הפ לעבש הרות לש התוהמ
|
מכאן אנו מגיעים לבעיית מהותה של התורה שבעל פה. תורה זו נתפסת כחלק בלתי נפרד מן התורה האלוהית שניתנה לעם ישראל בידי משה, ואף על פי כן נודעים לה מעמד ואופי מיוחדים. היא תורה שבעל פה: כתיב "כתב לך את הדברים האלה" (שמות לד, כז), וכתיב "כי על פי הדברים האלה" (שם). הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא "אלה" – אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות (גיטין ס). – ובהדגשה יתירה: "כותבי הלכות כשורפי התורה" (תמורה יד). בותכל הטלחההו ,הפ לע תויהל הכירצ איהש ,הביתכל תנתינ הניאש איה וז הרות לש התוהמ אותה ודאי שלא היתה מתקבלת אלמלא הסכנה שארבה שמא תשתכח בגלל צוק העתים .המואה רוזיפו
הפ לעבש הרותה תביתכ כתיבת התורה שבעל פה הותרה למרות האיסור לכתוב. רבי יוחנן וריש לקיש דרשי הכי: "עת |
|
"ולמה עשה רבנו הקדוש כך (שחיבר את המשנה על הכתב) ולא הניח הדבר כמות |
|
רבי מנחם מנדל מקוצק היה שואל: כיצד יכלו חז"ל לבטל עיקר שביהדות, לא לכתוב תורה שבעל פה, על סמך פסוק אחד שבספק תהילים? והוא השיב: האמת היא כי התורה שבעל פה מעולם לא נכתבה. כוונתו של הרבי מקוצק היא שעומק משמעותה של התורה שבעל פה אין להכיל על ידי הכתוב. בלשוננו ניתן לפרש את הדבר כך, שההיתר שחז"ל התירו לכתוב תורה זו אין בו אלא "שינוי טכני" בלבד, אך לא חל בה שום שינוי מהותי, אף על פי שהיא כתובה אין התורה שבעל פה תורה בפני עצמה אלא פירוש לתורה בכתב, ואין לה סמכות ותוקף אלא מתוך שהיא הפירוש המוסמך לתורה שבכתב. הרמב"ם שקד וטרח כדי לרכז ולסכם בכתב את כל התורה שבעל פה. "עד שתהא תורה שבעל |
|
"שאפילו התלמוד המקובל לא היה מחובר בספר מקודם, לענין המתפשט באומה |
|
רבי יוסף אלבו מבאר את החשש מפני הכתיבה של דברים שבעל פה על פי דרכו של הרמב"ם: |
|
"לפי שאי אפשר שיבוא הפירוש הזה בכתב, כי בכתב ההוא יפול גם כן הספק שאמרנו |
|
התוכמס רבדב תידוסי הלאש תררועתמ הפ לע התוהמב תויהל תבייח וז הרותש רחאמש אלא
ואולי ריבוי המוסרים יגרום לטעויות? כאן אפשר להקשות דוקא על הטענה הקלאסית למען המסורת – שהיא נמסרה בהמון עם – כי
הבושת התשובה לכך היא שהתורה עצמה מסרה את התורה שבעל פה לידי מוסד שהוא הקובע |
|
"כי יפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית… ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט… |
|
פירושם של דברים אלה הוא כי קיים בכל דור מוסד הקובע את תוכנה של המסורת הן לגבי הדברים שנמסרו מכבר והן בנוגע לפירוש העשוי להתחדש. הרמב"ם קבע את העקרון הזה במשנה תורה שלו: "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה" (הלכות ממרים א, א). בפירושו על התורה מבאר הרמב"ן את סמכותו של בית דין הגדול בנוגע לתורה שבעל פה: |
|
"כי הנה התורה ניתנה לנו בכתב וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, |
|
רבי אהרן הלוי מרחיב ומפרש את ההכרח בסמכות מוסדית: |
|
"לפי שדעות בני אדם חלוקים זה מזה, לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים וידע אדון |
|
תדמתמ הריצי סמכות זו שניתנה לבית דין הגדול אינה מוגבלת למסירת המסורת בלבד. |
|
"אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה; ואחד דברים שלמדום |
|
כוח ההכרעה שבידי בית דין הגדול הנו בעל תוקף מרחיק לכת, עד שהספרי מפרש את הפסוק הרמב"ן מפרש את דברי הספרי שאפילו חושב האדם שבית דין טועים, והענין ברור בעיניו |
|
"כך ציווה אותי האדון המצווה על המצוות, שאעשה בכל מצוותיו ככל אשר יורוני |
|
ראוי להוסיף כאן כי מצויה בתלמוד ירושלמי דעה המגבילה את סמכותו של בית דין הגדול במקרה של טעות. בירושלמי (הוריות פרק א, הלכה א) נאמר: "יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, תשמע להם? תלמוד לומר ימין ושמאל, שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל". על כל פנים ברור שהתורה שבעל פה מתפרשת ונקבעת על ידי בית דין הגדול, וכי פרשת "כי יפלא" בספר דברים משמשת יסוד לסמכות זו. והבאור לכך הוא שעל מנת כן ניתנה התורה, שתהא מתפרשת על ידי המוסד המוסמך שבכל .רודו רוד
"ישונא דצ" הפ לעבש הרותב שי סיכומם של דברים אלה הוא שיש בתורה שבעל פה "צד אנושי", היינו שהיא תלויה בהכרעתם |
|
"לפי שאי אפשר שתהיה תורת השם שלימה באופן שתספיק בכל הזמנים, לפי |
|
התורה שבעל פה אינה מסורת בלבד; יצירה מתמדת היא. משל למה הדבר דומה? למלך שנמסר לעבדו קב חיטים ואגודה של פשתים. נטל העבד את הפשטים וארג מפה, ונטל את החיטים ועשה סלת, בירר, טחן, לש ואפה. פרס את המפה על השולחן וסידר את פת הסולת על המפה. אף כך, כשנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל לא נתנה אלא חיטים להוציא מהם סולת וכפשתן להוציא ממנו בגד (סדר אליהו זוטא פב). השקפה זו הולמת את התפיסה העקרונית שהעולם והאדם נבראו על מנת שהאדם יתקן וישלים את העולם ואת עצמו. "כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה. כגון החרדל צריכין להיטחן, אפילו אדם צריך תיקון" (בראשית רבה יא, ז).
והיכן ציוונו? יצירה זו מבוססת על "הדרכים הכוללים שנרמזו בתורה", אך היא נעשית על ידי בני אדם |
|
"כל הדרשות שדרשו חכמים כולן הן מן התורה, ולא שהן גוף התורה רק הן יוצאות מן |
|
על פי משלו של המהר"ל התורה שבכתב היא התבנית הכללית של הבנין, מסגרת כללית השקפה זו מוצאת את ביטויה במאמר חז"ל המפורסם שאפילו מה שישאל תלמיד ותיק לרבו |
|
"בעלי אספות (קהלת יב, יא) אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות-אסופות ועוסקין |
|
במאמר זה מוצגת השאלה מתוך העובדה של חילוקי הדעות בין החכמים, כי חילוקים אלה דוגמה לרמז שבתורה שבכתב הטומן בחובו אפשרויות ליצירה רחבה בתורה שבעל פה יש |
|
"ועתה יאמר גם באשר לא ציווך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב |
|
כשם שבמשל החיטים והסולת נמסרת התורה לידי האדם והוא ממשיך להשלים ולייצר ולתקן, כך מתקיים המקור האלוקי בתוך היצירה האנושית. השקפה זו אינה ענין של הגות .הכלהב ישעמה הייוטיב תא תאצומ איה אלא דבלב
הברכה על נר חנוכה: והיכן צוונו? במסכת שבת (כג) דנה הגמרא בהדלקת נר חנוכה וקובעת שיש לברך על ההדלקה את הברכה וזה ביאורו של הרמב"ם (הלכות ברכות יא, ג): "וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים… מברך
בין חכמה לנבואה המקור הוא אלוקי, אלא שאותו מקור מסר את הדבר לידי החכמים בצוותו את ישראל לעשות
בין חכם לנביא האופי האנושי של התורה שבעל פה מודגש היטב בהבדלה שהבדילו חז"ל בין חכם לנביא. |
|
"משל למלך ששלח פלמטורין שלו (שליחיו) למדינה. על אחד מהן כתב: אם מראה לכם |
|
בהשוואה זו בין הנביא והחכם אין ספק שהכוונה היא להעניק עדיפות לחכם, ואכן כך אמרו
המהר"ל מפראג על החכם ביחס לנביא המהר"ל מפראג מסביר את חכמת החכם ביחס לנבואת הנביא מתוך עיון בסדרי הטבע. לשם ההבדלה העקרונית בין דרכי הנבואה לבין דרכי החכמים נתפסת על ידי הרמב"ם כעקרון |
|
הרשע שולשב תווצמה יפנע תאצוהבו הרותה ישוריפב הליעומ הניא האובנהש עדו" |
  
|