לשון התפילות

חיים רבין

מחניים מ' תש"ך

המאמר עומד על אופייה של לשון התפילות, התפתחותה והיוצרותה. :ריצקת ;הנשמה תפוקת ;ארקמה תפוקת ;הליפת :חתפמ תולימ

לכאורה אין מרחק יותר גדול מן המרחק שבין הבלשנות והתפילה. הבלשנות – מדע יבש העוסק בלשון מצד צורתה ומבנה, ומה לה ולהשתפכות הנפש שהיא מהותה של התפילה? ואולם כשנסתכל מקרוב, ניווכח שישנו קשר, ודווקא קשר הדוק. כבר אמרו חכמינו: "תפילה בלי כוונה כגוף בלי נשמה" – משמע שיש לתפילה גוף. ומה גופה של התפילה, אם לא הלשון שבה היא נאמרת? כל תפילה, ואפילו תפילה שבלב, צריכה לצורה לשונית. וצורה לשונית זו מן ההכרח שתהא הולמת את כוונת התפילה. כמו שאין אדם בא לפני מלך בשר ודם בדיבור של המוכרים בשוק, כן איש לא יבוא מרצונו בפני בוראו בלשון של משא ומתן יומיומי. על כן שקדו רבותינו מאוד על מטבע התפילה, ומסופרים לנו מעשים שחכמים גדולים סרבו לעבור לפני התיבה מפני שלא הרגישו בעצמם את הכשרון לבחור בלשון המתאימה. כי בימי התנאים היו רוב התפילות קבועות רק בתכנן ובסדרן, וכל שליח ציבור אמרן כרוח הלשון הטובה עליו. וכשראו חז"ל שאין כל אדם ידו מגעת, לא נחה דעתם עד שהתקינו נוסח קבוע לתפילה, הרי הוא הנוסח, שבצורות שונות עודו נהוג בעדות ישראל למיניהן. מה אופייה של הלשון שבה קבעו נוסח זה? סידור התפילות שלנו מורכב שכבות שכבות. השכבה העתיקה שבו הלא הם מזמורי התהילים הקבועים כמעט בכל תפילה מתפילותינו. השכבה השניה הן התפילות הקדומות, כגון ברכות השמע, השמונה-עשרה ושאר תפילות הנזכרות בתלמוד. שכבה שלישית הם עיטורי התפילה, או הפיוטים, שרובם נקבעו לימי החגים, אך קצתם גם נשתלבו בתפילת ימי החול (כגון "אל ברוך גדול דעה" בשחרית) והשבתות. ויש גם תפילות שאינן בצורת פיוט, אשר הוכנסו רק בתקופת הגאונים ואף אחריה. כל התפילות המאוחרות האלה צורתן לקוחה מצורת התפילות הקדומות, וכן גם לשון הפיוטים, על כל פנים עד תקופת ספרד, אינה אלא התפתחות של לשון התפילות הקדומות. כשאנחנו מדברים על לשון התפילה, כוונתנו ללשון אותן התפילות הקדומות. כל המשווה את לשונן של ברכות השמונה-עשרה, למשל, עם לשון איזה מזמור ממזמורי תהילים, יראה מיד שיש ביניהן הבדל ניכר. לשון התהילים היא לשון המקרא, או יותר נכון סוג מיוחד של לשון המקרא, ואילו הברכות כתובות בצורה שהיא קרובה מאוד ללשון המשנה. קירבה זו ללשון המשנה או לשון חז"ל היא בעיקר במבנה הדקדוקי ובבניין המשפט. מבחינת בחירת המילים שונה לשון התפילות הקדומות גם מלשון המשנה וגם מלשון המקרא, כי היא משתמשת באוצר המילים של שתי צורות אלו של הלשון העברית גם יחד, ומוסיפה עליהן מילים שאינן לא בזו ולא בזו. אבל כשאנחנו מסתכלים מקרוב, אנחנו רואים כי היסוד בלשון התפילות הקדומות הוא לשון המשנה, וששאר הגורמים הוכנסו לתוכה כלאחר יד. אמנם יש בה כמעט כל אוצר המילים של המקרא, אך מילים אלה משמשות בה לפעמים קרובות בדרך קצת שונה מזו שבתנ"ך. אפשר לומר שזוהי לשון המשנה שהעשירו אותה על ידי צירוף מילים מן המקרא, כמו שהכותב עברית בימינו שואף להעשיר את לשונו על ידי שימוש בצירופי לשון ממקורות לשוננו, אף על פי שצירופי לשון אלה אינם נהוגים .ימוימויה ונרובידב עד שנבוא לתמוה מה ראו חכמינו לשאול מילים מן המקרא, עלינו לתמוה מה ראו שלא אמרו את כל תפילתם בלשון המקרא. הרי היו לפניהם מזמורי תהילים ושאר התפילות שבתנ"ך, על כל עושרם הלשוני ויופיים השירי, והם נתנו ביטוי עילאי להרגשה הדתית, ולא עוד אלא כל אדם מישראל היה רגיל לומר מזמורים אלה, והם הם שביטאו את שבח הבורא בדרך הנאה שאין לכאורה נאה הימנה בשביל היהודי. וכל מי שרצה להוסיף משלו על גוף התפילה, לא היה עליו אלא להלביש את רגשותיו בלבוש המופתי הזה, שהכינו להם הדורות הקודמים. ואם תאמר, דורות אחרונים שבימי התנאים לא יכלו להתבטא בלשון ספר תהילים, ועל כן היו נאלצים להתבטא בלשון זמנם, הרי אנחנו יודעים עתה שלא היה הדבר כך. אנשי הכת שחיברה את מגילות ים המלח גם כן עשו תפילות משלהם, למשל התפילות הכלולות ב"מגילת ההודיות". והנה תפילות אלה כתובות על טהרת לשון המקרא, ואין בהן כמעט צורה או מילה שאינה לקוחה מן התנ"ך, אף על פי שאנשי הכת בודאי לא דיברו בלשון המקרא, אלא בלשון המשנה או בארמית כמו כל בני זמנם. אין הסכמה בין המלומדים מתי בדיוק נתחברו כתבי הכת, אבל לפי כל הדעות היה זה אחרי מלחמת המכבים ולפני מלחמת בר כוכבא, כלומר באותה תקופה שבה חיו על כל פנים ראשוני התנאים, "הזוגות", או בימי הלל ושמאי. התפילות הקדומות בלי ספק גם כן נתחברו בעיקרן בתקופה הזאת, ולאו דווקא בימי התנאים האחרונים. זאת אומרת, קרוב לודאי שמגילת ההודיות ותפילותינו הקדומות קיבלו את צורתן באותה התקופה ממש. כל מי שעסק בכתבי ים המלח יודע, שאנשי הכת נפלו בהשכלתם ובחריפותם מחכמי היהדות הרבנית של התקופה ההיא, ואין לחשוב כי התנאים או בני קהלם לא היו יכולים להשתמש באותה הלשון המקראית, באותם חיקויי התהילים, לו רצו בכך. אבל הם לא רצו בכך, אלא יצרו סגנון חדש לתפילה, סגנון משלהם. המגילות מוכיחות לנו, מה שלא ידענו קודם בבירור כזה, שלשון התפילות שלנו נוצרה מתוך כוונה תחילה, ולא על ידי איזה מקרה או איזו התפתחות שלא הרגישו .הב ההבדל שבין כת המגילות לבין העולם הדתי של חכמי המשנה, הוא המשפיע אור גם על הבחירה ,הווהה .הווהה תלילש לע תססובמ התייה תוליגמה תכ לש היגולואידיאה רקיע .תאזה תינושלה כלומר השלטון הרומאי וההווי היהודי שהיה קיים בתקופת שלטון זה וכתגובה אליו, היה כולו רע. הם קיוו לעתיד מזהיר בבוא המשיח, אך בינתיים היה גם כן צריך לחיות בשלילת ההווה, על כן "סרו מדרך העם" והסתגרו בארגון סגור, שקשה היה להצטרף אליו (רק אחרי שנתיים או יותר של מבחן), וכולם או חלקם נדדו לשבת במדבר ליד ים המלח. את חייהם ניהלו במידת האפשר על פי המתכונת של דור המדבר בין יציאת מצרים וכיבוש הארץ. כמובן שגם בלשונם הם התרחקו מן ההווה, כלומר מן הלשון המדובר בזמנם, ונקטו בלשון מקראית. כנגדם היו חז"ל מחייבי ההווה. אמנם היו בהווה זה הרבה דברים שהיו גם לפי דעתם טעונים תיקון. גם הם לא השלימו עם השלטון הרומאי המושחת והמשחית, וגם הם שאפו לביאת הגואל. אך הם לא שיחקו בבריחה מן המציאות, אלא חיפשו דרכים לחיות לפי הדרך הטובה ביותר שהזמן אפשר אותה. ובפרט הם לא ניסו לשנות דברים שלא היו טעונים שינוי, כגון לשונו של העם בזמנם, שכמובן לא הייתה תוצאה של קלקולי הזמן. הם הבינו, שכדי שהעם יחיה את הדת, יש לתת לו את הדת בלשון שבה הוא מרגיש וחי. כמובן אין לשנות את הקיים, כגון התורה או התהילים, אבל את כל מה שהוסיפו, הלבישו צורה ההולמת את זמנם. על כן לימדו את התורה שבעל פה בלשון המדוברת, העברית של המשנה (ולא ככת המגילות, שגם את ההלכות שלה כתבה בלשון מקראית). וכן גם דאגו לכך שהתפילות שהם חיברו יהיו בלשון הקרובה ללשון המדוברת. לא עשו זאת מפני שהעם לא הבין את לשון התהילים. יש להניח שמורי העם לא נתנו למתפללים לומר את פרקי התהילים בלי שיבינו אותם הבנה כלשהי, והרי עצם השימוש במילים תנ"כיות בתפילות הקדומות מעיד על כך שמילים אלה היו מובנות. אבל ראו, שכדאי לו לאדם שגם יתפלל בלשון שהיא שלו, שהיא כאילו יוצאת מלבו, וזאת לשונו המדוברת, ועל כן התקינו את התפילות הנוספות בלשון זו. ואולם, כפי שאמרנו, אדם רוצה גם כן שלשונו בשעת התפילה לא תהיה לשון שבה הוא נושא ונותן בשוק. גם בתקופת המקרא לא הייתה לשון התפילה זהה עם לשון המשא ומתן הרגיל. עדיין קשה לומר אם לשון המקרא היא בדיוק הלשון המדוברת בתקופת המקרא, אבל אנחנו יודעים על כל פנים, שזו הייתה הלשון הכתובה לכל צרכי החיים. מזמורי התהילים אינן בלשון הרגילה הזאת, אלא בצורה שירית מיוחדת, הנבדלת מלשון הפרוזה התנ"כית לא רק בעושר אוצר המילים ובבחירת המילים, אלא גם בצורות דקדוקיות ובמבנה המשפט. אין אנו יודעים איך נוצרה לשון השירה הזאת ומה היו שורשיה. ודאי הייתה עתיקה מאוד, ולוותה את העם מאז התיישבותו בארץ. ההסתכלות בספרויות העולם מלמדת שברוב העמים השירה קודמת לכתיבת הפרוזה, וכך בודאי היה גם אצלנו. אך נראה שבשעה שהלשון העברית התפתחה בארץ יהודה מן הצורה שאנחנו קוראים לה לשון המקרא לאותה צורה שהיא לשון המשנה, לא נוצרה גם לשון שירה חדשה שתלוה את לשון המשנה. יש לנו קצת דוגמאות בתלמוד של שירי עם מתקופת התנאים, ושירים אלה הם בלשון פשוטה מאוד, שאין אנחנו יכולים להבדיל בינה ובין לשון הפרוזה של אותו דור. לשון זו לא הייתה בעלת הדרת הפנים שתיראה לבני התקופה ראויה לבוא בפני מלך מלכי המלכים, ובלי ספק גם הייתה, כמו כל לשון שהיא רק לשון מדוברת, עניה וחסרת גוונים דקים הנותנים טעם לשירה. על כן, כשבאו לחבר בלשון זו תפילות, אמנם החזיקו בצורה היסודית שלה, וקיבלו את כל אוצר מיליה אל תוך התפילה, אך הוסיפו על אוצר מילים זה מאוצרה העשיר הרבה יותר של לשון התפילות של ימי המקרא. על ידי כך יצרו לשון ההולמת במידה מפליאה את צרכי התפילה, בלי שאיבדה את הקשר עם הלשון המדוברת והחיה. בדרך זו יצרו את העברית הסינתטית או "לשון הכלאים", ששימשה את צרכי ההתבטאות של רוב דורות הגולה ומשמשת גם את צרכי דורנו אנו. מזיגת שתי הלשונות העשירה את הלשון העברית גם מבחינה מספרית גרידא. לשון המקרא, לפי חשבונות שנעשו, כוללת בין שבעת ושמונת אלפים מילים שונות בלבד, וגם אוצר מיליה של לשון המשנה אינו גדול מזה בהרבה. בערך מחצית המילים שבלשון המשנה משותפות לשתי צורות העברית. מזיגת שתי הלשונות הגדילה, אם כן, את אוצר המילים של העברית בחמישים אחוז בערך. יתרה מזו, על ידי כך שהמילים המוכנסות מלשון המקרא היו קשורות עתה במחשבת דוברי העברית בהתרוממות דתית, הם קיבלו גוונים חדשים של משמעות, שלא היו להן בימי המקרא, ונפתחה הדרך לפיתוח לשון שירית-דתית מיוחדת, שהגיעה לשיאה בתקופת הפיוט.