הרומ) "תוידוסיה תופקשהה" תא תללוכה תווצמה תצובקל תכייש הרות דומלת תוצמ
הנבוכים ג:לה). רבינו מבאר (שם, לו) טעמי מצות תלמוד תורה:

כל מה שבא מן הזירוז וההדגשה על הלמידה והלימוד תועלתו ברורה, כי אם לא
תושג ידיעה לא יהא מעשה טוב ולא השקפה נכונה. וכן כבוד נושאי התורה תועלתו
ברורה, כי אם לא יהיה להם הדור בנפשות לא יהיו דבריהם נשמעים במה שהם
מנחים אליו מן ההשקפות והמעשים. ובכלל מצוה זו גם קניית מידת הבושה,
כלומר אמרו: מפני שיבה תקום (ויקרא יט:לב).

דמלל וניווטצנש יוויצה איה"ו תווצמה רפסב א"יה הווצמה איה הרות דומלת תווצמ
חכמת התורה וללמדה – וזהו הנקרא תלמוד תורה". ובהמשך: "וכבר נכפל צווי זה כמה
פעמים: "ולמדתם", "ועשיתם", "ולמען ילמדו". וכבר הרבו להדגיש מצוה זו ולזרז עליה
."דומלתב תומוקמ הברהב

מן האמור לעיל יוצא שלדעת רבינו ישנם שני טעמים למצות תלמוד תורה, דהיינו
:הרותה תעידי תובישחל תוקמנה
"אם לא תושג ידיעה לא יהא מעשה טוב". אי אפשר לקיים את המצוות כהלכתן אלא .א

אם כן יודעים הלכותיהן על כל פרטיהן ודקדוקיהן, בדומה למה שהלל הזקן (אבות ב:ה)
אמר: "לא עם הארץ חסיד".
"אם לא תושג ידיעה לא יהא… השקפה נכונה". מי שאינו לומד חכמת התורה לא יכול .ב

להגיע להשגת ה' ולכן הוא לא יכול לקיים את מצוות ידיעת ה', אהבתו ויראתו כהלכתן
תילכת איטחמ "הנוכנה הפקשה"ה תא גישמ וניאש ימ .(הרותה ידוסי תוכלהמ ביוחמכ)
כל חייו, שהיא להשיג המושכלות ולדעת את ה' (מורה הנבוכים ג:נד).

הרות דמלל

:בתכ וניבר (חאפק ברה תרודהמ ,אי הוצמ) תווצמה רפסב

:ורמא אוהו ,הרות דומלת ארקנה והזו – הדמללו הרותה תמכח דמלל וניווטצנ
"ושננתם לבניך" ולשון ספרי: ושננתם לבניך – אלה תלמידיך.

מתוך דברי רבינו אלה משמע שעיקר מצות תלמוד תורה הוא ללמדה לבנים ולתלמידים.
דהיינו, המצוה היא להנחיל חכמת התורה לאחרים. דבר זה גם משמע מן הנאמר להלן
בגוף ההלכות (א-ב). רק בהלכה ג' רבינו מתייחס ללימוד עצמי: "מי שלא לימדו אביו –
."ומצע תא דמלל בייח

הרב יהודה לוי (שערי תלמוד תורה, עולם הספר התורני, ירושלים 1981ע' ט) שואל על
:ךכ

וקצת תימה הדבר שמשמע שעיקר המצוה הוא ללמד לאחרים, וכאילו רק בדיעבד
מצווים אנו ללמוד בעצמנו?

ברם, נראה כי אין כל תימה. מן הנאמר במפורש בתורה על לימוד תורה משמע בבירור
שעיקר כוונתה היא הלימוד על מנת ללמד ולהמשיך שלשלת המסורת שראשיתה
באברהם אבינו. הכתוב (בראשית יח:יט) מעיד על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצווה
את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". משמע שייעודו של
אברהם אבינו הוא להנחיל את עקרונות המוסר והצדק לצאצאיו, ועל כך התורה קובעת
לו שכר: "למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו".

לא רק את עקרונות המוסר והצדק יש להעביר מן האבות לבנים אלא גם אירועים
היסטוריים מרכזיים בחיי עם ישראל שהם בעלי משמעות דתית. יציאת מצרים היא
האירוע המרכזי בתולדות האומה לפני מתן תורה ומצות עשה היא לספר את השתלשלות
האירועים לבנים ככתוב (שמות יג:ח): "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה
ה' לי בצאתי ממצרים".

לאחר מתן תורה ולפני היפרדו מעמו, משה רבינו חוזר ומדגיש את החובה ללמד את
הבנים: "ושננתם לבניך" (דברים ו:ז), "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" (שם
יא:יט). בשלב זה של חיי האומה, אחרי מתן תורה וכל האירועים מחיי עם ישראל
במדבר במשך ארבעים שנה, אין להסתפק במסירת אירועי העבר לדורות הבאים
ובהנחלת עקרונות המשפט והצדק, אלא עתה יש כבר תורה עם תרי"ג מצוות וכל הנלווה
.הילא

יצוין, שבספרים מבראשית עד במדבר אין מלים נגזרות מן השרש ל.מ.ד. בספר דברים
מילה זו מופיעה שש עשרה פעם בהטיות שונות. חמש פעמים משה רבינו מדגיש את
החובה ללמוד כדי להגיע ליראת ה', כגון: "למען תלמד ליראה את ה' א-להיך" (דברים
יד:כג). הפעמים הנוספות בהן מלה זו מוזכרת הן בהקשר של הוראה לאחרים, החובה
ללמדם תורה ומצוות או האזהרה לא ללמוד מתועבות הגויים, למשל: "ראה למדתי
אתכם חקים" (שם ד:ה). רק בתום ארבעים שנות הגיבוש במדבר יש תורה שלמה
.דמללו דומלל שי התואש

גם בדברי חז"ל מוצאים ביטויים לחיוב הלימוד לאחרים לעומת הלימוד העצמי. מאמר
אופייני להעדפה זו הוא (סנהדרין צט.): "הלומד תורה ואינה מלמדה, הרי הוא בכלל 'כי
תריסמ תובישח ושיגדהו בותכה תובקעב וכלה ל"זח ."(אל:וט רבדמב) 'הזב 'ה רבד
.רודל רודמ הרותה

כמובן שרק מי שהשתלם בחכמת התורה ראוי ללמד את הבנים והתלמידים. לפני
שהחכם מגיע למצב בו הוא יכול להורות הוא חייב במשך תקופה ממושכת לשמש
תלמידי חכמים וללמוד לקחם. אולם מטרת לימוד זה אינה אלא כדי ללמד את האחרים.
יחד עם זה רבינו סובר שהלומד בעצמו, דרך לימודו, משתלם לקיים את המצוות
כהלכתן ומשיג ההשקפות הנכונות. גם הכשרה עצמית היא מתכליות הלימוד.

ברוח זו רבינו כתב בפרק האחרון של "מורה הנבוכים" (ג:נד). שם הוא מבאר בפרוטרוט
כיצד יש לראות ב"חכמה" את מטרת מציאות האדם בהשגת המושכלות – היינו ידיעת ה'
ידיעת אמת מדעית – ובהליכה בדרכיו. מדבריו משמע שמצד הדת חלה חובה על האדם
להשתדל להיות "חכם" במובן הזה. העושה כן זוכה לחיי עולם הבא כתוצאה טבעית
מהמעמד שהוא הגיע אליו במשך חייו, וכך הוא כותב:

היעדויו הידמלמ דבכל

מספר המצוות (עשה רט) משמע שמקור המצוה הוא הנאמר בתורה: "מפני שיבה תקום
והדרת פני זקן" (ויקרא יט:לב). אף על פי שפשוטו של מקרא ודאי גם עוסק בזקן
מבחינת גיל, רבינו קבע, על פי חז"ל (קידושין לב:), כי "הוא הציווי שנצטווינו לכבד את
החכמים", תוך כדי התעלמות מן המשמעות המילולית של הכתוב. להלן (ו:ט) רבינו חוזר
ומכליל את המצוה כך שהיא גם תקיף את הזקן – אף אם לא "קנה חכמה".

:בתוכ וניבר "תווצמה רפס"ל המדקהב ינשה ללכב

לא כל מה שנלמד באחת משלוש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או בריבוי ראוי
יאשונ ורמאיש אוהו ,ומשב רסמנש שורפ היהש המ הנמנ הז קר אלא …ותונמל
הקבלה בפרוש שדבר זה אסור לעשותו ואיסורו מדברי תורה; או שיאמרו שהוא גוף
.תודימה תחאב אלו ,הלבקה יפמ דמלנ ירהש ,ותוא הנמנ זא – הרות

לפי דבריו מצוות ניתנות למנייה אם הן שייכות לאחת משתי קטגוריות אלה:
מצוות הנלמדות מאחת משלוש עשרה מידות ושאר לימודים שדורשים בהם חכמים, .א

בתנאי "שפרשו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא".
מצוות הנדרשות מפסוקי המקרא בניגוד לפשוטו של מקרא, אולם מפי המסורת .ב

והקבלה נודע שהן גופי תורה.

אל איהש ינפמ וז הנורחא הירוגטקב תללכנ היעדויו הידמלמ דבכל הוצמהש הארנ
תווצמ דוע שי .ל"זח תלבק יפל בותכה תנבהמ אלא ,שממ ארקמ לש וטושפמ תדמלנ
הנלמדות בדרך דומה ב"ספר המצוות" (לאווים סה ופז, ראה שם).

לפי שהאישה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו, ואם הייתה מחויבת במצוות עשה
שהזמן גרמא אפשר שבשעת עשיית המצוה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו. ואם
תעשה מצות הבורא ותניח מצוותו – אוי לה מבעלה. ואם תעשה מצוותו ותניח
מצות הבורא – אוי לה מיוצרה. לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו כדי להיות שלום עם
.הלעב

מצות תלמוד תורה אין לה שיעור ובכל שעה חייבים בה לפיכך שייכת במצוה זו אותה
בעייתיות הקיימת במצוות עשה שהזמן גרמא וסברתו של אבודרהם תקפה גם להטעמת
פטורן של הנשים ממצות תלמוד תורה.

אף על פי שהאישה פטורה ממצות תלמוד תורה יש הסוברים (רמ"א יורה דעה רמו:ו)
ש"חייבת האישה ללמוד דינים השייכים לאישה". ברם, אין זה מצד חיוב תלמוד תורה
אלא שידעו הדינים – וכשהן בקיאות אינן צריכות עוד ללמוד (פרוש אזולאי לספר
.(םידיסח

יש להניח שגם רבינו סובר שאישה חייבת להיות בקיאה בהלכות הנוגעות לה, כאשר דרך
הלימוד שלה אינו עיוני אלא מעשי. הסיבה לכך שאין רבינו מתייחס לסוג זה של חובת
הלימוד של נשים כאן בהלכות תלמוד תורה היא מפני שלימוד כזה אינו נובע מחיובן
ללמוד מכוח מצות תלמוד תורה אלא מחובתן לדעת כיצד לקיים מצוותיהן (ראה גם מה
שכתב הרב יוסף דובער הלוי בעניין זה על פרשת משפטים בספרו בית הלוי, ירושלים).

הסוברים שהאישה חייבת ללמוד את הדינים הנוגעים אליה, מן הסתם מתכוונים ללימוד
הדינים הנוגעים למצוות המעשיות שגם האישה חייבת בהן, כגון כשרות, שבת וטהרת
המשפחה. לשיטת רבינו הגורס כי גם הלכות יסודי התורה – מצות האמונה בה', אהבתו
ויראתו וכו' – דורשות עיון ולימוד יש מקום לשאול באיזו מידה גם האישה חייבת בעיון
ולימוד העניינים האמורים להביאה אל ההשקפות הנכונות. מצד אחד אין ספק שאף
האישה חייבת במצוות אלה – מאחר ואין הן מצוות עשה שהזמן גרמן – אולם מאידך
העיסוק בהן דורש עיון בסוגיות פילוסופיות ותיאולוגיות שהוא בעיני רבינו אינו מתאים
לאופייה של האישה, כפי שהוא אכן מסיק להלן (ראה הלכה יג).

בהתייחס לשאלה הזאת יש להכיר בעובדה כי עולם הלימוד העיוני היה סגור בפני נשים
– מכל החוגים, בכל הזמנים ובכל הדתות – עד לעת החדשה. הד להשקפה עקבית זו אנו
מוצאים גם בגמרא. ביחס למעמד הקהל (דברים לא:יב) שבו המלך קורא מספר דברים
הכולל לצד דינים גם דברי מוסר והשקפה, דרש רבי אלעזר בן עזריה: אנשים באים
ללמוד, נשים באות לשמוע, טף – כדי ליתן שכר למביאיהם (חגיגה ג:א). מדרשתו של רבי
אלעזר בן עזריה אנו לומדים כי נשים אמנם שייכות לעניינים של השקפה ותולדות עם
ישראל, אולם כל השתייכותן אינה אלא בדרך סבילה בלבד.

כל מצווה שהאישה חייבת בה – עבד חייב בה. כל מצווה שאין האישה חייבת בה –
אין העבד חייב בה, דגמר "לה" "לה" מאישה.

ולכן, כשם שאישה פטורה ממצות תלמוד תורה כן העבד פטור ממצוה זו. הסברה לפטור
זה שהובאה בדיבור הקודם בשם אבודרהם תקפה גם בעניין פטורם של עבדים ממצות
.הרות דומלת

למעשה לא זה בלבד שהעבד פטור מתלמוד תורה אלא בהלכות עבדים (ח:יח) רבינו
מוסיף (לפי הנאמר במסכת כתובות כח) ש"אסור לאדם ללמד את עבדו תורה". לפי
הגמרא טעם האיסור הוא משום שאין לנהוג בעבד כנעני מנהג בנים, דהיינו בן חורין. גם
באיסור זה דינו של עבד כדינה של האישה כמבואר להלן (הלכה יג): "צוו חכמים שלא
ילמד אדם את בתו תורה", אף על פי שטעמי האיסור אינם שווים – אצל נשים הטעם
הוא (שם):

מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי
הבאי לפי עניות דעתן.

והאיסור ללמד תורה לעבד הוא מפני שאין לנהוג בו מנהג "בן חורין". בכל מקרה
האיסורים הם מדרבנן. חז"ל ראו שאין הנסיבות מאפשרות ללמד תורה – לא לנשים ולא
.םידבעל

הרב משה שטרנבוך (אמונה ותורה, נתיבות התורה והחסד, בני ברק תשל"ט) מסביר
שגם מבחינה תחבירית אין מקום למלה "קטנים" היות ובמשפט הבא רבינו כותב: "אבל
קטן אביו חייב ללמדו תורה". מצוות תלמוד תורה מתייחסת בצורה זו או אחרת לקטן
ואין פטורו משחרר אותו מן העיסוק בתלמוד תורה.

אולם נראה שדווקא אפשר לקיים את הגרסה שלפנינו. את המשפט "אבל קטן אביו
חייב ללמדו תורה" – שהוא עיקר מצות תלמוד תורה – רבינו כתב מפני שכרך קטנים יחד
עם נשים ועבדים. חשוב מיד להדגיש שפטורם של קטנים אינו כמו פטורם של נשים
ועבדים. את הנשים ואת העבדים אסור ללמד תורה ואילו קטנים מצוה ללמדם. ולא זו
בלבד: הביטוי "קטנים פטורים" משמש כפתיחה הולמת להסתייגות שבאה מיד לאחר
מכן: "אבל קטן" וכו'.

אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה

כשם שקטן חייב להימול, אף על פי שלא יתכן לחייבו אישית מפאת היותו קטן הפטור מן
המצוות, כך קטן חייב "להילמד" תורה, זאת אומרת חייבים לדאוג שילמד תורה. בשתי
המצוות האלה, במקום להיות מוטלת על הקטן, החובה מוטלת על האב. אם אין האב
ממלא את חובתו הציבור כולו חייב לדאוג לקיומן של המצוות האלה.

אולם אין חיוב האב במצות מילה כחיובו במצות תלמוד תורה. חיוב האב ללמד את בנו
הקטן תורה הוא מצד מצות תלמוד תורה, זאת אומרת האב מקיים בזה מצוה המוטלת
עליו – ובעצם על כל יהודי בוגר – מן התורה "ללמד חכמת התורה" (ספר המצוות עשה
יא). מצות מילה מוטלת על הבן ומכיוון שאינו מסוגל לדאוג לקיום המצוה "האב מצווה
על כך [=על מילת בנו]". החובה שהתורה מטילה על האב למול את בנו נובעת
מאי-יכולתו של הבן ואם "עבר האב ולא מל ביטל מצות עשה" (הלכות מילה א:א).

רב אהרן סולוביציק (ספר פרח מטה אהרן, תרגום, תשנ"ו) מעיר שמה שכתב רבינו "קטן
:"הרות ודמלל בייח ויבא

אין כוונתו דהחיוב ללמד תורה לבנו מוגבל רק לבן קטן, דזה אינו, דיש חיוב ללמד
תורה לבן גדול גם כן.

מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינם בניו

חובת האב ללמד את בנו ובן בנו תורה נדרשת בסוגיית "ללמדו תורה מנלן?" (קידושין
כט:-ל.), אולם בגמרא שם אין אפילו אזכור לחובה ללמד את בן חברו. אדרבה, הגמרא
מקשה: "עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה?" וקובעת שחובה זו נוגעת רק
לצאצאים ממין זכר עד סוף הדורות ולהוראת המקרא. באיזו מידה פעם לא היה מקובל
לדאוג ללימוד תורה של בן חברו אפשר גם ללמוד ממה שנאמר על יהושע בן גמלא ( בבא
:(.אכ ארתב

זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו [אחד מן הכוהנים הגדולים שעמדו
– בא ול שיש ימ הליחתבש .לארשימ הרות חכתשנ אוה אלמלאש ,[(י"שר) ינש תיבב
מלמדו תורה. מי שאין לו אב – לא היה לומד תורה; מאי דרוש? "ולמדתם אותם"
(דברים יא:יט) – "ולמדתם אתם". התקינו שיהו מושיבים מלמדי תינוקות
בירושלים. … ועדין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה
ולמד. התקינו שיהו מושיבים בכל פלך ופלך ומכניסים אותם כבן ט"ז כבן י"ז …
עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבים מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה
ובכל עיר ועיר ומכניסים אותם כבן שש כבן שבע. … אמר רבא: מתקנת יהושע בן
גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא ממתא למתא [=לא מביאים תינוק מעיר לעיר],
אבל מבי כנישתא לבי כנישתא ממטינן, ואי מפסק נהרא לא ממטינן, ואי איכא
תיתורא [גשר רחב] ממטינן, ואי איכא גמלא [לוח קצרה] לא ממטינן.

מן הסוגיה הנ"ל רק מרומז בעקיפין שיש מצוה ללמד את בן חברו תורה. לעומת זאת
רבינו סובר שזו מצוה מן התורה ללמד את בן חברו – אף על פי שאין פסוק מפורש
המחייב זאת. מקור נוסף למצוה ללמד את בן חברו תורה ישנו בדברי הספרי שרבינו
הביאם כאן: "ושננתם לבניך -בניך אלו תלמידיך; שהתלמידים קרויים בנים". כוונת
הספרי אינה רק להשוות תלמידים לבנים ומורה לאב אלא בעיקר להורות על מצוה ללמד
תורה לכלל. רבינו מנצל את דברי הספרי כדי ללמוד מהם ש"מצוה על כל חכם וחכם
מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינם בניו".

לחם משנה מעיר כי דברי הספרי אינם מתיישבים עם הסוגיה בקידושין ששואלת "עד
היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה?" ומסיקה כי חובה זאת נוגעת לצאצאים בלבד בלי
לכלול בתוך כך את התלמידים. לדעת לחם משנה אפשר ליישב כי הגמרא בקידושין דנה
בשאלה עד היכן מגיעה החובה לדאוג לתלמוד תורה של הזולת בתשלום. אין חובה
לשלם בעד שיעורי תורה לבן החבר. חובה זאת חלה רק על האב ביחס לבנו ועל הסב
ביחס לנכדו. יחד עם זה, ללמד חינם חייבים גם לתלמידים, כפי שרבינו מציין בהמשך
.ונתכלה

בעל "פרח מטה אהרן" מחדש שבתלמוד תורה יש "שני דינים".

הגמרא בקידושין מיירי במצוה שבין אדם לחברו, של "ולמדתם אותם את בניכם"
שמביעה לנו שהאב מחויב לשכור מלמד לבנו. ברם, כשהרמב"ם כותב שכשם
שחייב ללמד לבנו תורה, חייב גם כן ללמד לבן חברו, הוא מתכוון למצוה "ושננתם
לבניך", שהספרי אמר בניך אלו תלמידיך. ומצוה זו היא מצוה בין אדם למקום,
ואין בו שום חוב לחברו.

הסוגיה בקידושין איננה דנה במצות תלמוד תורה אלא בחובות האב כלפי בנו מכוח
היותו אביו. כשם שהאב מחויב לדאוג לפרנסת בנו, ללימוד מקצוע וללימוד שחייה כך
האב חייב ללמד את בנו תורה. אם האב לא יכול ללמד בעצמו אז הוא חייב לשכור מלמד
לבנו כפי שמצוין בסוף ההלכה.

כל דבר שקיבלוהו חז"ל מסיני ויש לו גם אסמכתא בקרא, קוראו רבינו "מפי
השמועה". מה שאינו כן "קבלה" שאין לו אסמכתא בקרא.

ג הכלה


מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר: ולמדתם אותם ושמרתם
לעשותם (דברים ה:א). וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני
שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד.

מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו … וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם
השעמל

לכאורה ברור שגם מי שאין אביו למדו תורה חייב ללמד את עצמו – הרי הכל חייבים
במצות תלמוד תורה – ואם כן מה רבינו בא להשמיענו? אלא יש לומר שהלכה זו מדברת
דווקא על קטן שאביו לא למדו. לכאורה קטן זה פטור מתלמוד תורה כפי ששנינו בהלכה
תוביסנב ומצע תא דמלל בייחא. אולם כאן רבינו בא לחדש שאף על פי כן הקטן
ךיאו ,השעמ ידיל איבמ דומלתהש ינפממסוימות: אם אביו לא למדו. הסברה היא
ולמדתם אותםיקיים מצוות כשיגדל אם לא למד פרטיהן ודקדוקיהן? את הכתוב
רבינו מביא כאסמכתא לכך שהתלמוד מביא לידי מעשה, ולא רק ושמרתם לעשותם

כדי להורות על המצוה הכללית של תלמוד תורה. (כדברנו מצאנו גם בספר "אמונה
ותורה", ראה להלן בדיבור הבא).

כסף משנה מקשה "ותיבת וכן אינה נוחה לי". כסף משנה אינו מבין לשם מה זקוקים
כדי לנמק מדוע יש ללמוד תורה. כסף משנה הבין התלמוד קודם למעשהש הרבסל
שרבינו בהלכה זו מתייחס לכל יהודי – בין קטן ובין גדול והיה מספיק לו רבינו היה
. לפי ביאורנו אין מקום ולמדתם אותם :אל ותו קוספה לש אשירה תא טטצמ
לקושיית כסף משנה.

ריכישכ

בעל "אמונה ותורה" (הרב משה שטרנבוך, אגודת נתיבות התורה והחסד, בני ברק,
:בתוכ (ט"לשת

הלשון "כשיכיר" צריך ביאור. בגרסת ספרד כתוב "כשיגדיל" ובספר "עבודת המלך"
מפרש שהגרסה הנכונה "בשכר", ואין זה באף גרסה אצלנו. ונראה שהרמב"ם
מחייב ללמוד אפילו כשהוא קטן, אם מכיר ויודע מה לומד. ולכן מיד כשיכיר חייב
ללמד את עצמו, שתלמוד מביא לידי מעשה. ואף שקטן פטור מכל המצוות לומד
כהכשר לקיום המצוות כשיגדיל.

וראה מה שכתבנו בעניין זה בדיבור הקודם.

התלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד

מי שאינו לומד לא יכול לקיים את המצוות כהלכתן כפי שקבעו חז"ל: אין בור ירא חטא
ולא עם הארץ חסיד (אבות ב:ה). ולהפך: לא חשוב כמה מצוות ומעשים טובים עשה,
קר עיגהל רשפא וז תילכתל .'ה תגשה איהש תיתימאה תילכתה לא איבהל לוכי אל רבדה
דרך השגת המושכלות, קרי: התלמוד. ראה גם להלן (ג:ג).