הלכות תלמוד תורה / (חלק ב)

דצמבר 1, 2010 · מאת יצחק איזק ואלכס קליין · מכלול, גיליון י"ט, 2000 · בית


הרות דומלת תוכלה


יצחק איזק ואלכס קליין

"מכלול",כסלו תש"ס, גיליון י"ט

(המשך מגיליון יח)



א קרפ הרות דומלת תוכלה



ה הכלה


לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אישה, שאם נשא אישה תחלה אין דעתו פנויה ללמוד.
ואם היה יצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין לבו פנוי ישא ואחר כך ילמוד תורה.

ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אישה

:טוריפ רתיב וז היגוסב ותעד תא טרפמ ונבר (ג-ב:וט) תושיא תוכלהב

מאימתי האיש נתחייב במצווה זו [פריה ורבייה]? מבן שבע עשרה. מכיוון שעברו עשרים
שנה ולא נשא אישה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה. ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה
והיה מתיירא מלישא אישה כדי שלא יטרח במזונות בעבור אשתו ויבטל מן התורה הרי
זה מותר להתאחר – שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, וכל שכן בתלמוד תורה. מי
שחשקה נפשו בתורה תמיד ושונה בה כבן עזאי ודבק בה כל ימיו ולא נשא אישה אין
בידו עוון והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו.

תוכלהב וליאו לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אישהבהלכתנו סתם רבנו וכתב ש
אישות הוא התיר דחיית נישואין אם הוא טרוד בתורה, וכן התיר דחיית נשיאת אישה כאשר
צריך לטרוח מעכשיו במזונות בעבור אשתו. משמע אם כן מהלכות אישות שלכתחילה יש
לשאת אישה ואילו מהלכתנו משמע שלכתחילה יש ללמוד תורה ורק לאחר מכן לשאת אישה.
בעל "אמונה ותורה" עמד על הקושי ויישב באופן זה: בהלכות אישות מדובר על אדם מעל גיל
עשרים, ולכן מרשים לו לדחות מצות פריה ורבייה רק אם טרוד בתורה ורחיים בצווארו
בטרדת פרנסה. לעומת זאת, בהלכתנו מדובר על מי שטרם מלאו לו עשרים שנה ולכן דחיית
נישואין נחשבת כביטול מצוות עשה של פריה ורבייה. במקרה זה הכלל הוא שקודם ילמד
תורה ורק אם יצרו מתגבר עליו ישא אישה. ברם, אם עד גיל עשרים לא נשא אישה אז הוא
מבטל מצות עשה ובמקרה זה אין לדחות נישואין אלא אם כן מתקיימים התנאים שפורטו
.תושיא תוכלהב

דרך אגב יש מקום לבאר מדוע רבנו בהלכות אישות ביחס למצות פריה ורבייה קובע שהחיוב
במצווה והאזהרה על ביטולה אינם באים כאחד אלא בזה אחר זה: החיוב הוא החל בגיל שבע
עשרה ואילו אזהרה מפני ביטולה מוטלת מגיל עשרים בלבד. לא מצאנו חלוקה דומה בשום
מצווה אחרת, אולם אין מצות פריה ורבייה כשאר כל המצוות: מטבעה של המצווה יש לתת
שהות בידי האדם למצוא אישה שראויה לו. ההלכה מקצה תקופה של שלוש שנים למטרה זו,
ואם תוך פרק זמן זה לא מצא אז הוא נחשב כמבטל את המצווה. בעל "ערוך השולחן" (אבן
העזר א:יב) מסביר מה ההבדל בין גיל שבע עשרה לגיל עשרים בדרך אחרת.

"אם אינו נושא עד עשרים שנה אין לו עבירה, דבן עשרים הוא בר עונשין בבית דין של
מעלה. אבל מעשרים ואילך כשאינו נושא אישה – עבירה היא בידו, אם לא שאנוס".

בעל ערוך השולחן ממשיך ושואל (שם יג):

עד מתי יעסוק בתורה כשאין יצרו מתגבר עליו? עד זמן אשר ישער בנפשו שמילא כריסו
בתורה, ובלבד שלא יתבטל מפריה ורבייה מכל וכל (לבוש). ויש מי שאומר דבאמת אין
קצבה לדבר, אבל העיקר לדינא כמו שכתבנו ויש אומרים דהשיעור הוא עד עשרים
וארבע שנים ולא יותר (ים של שלמה).

בהלכות אישות (שם) רבנו כתב שמי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי ולכן לא נשא אישה,
אין בידו עוון. בעל "ערוך השולחן" כותב (שם יד) שדין זה לא נאמר רק ביחס למי שחושש
לשאת אישה מפני טרדות של פרנסה אלא הוא חל גם על מי שדוחה נשיאת אישה בגלל נוחות
ומפני חשש שמא לא יהיה בידו להקדיש כל עתותיו לתורה עקב הצורך להקדיש כוח וזמן לחיי
משפחה. לדעת בעל "ערוך השולחן" אין במציאות אנשים ברמה רוחנית כזאת, וגם בתקופת
התלמוד בן עזאי היה אחד שאין שני לו.

בעל ערוך השולחן אכן מסכם:

הרי"ף לא הביא זה [הדין שנלמד מבן עזאי] כלל ואמרינן בירושלמי (פרק קמא דשבת)
שמפסיקים תלמוד תורה לעשות סוכה ולולב וכל המצוות. וכל הלומד שלא לעשות – נוח
לו שלא נברא. ובן עזאי עצמו קידש בתו של רבי עקיבא (כתובות סג.) ולפי אוקימתא
אחת בגמרא (סוטה ד:) הוא נשא ופירש, ובהכרח לומר שלא היה ביכולתו לפרוש מן
התורה כלל וכלל ואפשר הייתה סכנות נפשות אם היה פורש מן התורה.

בעל "אמונה ותורה" סובר שבן עזאי פירש מחיי אישות בגלל בעיית אין-אונות ולכן היה
פטור, וזה מה שרבנו דייק (בהלכות אישות) "שאין בו עוון". אולם מסתבר שאין זו דעת רבנו,
כי סיבת פרישתו היא דבקותו בתורה ולא משום בעיות רפואיות. מה שבן עזאי לא נשא אישה
הוא מפני שלדעתו העולם יכול להתקיים על ידי אחרים (יבמות סג:) ואין הוא מחויב בה
מטעם שהעוסק במצווה פטור מן המצווה.

בעניין הגיל המתאים לשאת אישה אפשר לסכם כך:
עד גיל בר מצווה: "אסור להשיא אישה לקטן שזה כמו זנות" (הלכות איסורי ביאה

.(הכ:אכ
עד גיל שבע עשרה מותר לשאת אישה אבל אין ציווי על כך.

עד גיל עשרים יש ציווי מדרבנן, אבל מוטב ללמוד תורה אם אין יצרו מתגבר עליו.

עד גיל עשרים וארבע יש חובה ממשית, אלא אם כן לא יוכל ללמוד מחמת טרדות

.וינבו ותשא תסנרפ
מעל גיל עשרים וארבע: לדעת רבנו הדין כמו מגיל עשרים עד גיל עשרים וארבע, ומכאן

ואילך כבר אין חילוקי דינים. לדעתם של אחרים (ים של שלמה, הובא לעיל) חייב כבר לשאת
אישה ללא תנאי, ואין כל היתר להישאר רווק. בעל ה"לבוש" (הובא לעיל) סובר שלא הגיל
הוא הקובע אלא תחושתו של הלומד: אם כבר מילא כריסו בתורה אל לו לבטל מצות פריה
.הייברו



ו הכלה


מאימתי אביו חייב ללמדו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו "תורה צוה לנו משה" (דברים לג:ד)
ו"שמע ישראל" (דברים ו:ד), ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים עד שיהיה בן שש או
בן שבע – הכל לפי בוריו – ומוליכו אצל מלמד התינוקות.

?הרות ודמלל בייח ויבא יתמיאמ

בספרי (עקב מו) מובא בנוסף: "כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו בלשון הקודש
:קספ (ח:המר העד הרוי) א"מרו "הרות ודמלמו

מיד שיהיה בן ג' שנים שלימות מלמדים אותו אותיות התורה, כדי שירגיל עצמו לקרות
.הרותב



"השמ ונל הווצ הרות" ודמלמ רבדל ליחתישמ

בעל "תורה תמימה" (דברים לג:ד:יג) כתב ש-

,ונבר השמ דע שיא יפמ שיא הרותה תלבקב הנומאל דסומ דוסי אוה … קוספה ותוא
וכי היא לנו ירושה נצחית. ודעת הירושלמי שמלמדים אותו הפסוק: שמע בני מוסר
אביך (משלי א:ח), שזה גם כן יסוד מעין אמונה ומוסרית במסורת אבות (וראה שם מה
.(דוע בתכש

כפי שכבר כתבנו והדגשנו לעיל, עיקר מצות תלמוד תורה הוא החובה ללמדה לבנים
ולתלמידים. אולם לפני שהאב מתחיל להורות את התורה, הוא חייב למסור להם כמושכל
ראשון את העובדה שהדברים שהוא מלמדם לא מלבו הם ואין הוא בודה אותם, אלא הם
נמסרו לו מאבותיו ואבות אבותיו עד משה רבנו שקיבלם בסיני. הקדמה זאת ללימוד שיבוא
בעקבותיה מבהירה היטב לבנים כבר מלכתחילה את אמיתות תוכן המסורת, ואת חשיבות
המסירה מדור לדור, כדי שבעתיד גם הבנים ישמשו כחוליה נוספת במסירת התורה
.םהיאצאצל


"לארשי עמש" … ודמלמ רבדל ליחתישמ

פסוק זה הוא מיסודי התורה באשר הוא מורה על המצווה להאמין ולדעת את מציאות ה' ואת
.(ז-א :א הרותה ידוסי תוכלהב דוע האר) 'תי ותוכלמ לוע לבקל הבוחה תאו ותודחא


עד שיהיה בן שש או בן שבע הכל לפי בוריו, ומוליכו אצל מלמד התינוקות

:(.אכ ארתב אבב) ארמג אוה וז הכלה רוקמ

מכניסים אותם [את הבנים ללמוד] כבן שש כבן שבע. אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת
[שהיה מלמד תינוקות]: עד [גיל] שית לא תקביל [אל תקבל תלמיד ללמדו, משום שהם
קטנים מדי וקשה להם הלימוד בקביעות].

תוספות (שם) מקשים, שגמרא זו לכאורה סותרת את המשנה באבות (ה:כא) שקובעת: "בן
חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה וכו'", ואם כן הגיל המתאים לתחילת הלימוד הוא חמש
שנים ולא שש או שבע שנים. ערוך השולחן (יורה דעה רמה:ב) מתרץ שאפשר לחלק ולומר,
שהמשנה במסכת אבות קובעת מהי תוכנית הלימודים המתאימה לכל גיל, ואילו הגמרא
עוסקת בשאלה מהו הגיל המתאים להוצאת הילד מן הבית, כדי שילמד אצל מלמד. אפשר
ללמוד מקרא עם האב בבית בגיל חמש, ואין כאן סתירה כלל (ראה תוספות שתרצו בעניין
.(רחא

המחבר (יורה דעה רמה ה) העתיק דברי רבנו כאן והוסיף (שם ח) עליהם:

מכניסים את התינוקות להתלמד בן חמש שנים שלימות, ובפחות מכאן אין מכניסים
אותם. ואם הוא כחוש מכניסים אותו בן שש שנים שלמות.

לדעת המחבר (וכן מבואר בביאור הגר"א ס"ק יח שם) המשנה והגמרא משלימות זו את זו: בן
שש של הגמרא הוא בן חמש שנים שלמות של המשנה.

ז הכלה


היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר נותן לו שכרו. וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא
תורה שבכתב כולה. מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר מותר ללמד בשכר, אבל תורה
שבעל פה אסור ללמדה בשכר שנאמר: ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' וגו'
(דברים ד:ה) מה אני בחינם למדתי אף אתם למדתם בחינם ממני וכן כשתלמדו לדורות למדו
בחינם כמו שלמדתם ממני. לא מצא מי שילמדו בחינם ילמדו בשכר שנאמר: אמת קנה (משלי
כג:כג), יכול ילמד לאחרים בשכר תלמוד לומר: ואל תמכור (שם), הא למדת שאסור לו ללמד
בשכר אף על פי שלמדו רבו בשכר.

היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר נותן לו שכרו וכו'

בעל "פרח מטה אהרן" מעיר שרבנו חוזר על עצמו בדברי ההלכה:


היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר נותן לו שכרו, ם"במרה בתכ הליחתב
לקשמ יפלו מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר מותר ללמד בשכר.ואחר כך כתב
ראשון יש כאן כפילות דברים.
עיון בדברי רבנו מלמד כי בהלכה זו הוא מתייחס לשכר מלמדים משתי בחינות שונות ואין
אפוא בנאמר משום כפילות לשון:
היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר נותן לו שכרו, וחייב ללמדו בשכר בתכש המ
מתייחס לדין החל על האב: מתי מותר – ואף חובה – על האב הלוכ בתכבש הרות ארקיש דע

מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר
לשלם למלמד ומתי אסור, ואילו הנאמר לאחר מכן
דן בשכר מלמדים מנקודתרכשב הדמלל רוסא הפ לעבש הרות לבא ,רכשב דמלל רתומ
מבטו של המלמד: מתי מותר לו ומתי אסור לו לדרוש תשלום.

בעל "פרח מטה אהרון" מחלק וסובר שבתחילה רבנו מדבר על מלמד שעוסק בעיסוק
המלמדות בלבד, ולכן הוא יכול לבקש שכר בטלה. לעומת זה, בהמשך המדובר במלמד
שמתפרנס מעיסוק אחר, ולכן אין לו לדרוש שכר בטלה, אלא כאשר הוא מלמד תורה שבכתב
יש לו היתר לבקש שכר פיסוק טעמים. דברי בעל "פרח מטה אהרון" נראים כמופרכים, מאחר
ורבנו אינו מזכיר עניין שכר בטלה בכל חיבורו, ושכר בטלה אינו מוזכר בש"ס בהקשר זה כלל
– אלא בעניין שכר עבדים בלבד! דבריו אפוא דחוקים מאוד, וקשה להכניסם בדברי רבנו.
מסתבר שלדעת רבנו, לכתחילה אין לדרוש שכר מלמדים כל עיקר. איסור זה מבוסס על
דרשת הפסוק שרבנו מביאו ואשר בתלמוד בבלי (נדרים לז.) נדרש כך: "מה אני בחינם אף
אתם נמי בחינם – מקרא נמי בחינם", משמע שאף תורה שבכתב יש ללמדה חינם. לפי המשך
אותה גמרא, השכר שהמלמדים בכל זאת רשאים ליטול, הוא בעד השמירה על הילדים, או
בעד לימוד נושאים טכניים: כגון פיסוק הטעמים, אבל אין היתר לגבות תשלום תמורת
.ומצע דומילה

בתלמוד ירושלמי (נדרים ד:ג) דרשת אותו פסוק שונה במקצת:

מה אני בחינם אף אתם בחינם. יכול מקרא ותרגום כן? תלמוד לומר "חוקים
ומשפטים" – חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחינם ואין אתם מלמדים בחינם מקרא
."םוגרתו

מאותו ירושלמי משמע שחכמי ארץ ישראל התירו למלמדים לקבל שכר על לימוד מקרא
.הליחתכל

רבדה ילבבה יפל וליאו ,ארקמ תארוה לע רכש שורדל הליחתכל רתומ ימלשוריה יפלש אצוי
בעיקרו אסור, וכל ההיתר הוא משום שאפשר לדרוש שכר על מילוי תפקידים צדדיים שאינם
.שממ הארוה

לאור דברים אלה רבנו קובע להלכה, כי שכר מלמדים על לימוד מקרא תלוי במנהג המדינה.
יתכן שישנם מקומות שבהם המלמדים והציבור מעדיפים לא לסמוך על ההיתר של הבבלי,
המאפשר לדרוש שכר שמירה או פיסוק טעמים. ויתור כזה על שכר הוא או מפני שהטעמים
להיתר לא תמיד רלבנטיים, או מפני שהם בסופו של דבר רק היתרים הבאים להתיר איסור
תורה בדרך למדנית על ידי מציאת פרצה. יחד עם זה, על לימוד תורה שבעל פה אין לכל
הדעות שום היתר לדרוש תשלום.

עד כאן עסקנו בשאלת השכר על הוראת תורה מנקודת מבטו של המלמד. ומה יעשה האב? אם
מנהג המקום הוא לדרוש שכר מלמדים אז הוא חייב לשלם על הוראת תורה שבכתב לבנו –
ובכלל זה נביאים וכתובים. על לימוד תורה שבעל פה עדיף שהאב יחפש מלמד שאינו דורש
תשלום – ורק אם אינו מוצא מלמד כזה אז מותר לו לשלם שכר.



ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' וגו' [א-להי לעשות כן בקרב הארץ]
(דברים ד:ה) מה אני בחנם למדתי אף אתם למדתם בחנם ממני. וכן כשתלמדו לדורות למדו
בחנם כמו שלמדתם ממני וכו'

בגמרא הפסוק נדרש כך (ראה לעיל בדיבור הקודם): מה אני בחינם אף אתם בחינם. במסכת
בכורות (כט.) הגמרא ממשיכה: "ומניין שאם לא מצא בחינם שילמד בשכר? תלמוד לומר:
."הנק תמא

ר"ן ומהרש"א (נדרים שם) הבינו את מהלך הדרשה כך: מה אני [=משה רבנו] מלמד אתכם
בחינם, כך תלמדו גם אתם לאחרים בחינם. על דרך הבנה זו אומר בעל "תורה תמימה"
"שסיום הברייתא בבכורות לא יסבול פירוש זה" והוא מקשה שתי קושיות:
כיצד הברייתא פותחת בחיוב המלמד שילמד לאחרים בחינם ומסיים בחיוב התלמיד?

אמת ונכון הוא שמשה רבנו לימד בחינם, אבל איפה דבר זה מפורש בפסוק?

לכן בעל "תורה תמימה" מציע דרך אחרת בהבנת הסוגייה, ודרך זו היא לדעתו שיטת רבנו
:ןאכ

ולפי זה מסיים שבכל זאת מה אני למדתי מהקב"ה בחינם כך תלמדו אתם ממני בחינם.

אם לא ימצא התלמיד ללמוד בחינם ילמוד בשכר, וכל העניין בתלמידי איירי.

אכן משמע מפשוטם של דברי רבנו כפי שפירש בעל "תורה תמימה".


וכן כשתלמדו לדורות למדו בחנם כמו שלמדתם ממני

לעשות כן בקרב הארץ.יתכן שדין זה נדרש מאותו פסוק ממה שנאמר בסופו:



לא מצא מי שילמדו בחנם ילמדו בשכר… יכול ילמד לאחרים בשכר תלמוד לומר: ואל תמכור
(שם), הא למדת שאסור לו ללמד בשכר אף על פי שלמדו רבו בשכר.



בעל "פרח מטה אהרן" מקשה:

איך יכול האב לתת כסף למלמד ללמד תורה שבעל פה לבנו … הרי עובר האב על "לפני
?"רויע

והוא מתרץ:

לכן הביא הרמב"ם הפסוק של "אמת קנה" ללמד שבמקום שאין האב יכול לקיים את
המצווה "ולמדתם אתם את בניכם" אלא על ידי נתינת שכר למלמד, מותר לתת שכר.
אולם ביאורו קשה: כיצד בכוחם של דברי קבלה – אמת קנה – להפקיע לאו מפורש בתורה –
"לפני עיור". ואף אם נאמר כי הלאו הופקע, אין מי שחולק על כך שהמלמד הנוטל שכר הנו
עבריין גם לאחר היתר הכתוב "אמת קנה" – הרי היתר זה ניתן ללומד ולא למלמד.

לכן נראה שיש לבאר שההיתר שניתן הוא משום הכלל "עת לעשות לה' הפרו תורותיך"
(תהילים קיט:קכו ועיין גיטין ס.), ואמנם הלומד עובר על "לפני עור" כאשר הוא משלם
למלמד, אבל מכיוון שאין אלטרנטיבה טובה יותר, המטרה [תלמוד תורה] מקדשת את
האמצעים [תשלום] – אף שהם עבירה.

ברור אפוא שההיתר ליטול שכר תמורת הוראת המקרא אינו ניתן אלא לרב המלמד תלמידים
– ולא תלמידות – כי הם בלבד מצווים במצות תלמוד תורה.



לא מצא מי שילמדו בחנם ילמדו בשכר … יכול ילמד לאחרים בשכר תלמוד לומר: ואל
תמכור (שם), הא למדת שאסור לו ללמד בשכר

טור ושלחן ערוך (יורה דעה רמו:ה) הביא את דברי רבנו כלשונם אולם הוסיפו עליהם:

וכתב אדוני אבי הרא"ש שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר. אם אין לו במה להתפרנס –
שרי. ואפילו יש לו – אם הוא שכר בטלה דמוכח, שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו – שרי.
ועיין להלן (ג:י) מה שכתבנו בעניין זה בהרחבה וביחס לנהוג בימינו לקבל תמיכה כלכלית
.דבלב ימצע דומיל רובע


ח הכלה


כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל ייסורים בין
בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים
ואפילו בעל אישה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר: והגית בו
יומם ולילה (יהושע א:ח).

חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר: והגית בו יומם ולילה (יהושע א:ח)

טטצמ אוה ותואש עשוהי רפסמ קוספה וניא אוה הרות דומלת תוצמל רוקמה ונבר תטישל
כאן, אלא פסוקים בתורה כפי שכבר מבואר לעיל. כאן רבנו משתמש בדברי הנביא כדי לקבוע
.הבוח ידי תאצל ידכ אלמל שיש הרות דומלת לש רועיש ותוא והמ

בעניין שיעור זה יש ארבע דעות שונות בגמרא (מנחות צט:):

אמר רב אמי: אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות
"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" (יהושע א:ח). אמר רבי יוחנן
משום רבי שמעון בן יוחאי: אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים
"לא ימוש", ודבר זה אסור לאומרו לפני עמי הארץ. ורבא אמר: מצווה לאומרו לפני
עמי הארץ. שאל בן דמה – בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל: כגון אני
שומי אל" :הזה ארקמה וילע ארק ?תינוי תמכח דומלל והמ ,הלוכ הרותה לכ יתדמלש
ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא
מן הלילה, ולמוד בה חכמת יונית. ופליגא דרבי שמואל בר נחמני דאמר רבי שמואל בר
נחמני אמר רבי יונתן: פסוק זה אינו לא חובה, לא מצווה אלא ברכה.

סיכום השיטות הוא:
אין מטרת הפסוק לקבוע את שיעור מצות תלמוד תורה. דברי ה' ליהושע אינם אלא דברי

ברכה אישיים בלבד, ולפי זה אין שיעור מזערי למצווה (שיטת רבי שמואל בר נחמני אמר רבי
.(ןתנוי
השיעור המזערי הוא קריאת שמע שחרית וערבית, וזה נדרש מן הנאמר בכתוב (שיטת רבי

יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי).
השיעור המזערי הוא לימוד פרק אחד שחרית וערבית, כנאמר "והגית בו יומם ולילה"

.(ימא בר תטיש)
אין כלל שיעור, אלא חובה להקדיש כל שעות היממה לתלמוד תורה (שיטת רבי ישמעאל).


תטישכ קסופ אוהש הארנ חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, בתכ ונברש הממ
דומלת תבוח ידי תאצל ידכ תיברע דחא קרפו תירחש דחא קרפ דומלל קיפסמש ,ימא יבר
תורה. יחד עם זה רבנו סובר שיש להרבות בלימוד כמה שיותר – אף מי שעול פרנסה מונח על
.(דועו בי הכלה) צווארו – כפי שיבואר להלן

בטור ושולחן ערוך (יורה דעה רמו:א) הועתקו דברי רבנו כלשונם עם תוספת זו:

ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד, או מפני טרדות הזמן, יספיק
לאחרים הלומדים, ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו. כמו שדרשו חכמים (בראשית
רבה צט) בפסוק: שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך (בראשית לג:יח).

רמ"א (שם) מוסיף (לפי סוטה כא.: הלל עסק בתורה, שבנא עבד עסקא וכו'):

ויכול אדם להתנות עם חברו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו
בשכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתן לו.

ערוך השולחן (רמו:ח) מבאר מדוע אין הלומד יכול למכור את שכר הלימוד שכבר למד:

הטעם פשוט, דשכר עולם הבא אינה במכירה ובנתינה לאחרים, והנפש שעשתה היא
תשיג שכרה ולא אחר. אך כשמתחילה משתתפים במחצית ממילא דעשו שניהם המצווה
כמו יששכר וזבולון.

יצוין שמה שמכונה "הסכם יששכר זבולון" אינו מופיע בגמרא אלא במדרש בלבד ובעלי
.הכלהב ותוא ולילכה – ונבר דבלמ – הכלהה

כן תצוין העובדה שרבנו כלל אינו מזכיר – ולו אף ברמז – אלטרנטיבות אלה ללימוד תורה
ואין לכך תחליף. כבר כתבנו לעיל הרות דומלתב בייח לארשימ שיא לכבאופן עצמאי, אלא
שלדעת רבנו יש שני טעמים למצות תלמוד תורה:

"אם לא תושג ידיעה לא יהא מעשה טוב". אי אפשר לקיים את המצוות כהלכתן אלא אם

כן יודעים הלכותיהן על כל פרטיהן ודקדוקיהן.
"אם לא תושג ידיעה לא יהא … השקפה נכונה". מי שאינו לומד חכמות התורה לא יכול

להגיע להשגת ה' ולכן הוא לא יכול לקיים מצוות ידיעת ה', אהבתו ויראתו כהלכתן (ראה
וייח לכ תילכת איטחמ הנוכנה הפקשהה תא גישמ וניאש ימ .(הרותה ידוסי תוכלהל החיתפ
שהיא להשיג המושכלות ולדעת את ה' (מורה הנבוכים ג:נד).

כיצד ישיג הנדיב ידיעות הכרחיות אלו אם לא ילמד בעצמו? הדרך בה רבנו תופס את חיי
המצוות בכלל ומצות תלמוד תורה בפרט איננה פותחת פתח למיסחור בשכרן, כי קיום המצוות
לא נעשה כדי לצבור זכויות – שאולי ניתנות להעברה – אלא כדי לתקן את האדם ואת העולם
בגשמיות וברוחניות בדרך אל השלמות. כל הון שבעולם לא יכול לשמש כתחליף (ראה גם
.(הנידמה ה"ד א:ג הבושתה יכבנב



ט הכלה


גדולי חכמי ישראל היו מהם חוטבי עצים ומהם שואבי מים ומהם סומים ואף על פי כן היו
עוסקים בתלמוד תורה ביום ובלילה. והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה
.ונבר

גדולי חכמי ישראל היו מהם חוטבי עצים ומהם שואבי מים ומהם סומים ואף על פי כן וכו'

אדם יכול לדחות תלמוד תורה מסיבות שונות:
עקב עיסוק מתמיד בהבאת פרנסה לבני הבית לא נותר זמן לעסוק בתורה

בגלל עייפות פיסית אין כוח לקבוע עתים ולשבת ללמוד

מפני שהראש טרוד בעסקים עתידיים ומסופקים הוא לא פנוי ללימוד תורה


כנגד "תירוצים" אלה רבנו יוצא בדוגמאות והמחשות:

אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אישה ובנים חייב

לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה
כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה … בין בעל ייסורין … בין שהיה זקן גדול שתשש

כוחו וכן חוטבי עצים ושואבי מים
כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה … בין עשיר … בין בחור


חוטבי עצים ושואבי מים

עבודות אלה בזויות היו אצל עמי קדם ונעשו על ידי עבדים ושפחות. בשיר שומרי (עם קדום
שישב בבבל) נאמר: באים העבדים לקושש עצים והשפחות באות לשאוב מים והתורה מזכירה
את חוטבי העצים ושואבי המים אחר הגרים (דברים כט:י). (לפי ביאורו של יהודה קיל
ליהושע ט:כא, דעת מקרא, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשנ"א).
רבנו מבקש להדגיש כי על אף שהיו מחז"ל שעסקו במלאכות בזויות ומתישות, הדבר לא מנע
מהם להיות ענקי רוח שדרכם נמסרה התורה מדור לדור.



י הכלה


עד אימתי חייב ללמוד תורה? עד יום מותו, שנאמר: ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך (דברים
ד:ט); וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח.

שנאמר: ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך; וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח

באבות דרבי נתן (כד:ו) מובא בשם אלישע בן אבויה פרטים על תהליך השכחה:

יכול אדם ללמוד תורה בעשרים שנה ולשכוח בשתי שנים. כיצד? ישב ששה חדשים ואין
חוזר לאחריו, נמצא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא; שנים עשר חדשים ולא חזר
לאחריו, נמצא מחליף חכמים זה בזה; שמונה עשר חדשי ולא חזר לאחריו, נמצא משכח
ראשי מסכתותיו; עשרים וארבעה חדשים ואין חוזר לאחריו, נמצא משכח ראשי
פרקים. ומתוך שאמר על טמא טהור ועל טהור טמא ומחליף חכם בחכם ומשכח ראשי
מסכתותיו וראשי פרקיו סוף שיושב ודומם. ועליו אמר שלמה: על שדה איש עצל
עברתי, ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו
נהרסה (משלי כד:ל-לא) וכיון שנפל כתלו של כרם, מיד חרב כל הכרם כולו.

אלישע בן אבויה אומר שאם לא חוזרים על מה שלומדים שוכחים לאט לאט את כל הלימוד.
לכן אדם חייב ללמוד ולחזור על לימודו עד יום מותו, אפילו אם כבר למד עשרים שנה או
יותר. מן הכתוב אנו לומדים שלא זו בלבד שיש חובה ללמוד, אלא יש גם חובה לדעת את כל
. (ראה גם אבות ג:ח).ופן יסורו מלבבך כל ימי חייךהנלמד עד היום האחרון, שנאמר:


ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך (דברים ד:ט); וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח

פסוק זה, שאותו רבנו מביא, מתייחס לנסים שבני ישראל ראו במעמד הר סיני. וזה לשון
:ולוכ קוספה

רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך
כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך.


אוהו ,למסמ הז דמעמש המו יניס רה דמעמ תחכש ינפמ ריהזמ קוספה ,וטושפ יפל
אינו מתייחס דווקא אל מי ששוכח את תלמודו. ואמנם במשנה (אבות ג:ח) ובגמרא
."ואלב רבוע ודומלתמ דחא רבד חכושה לכ"ש הז קוספמ ושרד ל"זח (:טצ תוחנמ)
יש מן האמוראים הסוברים שאין כאן לאו אחד בלבד, אלא הם לומדים מן הכתוב שני
לאווים ואפילו שלשה.


הרב משה שטרנבוך (אמונה ותורה) שואל מדוע רבנו אינו מונה לאו זה במניין המצוות. מדוע
הוא מסתפק בהלכתנו בהבאת הכתוב כאסמכתא בלבד לכך שיש לנקוט בכל האמצעים
האפשריים כדי לשמור על ידיעות התורה, כאשר הוא מתעלם מקביעות חז"ל שיש כאן איסור
.שממ הרות

רמב"ן (ספר המצוות, מכון חתם סופר, ירושלים תשכ"ח, מצוות ששכח אותן הרב ממצות לא
התונמל שי יכ עבוקו ונבר לע קלוח אוה .הלאש התוא לאש (ב הווצמ ,ן"במר תעד יפכ השעת
במניין המצוות. אולם יחד עם זה רמב"ן מתעלם לחלוטין מדרשת חז"ל במסכת מנחות ולומד
מן הכתוב את המשתמע ממנו לפי פשוטו, היינו "שנמנענו שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר
אותו מדעתנו, אבל יהיה עינינו ולבנו שם כל הימים". (עיין שם מה ש"מגילת אסתר" תירץ
.(ונבר תטישב

מן הנאמר לעיל עולה, שמוני המצוות אף אם הם כוללים מצווה זו במניין המצוות, אין הם
רואים בדרשה במסכת מנחות דבר מחייב אלא דברים בעלי אופי של מסר רעיוני בלבד.

אין זה המקרה היחיד בתלמוד אשר בו חז"ל מחשיבים מעשה מסוים כעבירה על לאו או
עשה, ואף על פי כן הדבר לא בא לידי ביטוי באופן מפורש במניין המצוות או בספרי ההלכה
המובהקים. דוגמה לכך הוא הנאמר במסכת ברכות (יג.):

תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם 'אברם' עובר בעשה, שנאמר: והיה שמך אברהם
(בראשית יז:ה). רבי אליעזר אומר: עובר בלאו, שנאמר: ולא יקרא עוד את שמך אברם
.(םש)

אף על פי שהדברים הללו לא נדחו בגמרא, מכל מקום לא הובאו הדברים בספרי הפוסקים.
מהרש"א (ברכות יג.) מעיר על כך:

ודע כי הקורא לאברהם "אברם" לא זכרוהו הפוסקים דאית ביה לאו ועשה. ואפילו לא
היה רק אסמכתא בעלמא, הוי להו להזכיר דאית ביה מיהא איסורא. וצריך עיון.



וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח

לפי מסקנת המשנה (אבות ג:ח) והגמרא (מנחות צט: ראה פירוט בדיבור הקודם) האיסור
הנדרש מן הכתוב הוא להסיר את דברי התורה מן הלב דרך התרשלות ובטלה ובכלל זה גם מי
שלומד תדיר: גם הוא עלול לשכוח חלק ממה שלמד אתמול או שלשום, ועל כן הוא חייב
לחזור על לימודו כפי שרבנו כותב להלן (הלכה יב). יחד עם זה, מי ששוכח לימודו מחמת אונס
.הז רוסיאב ללכנ וניא

המשך המאמר