שלושת הרועים

במדרשים הקשורים בפרשת השבוע, ציטטו את הפסוק הזה מזכריה:

שהנביאים מכונים רועים, ניתן ללמוד מנבואת ישעיה שכותרתה "חסדי ה' אזכיר" (ישעיהו סג,
ז), בה מזכיר הנביא את משה ושואל "איה המעלם מים את רעה צאנו איה השם בקרבו את רוח
וא ,דיחיב רמולכ ,א"ה תמויסב "הער" הביתל תואסרג יתש תואבומ יש תחנמב .(אי ,גס) "ושדק
"רעי" בסיומת יו"ד כלומר ברבים. לפי הגרסה האחת, הכוונה למשה הרועה הנאמן של צאן ה',
ולפי הגרסה השנייה הכוונה לשלושת הרועים: משה, אהרון ומרים.

התורה מדלגת על כל תולדות ישראל במדבר במשך 38שנה, אחרי מה שארע משילוח
המרגלים ומחלוקת קורח, ועוברת לשנת הארבעים לסיפור מותה של מרים בחודש הראשון.
ארבעה חודשים אחר הסתלקותה של מרים הנביאה נפטר גם אחיה אהרון הכוהן, ולגביו
פורש אף יום פטירתו בפ' מסעי: בחודש החמישי באחד לחודש.

אמנם משה חי עוד 11חודשים אחר פטירת אחותו ו- 7חודשים אחר פטירת אחיו, אף על פי כן
דרשו חז"ל ששלושת הרועים נכחדו, כלומר נפטרו, בירח אחד, הוא חודש אדר, שבו מת משה,
שאז הורגש חסרונם של כל שלושת הרועים.

משה המשיך לחיות עוד תקופה מסוימת אחרי מות מרים ואהרון ובתקופה זו זכה לבאר לבני
ישראל את התורה במסגרת נאומו הגדול בערבות מואב, בדברים "שאמרם מפי עצמו" כלשון
חז"ל, אשר נכללו ב"זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". אך כבר בעת המאורע של
מי מריבה שבפרשתנו, נגזרה הגזירה שלא אהרון ולא משה ייכנסו לארץ. שלא כאהרון שזמן
קצר אחרי מי מריבה נסתלק מן העולם, ניתנה למשה מעין ארכה כדי להביא את ישראל עד
לשערי הארץ, לערבות מואב מול בקעת יריחו, ושם למסור את העדה לרועה החדש, ליהושע,
שלא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה.

פטירתם של שלושת בני עמרם הותירה חלל ריק בחיי עם ישראל. עם מות מרים פסקה הבאר,
עם מות אהרון פסקו ענני הכבוד, ועם מות משה פסק המן. מלבד המשמעויות העמוקות שניתן
לראות בהפסקתן של שלושת המתנות הטובות האלו, מסמלת הפסקתן את המעבר מחיים נסיים
במדבר לעידן חדש של חיים טבעיים בארץ ישראל.

מה הקשר בין שלוש המתנות האלו לכל אחד משלושת הנביאים שבזכותו הן ניתנו?

הערפ תבש תעב תחכונ התיהו ,היחא לע רומשל ידכ רואיה תפש לע הירוענב הבצינ םירמ

משתה אותו מן היאור ואמרה "כי מן המים משיתיהו". זכתה מרים שבזכותה לא חסרו לישראל
מים במדבר הצחיח. מרים ראתה עם כל ישראל את נס קריעת ים סוף, והיא שעודדה את כל
הנשים לשיר על המים את שירת הנשים: "ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה". בזכותה לא
פסקה הבאר לתת מים כל ימי חייה. בבוא כל העדה לקדש בקצה המדבר בגבול ארץ אדום מתה
מרים, ופסקה הבאר, אך העם כבר עמד להיכנס בקרוב לארץ שהינה "ארץ נחלי מים עיינות
ותהומות יוצאים בבקעה ובהר".

יום פטירתה של מרים, שלא נתפרש בתורה שבכתב, נמסר על ידי יונתן בן עוזיאל בתרגומו
לפרשתנו, וכן נתפרש בסער של ר' יוסי בר חלפתא: י' בניסן. הוא היום שבדיוק כעבור שנה
יעברו בו ישראל את הירדן וייכנסו לארץ ישראל. יתירה מזאת, לפי המסורת המשיכה בארה
של מרים לתת מימיה גם בשבעת ימי אבלה, ורק בי"ז בניסן פסקו מי הבאר ישראל, המתינו 3
ימים ולא התלוננו, ורק בכ"א בניסן אירע סיפור מי מריבה, שהסתיים ביציאת מים מן הצור, בו
ביום ש"הים ראה וינס יום ליבשה נהפכו מצולים" ביום השביעי של פסח, בו ביום כעבור 39
שנה נתקיים "ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים".

היה נביאם של ישראל בגלות מצרים והוא שעודדם ורומם את רוחם בימי שפלותם ןרהא

בזכותו הלך עמוד הענן לפניהם וענני כבוד חיפו על מחנה ישראל במדבר עד אשר יבואו בני
ישראל אל הארץ אשר עיני ה אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה ושכינת ה חופפת
עליהם תמיד

בעת שהציל את האיש העברי המוכה במצרים נאלץ לברוח כפליט ולהגיע אל הבאר אשר השמ

במדין עד שיתרו ציווה קראו לו ויאכל לחם משה עצמו כאיש האלקים יכול היה במשך 40יום
לשהות בהר לחם לא אכל ומים לא שתה אך זיכה את ישראל שירד להם לחם מן השמים במשך
40שנות הליכתם במדבר לחם זה המן פסק בבואם אל ארץ נושבת כאשר נמצאה להם לאוכלה
תבואת ארץ כנען ונתקיים לא במסכנות תאכל בה לחם

ארבעים שנה נהנו ישראל מבארה של מרים ולא מצינו שעד עתה הודו לה על המים הזכים
והטובים שנבעו מן הבאר על דאגת ה לעמו כל ימי המדבר רק בשנת הארבעים שרו ישראל
את שירת הבאר והפעם מעצמם שרו אז ישיר ישראל לא בהדרכת משה ולא בהדרכת מרים
כמו בשירה הראשונה על הים אז ישיר משה ובני ישראל ותען להם מרים שירו לה כי גאה גאה

שירת הבאר בשנת הארבעים חותמת את 40שנות ההליכה במדבר וסוגרת אותם כבמסגרת
שירה בראשית הדרך ביציאה מעבדות ושירה בסוף הדרך על סף גאולתם ופדות נפשם במבואי
הארץ המובטחת שירת הבאר הינה על כל החסד שהרעיף עליהם הקבה במדבר חסד של מתנה
לא תלחנב לאילחנ רבדמב תינמז הנתממו

כאמור שרו בני ישראל הפעם את שירת ההודיה מעצמם אז ישיר ישראל עלי באר ענו לה ישראל
בגרו ולמדו להודות על כל הטוב שה גמלם כעת אחרי ארבעים שנה הגיעו בני ישראל למידה של
הכרת הטוב למידה שמנהיגיהם הרועים הגדולים נטעו בהם כל השנים ולא נתן ה לכם לב לדעת
ועינים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר דברים כט גד
ואמרו חזל אין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה ]עז ה עב[ אף
על פי שלחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם דאג ה לכל מחסורכם בדרך אחרת בדרך ניסית
של לחם מן השמים ומים מבארה של מרים

המכללה איננה במדבר ולא ראינו בה את ענני הכבוד אף על פי שהתכבדנו גם התכבדנו לעבוד
במכללה ולתרום בה איש איש את חלקו בהתאם לכישוריו וליכולתו אף שהמכללה דאגה גם
לצרכים החומריים של עובדיה ובחדר המורים מצאנו תמיד שתייה ולאחרונה אף במתקן חדיש
ומשוכלל ולפעמים גם נמצא שם דבר מה לאכול לא זכינו לראות שם לחם מן השמים ולא את
בארה של מרים ואולם אחרי שנים רבות של שירות במכללה כשמידי יום ביומו חשנו בכל הטוב
שהעניק לנו הבית הזה נשיר גם אנו על הבאר שחפרוה שרים כרוה נדיבי העם כדי להשקות
ממנה עדרים עדרים של בנות ישראל לתורה ולתעודה במדרשים אמרו מח פעמים כתוב בתורה
באר כנגד מח דברים שניתנה בהם התורה הם הם הדברים שנמנו בברייתא קניין תורה
שהצמידו לפרקי אבות שהתורה נקנית בהם 48דברים אלה הם העקרונות והיסודות שלימוד
התורה במכללה מבוסס עליהם ואשר מועברים לתלמידותינו

במאמרו הכרת הטוב שהקדיש הרב יצחק אזרחי בספר היובל לכבודו של הרב י קופרמן הוא
כותב לא להיות בור ובור אלא באר שמהות האדם תהיה נתינה

ינפל דעש רבדממ לאילחנ הנתממו הנתמ רבדממו ראב ילע ראבה תריש תא רישנו הדונ חבשנ
דור היה בשדה החינוך הוקמה המכללה אשר נתנה מתנה גדולה למערכת החינוך הדתי מתנה
שברבות השנים הפכה לנחליאל נחלה לישראל לדורות

על כל אלה על העבר על ההווה ועל המשך העשייה בעתיד על כל אלה תבורכו מן השמים