הנהגתו בתקופה זו, אינה בולטת ולא מגיעה לידי ביטוי באופן מלא ועצמאי, אך בכל זאת
אנו שומעים מידי פעם על מעשיו ועל התייחסותו לנושאים שעולים במהלך נדודי בני-ישראל
.רבדמב

מתוך אירועים ומהלכים אלו של המדבר, מתגבשת עפ"י פשט הכתובים ופרשנות חז"ל
דמות של מנהיג שבא אחרי משה רבנו ומנחיל לעם ישראל את ארצו. מנהיג הממשיך את
הנהגתו של משה רבנו. לכאורה איננו רואים מנהיג המציג או מאופיין בדפוס שונה של
.הגהנה

.וז תומשרתה קודבנ וז הדובעב
– נברר את מאפייני הנהגתו של יהושע בן-נון כממשיך דרכו של משה רבנו.
– ננסה להבין את החשיבות של ההמשכיות הזו שממשיך יהושע את משה בתחומים
המסוימים שבהם המשיכו.
– נבדוק אם בכל זאת יש קווים שונים בדפוס ההנהגה של יהושע בן נון מהנהגתו של
?השמ

אובמ

יהושע כמנהיג שמנחיל את עם ישראל בארצו, עומד בראשם במשך שנות הכיבוש
והחלוקה, בסוף ימיו כורת ברית בינם ובין הקב"ה, תוך איום של קיום הרעות הצפויות
לעם ישראל אם לא יקיימו דבר ה' ממש כשם שבאו עליהם הדברים הטובים (יהושע
.(וט ,ג"כ

"והיה כאשר בא עליכם כל הדבר הטוב אשר דבר ה' אלוקיכם אליכם, כן יביא עליכם
את כל הדבר הרע, עד השמידו אתכם מעל האדמה הטובה הזאת אשר נתן לכם ה'
"םכיקולא

בתור שכזה היינו מצפים למצוא ביהושע דמות של מנהיג בעל עוצמה עצמית ו"עצמאות".
אך כבר בפרק א' – הפרק המתאר את מינויו של יהושע והגדרת תפקידו על ידי הקב"ה,
.ודיקפתב חילציש תנמ לע ה"בקהמ בר קוזיחו עויסל קוקז גיהנמכ עשוהיש הרואכל הארנ
שלוש פעמים נאמר לו "חזק ואמץ".

קר איה ותגהנה תלוכי לכש גיהנמכ ונבר השמ לש ולצב דמוע עשוהי יכ הארנ הז קרפמ
.השמ לש וחוכמ

בבחינה מדוקדקת יותר של הפרק, נמצא כי המילה המרכזית בפרק היא "משה", והעניין
המרכזי בו הינו חיזוקו של יהושע בן נון, שחוזר ארבע פעמים בפרק ובא לידי ביטוי בנאמר
"חזק ואמץ". על אף שמשה רבנו כבר הלך לעולמו, ועוסקים כאן במנהיג הבא אחריו – הרי
שנלמד מפרק זה – כי על אף שהקב"ה נותן את כוח ליהושע והבטחה לסייעו, הוא כורך את
הסיוע במנהיגות משה "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך" (יהושע א', ה).

גם עם ישראל בדבריו ליהושע מזכיר את הנהגת משה, ומתנה את הסכמתו לקבל את מרותו
של יהושע בכך שהוא ידע למלא את מקומו של המנהיג הקודם. הם אומרים ליהושע "כל
אשר צוותנו נעשה …ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך" וכל זאת בתנאי ש"רק יהיה
ה' אלקיך עמך כאשר היה עם משה" (יהושע א', טז).

נראה אם כן כבר מהפרק הראשון שהנהגת יהושע עומדת בצלו ומכוחו של משה רבנו,
המנהיג הראשון שמינה הקב"ה לעם ישראל.

גם חז"ל, כשהם מגדירים את הנהגת יהושע מול הנהגת משה, הם מציגים יחס של משפיע
המחה .('א ה"ע ארתב אבב) "הנבל ינפכ עשוהי ינפו המח ינפכ השמ ינפ" :הגהנהב לבקמו
– המשפיעה מאורה על המאור הקטן, הלבנה – מקבלת מאור החמה, ואין לה אור עצמי אלא
כל מה שהיא מאירה – מאורה של החמה. כך גם כוחו של יהושע בהנהגה הינו מכוח משה
ואין לו מעצמו דבר.

– םלוא
כשמעיינים במקורות שבתורה המזכירים את דמותו של יהושע, נראה כי מדובר באדם
הנוקט עמדה, ועומד בראש תפקידים לא פשוטים, ואינו זקוק לכוחו של אחר כדי להנהיג.
אדרבה, יהושע הוא היוצא בראש הצבא במלחמתם הראשונה של עם ישראל בעמלק
כשהעם, שאך יצא ממצרים היה "רפה ידיים" ונפשו – נפש עבדים ואינו רגיל במלחמה.
הכתוב מציין זאת "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצריימה" (שמות י"ג, יז). יהושע,
בגבורה גדולה, מארגן את העם לצאת למלחמה באויב המובהק של עם ישראל – בעמלק,
ואף מנחיל להם תבוסה גדולה.

זהו ביטוי להנהגתו הצבאית שהינה ללא חת ומתוך גבורה, ובהחלט מאפיינת מנהיג היודע
דרכיו, נחוש ונחרץ וממלא צווי ה' ללא מורא ופחד.

הדבר משתקף גם בהנהגתו הרוחנית: אנו פוגשים ביהושע בפרשת המרגלים, כאשר הוא
אינו מהסס לצאת כנגדם ואף נגד כל העם ופוסק את עמדתו ודבריו לעם ביחד עם כלב.

כשאומר כלב את דבריו לעם – "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (במדבר י"ג, ל),
אומר הוא ביחד עם כלב "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, טובה הארץ מאוד מאוד".
ושוב ללא מורא ופחד אלא באופן סמכותי כדרכו של מנהיג.

גם מתוך הגדרת חז"ל המשווה את היחס של יהושע למשה כיחס שבין הלבנה לחמה ניתן
ללמוד שני דברים:
.השמ לש וחוכמ קר אוה עשוהי לש וחוכש (א
שיהושע יכול להנהיג רק כאשר הוא עומד לבד, ומשה רבנו כבר איננו, כשם שאין אור (ב
הלבנה מאיר אלא כאשר נסתלקה החמה מן השמים. וכמו שנרמז בדברי הזוהר הקדוש
:(א ז"נק חלש תשרפ)

"בא וראה – משה היה בבחינת השמש ורצה להיכנס לארץ, אמר לו הקב"ה: משה
כשבא אור השמש הרי נכללה הלבנה בתוכו, עתה שאתה הוא השמש, איך יעמדו
יחד השמש והלבנה, הרי הלבנה אינה מאירה אלא בשעה שהשמש נאסף" (פרשת
שלח קנ"ז עפ"י תרגום הסולם).

למרות שיהושע ממשיך את משה, מסתמנים בדמותו קווי הנהגה שונים משל משה רבנו.
נראה שהחיבור והזיקה בין הנהגתו של יהושע להנהגתו של משה אינם נובעים מחולשתו
של יהושע, שהרי מדובר במנהיג בעל גבורה פיזית ורוחנית. אלא שאנו צריכים להבין מהי
מהות תפקידו של יהושע כמנהיג עם ישראל בכניסתם לארץ?

לשם כך, עלינו להתבונן בתכונותיו של יהושע כפי שהם עולות מהפרשיות בהן הוא נזכר
.הרותב
.המחלמב ותגהנה – קלמע תמחלמב עשוהי .א

.דדימו דדלא תשרפב עשוהי .ב

יהושע בפרשת המרגלים..ג

.הפ לעבש הרות יבא עשוהי .ד

.השמ תרשמ עשוהי .ה

.הרות לש תחא תומלש עשוהיו השמ .ו


תפקידו של יהושע הוא הנחלת הארץ ולימוד תורה לישראל.

שני תפקידים עיקריים מוטלים על יהושע. האחד – כיבוש הארץ והנחלתה לישראל. השני –
ללמד תורה לישראל, וכדי שיהושע יוכל למלא שני תפקידים אלו בשלמות, הוא עבר שתי
.תינחור הרשכהו תיאבצ הרשכה :תורשכה
:קלמע תמחלמב – תיאבצ הרשכה

:ונבר השמ לש ותציחמב העובקה הייהשה ידי לע – תינחור הרשכה

"ומשרתו יהושע בן-נון נער לא ימיש מתוך האוהל" (שמות ל"ג, יא).

קלמע תמחלמב עשוהי תגהנה (א

בפעם הראשונה בה אנו נפגשים בעמלק – אנו פוגשים ביהושע כמנהיג הנלחם באויב זה.
בפרשת בשלח (שמות י"ז, ט) מבקש משה מיהושע שיארגן את המלחמה בעמלק. אולם
אין אנו פוגשים בפרשה זו כל תיאור או פרטים על כישוריו הצבאיים או כישורים אחרים
המלמדים – על היותו מתאים לתפקיד שלשמו נבחר.

כדי להבין תפקיד זה של יהושע יש להתבונן בעם ישראל בתקופה זו וכן במהות המלחמה
עם עמלק.

עם ישראל בתקופה זו, זמן מועט לאחר יציאתם ממצרים – עדיין בעלי מאפיינים של עבדים,
שאינם מלומדים במלחמה. הם רגילים בנסים ובהנהגה ניסית מיציאתם ממצרים. לכן אינם
מלומדים רוח גבורה. דווקא בשל כך, היינו מצפים שהמנהיג שנבחר לנהל את המלחמה
בעמלק יהיו לו כל התכונות, הניסיון והאישיות המתאימה שתוכל להתמודד עם מלחמה
בסדר גודל כזה. מלחמה מול עם שהיה "גוי איתן וחזק מאוד… ונוחל החרב מברכת הזקן
(יעקב ועשיו) שאמר לו: ועל חרבך תחיה" (רמב"ן שמות י"ז, ט), ועל כן מפליאה העובדה
שדווקא יהושע – שאיננו מתואר עד אז בתורה כבעל כל אותן תכונות וניסיון – נבחר
.וז המישמל

המדרש (מדרש רבא בשלח פרשה כ"ו אות ג), מציין מספר סיבות לבחירת יהושע למנהיג
:המחלמב

.י"אל לארשי תא סינכהל דיתע אוהש יפל המחלמל וכירדהל ונבר השמ שקיב .א

נראה כי משה רבנו ראה ביהושע את הפוטנציאל הגלום בו כממשיכו לעתיד, כמנחיל הארץ
תשרדנ הקולחו שוביכ תונש 14 תועצמאב הצראל המואה תא איבהל תנמ לעו .לארשי ינבל
אישיות בעלת עוצמה אדירה, אישיות המסוגלת כבר כעת, לעמוד במשימת ההתמודדות עם
עמלק ש"קרר את ישראל" בכך שהעז לפתוח עמו במלחמה.
וע"כ מונה יהושע מינוי רשמי ביום זה ומנהיג מלחמות ישראל מתוך זיקה משמעותית
.אקווד קלמעב המחלמל
:('ב השרפ די ,ז"י תומש) אתליכמב רבדה אבומש יפכ

:(ט ,ז"י תומש) ן"במרה .ג

מתוך בירור זהותו ואופיו של עמלק, הוא מלמדנו מדוע יהושע נבחר להלחם בו. שהיה
עמלק גוי איתן וחזק מאוד וישראל אינם מלומדי מלחמה ולא ראו אותם מעולם כאשר
אמר: "פן ינחם העם בראותם מלחמה… ושבו מצריימה…" (שמות י"ג, יז).
עם ישראל לא מנוסה בלחימה הוא גם עייף מאוד. ואילו עמלק עם חזק מאוד, לא ירא
אלוקים מיומן בלחימה. ובנוסף לכך מצויד בברכת הסבא. עשיו שנתנה לו עם ישראל
יעקב אבינו "ועל חרבך תחיה"
בסיכום המצב: הנתונים הטבעיים של עמלק נראים מאיימים על עם ישראל ובמצב שבו
שרוי העם – צריך להעמיד בראש ההתמודדות הטבעית של העם מנהיג בעל עוצמה מיוחדת
שתוביל את עם ישראל לניצחון בקרב. ולכך ראה משה את יהושע ראוי ומתאים להנחיל
ניצחון לעם ישראל במלחמתו בעמלק.

"העיקר התכליתי אשר יתנהג האומה באופן טבעי וזה כי יקצרו ויאספו דגנם, וראשית
כל אשר לו יובא בית ה', לא כן בימי משה נפרצו גבולות הטבע ונהרסו מבצרי
ההנהגה התמידית, רק לא פעלו מאומה והמן יורד".

ההנהגה הניסית שהיו בנ"י מונהגים על ידה במדבר היא הנהגה עליונה ונשגבה. אך היא
.התעשל הבוט התייה

התכלית של ההנהגה של עם ישראל אינה ניסית, אלא, הנהגה טבעית שמלמדת בעצם כי
כל הטבע הוא נס ומעשה אלקים (ריה"ל כוזרי מאמר ראשון). יש בהנהגה הטבעית מדרגה
גדולה יותר בכך שהיא מלמדת שהנס הוא מעשה האלוקים.

הנס אינו חייב להופיע בצורה גלויה, אלא – הוא יכול להיות מוסתר בתוך דרכי הטבע.
ההנהגה שהייתה במדבר הועילה לשעתה כדי לזכך את נפשותיהם של ישראל שיוכלו
לקנות בתחילת דרכם את התורה שזה עתה קיבלו. התכלית של העולם והתכלית של
ישראל היא לגלות איך שם ה' מופיע בתוך הטבע בתוך המעשים האנושים בתוך חיי
החומר הטבעיים ולקוות שבעצם אין טבע כלל ומה שאנו מכנים "טבע" הוא בעצם הנס
היותר גדול. וכמו שכתב הרמב"ן (בפירושו לתורה סוף פרשת בא): שזו תכלית האמונה
ו"אין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שיאמין בכל דברינו ועיקרנו שכולם נסים אין בהם
טבע ומנהגו של עולם".

תוכן מלחמתו של עמלק בישראל:
החיבור בין הנס והטבע – בין הגילוי האלוקי המוחלט העל טבעי לבין המעשה הטבעי –
הוא עיקר חידושם של ישראל בעולם. בנקודה זו עצמה הייתה עיקר מלחמתו של עמלק
בישראל. עמלק לא נלחם בישראל כי הוא בא להכיר את גבולו, אלא – כי הוא לא יכול
לסבול את החיבור הזה בין נס וטבע ועל כן הוא מנסה בכל מחיר למנוע את כניסתו של
ישראל לארץ. בכך הוא חושב להשבית את המגמה האלוקית להנהיג את ישראל ואת
העולם בהנהגה טבעית נסתרת.

הרב קוק מסביר (פירוש עין איה למסכת ברכות נ"ח א):

"עמלק ניצב בצר לישראל, רעה עינו במה שיצאו ישראל לחדש בעולם – שתהיה
אומה מתנהגת במלכותה עפ"י גאון ה' – אף על פי שלא התנשאה על יתר העמים
."הדי תחת התוא שובכל

על כן אחת המצוות הראשונות שמצטווים ישראל בכניסתם לארץ היא להכרית זרעו של
.קלמע

"ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ:
– להעמיד להם מלך
קלמע לש וערז תירכהל –
– לבנות להם את בית הבחירה" (סנהדרין כ', ב).

מלחמה בעמלק משום שתפיסתו של עמלק היא ההפך הגמור מההנהגה שישראל הולכים
ליישם בארץ ישראל.

ממילא מובן שמי שצריך לעמוד בראש המלחמה בעמלק הוא מי שנטועה בו המידה הזו של
חיבור בין הנס והטבע מי שהנהגתו מיוחדת בהנהגה טבעית, מי שעתיד להכניס את ישראל
לארץ. משה רבנו עקב היותו שייך להנהגת המדבר – ההנהגה הניסית – הוא יצא להילחם
בסיחון ובעוג שהיו מלחמות על ידי ה' בנסים גלויים. לעומת זאת במלחמת עמלק לא
השתתף משה, הוא מוסר את המלחמה הזאת ליהושע – שהוא המנהיג המתאים למלחמה
זו, ובכך הוא מדריכו ומכשירו למלחמות כיבוש הארץ – שהיו מלחמות טבעיות בעזר אלוקים
ובניסים נסתרים. זוהי אחת הסיבות שמטעמם לא מנהיג משה את ישראל בכניסתם לארץ,
ואותה סיבה היא שמונעת ממנו לצאת ולהילחם בעמלק, והוא מוסר מלחמה זו ליהושע.

יהושע בן-נון מבני בניה של רחל, שבט אפרים, מקורו ביוסף. יוסף – הוא המתמודד בתוך
"החומר" בתוך מצרים, ומצליח להגיע לעמדה בכירה במצרים ומאידך לברוח מאשת
ויבא לש ונקויד תומדו ודיב ותנתוכשכ חרוב אוה .התפמ דואמ תירמוח תואיצממ – רפיטופ
נשקפת לו – כשזהותו היהודית ואמונתו היא המנווטת אותו ומכוונת את הנהגותיו במצרים.
יוסף, ומשיח בן יוסף שייכים להנהגה המסודרת ומייצגים את ההנהגה הטבעית, ויהושע
כצאצא של שבט זה המנחיל לעם ישראל את א"י אף הוא שייך להנהגה ולסדר הטבעי.
פן זה של הנהגתו בולט עוד בפרשה זו של אלדד ומידד. כשיהושע בעצם דבריו למשה –
משקף את התנגדותו למציאות זו שבה קיימת נבואה ולא צמיחה מסודרת והתפתחות
.תרקובמו היונב תינחור

עפ"י הפרשנים נראה מס' סיבות לכעסו של יהושע על נבואת אלדד ומידד:
יהושע כעס על כך שניבאו נבואות אחרית הימים – נבואות עתידות לעם ישראל שאין כאן .א

.םמוקמ
ניבאו על מות משה רבנו במדבר ועל נטילת ההנהגה על ידי יהושע, והכנסת עם ישראל .ב

.(חוכ ,א רבדמב י"שר) עשוהי ידי לע וצראל

ג) יהושע בפרשת המרגלים

פעם נוספת שאנו נפגשים עם יהושע בתורה בהקשר לכניסה לארץ, היא בפרשת המרגלים.
יהושע נמנה בין שנים עשר האנשים הנשלחים לתור את הארץ. הוא נשלח כנציג שבט
אפרים. שמו המקורי של יהושע הוא הושע, והתורה מציינת שאחר שמשה רבנו שולח אותו
בין שאר המרגלים הוא מוסיף את האות יו"ד לשמו "ויקרא משה להושע בן נון יהושע"
.(זט ,ג"י רבדמב)

רש"י (שם י"ג, טז) מביא את דברי חז"ל שתוספת זו שהוסיף משה הייתה מתוך תפילתו
ובקשתו של משה "יה יושיעך מעצת מרגלים".

הנצי"ב ("העמק דבר" במדבר י"ג, טז) מקשה: אם משה רבנו ידע שהמרגלים עתידים
לחטוא, ומשום כך התפלל על יהושע, מדוע שלח אותם? ועוד יש להקשות, שהרי כבר
במלחמת עמלק מצינו שנקרא שמו יהושע, וכיצד אומרת התורה שרק עתה הוסיף לו משה
?עשוהי ול ארקו ד"וי תוא
הנצי"ב (שם) מסביר, שאכן השם יהושע ניתן להושע בן נון כבר במלחמת עמלק – כאשר
שלח אותו משה למלחמה והתפלל עליו שיושיעו ה' במלחמה. אך שם זה היה רק לשעתו,
לארשי תא סינכיש הז אוה עשוהיש השמל ררבתנש העשב .עשוה ארקיהל רזח כ"חאו
לארץ, על ידי נבואת אלדד ומידד שנתנבאו "משה מת ויהושע מכניס" (במדבר י"א, כז),
הבין משה שהכניסה לארץ לא תהיה בדרך נס אלא בדרך הטבע, וממילא יש צורך לשלוח
מרגלים כדרכה של מלחמה המתנהלת בדרך הטבע. כיון שצפה את הסכנה הכרוכה בדרך
זו, חזר והוסיף את האות יו"ד לשמו של הושע, וקראו בשם יהושע, שם המבטיח ישועה.
ישועה שעניינה להוביל את עם ישראל במציאות הטבעית, ולחשוף בתוכה את הנהגת ה'.
משה הבין שגם בשליחות זו צריך יהושע להוציא לפועל את הכוח שהוציא כבר לפועל
במלחמתו עם עמלק.
אכן תפילתו של משה מתקבלת ויהושע נושע מעצתם ומחטאם של המרגלים.

במה נחלק יהושע עם המרגלים?
הרב קוק מסביר שעיקר חטאם של המרגלים היה בכך שלא רצו להיכנס לארץ, ורצו
להמשיך לחיות ולהתנהג כהנהגה הניסית שהייתה במדבר. הם לא רצו להיכנס לארץ,
כיון שחשבו שאי אפשר לחיות בארץ עם אותה קדושה כפי שהיא באה לידי ביטוי במדבר.
קדושה שפורצת את גדרי הטבע ואינה מעורבת עם החיים הטבעיים החומריים. המרגלים
חששו שההנהגה הטבעית תוריד אותם מקדושתם. בזה היה חטאם – שלא הבינו שתכליתם
של ישראל נעלה הרבה יותר, ושההנהגה הטבעית הנוהגת בארץ לא רק שלא מונעת את
.התוא הרידאמו הלידגמ דוע – הברדא אלא ,השודקה

"וזו עצת המרגלים שמאסו בארץ חמדה והשמים בפיהם, הרי שם במדבר קרובים
אלש העד רוד והז .הרות לוטיב שי הזב ירה ,העירזו השירחב קוסעל המלו תוינחורל
הבין ששמים וארץ נושקים וזה מובן רק באוירא דארץ ישראל שמחכים" (דברי הרב
.(12 'מע השרומ" תרבוחב ואבוה קוק

בדבר זה היה מובדל מהם יהושע – שהיה שייך להנהגה הטבעית השייכת לארץ ישראל
והבין כי "עלה נעלה וירשנו אותם כי יכול נוכל לה'" (במדבר י"ג, ל) ולא להפך ח"ו.

הפ לעבש הרותה יבא לש דיקפתב עשוהי (ד

עתה נתבונן ונעמוד על תפקידו השני של יהושע – ללמד תורה לישראל.

ודמע רודו רוד לכב ירה לארשיל דמלמ עשוהיש הרותב דחוימה המ רורב אל ,הרואכל
מנהיגים שלימדו תורה לישראל.

?עשוהי לש ותרותב דחוימה המ
,יניסמ הרות לביקש הז אוה .לארשיל הרות דומיל אוה ירקיעה ודיקפתש הז אוה ונבר השמ
הוא הראשון שהעביר את התורה לעם – עד כדי כך שכל התורה נקראת על שמו "זכרו
תורת משה עבדי" (מלאכי ג', כב) ומתוך כך אנו מכנים אותו "משה רבנו".

מה תפקידו של יהושע בהקשר ללמוד התורה לעם ישראל, ובמה הוא שונה מכל מנהיג
?וירחא תורודב לארשיל דמעש
;אי ,ג"ל תומש ;גי ,ד"כ תומש) "השמ תרשמ" אוה עשוהי וב הנוכמש ירקיעה ראותה
במדבר י"א, כ"ח; יהושע א', א) הקשר בין משה ויהושע הוא הקשר הראשון שבין רב
ותלמיד. משה רבנו נקרא בתואר זה משום שהוא "הרב" הראשון, מלמד התורה הראשון
שקם לעם ישראל וכולנו – כל בית ישראל – תלמידיו. הגדול והראשון שבתלמידיו של משה
.עשוהי אוה ונבר
הפעם הראשונה שיהושע נזכר בתורה בתואר זה של "משרת משה" הוא בסוף פרשת
משפטים (שמות כ"ד, יב-יג): "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את
לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם. ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה
אל הר האלוקים".

מספר שאלות מתעוררות מקריאת פסוקים אלו:
רמאש ה"בקה יוויצל דוגינב הרואכל דמועה רבד ,רהל עשוהי תא השמ בריק המ חוכמ .א

"עלה אלי ההרה והיה שם"? מפסוק זה מובן שמשה נצטווה לעלות לבד, ותחומי ההר כבר
הוגבלו מעליית אדם, ומשה נצטווה על הגבלת ההר ומניעת העלייה אליו מכל אדם (שמות
יט, יב-יג) אם כן כיצד לוקח משה עמו את יהושע?
על משה אומרת התורה "ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" אבל על יהושע לא .ב

מסופר דבר, היכן נמצא יהושע באותם ארבעים יום וארבעים לילה, ומה הוא עושה כל אותו
?ןמזה
מדוע ממתין יהושע במקום ממנו ממשיך משה לבדו, הרי יכול היה לחזור אל העם, ואולי .ג

?רתוי ליעוהל וליפא

:ולא תולאש לע הנוע (די ,ד"כ תומש) "רבד קמעה" ושוריפב ב"יצנה

"ולא היה משה עושה מדעתו אם לא על פי ה' ולכוונה מיוחדת. והיינו משום שהיה
יהושע מיוחד להיות ראש המקבלים תורה שבעל פה, לקבל מאור התורה מנגד אור
תורה שבכתב שניתן למשה, וכמו אור הלבנה המקבל מאור השמש".

עלייתו של יהושע עם משה שייכת למסלול קבלת התורה, בעוד שמשה מקבל תורה ישירות
מהקב"ה: "וידבר ה' אל משה פנים אל פנים" (שמות ל"ג, יא) ובכך הוא הצינור לקבלת
וניא עשוהי .בתכבש הרות רואמ האב איהש ,הפ לעבש הרות לבקמ עשוהי ;בתכבש הרות
עולה אל ה', אך הוא ניצב בתחתית ההר, ושם הוא מושפע מנתינת התורה למשה רבו, ועל
ידי כך הוא נעשה ראש המקבלים תורה שבע"פ. תורה שבכתב מתקבלת ישירות מפי
הקב"ה. תורה שבע"פ נמסרת ביחס של רב לתלמיד. כמו שכותב רש"י על הפסוקים
בפרשת משפטים (שמות כ"ד, יג).

"לא ידעתי מה טיבו של יהושע כאן, ואומר אני שהיה התלמיד מלווה לרב עד מקום
הגבלת תחומי ההר, שאינו רשאי לילך משם והלאה ומשם, ויעל משה לבדו אל הר
האלוקים, ויהושע נטע שם את אוהלו, ונתעכב שם כל מ' יום".

צריך להבין מה מסמלת נטיית האוהל אצל יהושע? אוהל, על פי מה שמשתמע מפסוקים
נוספים המוזכרים בהקשר ליהושע, מסביר את תפקידו של יהושע משרת משה "שלא מש
מהאוהל": לומד תורה ושוקד על לימוד. אין ספק שגם במקום קדוש לפני ההר קיבל יהושע
השראה ללמוד ולהכין עצמו לקבלת תורה ולהעברתה (לסיוע עיין בדברי הנצי"ב לעיל שם).
במדרש אגדה על דברי הפסוקים "ואל הזקנים אמר שבו בזה עד אשר נשוב אליכם" (שמות
כ"ד, יד) נאמר: אמר לזקנים שבו המתינו עד אשר נבוא – כי אין לכם יכולת להשיג יותר
מהשגתכם. זאת אומרת שהמקום בו נמצא יהושע – בו נטה את אוהלו, הוא מקום שבו
אמור להופיע שפע מסוים שרק ליהושע יש יכולת להשתייך אליו מצד תפקידו כממשיך
.פ"עבש הרות

אם כן, יהושע מתכונן לקבלת תפקידו להעברת תורה שבעל פה. יהושע מקבל תושב"ע
כתלמיד. בכך הוא מתחיל את המסורת של העברת תורה שבע"פ מדור לדור ומרב לתלמיד

"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע – לזקנים, וזקנים – לנביאים, ונביאים
.(אי ,'א קרפ תובא) "הלודג תסנכ ישנאל – הורסמ

תורה שבעל פה שואבת את כוחה מתורה שבכתב, כדרך הלבנה שמקבלת אורה מן החמה.
הרותה תא תמגרתמו תברקמ פ"עבש הרותהו ,תטשפומו תינחור איה בתכבש הרותה
שבכתב לדרכי הגשמתה בחיי המעשה בפרטי ההלכות והדקדוקים (לפי אורות התורה פרק
.(אי ,'א

השמ תרשמכ עשוהי (ה

כדי שהלימוד והעיסוק בתורה שבע"פ יהיו מדויקים ומתאימים למקור – לתורה שבכתב, יש
צורך בדבקות גמורה ובנאמנות מוחלטת. על כן רק תלמיד הקשור לרבו באופן מוחלט ראוי
.תורודל הרות תכשמנ ונממש תרוסמה שאר ,פ"עבש הרות יבא תויהל

אל ."השמ תרשמ" ותויה תוכזב לארשיל הפ לעבש הרות ידמלמ שאר תויהל הכז עשוהי
סתם תלמיד כי אם משרת. לא רק תלמיד הלומד מתורתו של רבו, אלא משרת החי עם
רבו, מספק צרכיו (במדבר רבא כ"א; טו יהושע הרבה שירתך והרבה חלק לך כבוד, והוא
היה משכים ומעריב בבית הועד שלך. הוא היה מסדר את הספסלים… הוא ישמש את
ישראל.), ועל ידי כך לומד לא רק מתורתו של רבו אלא גם ממעשיו והנהגותיו. ועל כך
".הדומילמ רתוי הרות לש השומיש לודג :('ז תוכרב) ל"זח ורמא

:(א ,א עשוהי) ג"בלר בתכש ומכ

"והנה קרא יהושע בן-נון משרת משה, להעיר שהסיבה הייתה בהגיעו למדרגת
לכב ותגהנהמו ותמכחמ דמלו ומע היה הז ינפמ יכ ,השמ תרשמ ותויה ,האובנה
פעולותיו מה שלא היה צורך לתלמיד שאינו משרת ללומדו".

עשוהיל אקווד הרותה תא רסמ השמש הביסהש ,ריבסמ (א"מ א"פ תובאל ושוריפב) י"שר
ולא לאלעזר הכהן או למישהו אחר, היא מפני "שלא רצה למוסרה אלא למי שהיה ממית
."עשוהי והזו – המכוחה להואב וירוענמ ומצע

הדבקות והזהות בין התלמיד לרב היא הכרחית לקיומה של תורה שבעל-פה. על כן, בחר
ביהושע שהיה ראש וראשון למעבירי תורה שבעל פה. מתוך כך הוזהר יהושע שלא לחרוג
מתורת משה גם במה שהותר לשאר הנביאים.

הגמרא במסכת סנהדרין (מ"ט, א) אומרת על דברי בני גד ובני ראובן ליהושע "כל איש אשר
ימרה את פיך ולא ישמע את דבריו לכל אשר תצוונו יומת" (יהושע א', יח) יכול אפילו לדברי
תורה? תלמוד לומר: "רק חזק ואמץ". וזה מקור הדין שמלך המצווה לעבור על דברי תורה –
אין שומעים לו".

לאור האמור לעיל, הדבר האחרון שאנו מצפים מיהושע הוא חריגה מדברי התורה. יהושע
משרת משה לא מש מתוך האוהל. יהושע ששואב את כוחו וסמכותו ממשה, ושהנביא מעיד
עליו "כאשר ציווה ה' את משה עבדו כן ציוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר
.(וט ,א"י עשוהי) "השמ תא 'ה הוויצ רשא לכמ

האם יש חשש שיהושע יפר את דברי התורה"? מדוע דווקא אליו נמסרה הסתייגות זו?
הרמ"ע מפאנו (ספר "עשרה מאמרות"), כותב על כך:

"אמרו חכמים יכול אפילו בדבר עבירה? תלמוד לומר רק חזק ואמץ במצוות, ולא
חשוד היה יהושע חלילה – אלא מה שהייתה לשאר הנביאים להוראת שעה, כגון
אליהו בהר הכרמל, כגון זו נאסר על יהושע".

לפי דברי הרמ"ע, למדנו שלא רק שאין חשש שיהושע יעבור על דברי תורה, להפך: מה
שהותר לשאר הנביאים, לעבור על דברי תורה כהוראת שעה, נאסר ליהושע. משום שהוא,
תורודל דמלל האב וז הדבוע .רוקמל ירמגל ההז תויהל בייח ,הפ לעבש הרותה יבאכ
הבאים, שהזהות והנאמנות בין התלמיד לרבו, היא היסוד להמשכת תושב"ע.

במסכת יבמות (צ"ו ע"ב), מדובר על הזהות המוחלטת שהייתה בין משה ליהושע עד
שאמרו חז"ל: "וכי על כל דבר שאמר יהושע היה אומר לכם 'כך אמר לי משה'?! אלא
יהושע יושב ודורש סתם והכל יודעין שתורתו של משה היא"."

הרב חרל"פ בפירושו למסכת אבות (מי מרום ח"ב אבות פ"א מ"א), מאריך מאוד לבאר
שהיכולת להיות תלמיד היא המאפשרת לקנות תורה וכך הוא כותב:

"דהנה אם אמנם מצד הגוון החיצוני אופן העמל על התורה ואופן העמל על חכמה
אחרת הם אחד. בכל זאת אחר העיון יש להבחין בהבדל הרב שביניהם. שהרי כל
דורשי חכמה… עיקר המבוקש בזה היא ההתחכמות, ואם רואה שחסרים לו ידיעות
ובקיאות בהחכמה ואורחותיה, הולך אצל חכמים לקבל מהם את ידיעתם, והוא נעשה
כלי לקבל מהם, והכל לשם זה כדי שיגיע לכלל מתחכם בחכמה זו.
לא כן הנה אורחותיה של התורה הקדושה הנתונה לנו מסיני, שכל יסודה על הקבלה,
וכל תכליתה הוא שנגיע להיות מקבלים אותה, וכל הרחבת כשרונינו והתפתחות
התחכמותינו בה, הכל למען נהיה כלים מוכשרים לקבל. באופן שבכל חכמה הקבלה
.הלבקל יעצמא איה תומכחתהה – הרותבו ,תומכחתהל יעצמא איה
ולא עוד, אלא שבכל חכמה אינו זקוק החכם לחכמי דורו, וגם אם לא יהיו רבים בדור
שיתחכמו על חכמתו לא יזיק לו ולא יגרע ממנת חלקו בהתחכמותו בחכמתו. לא כן
התורה. וכל דור ודור חכמי התורה הם המקבלים את התורה, ולפי ערך המצאם בדור
כן היא ההשגה לכל התלמידי חכמים שבדור…
ולפיכך רק התורה הבאה בתור קבלה, רק היא תפעול להאהיב שם שמים, על ידי
שיהיה משאו ומתנו בשוק נאה עם הבריות, ומדבר עימהם בנחת, ולכן אמר (יומא פ"ו
א) שיהיה קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, וכן מה הבריות אומרות עליו: ראו
ומצע עינכמ אוהו ,הרות ודמל ובר ,הרות ודמל ויבאש ינולפ ואר ,הרות דמלש ינולפ
לפני אביו ולפני רבו המלמדים לו תורה. לא כן הוא אם כל הציור של האדם להיות
מתחכם, וכל מה שלמד מרבותיו אינו להיות מקבל אלא לקבל ידיעות, וכשמתדמה לו
שכבר מספיקות לו הידיעות, הנו סר מרבותיו, ודומה להיות מתחכם מעצמו, שאז לא
תוכל תורה כזו להביא עליו רוח הקודש רוח השלום ושלום הלב, לפי שממילא אינו
מתחכם כ"כ הרבה, כי בתורה לא ההתחכמות עיקר אלא הקבלה…
…כי מיום העמידה על הדעת עד היום האחרון, צריכים להיות מקבלים: "תלמיד חכם"
ולא "חכם" ואין שום זמן בגרות לעניין זה…:".

מכאן הבנו את גדלות יהושע כמקבל וכמשרת משה עם כל המשתמע מכך.

הרות לש תחא תומלש עשוהיו השמ (ו

משה ויהושע הם המשך אחד הם שלמות אחת של מסירת תורה לישראל.
בתכבש הרות – השמ
.הפ לעבש הרות – עשוהי
ועל כן כוח הנבואה שלהם הוא כוח אחד.

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ז' הלכה ז' ופרק ח' הלכה א'), כותב שאחד ההבדלים
בין נבואת משה רבנו לנבואת שאר הנביאים הוא בזה שכל הנביאים מאמתים את נבואתם
אלא – השעש תותואה ינפמ לארשי וב ונימאה אל ונבר השמ לבא ,תפומו תוא ידי לע
.יניס רה דמעמ חוכמ איה השמ תאובנ תנמאהל הביסה

"שענינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחר – האש והקולות והלפידים, והוא ניגש אל
הערפל והקול מדבר אליו, ואנו שומעים: משה משה לך אמור להם כך וכך".

מעמדו של יהושע מיוחד מבחינה זאת, והוא שונה משאר הנביאים. יהושע לא עשה אות
ומופת בתחילת הנהגתו כדי להוכיח את נבואתו. (מאורעות כמו כריתת הירדן באו רק
מאוחר יותר ולצורך) יהושע לא מוחזק לנביא על ידי אות או מופת, אלא מוחזק לנביא
.השמ לש וחוכמ

"ויעש משה כאשר ציוה ה' אותו, ויקח את יהושע ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל
העדה. ויסמוך את ידיו עליו ויצווהו" (במדבר כ"ז, כב-כג), וממילא סמכות נבואתו של יהושע
.יניס רה דמעממ תכשמנו ,השמ לש ותוכמסכ איה

גם משה רבנו רואה את יהושע כהמשכו הישיר וכהופעה אחת, על כן הוא יכול לומר לבני
ישראל: כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון…" (דברים ל"א, כט), ואף שכל ימי יהושע
לא השחיתו, שנאמר "ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע" (שופטים ב', ז), משה אומר "אחרי
מותי" כיון שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו. כל זמן שיהושע חי, נראה למשה כאילו הוא
.יח

ז) תורה שבעל-פה וארץ ישראל גלויים ליהושע

שני תפקידים אלו של יהושע – מסירת תושב"ע וכיבוש הארץ שורש אחד להם.
תורה שבעל פה שייכת לארץ ישראל בייחוד, כיוון שהתכלית של תורה שבעל פה היא
לקחת את כל האור הגדול המופשט הגנוז בתורה שבכתב, ולפרט אותו לפרטים מעשיים,
כדי שאפשר יהיה לחיות בפועל ובמעשה את כל אותו אור של תורה שבכתב. כך למשל,
תורה שבע"פ מפרשת את האמור בתורה "נפש תחת נפש" "עין תחת עין", ומסבירה
שבפועל מתקיים דבר זה על ידי ממון. זו גם תכליתה של ארץ ישראל: לגלות את אור ה',
את ההנהגה הניסית בתוך החיים הטבעיים, וללמד איך בעצם כל הטבע כולו, כל המעשים
כולם, הם נסים של ממש, וע"כ תורה שבע"פ תלויה בכך שישראל יושבים בארץ ישראל.
:(ג ,'א קרפ "הרותה תורוא") קוק ברה בתוכש ומכ

"וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה וכל ישראל יושבים עליה מסודרים בכל סדריהם,
מקדש ומלכות, כהונה ונבואה שופטים ושוטרים… אז חיה היא תורה שבעל-פה בכל
."התמוק רועיש לכב בתכבש הרותל תרבחתמו הצינ הלעמו תחרופ התראפת ויז

הנבל ינפו המח ינפ

לפי זה אפשר להבין יותר את מאמר חז"ל, פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה".
.בצמ ותואב דימת תראשנ איה הנתשמ הניאו עובק הרוא – המחה
הלבנה – יש בה תכונת התחדשות שאין בחמה
הלבנה – כל הזמן בתהליך כל הזמן ביצירה, אך כמובן יצירה זו והתחדשות זו מקורה באור
.דבלב המחה
כך גם היחס שבין התורה שבע"פ לתורה שבכתב.

ייחודה של תורה שבכתב – שאין בה שינויים אפילו של אות אחת או תג אחד.
התורה שבעל פה – כל תכונתה היא התחדשות ויצירה הבנת דבר מתוך דבר. אך גם כאן
שדחל תלוכיהו ,בתכבש הרותמ הב זונג פ"עבש הרותב רוצילו שדחל חוכהש רבדה רורב
הוא רק בהתאמה לתורה שבכתב ודבר זה למדו חז"ל באומרם: "כל מה שתלמיד ותיק
עתיד לחדש ניתן למשה מסיני" (ויקרא רבא כ"א, א), התלמיד אמנם מחדש, אך שורש
הדבר כבר ניתן לרבנו הגדול – משה רבנו בסיני.

וכך גם ביחס שבין ההנהגה בארץ ישראל להנהגה במדבר. ההנהגה בארץ ישראל היא
טבעית. היא לכאורה מנותקת מהשגחת ה' והיא זורמת מאליה, כביכול הארץ מצמיחה
בגלל שאנו זורעים וחורשים אותה. אבל מה שמחיה את כל המציאות הטבעית היא הנהגת
תמחמ אלא ריאמ וניא הנבלה רואש יפכ קוידב ,לודג דחא סנ אוה ולוכ עבטה .תיסינה 'ה
.הילע ריאמש המחה רוא

עתה מובן שההדגשה על כך שיהושע הוא משרת משה, והחזרה הרבה על שמו של משה
בפרק א' בספר יהושע, אינה בגלל חולשתו של יהושע כמנהיג, אלא משום שכוחו של יהושע
גיהנהל תלוכיו ,עשוהיל בר חוכ תנתונ איה וז הדבוע ,הברדאו .השמ לש וחוכ תמחמ אוה
את העם גם כשמשה רבנו נסתלק, ודווקא אז. כמו שאור הלבנה אינו מאיר אלא בזמן
.הילע הריאמה המחה תמחמ אוה ,הנבלה רואש תורמל ,הריאמ הנניא רבכ המחהש

וכמו שמסכם דבר זה הנצי"ב (דברים ל"א, יד), בפרושו "העמק דבר" על הפסוק "ויאמר ה'
אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתייצבו באוהל מועד ואצוונו, וילך משה
."דעומ להואב ובצייתיו עשוהיו

יש להבין הקדמה זו מה היא נוגעת לציווי ה' ליהושע, הלא אפשר יצוונו גם מכבר,
ינפ" ל"זח ורמאש המל אובנ הליחתמ לבא .השמ תומ רחא תווצל כ"ג רשפא היהו
קר אב הנבלה רואש ומכש ,עודי רואיבהו ."הנבל ינפכ עשוהי ינפ המח ינפכ השמ
מכוח החמה, כך אור יהושע זורח מאור משה. ולכאורה קשה, הרי יהושע היה נביא
כמו כל הנביאים שהשיגו נבואה גם מבלי האצלת אור פני משה? אלא שיהושע היה
גדול מכל הנביאים בזה הפרט של תורה שבע"פ, ובזה הפרט היה מושפע ממשה
הרות רוא חכד .'וכו המח ינפכ השמ ינפ ורמא הזבו ,בתכבש הרות חוכב חרוז היהש
דומלתה חוכ רואב חרזו עשוהי ינפ לע לפנ ,השמ ינפ לע הרובגב חרוז היהש בתכבש
שהוא היה הראש בזה הכוח. מעתה הדבר מובן, דכשם שאין הלבנה זורחת אלא
בשעה שהחמה נוטה לשקוע, כך לא היה יכול יהושע לזרוח בעוד אור פני משה היה
זורח בגבורה. ראינו במדרש ששתי פעמים דיבר יהושע לפני משה וגער בו. האחד
במעשה העגל, שנית בשעה שאמר יהושע "אדני משה כלאם" . הודיעו לנו חז"ל כי
זא ,עוקשל השמ ינפ רוא לחהש דע .וידי עשוהי אצמ אל ,השמ ינפ רוא חרז דועב
החל לזרוח פני יהושע. וזהו דבר ה' 'הן קרבו ימיך למות' והתחיל אורו לשקוע.

:םוכיסל

עמדנו על הופעותיו של יהושע בתורה ועל כך שהנהגתו בתפקידי לימוד התורה והנחלת
תושב"ע מהווים המשכיות של משה רבנו ונובעים מכוחו. הבנו גם את גדולתו שהיא הסיבה
.הז דיקפתל ותריחבל

לעומת זאת, במלחמות עם אויבי ישראל ובהנחלת הארץ לעם ישראל, ראינו כי מודגשת
ייחודיותו כמנהיג. ייחודיות הנובעת מעצם הכניסה לארץ, ומכל השינויים הנצרכים לשם כך,
הן בעם ישראל והן במנהיגם.