כיבוש ירושלים בסוד השבועה והשבעה

דצמבר 2, 2010 · מאת בן ציון קריגר · מכלול, גיליון י"ח, 1999 · בית


כיבוש ירושלים בסוד השבועה והשבעה


בן ציון קריגר

"מכלול", תשנ"ט, גיליון י"ח



א. זיקתה של השבועה לירושלים


במאמרי "כיבוש ירושלים" שנתפרסם בחוברת כתלנו א', הוצאת ישיבת הנחל שנת תש"ל,
הסברתי שכיבוש ירושלים התעכב כארבע מאות שנים בגלל השבועות של אברהם ויצחק
לאבימלך מלך פלשתים. היבוסים, שהיו למעשה פלשתים ונקראו יבוסים על שם מצודת ציון
שנקראה יבוס (ראה רש"י בשמואל ב,ה), הנציחו שבועות אלו על ידי הצבת פסלים בהר הבית
נגד יצחק ויעקב, ובפיהם השבועה: "לא תבוא הנה כי אם הסירך
(1)בצורת עורים ופסחים
..(ו.ב לאומש) (2)העורים והפסחים לאמור לא יבוא דוד הנה"

ברצוננו לברר עתה, כיצד מתקשרות שבועות אלו עם ירושלים? שהרי היא אינה מוזכרת כלל
ועיקר בפרשת השבועות? ואין הן עוסקות אלא בעניין הבארות שחפרו אברהם ויצחק בארץ
פלשתים ומתמקדות בסופו של דבר בבאר שבע, שנקראה כך בגלל השבועות "כי שם נשבעו
."םהינש

בהסבר העניין נראה לומר כך. הברית שבין אברהם לאבימלך מתרחשת בין שתי פרשיות הרות
גורל לדברי ימי ישראל ולדברי ימות עולם. מלפניה מסופר על לידתו של יצחק וגירושו של
ישמעאל למדבר באר שבע, שם הוא ניצל תודות לבאר מים (אולי באר שבע?), ולאחריה פרשת
עקידת יצחק, אליה יצא אברהם מבאר שבע, וממנה הוא שב לבאר שבע עם שני נעריו (אליעזר
.(לאעמשיו

ועתה אל השבועה עצמה. אבימלך ביקש מאברהם ששהה אז בארץ פלשתים, שישבע לו באלקים
שלא ישקר לו ולנינו ולנכדו, כחסד אשר הוא עשה עם אברהם. אברהם הסכים, אלא שלפני כן
הוכיח את אבימלך על אודות הבאר אשר גזלו עבדי אבימלך. לשם כך הציב אברהם שבע כבשות
צאן לבדן ועל תמיהתו של אבימלך לפשר הדבר, השיב אברהם שהוא נותן לו את שבע כבשות
הצאן לעדות כי הוא אברהם חפר את הבאר הזאת. על כן נקרא המקום באר שבע על שם השבועה
ועל שם שבע כבשות הצאן ועל שם הבאר השביעית כפי שעוד נראה להלן.


גם הברית עם יצחק נערכה בנסיבות דומות. יצחק היה עסוק בחפירה מחדש של בארות אברהם,
ובו בזמן שעבדיו כרו באר בבאר שבע, הופיע אבימלך עם הצעת ברית. יצחק נאות לו וכרת עמו
ברית באמצעות שבועה ואז הופיעו עבדי יצחק וסיפרו כי מצאו מים, ויקרא יצחק לבאר שבעה,
.(3)על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה

ואנו תוהים ושואלים על מה ולמה תופסת הבאר מקום כל כך מרכזי בכריתת הברית עם אבימלך?
הרי עסוקים אנו בברית ושבועה בעלות השלכות גדולות וגורליות לטווח רחוק. מפאת שבועות
אלו התעכב כיבוש דרום הארץ וירושלים שמונה מאות שנה לערך (כפי שהתברר בסופו של דבר).
מה מעלה או מורידה באר שבע במסגרת ברית כל כך מקיפה וגורלית? האם לא תמוה הדבר
שמחד גיסא עדים אנו לויתורים גדולים על היקר והקדוש ביותר, ומאידך גיסא התעקשות יתירה
על באר מים בודדה?


באר שבע היא ירושלים
בעקבות הצו של לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך, הלך אברהם לארץ ישראל כשהוא
הולך וקורא בשם ה'. גם אחרי שהגיע לארץ המשיך ללכת נגבה אל ירושלים (ראה רש"י), ורק
כשהגיע אל ארץ המוריה וראה את המקום מרחוק (אחרי חפירת הבארות בארץ פלשתים) ידע
. בהליכה זו כבש אברהם את הארץ לפני בניו, גם כיבוש
(4)שזו הארץ שהבטיח ה' להראות לו
גשמי ובעיקר כיבוש רוחני. כל באר שהוא חפר הפכה עד מהרה לבאר מים של תורה ואמונה,
ממנה הושקו כל אורחיו הצמאים דעת וחכמה. הפלשתים ראו כיצד בארות אלו מערערים את
. על כן שטמו את אברהם (5)יסודות מלכותו של אבימלך וממיסים את הקרקע מתחת לרגליהם
ובארותיו וסתמום בעפר.

לנוכח מצב זה, הציע אבימלך ברית לאברהם, שמשמעותה, אי פגיעה במלכותו במשך שבעה
דורות עד בואו של הרועה השביעי, כפי שמובא בילקוט ראובני בשם ספר התמונה (פרשת וירא):

כי שבע כבשות הצאן שהציב אברהם לבדהן היו כנגד שבעה הצדיקים היסודיים
אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד, האחוזים בשבע המדרגות העליונות,
ואבימלך שהיה איצטגנין בקש לבאר לו מה הנם "שבע כבשות הצאן האלה אשר
הצבת לבדנה"? וכאשר הבין העניין, פחד אבימלך מזרעו העתיד של אברהם וידרוש
יעיבשה ונב אוב דע וערז דצמ וינבלו ול הער הנואת אלש העובשו תירב ול תורכל
של אברהם הנקרא דוד. ויאמר לו אבימלך: "אם תשקר לי ולניני ולנכדי", ונשבע לו
אברהם עד דוד צדיק שביעי, ובשביל זה קרא לבאר הברית "באר שבע".

אברהם שהסכים לכריתת הברית, דאג להבהיר לאבימלך באופן ברור וחד משמעי, כי הבאר
השביעית (כך לפי פרקי אליעזר והספורנו) שייכת לנו. הבאר השביעית היא סוף כיבוש הדרך
לפני בניו של אברהם, ואחריה עלה אברהם לירושלים. היא תכלית ההליכה של אברהם והיא
המקור ממנה הוא שאב את כוחותיו הרוחניים לכיבושה של ממלכת אבימלך. על באר זו
קוראים אנו בפרקי רבי אליעזר (פרק לה):

ר"ע אומר: כל מקום שהיו אבותינו הולכים הייתה הבאר מהלכת לפניהם, וחופרין ג'
פעמים ומוצאין אותה לפניהם. וחפר יצחק ג' פעמים ומצא אותה לפניו שנאמר: וישב
יצחק בגרר ויחפור את בארות המים, חפר בארץ ב' פעמים ומצא אותה לפניו שנאמר:
ויחפרו עבדי יצחק בנחל וכתיב בירושלים (זכריה יד, ח): "והיה ביום ההוא יצאו מים
חיים מירושלים", היא הבאר שעתידה לעלות בירושלים ולהשקות את כל סביבותיה.
ועל שמצאו אותה שבעה פעמים קראו אותה שבעה שנאמר: "ויקרא אותה שבעה",
ועל שם הבאר נקראת העיר באר שבע עד היום הזה".

:בתכו ריבסה רתא לע ושורפב ל"דרהו

בזה בא לגלות עניין הבאר שהיא הנקראת ירושלים, שהיא מידת המלכות כמו שכתוב
.תומוקמ המכב

למדנו מכאן שבאר שבע היא ירושלים, והיא מסמלת את מידת המלכות, שכן ירושלים היא
כסא ה', ושם תחילת וסוף גילוי מלכות ה' בעולם. היא קרית מלך עיר מלוכה.

עד שלא תגיע ותעלה הבאר השביעית, יכולה מלכות פלשתים לשרור בא"י, אולם משיבקיעו
,ראבה יפ תא תמתוסה הלרעה רסותו הסגה תיתשלפה רפעה תבכש תא תיעיבשה ראבה ימימ
יבוא קיצה של מלכות הערלים המלאה עורים ופסחים.


עבש ראבמ בקעי אציו

גם יעקב אבינו יצא לדרכו מבאר שבע ופגע במקום שהוא הר המוריה (ראה רש"י תחילת
:רהוזב בותכ וז האיצי לע .(אציו תשרפ

"ויצא יעקב מבאר שבע" – זה הסוף של המחשבה היינו באר שבע.

ופירש שם המפרש: "היינו מידת המלכות, סוף מעשה במחשבה תחילה".

רוצה לומר, שבאר שבע היא תחילת המחשבה והיא סוף המעשה. ממנה יצא יעקב לדרכו ואליה
הוא שאף להגיע. כמו אדם שבונה בית, יוצא הוא מתכנית אב ובסיום הבניין הוא מגשים אותה,
כך יעקב יצא לדרכו מתכנית אב הקרויה "באר שבע", שכוללת את בנין ירושלים והשגת מידת
המלכות, וכאשר תוגשם תכניתו, והאבן אשר שם מצבה תהיה לבית אלקים, תצא תכנית האב
.לעפה לא (תובא הורפח ראב)

וכך נדרש בפרקי רבי אליעזר:


ראבמ וינפל תכלהמ ראבה התייהו .ויבא תיבמ ותאצב בקעי היה (6)בן שבעים ושבע
שבע עד הר המוריה מהלך ב' ימים….לקח יעקב יב' אבנים מאבני המזבח שנעקד עליו
יצחק אביו, וישם אותם מראשותיו באותו המקום והודיעו שעתידין לעמוד ממנו שנים
עשר שבטים. ונעשו כולן אבן אחת להודיעו שכולם עתידים להיות עם אחד בארץ…
מה עשה הקב"ה? נטה רגלו הימנית וטבעה האבן עד עמקי תהומות ועשה אותה סניף
לארץ, כאדם שעושה סניף לכיפה. לפיכך נקראת אבן השתיה שמשם הוא טבור
הארץ, ומשם נמתח כל הארץ ועליה היכל ה' עומד… ושם הניח את הבאר ומשם נשא
.עבש ראבמ בקעי אציו רמואו וילגר בקעי אשיו :רמאנש וילגר


ורק יעקב אשר הציב את האבן על פי הבאר (7)למדנו מכאן שאבן השתיה מכסה את פי הבאר
מסוגל לגל אותה ולהשקות את כל העדרים. בבוא היום כשיעקב ובניו יזכו להשלים את נדרם
והאבן והמצבה יהפכו לבית אלקים, יתקיים אז חזון ישעיהו בן אמוץ:


והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו
הכלנו ויכרדמ ונרויו (8)כל הגויים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב
באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

נמצאנו למדים, שבעת שאברהם ויצחק כרתו ברית עם אבימלך ונתנו לו חסיון על ארץ פלשתים
וירושלים לשבעה דורות, הם גם קבעו קבל עם ועולם, שבאר שבע שהיא ירושלים שייכת לנו.
וכאשר תיכון מלכותו של הרועה השביעי, היא תעבור אלינו, מבלי ששום כח שבעולם, לא גלית
הפלשתי ולא העורים והפסחים שנואי נפשו של דוד, יצליח למנוע את כיבוש ירושלים.

מי שכל מלחמותיו הם בחסות האורים והתומים ודבר ה' הוא נר לרגליו ואור לנתיבתו, לא
יירתע מן העורים והפסחים כי כאין הם כנגדו.


ב. מלחמות דוד עם פלשתים- בסימן ירושלים

מלחמת דוד וגלית היא המלחמה שבין הרועה השביעי לבין נכדו של אבימלך, כך לפי הילקוט
:ינבוארה

לכן עמדו פלשתים והמלחמה נעצרה ביניהם עד שבא דוד מזרעו של אברהם, שביעי
לצדיקים וגלית הפלשתי מזרע אבימלך ונלחמו שניהם ונצחו דוד.

דוד בא למערכה זו מן הצאן שם הכה את הארי ואת הדב והציל את השה ממלתעותיהם. אפשר
שבזה הוא החזיר את הכבשה השביעית לחיק ישראל. מלחמה זו עם הארי ועם הדב הייתה
סימן ביד דוד: כשם שהכה את הארי ואת הדב כך יכה את הפלשתי הערל הזה שחרף מערכות
אלקים חיים.

גלית אילץ את עם ישראל לברור לו איש מלחמה, דהיינו מלך, כי עד עכשיו לא היה מלך אמיתי
.ותוכלמ המק אל לואש יכ לארשיב

צא וראה! עד עתה לא הצליח שום מלך בישראל למגר את פלשתים. שמשון שהוכן והוקדש
, כשל בסופו של דבר ונפל בידם כשהוא עיור. גם שאול
(9)מבטן להושיע את ישראל מיד פלשתים
כשל ונפל בידם כשהוא הותיר (10)שייעודו כמלך בישראל היה להושיע את ישראל מיד פלשתים
אחריו נכד פיסח בשם מפיבשת שנעשה כזה כתוצאה ממותו של שאול (ראה שמואל ב פרק ד.
אמנם לפרק זמן קצר היה גם איש בשת אך גם הוא נהרג ונותר מפיבשת).

עלי ובניו נפלו בידי פלשתים ויחד אתם נפל ארון ה', כשהוא נודד בשדות פלישתים שבעה
חדשים כנגד שבועתו של אברהם שהייתה לשבעה דורות (כך דרשו חז"ל).

רק דוד המלך אשר במגילת ספר כתוב עליו, שהוכן והוקדש למלכות ולהושעת ישראל מיד
הכה את גלית מכה ניצחת ואת ראשו הכרות הביא להפתעת הכל לירושלים! ואנו
(11)םיתשלפ
קוראים ומשתאים, ירושלים מאן דכר שמיה? והרי היא עיר יבוסית, שעדיין לא נכבשה, וכיצד
. אין זה אלא שרצה הכתוב ללמדנו שמלחמה זו (12)זה יביא דוד את ראש הפלשתי לשם?
הייתה למעשה תחילת המלחמה על ירושלים, ובניצחונו של דוד על פלשתים נפתחה הדרך
.םילשוריל

המלחמה הבאה של דוד עם פלשתים הייתה בירושלים. כששמעו הפלשתים, שדוד נמשח למלך
על כל ישראל, וכי הוא כבש את ירושלים, מיד עלו הם לירושלים להצילה מידו וליטול ממנו את
כתר מלכותו. ידוע ידעו הם שאין שני מלכים מולכים בכתר אחד. ואם דוד ימלוך הם יהיו עבדיו
.(תילג זירכהש ומכ)

דוד הכה את הפלשתים וקרא למקום בעל פרצים לאמור: "פרץ ה' את אויבי לפני כפרץ מים".
אולי רמז הוא לבאר השביעית שפרצה את מחסום העפר של פלשתים, ואולי על עצמו, שהוא בן
פרצי שפרץ את מחסום השבועה של אברהם ויצחק. עתה יוכלו לצאת מים מירושלים חצים אל
הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון… והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד
.(ט-ח די הירכז) דחא ומשו

ועוד מלחמה לדוד עם פלשתים בירושלים. במלחמה זו הוכיח הוא את דבקותו המוחלטת
, כשלא נכנס לקרב כל עוד לא שמע את קול הצעדה בראש הבכאים. ולמרות
(13)באורים ותומים
שחייליו הפעילו עליו לחץ כבד שיכנס לקרב כי הפלשתים היו כבר בתוך ד' אמותיהם, אמר דוד
אם אנו פושטים יד בהם אנו מתים, ואם אין אנו פושטים יד בהם אנו מתים, מוטב שנמות
צדיקים ולא נמות חייבים (ראה שו"ט תהילים כז).

ואחרי כן הכה דוד את הפלשתים עוד מכה אחת והכניעם ובזה התקיימה שבועת אברהם
:ל"נה ינבואר טוקליב בותכש יפכ האולמב

ועל זה כתיב "ויהי אחר כן ויך דוד את פלשתים ויכניעם", וזהו ויהי אחר כן, לאחר
שנתקיים השבועה שדוד הוא השביעי והכניעם.

במלחמה זו לקח דוד את מתג האמה מיד פלישתים, גם הוא סימן לשבועה כפי שכתוב בפרקי
:ול רזעילא יבר

שכרת יצחק ברית עם אבימלך ונתן לו אמה אחת ממתג החמור שהיה רוכב עליו.
וכשרצה דוד להכות את פלישתים הראו לו את מתג האמה ולא יכול להם עד שלקח
מהם את מתג האמה וכבש את ארצם.




ג. על אבות ובנים


:(14)מקור נוסף לשבועת אברהם נמצא בפרקי רבי אליעזר לו' וזה לשונו

כשבאו המלאכים לאברהם רץ להביא בן בקר ורץ בן הבקר למערת המכפלה ונכנס
אחריו אברהם, ראה אדם וחוה שוכבים על מיטותיהם ונרות דולקים עליהם וריח
טוב כריח הניחוח עולה מהם, חמדה לאחוזת קבר. אמר לבני יבוסי: מכרו לי המערה
בממכר זהב ובמכתב עולם ולא קיבלו עליהם, אמרו: יודעים אנו שעתיד הקב"ה
ליתן לזרעך את כל הארצות האלה, כרות עמנו ברית שאין זרעך יורש מעיר יבוסי.
וכרת אברהם עימהם ברית ואח"כ קנה מערת המכפלה. מה עשו אנשי יבוס: עשו
צלמי נחושת וכתבו עליהם ברית השבועה והעמידו אותם ברחוב העיר וכשבאו
ישראל לארץ ורצו להיכנס לעיר לא היו יכולים מפני השבועה. ושבועה זו ראה דוד
וחזר לאחוריו אמרו: אין אנו מניחים לך להיכנס עד שתסיר הצלמים הללו שכתוב
עליהם שבועת אברהם שנאמר: "כי אם הסירך העורים והפסחים". אמר דוד: כל
מי שיעלה ויסיר הצלמים יהיה לראש, ועלה יואב בן צרויה והיה לראש, ואחר כך
קנה את היבוסי בממכר עולם שנאמר: ויתן לדוד לארנן וכו'.

וצריך עיון מדוע הסמיכו חז"ל את שבועת אברהם לקניין המערה ולבשורת הולדת יצחק? ומדוע
ויתר אברהם על ירושלים תמורת מערת המכפלה וכי מקום קבורתם של אדם וחוה חשוב יותר
מבית חיינו, מקום מקדשנו?

ונראה להסביר כך. חברון היא עיר האבות וירושלים היא עיר הבנים. אי אפשר להגיע אל עיר
הבנים מבלי שמתחברים קודם לכן אל ישני חברון אבות העולם. בזכות האבות יושעו הבנים
ותבוא גאולה לבני בניהם.

םשכ .
(15)קדושת ירושלים התבררה מכח יצחק ואבני מזבח העקדה היו היסוד לבנין הבית
שאי אפשר לבנות בנין בלי אבנים כך אי אפשר להקים בית בלי אבות ובנים=אבנים. על כן
נדרש אברהם אל אבות העולם כששמע את בשורת הולדת בנו בחירו. מסיבה זו קודמת פרשת
הולדת יצחק וגירושו של ישמעאל לפרשת הבארות, כי בחירת ירושלים תלויה בבחירת הבן
הנבחר ובדחיית בן האמה אשר לא ירש עם יצחק ואשר לא יכול ולא רשאי לעלות בהר ה'
ולעמוד במקום קדשו.

גם דוד המלך, כמו אברהם, הגיע אל ירושלים דרך חברון. עלייתו של דוד לחברון לא הייתה
בכדי, מיד אחרי מות שאול ויהונתן הוא שאל בה' לאיזו עיר מערי יהודה לעלות על מנת לייסד
שם את בית המלוכה, ותשובת ה' הייתה – חברונה. תשובה זו התפרשה בזוהר (חלק א. עט):

תוכלמה תא דימ לבק אל המל ,תוכלמה לבקל יואר היה דודו תמ לואשש רחאמ יכו
דע אלא תוכלמה לבקל ול היה אל דוד יכ ,איה המכחה דוס לכה אלא ?לארשי לע
שיתחבר מקודם באבות שהם בחברון ואז יקבל המלכות בהם. ועל כן נתעכב בחברון
שבע שנים כדי שיקבל המלכות כראוי, והכל בסוד החכמה ומשום שיתקן מלכותו
(עפ"י תרגום הסולם).

דוד קיבל את שבעים שנותיו מאדם הראשון אבי העולם, ועתה עלה הוא חברונה כדי להתחבר
.וילא
אחרי שבע שנים בחברון עיר האבות עולה הרועה השביעי, בנו השביעי של ישי, אל הבאר
השביעית היא ירושלים, וכובשה תוך הסרת העורים והפסחים.

?'הל תיב דוד הנב אל המל

אחרי כיבוש ירושלים ביקש דוד לבנות בית לה'. על כך השיבו ה':

…האתה תבנה לי בית לשבתי? כי לא ישבתי בבית למיום העלתי את בני ישראל
ממצרים ועד היום הזה… הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל …למה לא בניתם לי
בית ארזים?… והגיד לך ה' כי בית יבנה לך ה'. כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך
והקימותי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך והכינתי את ממלכתו, הוא יבנה בית
לשמי וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם. אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר
בהעותו והכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם.


(16)תשובת ה' סתומה. מדוע לא יבנה דוד בית לה'? במה עדיף שלמה על אביו ועל שאר אחיו?
נדמה שהמענה לכך נעוץ במילים "אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן". דוד שהוא בבחינת
"אב" לא ראוי לבנות את הבית אלא שלמה הילד שהוא בבחינת "בן". דוד המלך הגיע אל
המלכות אחרי מלחמות רבות ומאבקים קשים, ונוצר לו שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ
ובעיקר כשמו של אברהם, כדרשת רב יוסף (פסחים קיז:) שיהיו חותמים מגן דוד כשם שחות-
מים מגן אברהם. יש חשש ולו קלוש ביותר שתתגנב ללבו הרגשה של 'כוחי ועצם ידי עשה
לי את החיל הזה' ואת הבית הזה. יש חשש קלוש שהוא ירגיש בבניין הבית כאב הבונה בית
לבנו. ואם תימצי לומר שאין לחשד את דוד בכך, הרי יש לחשש שכך יחושו בני ישראל. אי לכך
רשא תיבהמ דלוי רשא ונב המלשו ,הכולמ תיב- תיב ול הנבי 'ה אלא 'הל תיב הנבי אוה אל
נער קטן שלא ידע צאת ובא. הוא (17)יבנה לו ה', יבנה את בית ה'. בן זה נעשה למלך עול ימים,
קיבל את מלכותו על מגש של כסף, וכל חכמתו, בינתו, עשרו וכבודו ניתנו לו מתנת חינם מה'.
ועוד מעלה לבן זה, שקופת שרצים לו מאחריו (מעשה דוד ובת שבע) כדי שלא תזוח דעתו עליו.
לבן זה לא תהיה תחושה של אב אלא להפך: אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן והעמדתיהו
בביתי ובמלכותי עד עולם וכסאו יהיה נכון עד עולם. ואמנם אחד משמותיו היה "בן" כפי
שנדרש בתרגום שני לאסתר:

שלמה היו קוראים לו על אודות השלום אשר היה בימיו שכן כתוב: וישב יהודה
וישראל לבטח. בן היו קוראים לו יען אשר בנה את מקדש ה' צבאות שכן כתיב: בנה
בניתי בית זבול לך.

לכך כיוונו חז"ל את דבריהם בדרשם את הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם":

אתם בנים, שנאמר: "בנים אתם לה' אלקיכם", ואני אביכם, שנאמר: (ירמיהו לא, ט)
"כי הייתי לישראל לאב". כבוד לבנים כשהם אצל אביהם, וכבוד לאב כשהוא אצל
בנים. וכן הוא אומר: (משלי יז) "עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם". עשו
.(ג,דל הבר תומש) וינב לצא הרשיו אביש באל תיב


ששה בנים נולדו לדוד בחברון משש נשיו, וכולם לא היו ראויים למלך כי נולדו הם בעיר
האבות. בכולם יש את יסוד האב אם מפאת מקום הולדתם ואם מפאת שמותיהם או שמות

.םהיתומא
.(18) בן אביגיל היה כולו אבבאלכ
שלום ביסס את מעמדו בחברון וניסה למלוך עוד בחיי אביו.בא

.תימנושה גשיבאיתר הכהן ובאמצעות באו אבצה רש באיה בן חגית התנשא למלך בעזרת יונודא

.לטיבאשפטיה היה בן
נר ממערך המלוכה כי שייך היה לדור האבות ונקבר בחברון.באכמו כן נדחה

רשו ,תימלשוריה (19)עבש בן בתלעומתם נחבר למלוכה שלמה, שהורתו ולידתו בירושלים,
יהו בן יהוידע.נב ואבצ
דקר במקץ,ןב חור בהר אפרים, ןבוראה זה פלא, חלק ניכר מנציבי ירושלים הם "בנים", כגון:
אנעבא בן אחילוד במגידו, נעב ,דעלג תמרב רבג ןב ,ראד תפנב בדניבא ןב ,תובראב דסח ןב
בן חושי באשר ובעלות.
בת שבע הייתה ראויה לדוד מששת ימי בראשית. דוד לקחה לאשה במסגרת השבועה של אברהם
לאבימלך כפי שכתוב בילקוט ראובני הנ"ל:

ורמא הזו… ,יתחה הירוא תשא ע"בש תב תא חקלש יפל "עבשב" ללכנו דוד אב
לעו .הגפ הלכאש ילול תישארב ימי תששמ דודל עבש תב התייה היואר :ל"ז וניתובר
החיקל תאז רקיעו .העוט אלא וניא אטח דוד רמואה לכ ל"זר ורמא הזה לודגה דוס
.דוסה ילעבל עודי ,דודל השא תויהל

בת שבע היא אשתו השביעית של דוד מבין נשיו הנקובות בשם.



הנחדא וכז אל התיעב וכז .ד

שבועת אברהם מעוררת תמיהה גדולה. כיצד הסכים אברהם לכרות ברית עם אבימלך, על דעת
וכי יש לאברהם זכות (20)עצמו, ולעכב את כיבוש דרום הארץ וירושלים בשמונה מאות שנה?
לתת חלקים מן הארץ, כולל ירושלים, לזרים ולו לשבעה דורות? האם הוא בעל הארץ? והלא
מקרא מלא הוא (ויקרא כה,כג): "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי"? ומה עם "לא
תכרת להם ברית ולא תחנם?"

ונראה לומר שאברהם בשבועתו לא סטה מן התכנית האלקית ביחס לארץ ישראל, אלא ניסה
לעגן אותה במסגרת של ברית והסדר מדיני.

לאברהם היה ידוע כבר, מברית בין הבתרים, שזרעו יהיה גר בארץ לא להם ארבע מאות שנה
ורק דור רביעי ישובו הנה. אי לכך אין כל מניעה לכרות ברית עם אבימלך ולהבטיח לו שלא
יאונה לו כל רע לפחות עד דור רביעי (אם תשקר לי ולניני ולנכדי).

בתקופת כיבוש הארץ בימי יהושע כבר עברו אצלנו ששה דורות (ששה רועים), שהם מקבילים
לשלושה דורות של הפלשתים. מעתה הכל ערוך ומוכן לקראת בואו של הרועה השביעי שעשוי
להגיע כל יום אם בקולו נשמע. אולי לכך מכוונת התשובה האלקית בתחילת ספר שופטים
לארשי ברה ונרעצלש אלא .הדוהי טבשמ יעיבשה העורל הנכומ הגהנהה ונייהד ,"הלעי הדוהי"
לא שמעו בקול ה' הן בתחום כיבוש הארץ והן בתחום ביעור ע"ז מן הארץ, ועל כן התעכב גמר
כיבוש הארץ שנים רבות (עוד ארבע מאות שנה) ויחד אתו התעכב גם בואו של הרועה השביעי.
כך מתוארים הדברים בספר שופטים (ב,כ-ג,ג):

ויחר אף ה' בישראל ויאמר: יען אשר עברו הגוי הזה את בריתי אשר צויתי את אבותם
ולא שמעו לקלי, גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם מן הגויים אשר עזב יהושע
וימת …וינח ה' את הגויים האלה לבלתי הורישם מהר ולא נתנם ביד יהושע. ואלה
הגויים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל …חמשת סרני פלשתים וכל הכנעני וכו'.

כאשר הקב"ה יניח לנו מן הגויים אשר הוא הניח לנסות בם את ישראל ובעיקר מחמשת סרני
פלישתים, אז נזכה לבוא אל המנוחה ואל הנחלה ולבואו של דוד המלך הרועה השביעי וכן כתב
רש"י (דברים יב,י):

"והניח לכם מכל איביכם מסביב" – אחר כבוש וחלוק ומנוחה מן הגויים אשר הניח ה'
לנסות בם את ישראל ואין זו אלא בימי דוד.

אמור מעתה שלא הברית של אברהם עכבה את כיבוש ירושלים אלא הברית שכרתו ישראל
ליושבי הארץ ולאלהיהם. בתקופת שמשון הייתה הזדמנות גדולה לסיים את פרק הניסיון
ולהכניע את פלשתים. על שמשון נכתב: "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים" ודרשו
חז"ל: "הוחל שבועתו של אבימלך". אולם גם הפעם איתרע מזלנו ושמשון נכשל בתשועתו,
הוא רק החל ולא סיים, והתשועה נדחתה עד בואם של שאול ודוד.

קותמ אצי זעמ

בהשקפה ראשונה נדמה שהפלשתים, תחת מסווה הברית, הפכו לאויב הקשה ביותר של ישראל
מאז כיבוש הארץ עד בוא דוד. הם החריבו את משכן שילה שעמד על תלו כשלוש מאות שבעים
שנה, והם שלטו בישראל שלטון ללא מצרים בכל תקופת שאול עד שלא נמצא חרש בכל גבול
ישראל, פן יעשו העברים חרב או חנית.

אולם ממבט שני נראה שדווקא הפלשתים, על ידי החרבת משכן שילה, קידמו את בחירתה של
ירושלים כמרכז הרוחני של עם ישראל, ואת העתקת ההנהגה משבט אפרים אל שבט יהודה. כל
זמן שהמרכז היה בשילה הייתה ההנהגה בידי שבט אפרים וההוראה האלקית "יהודה יעלה" לא
יכלה להתממש, ואי אפשר היה לעבור מן המנוחה אל הנחלה. וכפי שדרשו חז"ל (מובא בדעת
זקנים ובעלי התוס' לבראשית מט,י):

"לא יסור שבט מיהודה" – לא יפרח… "עד כי יבוא שילה" – עד שיחרב משכן שילה.
"יבא" לשון חרבן "כמו לא יבוא עוד שמשך" והכי פרושו: לא יפרח ולא ינץ מלך
ביהודה עד כי יטש משכן שילה, וכן הוא אומר: "ויטש משכן שילה", וסמיך לייה
."ודבע דודב רחביו"

וכן כתב רבנו בחיי שם:

"עד כי יבוא שילה" – עד אשר יחרב משכן שילה, והוא מלשון כי בא השמש וכן מצינו
שטיו :דוד רמאש אוהו .הליש ברחש דע הדוהיל תוכלמה התייה אלש בותכב שרופמ
משכן שילה אהל שיכן באדם, וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר, ויבחר את
שבט יהודה את הר ציון אשר אהב, ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן. שהרי
.דודל וחשמו איבנה לאומש אב הליש ברחנש רחא


וראה זה פלא, הפלשתים אשר לקחו משילה בשבי את ארון ה' עזו ותפארתו, והחזיקוהו שבעה
חדשים כנגד שבע כבשות הצאן שנתן אברהם לאבימלך, הם החזירו אותו לתחום שבט
ושם הוא חיכה עשרים שנה עד שדוד המלך העלה אותו לירושלים אל מקום משכנו (21)הדוהי
הקבוע. נמצנו למדים מכאן, ששבועתו של אברהם סייעה בעקיפין לבחירת הר ציון ולמשיחתו
של דוד, הרועה השביעי למלך על ישראל. וכל אלו מנפלאות תמים דעים.


:תורעה



הם ההפך הגמור מהאורים ותומים המעטרים את הכהן הגדול הנכנס ויוצא בבית ה' ושדוד
.1

המלך לא הרים את ידו ואת רגלו מבלי להידרש להם.

רוזח


.דועו היעשי ונבר ,ג"בלר ,ק"דר ,י"שר ישורפב .ה ,ב לאומש האר
.2
רוזח


ראה ספורנו בראשית כז,לג.: קרא את הבאר שבעה מפני שהיה מקום שביעי שבו חפרו באר.
.3

ג' של אברהם שסתמו פלשתים….וג' של יצחק שהן עשק, שטנה ורחובות וזה היה השביעי
.העבש והוארקש
רוזח


נצי"ב בראשית יב,א. וראה בראב"ע, ספורנו, ואור החיים פרושים נוספים לביטוי "אל הארץ
.4

אשר אראך".
רוזח


הרמב"ן שם האריך בהסבר ענין הבארות כרומזות אל בתי המקדש, שהרי לא בכדי מאריכה
.5

.תוראבה ירופיסב הרותה
רוזח


יש להניח שמספרים אלו אינם מקריים והם משתלבים בסוד השבעה והשבועה. על הקשר
.6

שבין שבועה לשבעה כתב החינוך במצווה של: וכמו כן כן נמצא כריתת ברית שהוא דבר
שנעשה לקיום, ענין על חשבון שבעה, כמו שכתוב כי שבע כבשות תקח מידי, וכמו כן לשון
שבועה מתורגם קיום, אמרו חכמים שהוא נגזר מלשון שבעה…
רוזח


על הבאר שהגיע אליה יעקב תיכף אחרי עזבו את בית-אל נדרש בזהר: "בוא וראה באר זו ז'
.7

פעמים נכתבה בפרשה הזאת, לפי שהוא רמז על שבע (מידת המלכות) וכך נקראת באר שבע.
שכתוב: "וירא והנה באר בשדה", "כי מן הבאר ההיא", "והאבן גדולה על פי הבאר", "וגללו
את האבן מעל פי הבאר", "והשיבו את האבן על פי הבאר", "עד אשר יאספו כל העדרים וגללו
את האבן מעל פי הבאר", "ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר". הרי שבע פעמים .
רוזח


חזון זה יתממש כאשר מקום זה לא יהיה בבחינת "הר" ולא בבחינת "שדה" אלא בבחינת
.8

"בית", כפי שדרשו חז"ל בפסחים. זה התרחש בתקופת שלמה כשהבית היה בנוי לתפארה
ויתחדש בבנין הבית במהרה בימינו.
רוזח


עד שמשון הייתה המלחמה בפלשתים אסורה בגלל השבועה שנאמר: "והוא יחל להושיע את
.9

ישראל מיד פלשתים" – אמר רבי חמא ברבי חנינא הוחלה שבועתו של אבימלך דכתיב: אם
.(:ט הטוס) .ידכנלו ינינלו יל רקשת
רוזח


למרות שישראל ביקשו מלך כנגד האיום של נחש העמוני, הרי ייעודו העיקרי של שאול היה
.10

נגד פלשתים כמו שאמר ה' לשמואל: "מחר אשלח אליך יש מארץ בנימין ומשחתו לנגיד על
עמי ישראל והושיע את עמי מיד פלשתים" (שמואל א ט,טז) .
רוזח


ייעודו העיקרי של דוד היה להושיע את ישראל מיד פלשתים כפי שאמר אבנר: ועתה עשו
.11

כי ה' אמר על דוד לאמר ביד דוד הושיע את את עמי מיד פלשתים ומיד כל איביהם (שמ' ב
.(חי,ג
רוזח


יש מפרשים (דעת מקרא) שהביא את ראשו לאותו חלק שנכבש ע"י שבט יהודה (שופטים א
.12

ח), אך זה דחוק שהרי אזור זה נשרף ולא הייתה שם התיישבות. רד"ק כתב שהכוונה לעיר
.בנ
רוזח


לעומת שאול שלא דרש בה' ואמר לכהן אסף ידיך. רק מי שצמוד לאורים ולתומים לחלוטין,
.13

יוכל להסיר את העיוורים והפסחים.
רוזח


ראה רש"י דברים יב,יז, שציין מקום זה כמקור לשבועת אברהם שבגללה לא יכלו לכבש את
.14

.םילשורי
רוזח


בפרקי רבי אליעזר לו' כתוב שאבני המזבח נעשו לאבן אחת והיא אבן השתיה.
.15
רוזח


יש תשובות נוספות כגון:
.16

א. דוד הקדים בניית ביתו לבנין הבית על כן נמנע ממנו לבנות את בית ה' (פסיקתא רבתי ב).
ב. אילו דוד היה בונה את הבית הוא לא היה חרב לעולם, ואם ישראל יחטאו חלילה לא יוכל ה'
לכלות חמתו בבית ויפגע בהם (שם. שוחר טוב סב').
ג. בדברי הימים כתוב שדוד לא בנה את הבית משום שהיה איש מלחמות ושפך דמים רבים לפני
ה', ואילו הבית הוא סמל השלום והמנוחה.
רוזח


היה בן 12במלכו, לפי סדר עולם רבה יד, וכן פירש רש"י מלכים א ג,ז. אולם יש דעות
.17

שהיה בן שש עשרה שנים וי"א שהיה בן עשרים.
רוזח


מדרש ויכולו ג: לפי שדוד נשא את אביגיל אחרי מות נבל, והיו חושדין אותו הבן שהוא בן
.18

של נבל, לכך קראו אותו שני שמות כלאב-כולו אב, דניאל- דנו א-ל.
רוזח


כשמה כן הייתה בת שבע שנים כשלקחה דוד (סנהדרין סט:)
.19

ושלמה הוא בנו השביעי של דוד בהתאם לפרושו של הרד"ק (דברי הימים א, ג,ה). כמו דוד
כך גם שלמה מגיע אל מלכותו בסוד השבועה והשבעה כי דוד נשבע לבת שבע ששלמה בנה
ימלך אחריו והוא ישב על כסא ה'.
רוזח


אכן חז"ל (בראשית רבה נד) ביקרו את שבועתו של אברהם ואמרו שבגללה חרבו שבעה
.20

משכנות ונהרגו שבעה צדיקים ביניהם שמשון, שאול ושלשת בניו, וארון ה' נשבה בידי
פלשתים שבעה חדשים. והרשב"ם כתב שעקדת יצחק הייתה עונש על מעשה זה.
רוזח


כך לפחות סבר דוד, ועל כן העלה את ארון ה' מקרית יערים לירושלים בעגלה חדשה כהמשך
.21

לעלייתו משדה פלישתים בעגלה חדשה (ראה אליהו רבה לא) בנקודה זו טעה דוד, כי בפעל
הגיע ארון ה' לבית עמינדב שבגבעת בנימין, והסבתו לעיר דוד שבתחום יהודה הוא בבחינת
מסע חדש ומצריך מסע בכתף. לכן החל הבקר לשמט את הארון בגורן נכון, שהוא גורן ארונה
לדעת חלק מהמפרש"ים, כי משם והלאה מתחיל מסע חדש כשהארון עובר מנחלת בנימין
לנחלת יהודה (ראה במדבר רבה ד, שבית עמינדב היה בנחלת בנימין ודוד ניסה לטשטש דבר
.(הז
רוזח