"דבר
א–להים
לי
אליך"
– לפשר
פרשת
אהוד¹

אבינועם ביר^*

מעליות כו,
תשס"ו עמוד 95

א.
מבוא

ב.
שאלות

ג.
סיפור אהוד

ד.
ההבנה העולה מצורת הביטוי של הסיפורת המקראית

1. המבנה הכיאסטי

2. ראשי הפרקים של המבנה

3. שדות סמנטיים

4. מילה מנחה

ה.
סיכום

א.
מבוא

סיפור אהוד בן גרא,
המופיע בשופטים פרק ג,
מתאר כיצד נושעו ישראל מיד מואב.
ישועה זו צמחה עם הריגת עגלון מלך מואב,
אשר בוצעה על–ידי אהוד.
פעולתו זו של אהוד,
מכילה פרטים רבים היוצרים מהלך מורכב.
משמעותו של מהלך זה יכולה להתפרש בשני אופנים:

מחד גיסא,
ניתן לראות במוקדו התערבות אלוהית–ניסית המסייעת לאהוד לבצע פעולה מורכבת,
על–ידי התרחשות של ניסים רבים השזורים ברצף האירועים.

מאידך גיסא,
ניתן לראות במוקדו פעולה הנובעת מתכנון טקטי יסודי,
שבמרכזה יוזמה אנושית.

הכלי יקר (שופטים ג,
כ"א),
בפירושו לספר שופטים,
נוקט את האפשרות הראשונה:

ומה שאמר "ויבא גם הנצב"
כאלו הגיד חסד ה'
שאהוד לא עשה כי אם ההתחלה והשי"ת אתו שהחרב בא מאליו,
זהו שאמר "ויבא גם הנצב",
והוצרך לנס זה כי החלב סגר בעד הל(ה)ב ואלו לא עזר ה'
להביא גם הנצב לא מת.
ובזה נבין עוד טעם למה שהזכיר למעלה בריא מאוד,
כי זה מתוקפו של נס,
שעם היותו שמן בתכלית והחלב יסגור בעד הל(ה)ב של החרב כי קצר הוא,
יעזור ה'
שיבוא גם הנצב אחר הלהב והוא פלא.
והראיה שהדבר נעשה בהשגחת השם יתברך שהנצב בא מעצמו,
הראיה לזה כי לא שלף החרב מבטנו ואם אהוד היה המביא,
היה הוא גם כן השולף,
אלא ודאי ויבא מאליו.

גם חוקרי מקרא בני זמננו,
כגון י'
אליצור² ומ'
גרסיאל,³
ראו את פרשת אהוד באור דומה.

לעומת פרשנות זו ניצב פירוש הרלב"ג,⁴
כפי שהביאוֹ ב"התועלות"
העולות מפרשתנו:

התועלת השישי
הוא:
שראוי
לעשות מלחמה בתחבולות יביאו הענין אל
תכלית מן הדרוש.
כל
שכן שיהיה זה ראוי,
כאשר נצחו אויבו בתחבולות להשיב מדה כנגד מדה.
וכל שכן שיחוייב זה,
כשיהיה אויבו יותר חזק ממנו.⁵

מדבריו אלו נראה שהרלב"ג בחר להדגיש דווקא את הפעילות האנושית שבסיפור,
בדומה לאפשרות השנייה שהעלנו.

במאמר זה ננסה ללכת בעקבות גישה זו.
כלומר,
לטענתנו פרשת אהוד איננה שזורה בניסים ובעשייה –לוהית,⁶
אלא מושתתת על תכנון אנושי מלא ועל הביצוע הנגזר ממנו.

מתוך עיון מדוקדק בפרשה,
ננסה להוכיח טענה זו בשני מישורים:

1. במישור התוכני–צורני ננסה להתמודד עם מספר שאלות הייחודיות לפרשה זו.

2. במישור הכתיבה הספרותית נעמוד על המבנה,
   על השדות הסמנטיים ועל המילה המנחה המתגלים בה.

ב.
שאלות

נוכל להעלות מספר קשיים ביחס לפרשת אהוד:⁷

1. דמותו של אהוד מוצגת לראשונה בפסוק ט"ו:

ויזעקו בני ישראל אל ה'
ויקם ה'
להם מושיע את אהוד בן גרא בן הימיני איש אטר יד ימינו וישלחו בני ישראל בידו מנחה לעגלון מלך מואב.

הצגה זו מעורפלת היא,
ורב בה הנסתר על הנגלה.
אין המקרא מספר לנו מהיכן הגיע אהוד וכיצד מונה לתפקידו.
שאלה זו מתחזקת מתוך השוואה להצגותיהם של שאר השופטים,
שבהן מוזכר מהיכן הם באו.⁸

2. בניגוד לקיצור בפרטים ביוגרפיים,
המקרא מאריך בפרטים רבים הקשורים לפעולת אהוד ולמות עגלון.
המקרא מספר לנו על היות אהוד איטר יד ימינו,
על גודל חרבו וצורתה ועל הירך שעליה חֲגָרָהּ.
כמו כן,
נתקל הקורא בהמשך הסיפור בתיאור מפורט של היד שבה אחז אהוד את החרב,
של חדירת החרב לגוף עגלון ותוצאותיה ושל מחשבותיהם של עבדי עגלון.
מה פשר אריכות זו ומה תורמים כל הפרטים הללו להבנת הסיפור?

3. בפרשת אהוד לא מופיע הביטוי "ותצלח עליו רוח ה'|",
אשר מצוי בפרשיות שאר השופטים בצורות שונות במעט.⁹
מדוע על אהוד אין רוח ה'
צולחת?

ג.
סיפור
אהוד

כדי להבין את הרעיונות העולים מן הסיפור ננסה לעקוב אחר רצף השתלשלות האירועים בו.
ברם,
טרם מעקב זה נציע את העיקרון המנחה,
לדעתנו,
את קו הפעולה של אהוד.

לאהוד היתה מטרה מרכזית אחת –
הריגת עגלון.
בפעולה זו ראה אהוד את המפתח האסטרטגי להצלחת המרד של ישראל במואב,
אולם גורם אחד הבדיל כחוט השערה בין הצלחה לכישלון.
גורם זה היה החשאיות.
לצורך זה חפץ אהוד להרוג את עגלון באופן שיקנה לו זמן,
אשר בו יספיק לברוח חזרה אל הר אפרים ולגייס את עמו.
כדי שהמרד כנגד מואב יפתיע את המואבים,
היה על אהוד לוודא שהידיעה על מות עגלון תגיע אל בני ישראל טרם בואה אל צבא מואב.
כך יספיקו בני ישראל להתכונן לקרב וללכוד את מעברות הירדן,
וכאשר יגיע דבר מות עגלון אל צבא מואב,
ינצלו את ההלם אשר ישרור במחנה האויב ויכוהו.
ברור היה לו שאם יתגלה דבר ההתנקשות,
ישלחו אחריו רודפים,
וכך לא יספיק לגייס צבא.
לשם כך תכנן פעולה אשר לא תעורר חשד,
אלא תיראה כתאונה.
תכנון זה מהווה,
לדעת כותב שורות אלו,
מפתח להבנת הסיפור,
ועל פרטיו ננסה לעמוד כעת.

כדי שהתכנון הנ"ל יצא לפועל,
היה על אהוד לוודא שני דברים עיקריים:

1. שאיש לא יראהו בשעת ביצוע ההתנקשות.

2. שעל גופת עגלון לא יוותרו סימני אלימות בולטים.

לצורך זה היה עליו להיוותר עם עגלון ביחידות ולהרגו באופן מחושב.
את אופן ההריגה ללא השארת עקבות השיג אהוד בדרך מקורית.
הוא הכין מראש חרב מיוחדת,
אשר תוכל להנעץ במלואה בגופו של עגלון,
ולא יוודע כי באה אל קרבו.

בעניין זה כתב הרלב"ג (ג,
ט"ז):

ועשה החרב בעלת שתי פיות כדי שתכנס בקלות מצד החדות אשר בשני צדדיה ותמית אותו תכף.
ולא היה ארוך מאד כדי שלא יוכר,
ולזה לא היה ארכה כי אם אמה ושם החרב מתחת למדיו כדי שלא יראוה.

חרבו של אהוד היתה בגדר חידוש גדול.
על–פי ממצאים ארכיאולוגיים,
בתקופת הברונזה המאוחרת ובראשית תקופת הברזל היתה החרב השלטת בכנען "חרב המגל",
אשר כשמה אכן היתה דומה למגל,
אך בניגוד לו,
פיה היה בצד הקמור החיצוני.
מצורת החרב ומשימושה נולד הביטוי "הכות לפי חרב",¹⁰
שהרי היה לה פה אחד שאיתו היכו את האויב ושסעוהו.
אהוד יצר חרב ישרה,
אשר לה פיות משני צדדיה,
וצורתה כעין פגיון.¹¹

סביר להניח שאהוד הסתמך על היות עגלון איש בריא כפי שנבאר בהמשך.

את ההזדמנות להיוותר עם עגלון ביחידות השיג אהוד בתכנית דו–שלבית:
בשלב הראשון היה עליו לרכוש את אמון עגלון ופמלייתו,
ובשלב השני היה עליו לפתות את עגלון להוציא מעל פניו את הניצבים עליהם.

שלב
א:
הכתוב מספר כי ישראל העלו מנחה לעגלון.
יתכן שהגשת המנחה היתה עניין שבשגרה (כחלק מטקסי כובש–נכבש שרווחו בעולם העתיק בצורות שונות¹²),
ויתכן שהיתה זו מחווה חד פעמית.
על כל פנים,
אהוד ניצל הזדמנות זו כדי לקנות את אמונם של עגלון ועבדיו.
הוא עמד בראש המשלחת,¹³
וכך יצר רושם של כניעה ושל השתעבדות.
רושם זה קנה את אמונם של עגלון ועבדיו והכשיר את הקרקע לביצוע השלב השני בתכנית.

שלב
ב:
לאחר הביקור עזב אהוד את הארמון יחד עם יתר משלחתו ופנה חזרה אל עבר הפסילים,¹⁴
שם נפרד מאנשיו וחזר אל עגלון יחידי.
בחזרתו יצר רושם כאילו הוא נושא מסר סודי,
שלא יכול היה למוסרו עם יתר המשלחת.
סביר להניח,
שאהוד ידע שכאשר יגיד לעגלון (שופטים ג,
ט):
"דבר סתר לי אליך המלך",
יאמר עגלון "הס"
ויוציא את עבדיו מעימו.
רצונו של עגלון בפרטיות הוא שאפשר לאהוד לבצע את תכניתו.

המקרא מתאר את ביצוע ההתנקשות כך (שם
ט"ז–כ"ג):

ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות גמד ארכה ויחגר אותה מתחת למדיו על ירך ימינו.
ויקרב את המנחה לעגלון מלך מואב ועגלון איש בריא מאד.
ויהי כאשר כלה להקריב את המנחה וישלח את העם נשאי המנחה.
והוא שב מן הפסילים אשר את הגלגל ויאמר דבר סתר לי אליך המלך ויאמר הס ויצאו.מעליו כל העמדים עליו.
ואהוד בא אליו והוא ישב בעלית המקרה אשר לו לבדו ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם.מעל הכסא.
וישלח
אהוד את יד שמאלו ויקח את החרב מעל ירך
ימינו ויתקעה בבטנו.
ויבא
גם הנצב אחר הלהב ויסגר החלב בעד הלהב כי
לא שלף החרב מבטנו ויצא הפרשדנה.
ויצא
אהוד המסדרונה ויסגר דלתות העליה בעדו
ונעל.

ננסה לעמוד על הטקטיקה שאותה נקט אהוד בביצוע ההתנקשות:¹⁵

כבר בתחילה חגר אהוד את חרבו על ירך ימינו,
כדי שלא ימצאוה אם יחפשו נשק אצל משלחת נושאי המנחה.¹⁶
לאחר רכישת האמון מצד עגלון ועבדיו פיתה אהוד את עגלון להיוותר עימו לבד בעליית המקרה.¹⁷
לאחר שפיתוי זה נחל הצלחה,
קרב אהוד אל עגלון ואמר לו (שם כ):
"דבר –להים לי אליך".
את דברי אהוד אלו נטה חלק נרחב מהפרשנים המסורתיים¹⁸ והמודרניים¹⁹ לפרש כטקטיקה שנועדה לנצל אמונה דתית של עגלון לצורך הריגתו (הוא יעמוד מתוך מתן כבוד ל–להים,
וכך יקל להורגו).
אולם פירוש זה קשה מבחינה מוסרית.
קשה להניח ששופט מישראל ישתמש בשם ה'
כדי ליצור רושם מוטעה שיאפשר הריגת אדם אחר,
מה עוד שדבר זה כלל אינו הכרחי.
לדעתנו,
יש לפרש מילים אלו באופן אחר,²⁰
לפיו במילים אלו גלומה תחושת השליחות של אהוד,
הרואה עצמו כמיישם דבר ה'
בעולם.²¹

לאחר תקיעת החרב מספר לנו התנ"ך מדוע היא לא השאירה סימנים בולטים,
שהרי השומנים הרבים של עגלון כיסוהָ ומנעו מהדם לפרוץ החוצה.
לאחר תקיעת החרב נאמר "ויצא הפרשדנה".²²
פרט זה תורם לרושם האמור להיווצר אצל עבדי המלך המחכים מעבר לדלת,
רושם האומר שמלכם מסיך את רגליו.²³
תורמת לכך גם העובדה שאהוד דאג לנעול את דלתות החדר.

לאחר דקירת עגלון יצא אהוד לתומו (שהרי יעבור עוד זמן עד שיתגלה דבר ההתנקשות,
והתנהגות חפוזה תעורר חשדות),
והלך להנהיג את המרד.
עבדי עגלון המתינו עד אשר יסיים מלכם להסיך רגליו,
וכשהחלו לחשוד במשהו ופרצו לחדרו,
גילו את גופתו.
מן הסתם סברו שמדובר במוות טבעי,
שהרי על הגופה לא נמצאו סימנים בולטים למוות אלים (אולי הפרשדונה גרם להם לחשוב שמלכם מת מחולי מעיים).
רק בעת הכנת הגופה לקבורה התגלתה,
לחרדתם,
העובדה שמלכם נרצח.
הם קמו להזעיק את הצבא,
אך עד אז כבר הספיק אהוד לארגן צבא ולפתוח במרד.

אם כן,
ריבוי הפרטים נועד להראות לנו כיצד תכנן אהוד תכנית פעולה מפורטת,
אשר תיתן בידו זמן לארגן צבא ולפתוח במרד טרם יתגלה דבר הרצח.²⁴
כל פרט ופרט שאותו מוסר התנ"ך,
מלמדנו על מורכבות ההתנקשות ועל גודל פעולתו של השופט אשר ביוזמתו ובמעשיו הביא תשועה גדולה לעמו.
דווקא ריבוי הפרטים מראה שאהוד לא הותיר מקום ליד המקרה ודאג לאטום כל פירצה בתכניתו.

כזכור,
הצגנו לעיל את השאלה:
מדוע על אהוד,
בניגוד לשאר השופטים,
לא נאמר שצלחה רוח ה'?
לצורך מתן תשובה לכך,
נעמוד תחילה על משמעות הביטוי "ותצלח עליו רוח ה'|".
הרמב"ם במורה נבוכים (ב,
מ"ה)
מפרש כך:

הראשונה בדרגות הנבואה היא שמלווה את האדם סיוע –להי המניע אותו וממריץ אותו למעשה טוב גדול בעל ערך,
כגון לחלץ ציבור של אנשים מעולים מידי ציבור של אנשים רעים,
או לחלץ אדם מעולה גדול או להשפיע טובה על אנשים רבים.
והוא ירגיש בנפשו מניע ודחף לפעול.
זה קרוי רוח ה',
ועל האדם שמלווה אותו מצב זה אומרים צלחה עליו רוח ה'.
תכלית הכוח הזה לעורר את הזוכה לסעד –להי הזה למעשה מסוים…
להושיע העשוק.

לעניות דעתי,
מתפרשים דברי הרמב"ם כך:
רוח ה'
הינה עזר–להי החל על האדם ומעוררו ומסייעו לעשות מעשה מסויים,
גדול ובעל ערך הדורש אומץ בלתי שגרתי,
לשם עשיית טובה גדולה.

בניגוד לכך,
אף שגם מעשהו של אהוד דרש ללא ספק אומץ רב,
לא נזכרת לשון זו אצל אהוד.
לפי דברינו אפשר שהסיבה לכך נעוצה בשוני עליו אנו מצביעים.
כאמור,
אהוד נקט טקטיקה שקולה ומבוקרת,
בעוד שרוח ה'
צולחת רק בעת עשיית מעשים נשגבים במיוחד,
בהם מקומו של התיכנון משני.
אי צליחת רוח ה'
מציגה את מעשה אהוד כמעשה המתוכנן לכל פרטיו,
אשר ביצועו נעשה תוך קור רוח ושיקול דעת מבוקר.

לאחר שעמדנו על כך שהתנ"ך מדגיש את התכנון שמאחורי כל פרט בפעולת אהוד,
יקל עלינו להבין את הדגשת איפיונו היחודי (שופטים ג,
ט"ו)
– "איש אטר יד ימינו".
על השאלה מהי אותה איטרות ניתנו שתי תשובות עיקריות:

1. אדם שמאלי.²⁵

2. לוחם המאומן בשתי ידיו.²⁶

המונח "אטר יד ימינו"
מופיע בתנ"ך פעם נוספת,
גם הוא ביחס לשבט בנימין:

שבע מאות איש בחור אטר יד ימינו כל זה קלע באבן אל השערה ולא יחטא.²⁷

ממקור זה נראה שהמונח איטר יד ימינו מזוהה עם יכולת לחימה ייחודית.
גם מלשון איטר נראה יותר לפרש כפירוש השני,
שהרי איטר הינו מוקף יד ימין,
מכל צד יש לו יד ימין.²⁸
אם כן,
אנו רואים שהעובדה שאהוד אימן את ידו השמאלית וחיזקה מהווה חלק אינטגרלי מהצגת דמותו של אהוד.
עובדה זו,
שאותה בוחר התנ"ך להדגיש,
מהווה תימצות לדמותו ולפועלו,
שבו הוא לוקח את גורל עמו לידיו,
מכשיר את גופו ונפשו לפעולה ויוצא להושיע את ישראל מיד צורריו.

לאחר שביארנו את הצורך בריבוי הפרטים הטכניים לשם הדגשת תכניתו המחושבת והמדוקדקת של אהוד,
נוכל לשאול מה רצה הכתוב ללמדנו על ידי הדגשה זו.
לדעתנו,
נראה לומר שהסיפור מדגיש באופן חד משמעי כיצד צמחה תשועת ישראל ללא ניסים,
אלא מתוך פעולה ותכנון אנושיים.

אולי הבנה זו אף נותנת בידינו תשובה לשאלה שהעלינו:
מדוע חיסר התנ"ך פרטים ביוגרפיים אודות אהוד?
מכיוון שאהוד פעל מיוזמתו להצלת עם ישראל בכללותו,
הוא נתפס כשליח לאומי,
ועל כן אין מסופר על דמותו ועל מקומו.
אהוד משמש מודל לשליח של כלל ישראל²⁹ וככזה,
הכרת אישיותו הפרטית אינה רלוונטית.

ד.
ההבנה
העולה מצורת הביטוי של הסיפורת המקראית

לאחר שעמדנו על המסר העולה מסיפור אהוד,
ננסה לנתחו ולהתחקות אחר המסרים העולים מאמצעי הביטוי הספרותיים הנקוטים בו.
תחילה נבחן את מבנה הסיפור.

בסיפור אהוד ישנם 19
פסוקים (ג',
י"ב –
ל),
אשר ערוכים במבנה כיאסטי³⁰ (מבנה קדקודי).
תחילה נפרוס את המבנה הכיאסטי לפי פסוקים.
לאחר מכן נפרוס את המבנה לפי נושאי הַפְּסָקוֹת והשיקולים שעל פיהם חילקנו את פסוקי הסיפור.

1. המבנה הכיאסטי

(י"ב)
ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה'
ויחזק ה'
את עגלון מלך מואב על.ישראל על כי עשו את הרע בעיני ה'.
(י"ג)
ויאסף
אליו את בני עמון ועמלק וילך ויך את ישראל
ויירשו את עיר התמרים.
(י"ד)
ויעבדו
בני ישראל את עגלון מלך מואב שמונה עשרה
שנה.

(ט"ו)
ויזעקו
בני ישראל אל ה'
ויקם
ה'
להם
מושיע את אהוד בן גרא בן הימיני איש אטר
יד.ימינו
וישלחו בני ישראל בידו מנחה לעגלון מלך
מואב.
(ט"ז)
ויעש
לו אהוד חרב ולה שני פיות גמד ארכה ויחגר
אותה מתחת למדיו על ירך ימינו.

(י"ז)
ויקרב
את המנחה לעגלון מלך מואב ועגלון איש בריא
מאד.
(י"ח)
ויהי
כאשר כלה להקריב את המנחה וישלח את העם
נשאי המנחה.
(י"ט)
והוא
שב מן הפסילים אשר את הגלגל ויאמר דבר סתר
לי אליך המלך ויאמר הס ויצאו.מעליו
כל העמדים עליו.

(כ)
ואהוד בא אליו והוא ישב בעלית המקרה אשר לו לבדו ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם.מעל הכסא.

(כ"א)
וישלח
אהוד את יד שמאלו ויקח את החרב מעל ירך
ימינו ויתקעה בבטנו.

(כ"ב)
ויבא גם הנצב אחר הלהב ויסגר החלב בעד הלהב כי לא שלף החרב מבטנו ויצא הפרשדנה.

(כ"ג)
ויצא
אהוד המסדרונה ויסגר דלתות העליה בעדו
ונעל.
(כ"ד)
והוא
יצא ועבדיו באו ויראו והנה דלתות העליה
נעלות ויאמרו אך מסיך הוא את רגליו.בחדר
המקרה.
(כ"ה)
ויחילו
עד בוש והנה איננו פתח דלתות העליה ויקחו
את המפתח ויפתחו והנה אדניהם נפל ארצה
מת.

(כ"ו)
ואהוד
נמלט עד התמהמהם והוא עבר את הפסילים
וימלט השעירתה.
(כ"ז)
ויהי
בבואו ויתקע בשופר בהר אפרים וירדו עמו
בני ישראל מן ההר והוא לפניהם.

(כ"ח)
ויאמר
אלהם רדפו אחרי כי נתן ה'
את
איביכם את מואב בידכם וירדו אחריו.וילכדו
את מעברות הירדן למואב ולא נתנו איש לעבר.
(כ"ט)
ויכו
את מואב בעת ההיא כעשרת אלפים איש כל שמן
וכל איש חיל ולא נמלט.איש.
(ל)
ותכנע
מואב ביום ההוא תחת יד ישראל ותשקט הארץ
שמונים שנה.

2. ראשי הפרקים של המבנה

י"ב – י"ד:
מואב מכים בישראל

(הקדמה:
מצב מדיני)

ט"ו–ט"ז:
הליכה לעגלון תוך הכנה למתקפה פרטית

(מיקום:
עבר הירדן המערבי.
משתתפים:
בני ישראל,
אהוד)

י"ז–י"ט:
כניסה לעגלון בהטעיה

(מיקום:
ארמון עגלון.
משתתפים:
אהוד ופמלייתו,
עגלון,
עבדים)

(כ:
"תפיסת העולם של אהוד"³¹)

כ
–
כ"ב.
הריגת
עגלון

(מיקום:
חדר המקרה.
משתתפים:
אהוד,
עגלון)

(כ"ב:
"תפיסת העולם של עגלון")

כ"ג – כ"ה.
יציאה מעגלון בהטעיה

(מיקום:
ארמון עגלון.
משתתפים:
אהוד,
עבדים)

כ"ו – כ"ז.
הליכה מעגלון תוך הכנה למלחמה כללית

(מיקום:
עבר הירדן המערבי.
משתתפים:
אהוד,
בני ישראל)

כ"ח–ל:
ישראל מכים במואב³²

(סיכום:
מצב מדיני חדש)

במבנה הכיאסטי,
לרוב הפסוק הניצב במרכז נושא את המסר העיקרי הנשקף מן הכתוב.
בסיפור אהוד מהווה פסוק כ"א ("וישלח אהוד את יד שמאלו ויקח את החרב מעל ירך ימינו ויתקעה בבטנו")
את מרכז הסיפור,
ועלינו להבין מדוע.

בפשטות נוכל לומר שפסוק זה מהווה נקודת מהפך בעלילה,
שהרי מעול השיעבוד המואבי שבו נפתח הסיפור,
הופך ישראל לעם חופשי בארצו.
במהפך זה רואה המקרא את מרכז הסיפור,
ועל כן הפסוק המרכזי מספר אודות הרגע שבו הוא חל.
נוכל אף לומר שהפסוק נושא בחובו את שיא הדרמתיות,
שהרי כל מחצית הסיפור הראשונה שואפת לעבר אותה הפעולה וכל המחצית השניה נובעת ממנה.
פעולת אהוד המסופרת מהווה את גולת הכותרת במרד כנגד המדיינים,
וכך גם בהתפתחות הדרמה.

אולם בפסוק ישנו דבר חשוב נוסף,
השופך אור על הסיפור כולו.

פסוק כ"א מרבה לציין איברי גוף:
יד,
ירך ובטן.
תיאור איברים אלו,
מלבד היותו עובדתי,
גונז בחובו את המסר המרכזי.
היד הינה איבר גוף המייצג כוח,
ובעזרתה פועל האדם ומשפיע על המציאות.
במקומות שונים בתנ"ך מציינת היד פעולה ועשייה כוחנית,³³
וכך יש לראות גם את ה'יד'
שבסיפורנו.
גם הירך הינה איבר גוף,
אשר כמו היד מייצג רעיונות אלו.³⁴

בניגוד ליד ולירך,
המייצגות כוח ופעולה,
אנו מוצאים את הבטן.
הבטן הינה האיזור החשוף והרגיש ביותר המצוי בגוף האדם.
הבטן מסמלת את החולשה,
את הפגיעות ואת חוסר היכולת האנושית.³⁵
דבר זה מקבל חיזוק מכך שבמרכז הסיפור מודגשת העשייה האנושית –
"וישלח אהוד…
ויקח את החרב…
ויתקעה בבטנו".
נמצא שבפסוק זה מתגלה הרעיון השזור כחוט השני בסיפור כולו,
והוא מרכזיותה של הפעולה האנושית.

לאחר שעמדנו על המסר העולה מהפסוק המרכזי בסיפורנו,
נוכל לפנות ולהתבונן במבנה בשלמותו.
מתוך התבוננות זו נראה כיצד גם בשאר התקבולות ישנו דגש על הפעולה האנושית מצדדים שונים.

התקבולת הראשונה בסיפור היא בין פסוקים י"ב–י"ד לפסוקים כ"ח–ל ("מואב מכים בישראל"
מול "ישראל מכים במואב").
בתקבולת זו אנו רואים מהפך החל ביחסי מואב–ישראל,
עת משעבוד למואב בראשונה,
מתהפך הגלגל ומואב נכנעים תחת יד ישראל.
הקבלה זו נועדה להראות עד כמה יכולה פעילותו של האדם לשנות את הלך הדברים.
הניגודיות הבולטת שבין הפתיחה לסיום ("ויך
את ישראל"
– "ויכו
את מואב"),
ממחישה
רעיון זה בצורה החזקה ביותר.

התקבולת השנייה בסיפור היא בין פסוקים ט"ו–ט"ז לפסוקים כ"ו–כ"ז ("הליכה לעגלון תוך הכנה למלחמה פרטית"
מול "הליכה מעגלון תוך הכנה למלחמה כללית").
בהקבלה זו,
לבד מהליכת אהוד לכיוונים שונים,
מצויות שתי צורות פעולה אנושיות המתגלמות במציאות:
פועל היחיד ופועל הכלל.

בפסוקים ט"ו–ט"ז מסופר כיצד התכונן אהוד לביצוע פעולת התנקשות יחידאית,
אשר היוותה את גולת הכותרת במרד נגד מואב.
לאחר שצלחה פעולה זו,
בפסוקים כ"ו–כ"ח מסופר כיצד הזעיק אהוד את בני ישראל לדגל המרד.
הוא הנהיג את העם,
עת ירדו הם מהר אפרים אל מעברות הירדן במטרה ללוכדן.
כאן מתבצעת הכנה לפעולה כללית של כל עם ישראל,
במטרה להכות את צבא מואב.
ההקבלה בין פעולת היחיד לפעולת הכלל נועדה להציג שתי צורות פעולה המשלימות זו את זו.

התקבולת השלישית בסיפור היא בין פסוקים י"ז–י"ט,
לפסוקים כ"ג–כ"ה ("כניסה לעגלון בהטעיה"
מול "יציאה מעגלון בהטעיה").
אנו רואים כיצד מציב הכתוב זו מול זו את כניסת אהוד לעגלון ואת יציאתו הימנו.
מתוך השוואה זו נראה שיציאת אהוד היתה ככניסתו,
דהיינו חלק ממהלך מחושב הנכלל בתוכניתו הכללית.
הוא לא בנה תוכנית אשר תאפשר את חיסול עגלון ותו לא,
אלא אף תכנן דרך יציאה אשר לא תעורר חשד ותאפשר לו להכין את עמו לקרב.
גם לכידת מעברות הירדן עשוייה להעיד על תכנון טקטי כולל.³⁶
מתוך ההקבלה מתגלית תוכנית אהוד כמתוכננת בשלמות על פרטיה ודקדוקיה.

משני צידי הפסוק המרכזי ניצבים פסוק כ ופסוק כ"ב אשר אותם הגדרנו כ"תפיסת העולם של אהוד"
ו"תפיסת העולם של עגלון",
ובהם מוסיף התנ"ך נדבך נוסף למסר העולה מהסיפור.

בפסוק כ"ב אנו מתודעים לתפיסת העולם של עגלון.
את עגלון מתאר התנ"ך כ"איש בריא מאד",³⁷
ארמונו מצטייר כגדול³⁸ ומסופר על מנחות שאותן מעלות לו הארצות הכבושות.³⁹
מתוך פרטים אלה מצטייר עגלון כמלך עב כרס,
היושב בארמון מפואר אליו באים שליטים נכבשים ובידם מנחות,
תיאור האופייני למלכים בני תקופה זו.

עגלון מנצל את גופו ואת כוחו לצורך סיפוק הנאות חומריות.
כנגד תפיסת עולם זו יוצא התנ"ך ומציג לנו בצורה גרוטסקית ובוטה את הגועל הטמון בה ("ויסגר החלב…
ויצא הפרשדנה").
אמונה זו היתה לעגלון לרועץ ובעזרתה הרגו אהוד.
אהוד הפועל בכוחו הפיזי כשדבר ה'
נישא בפיו,
מנצל את חומריות עגלון והורג אותו בעזרתה.
הוא נכנס לארמונו של עגלון כחלק ממשלחת נושאי מנחה,
וכך קיבל אפשרות לחקור את צפונותיו.
כך אף רכש את אמונו של עגלון,
דבר שאיפשר לו להיכנס עמו להסתודדות פרטית – תאוותו של עגלון למנחות מופנית לרעתו.
גם הימלטותו של אהוד מבוססת על כך שעגלון ישב בארמון גדול ומסועף,
דבר אשר איפשר לו ליצור חוסר ידיעה אצל עבדי עגלון בנוגע למצב מלכם.
אף חלבי עגלון הופנו כנגדו ומנעו מעבדיו לגלות את דבר הירצחו בשלב מוקדם.
באופן סמלי,
תפיסת עולמו של עגלון מבוטאת בשמו.
השם עגלון מעלה אצל הקורא קונוטציה של עגל בריא המבלה יומו באכילה וברביצה חסרת מעש,
תכונות המביעות את היחס אל נושא השם.⁴⁰

כנגד תפיסת העולם של עגלון,
אנו מתוודעים בפסוק כב לתפיסת העולם של אהוד.
אהוד פיתח את ידו השמאלית ורכש יכולות לחימה גבוהות.
הוא עשה זאת למטרות נעלות ובשמן פעל –
"דבר –להים לי אליך".
את יכולותיו הפיזיות ניצל אהוד לפעול בשליחות ה'
ולהושיע את עמו מיד צר.

זה מול זה ניצבים סביב מרכז הסיפור אהוד ועגלון ומציגים לנו שתי תפיסות עולם המלוות את מסרו העיקרי של הסיפור.
מצד אחד אנו רואים את דמות אהוד המפתחת את כוחה להוציא לפועל את דבר ה'
בעולם,
ומצד שני אנו רואים את דמותו של עגלון המשתמשת בכוחה לרדיפת הנאות גוף חומריות.
במרכז הסיפור אנו רואים כיצד מנצל אהוד את כוחו ופועל בו כנגד עגלון,
תוך ניצול חולשותיו ותאוותיו להנאות הגוף.
ניגודיות זו מלמדת אתנו כי הכוח והאפשרות לפעול בעולם הזה ניתנו לאדם,
ועליו מוטלת החובה לנצלם.
בידו אף נתונה הבחירה כיצד לעשות זאת ולשם מה.

3.
שדות
סמנטיים

כזכור,
כבר התייחסנו לשימוש הרב בשמות איברי גוף,
אך כעת נציג טיעון כללי יותר.
בפסוקי הסיפור נוקט המקרא אחד עשר איזכורים שונים של איברי גוף.⁴¹
איזכורים אלו אינם פרופורציונליים להיקף הסיפור ואומרים דרשני.
לאחר שעמדנו על מסר הסיפור נוכל להבין תופעה זו על נקלה.
ריבוי זה יוצר שדה סמנטי של איברי גוף⁴² המזכירים לנו שבסיפור זה האדם ניצב במרכז והוא הפועל במציאות תוך ניצול גופו וכוחו.
יתכן שגם המילה 'איש',
המופיעה בסיפור שש פעמים,
מטרתה לחדד מסר זה.

4. מילה מנחה

גם העמידה על המילה המנחה בסיפור מחזקת את המסר העולה ממנו.
בסיפור זה אנו נתקלים בשתי מלים מנחות,
אשר כל אחת מהן מופיעה שבע פעמים.

המלה המנחה הראשונה היא שמו של השופט גיבור הסיפור –
אהוד.
במילה זו מטיל הסיפור את כובד התנהלות הדברים על הגיבור האנושי,
הפועל בתוך מסגרת המציאות.
מילה זו פרוסה על פני הסיפור באופן שווה.
במחציתו הראשונה אנו נתקלים בשתי הופעות שלה (בפסקה 2
(פסוקים ט"ו–ט"ז))
וגם במחציתו השנייה היא מופיעה בתדירות זהה (בפסקאות 5
(פסוקים כ"ג–כ"ה)
ו 6
(פסוקים כ"ו–כ"ז)).
הקבלה זו בין שתי מחציות הסיפור מחזקת את הטענה,
שפעולת אהוד במחצית הסיפור השנייה היתה מתוכננת כפעולתו במחצית הסיפור הראשונה.

את שלוש ההופעות הנותרות של המילה "אהוד"
אנו מוצאים בפסקה המרכזית –
הריגת עגלון.
דווקא ריבויה של מילה זו בפסקה זו מעיד על מרכזיותה של פעולת אהוד.

המלה המנחה השנייה היא שם ה'.
הוא מופיע שש פעמים בשם הויה ופעם אחת בשם –להים.⁴³
שם ה'
פרוס על פני הסיפור באופן הבא:
בפסקה 1
(פסוקים י"ב–י"ד)
שלוש פעמים ובפסקה 2
(פסוקים ט"ו–ט"ז)
פעמיים.
בפסקאות 4
(פסוקים כ–כ"ב)
ו 7
(פסוקים כ"ח–ל)
אחת לפסקה.
בחמש הופעותיו הראשונות שם זה נאמר בפי המספר המקראי,
ואילו בשתי הופעותיו האחרונות הוא נאמר בפי אהוד.
יש לשים לב לכך שחמש ההופעות הראשונות קודמות לתיאור התשועה מתחת ידי מואב (המשתרעת על פני רוב סיפורנו).

חלוקה לא פרופורציונלית זו נועדה לפרוס בפני הקורא את המצע עליו מושתתת הפעולה האנושית בסיפור –
תחושת השליחות לדבר ה'.
אמנם אהוד פעל בכוחות עצמו,
אך הוא ראה עצמו כשליח ה'
המגשים את דברו בעולם.
ראייתו זו מוצגת בפני הקורא כבר בהחילו בקריאת הסיפור.
ההוכחה לכך שאהוד פעל מתוך תחושה זו מצוייה בשתי ההופעות האחרונות של המילה המנחה,
אשר נאמרות
בפי אהוד כהקדמה לפעולה.
בפסוק
כ פונה הוא לעגלון:
"דבר
–להים
לי אליך",
ולאחריו
בפסוק כ"א:
"וישלח
אהוד את יד שמאלו ויקח את החרב מעל ירך
ימינו ויתקעה בבטנו".
בפסוק
כ"ח
הוא אומר לעמו:
"רדפו
אחרי כי נתן ה'
את
איביכם את מואב בידכם",
כהקדמה
ל"וירדו
אחריו.וילכדו
את מעברות הירדן למואב ולא נתנו איש לעבר".
פעמיים
מדגיש אהוד שפעולותיו נעשות בדבר ה',
ואף
את הצלחתן מייחס הוא לשליחות זו.

במקביל לרובד הפעולה האנושי שבו פועל האדם תוך נטילת גורלו לידיו,
מציג בפנינו הסיפור רובד נוסף.
הפתיחה:
"ויחזק ה'|",⁴⁴
"ויקם ה'|",⁴⁵
חושפת בפנינו רובד פעולה,
אשר בו מנהל הקב"ה את המציאות.
עצם מציאות שם ה'
ברקע קריאת הסיפור והיותו המילה המנחה בו,
מדגישה את השגחת ה'
הניצבת ברקע הפעולה האנושית.

ברם,
למרות השגחה זו מלמד אותנו הסיפור כי על האדם לפעול ללא היסמכות עליה,
אלא תוך שאיבת הכוחות ממנה.
אהוד אינו מחכה לניסים,
אלא פועל בכל כוחו,
כאשר שם ה'
שבשמו הוא פועל נישא בפיו.
אהוד ופעולתו מהווים מודל המציג את מהלך הפעולה האנושי האידיאלי.
שוב ושוב מזכיר הסיפור כי אל לו לאדם לקוות לניסים ולהסתמך עליהם,
אלא לקחת את גורלו בידיו ולפעול לשינוי המציאות ותיקונה בכוחו הוא.
התערבות גלויה מצד הקב"ה בעולם אינה מעידה בהכרח על התנהלות חיובית של מהלך הדברים,
כי בראש ובראשונה ראוי שהאדם ינסה לפעול בעצמו ככל יכולתו.
שם ה'
הניצב ברקע הסיפור ומהדהד באוזנינו,
משלים את המסר ומזכיר לנו שאמנם האדם הוא הפועל המורגש במציאות,
אך הקב"ה ניצב ברקע ומשגיח על התנהלותה.
על האדם לפעול במציאות מתוך אמונה ובטחון שהקב"ה יפעל כטוב בעיניו,
אך אל לה לאמונה זו לפגוע בשיקוליו ובפועלו אפילו במעט.

מסר זה היטיב לבטא הרב קוק:⁴⁶

האדם הוא מתגדל לפי ערך רוב פעולותיו לטובה,
וכל מה שהוא בהם משולל מפעולה אם מגיעה לו טובה על זה האופן הוא מתקטן,
כי הנס והטבע שניהם מעשי ה'
המה.
אמנם הנס יבא בהכרח כשאין האדם יכול להיות פועל,
אם כן זהו אות כבר על קטנותו.
והטבע הוא מעשה ד'
עם האדם עצמו,
כי כל מה שהאדם עושה הלא הוא גם כן מעשה ה',
ואין הפרש בין אם יהיו האמצעיים כוחות המציאות או זריזות האדם,
שכלו וחפצו,
כשהוא גם כן משתמש בהם,
הוא גם כן חלק מהמציאות שהיא כולה מעשי ה',
"גם כל מעשינו פעלת לנו".
אלא שבהיותו פועל הוא מתגדל גם כן מצד פרטיותו,
ובהיותו נפעל הוא מתקטן,
חי חיים של קבלה,
לא של השפעה.
וראוי לאדם לאהוב חיי השפעה,
שהם חיי פעולה,
שהוא חפץ ד'
היותר עליון,
הרוצה בשלמות היותר עליונה של בריותיו…

ה.
סיכום

את השתלשלות פרשת אהוד תפסו הפרשנים בכמה אופנים.
חלקם ראו בה מהלך ניסי וחלקם ראו בה מהלך אנושי.
אנו צעדנו בעקבות פירוש הרלב"ג,
הבוחר באפשרות השנייה,
וניסינו להוכיחה.
ניסינו לשזור את כל פעולות אהוד כמהלך מחושב המושתת על טקטיקת החשאיות וגורם ההפתעה וכל הנגזר ממנה.
לאחר מכן ניתחנו את הסיפור בכלים ספרותיים וראינו כיצד ניתוח זה מחזק את המסר שאותו ניסינו להציג.
נוכחנו לדעת שסיפור אהוד מציג בפני הקורא צורת פעולה אידיאלית,
שבה האדם לוקח את גורלו בידיו ופועל בכוחו לשינוי המציאות מתוך הרצון לקיים את דבר ה'
בעולם.
סיפור אהוד בא ללמדנו שעל האדם מוטלות האחריות והחובה לפעול בצורה זו.
עליו לרתום את כל כוחותיו ולפעול לשינוי פני המציאות,
ואל לו להמתין לניסים אשר ינתבו את גורלו.
עם זאת,
אין בכך כדי להכהות את תודעת השליחות והאמונה בעזר האלוהי שאותן מדגיש המקרא.
רק כאשר יפנה האדם אל הרשע שבעולם כש"דבר אלוהים לו אליו",
רק אז יִצלח באמת וימלא את רצון ה'.