על טהרה ,היגיינה וקהילה:
*
מקוואות במזרח אירופה1939-1860 ,
ודאי ,לפעמים יש מחלוקת בין בעל לאשה.
מתקוטטים ,זורקים מילים ] […אבל,
שלא אחטא בלשוני ולא יענישו אותי על דברי,
גבר צריך נקבה.
רק הלכתי למקווה ,וכבר נהיה שלום
]יצחק בשביס זינגר[.
1
האירועים שהתרחשו בין כתליו של מקווה הטהרה נגעו לרבדים רבים בחיי הפרט
והקהילה של יהודי מזרח אירופה .הם השפיעו על חיי המשפחה ,היו שזורים
בטקסי החיים ובלוח השנה ,והושפעו מן היריבויות הרעיוניות והשינויים החברתיים
והתרבותיים שעיצבו את פני הרחוב היהודי .במאמר זה אבקש להראות כי המקווה
הוא מוסד ריטואלי שדרכו ניתן לבחון לא רק את שמירת המסורת וההקפדה
על ההלכה ,אלא גם את מקומה של האישה במשפחה ובקהילה ,ואת התנהלות
הקהילות מול אילוצי המציאות והאינטרסים המתנגשים של חבריהן .כמו כן אתאר
את התמודדותם של גורמים אורתודוקסיים עם השינויים שחלו בהרגלי הטבילה של
*
1
ברצוני להודות לשאול שטמפפר על תרומתו לחידוד טיעוני ועל עזרתו הרבה -יחד עם
אלכסנדרה אונישצ׳וק -בהתחקות אחר מצב הסניטציה ברוסיה ובפולין .תודתי נתונה גם
למרדכי יושקובסקי על ההפניות למקורות מספרות היידיש; לגרשון בקון ,למיכה פרי ולשרה כ״ץ
סגל על הערותיהם והצעותיהם המחכימות; ולדניאל פרייס ולאלונה אנדרונטי שסייעו לי להגיע
לספרות מחקר מגוונת.
יצחק בשביס זינגר ,״בנדיט ודישקע״ ,תשמעו סיפור ,תרגמה בלהה רובינשטיין ,תל אביב ,2014
עמ׳ .49
אסף קניאל |
הנשים בתקופה רבת תהפוכות זו .לצד הפן הרעיוני ,החברתי והמגדרי יאפשר דיון זה
הצגת פריזמה חדשה בשאלות של היגיינה ושל היחס לניקיון הגוף.
המקור העיקרי שאשתמש בו הוא עיתונות התקופה ,שהקדישה תשומת לב לא
מבוטלת לנעשה במקוואות .לצד ידיעות בעלות אופי סנסציוני ,כגון דיווחים על
משגיח המקווה שרצח שם את אשתו המשגיחה ,או על בנו של חסיד בעל מקווה
שהתנצר כדי להינשא לבת המסיק הפולני שעבד במקום ,היה בהם גם עיסוק נרחב
בסוגיות בעלות חשיבות מהותית 2.בהתאם למשנתם הרעיונית ולמטרותיהם דיווחו
הכותבים מזוויות ראיה שונות על מגוון תופעות והתנהגויות הקשורות למקואות:
מפגעים שהתגלו בהם ,קשיים שעמדו בפני הטובלות ,מחלוקות עסקיות ,קהילתיות
ופוליטיות הנוגעות למקוואות ,תרומות לבנייה ושיפוץ של מקוואות ,מעורבות
השלטונות בנעשה במקווה ,ועוד .השימוש בדיווחים אלו ,תוך גילוי זהירות הכרחית
מול אופיים המגמתי של חלק מהמקורות ,מאפשר לצייר תמונה חיה ומורכבת של
מוסד זה .אפתח בדיון במודל הכלכלי והארגוני של המקוואות ,אמשיך בתיאור
התנאים הפיזיים ששררו בהם ובקשיים השונים שעמדו בפני הטובלות ,ואסיים
בניתוח תופעת הימנעות הנשים מן הטבילה ותגובתן של החברה המסורתית והחברה
האורתודוקסית לכך.
המקווה ובית המרחץ :בין מוסד קהילתי לעסק פרטי
המקווה נועד בראש ובראשונה לשימושן של נשים נשואות .לפי ההלכה אישה
שרואה דם וסת )״נידה״( הופכת ל״טמאה״ ואסורה במגע עם בעלה .עם תום המחזור
עליה לוודא במשך שבעה ימים שהדימום פסק ,ולאחר מכן עליה לטבול במקווה
ו״להיטהר״ 3.מובן מאליו שמשפחות שביקשו לקיים אורח חיים מסורתי התקשו
לעשות זאת ללא מקווה ,ולכן הוא היה אחד המוסדות הראשונים שהוקמו בידיהן.
כך עשרים משפחות ,רובן של משוחררי הצבא הרוסי ,שהורשו להתיישב בעיר פנזה
4
שמחוץ לתחום המושב הקימו שם בתחילה בית כנסת ,ומיד לאחריו בנו גם מקווה.
נשותיהם של חיילים משוחררים אחרים ,שהקימו קהילה בעיר קזן באמצע המאה
ה ,19-טבלו במשך מספר שנים בבורות מים פתוחים ,אך כעבור זמן בנתה הקהילה
הצעירה מקווה עבורן 5.בסיביר ,שבה גרו יהודים בודדים בכפרים מרוחקים זה מזה,
2
3
4
5
80
היינט ,23.11.1927 ,עמ׳ ;4דער מאמענט ,3.12.1933 ,עמ׳ .7שם סופר שהבחור שהתנצר חזר
לבסוף לבית אביו ,לאחר שנתקל בגילויי אנטישמיות מצד משפחת הכלה.
לסקירת מצב המחקר ביחס לדיני הנידה ראו נועה ששר ,מקומן של הלכות נידה בחיי היום-יום
של יהודי המרחב האשכנזי במאות הי״ז-י״ט ,עבודת גמר ,האוניברסיטה העברית בירושלים,
תשס״ז ,עמ׳ .16-4
המליץ ,12.1.1882 ,עמ׳ .11תאריכי הופעת גיליונות המליץ לפי הלוח הגרגוריאני.
הכרמל ,כ״ו באייר תרכ״ג ,עמ׳ .2על הקמת מקוואות בניז׳ני נובגורוד ,באסטרחאן ובמוסקבה ראו
|
מקוואות במזרח אירופה1939-1860 :
6
הם הושיבו שוחט בתחנת דואר אזורית ,ובנו שם גם מקווה שישמש את נשותיהם.
למותר לציין שגם בערים ובעיירות שבתחום המושב פעלו מקוואות לרוב .מצב זה
השתנה לאחר המהפכה הבולשביקית ,ובמהלך שנות העשרים והשלושים נעלמו
המקוואות כמעט לחלוטין משטחי ברית המועצות .הם נסגרו בידי השלטונות בעיקר
מנימוקי תברואה ,אך גם כאשר הקהילה הסכימה לשפץ את המקווה ולהתאימו
לדרישות ,לרוב לא ניתן לכך אישור .עם זאת היו מי שבנו מקוואות באופן פרטי,
לשימוש בני משפחתם והיהודים המעטים שהיו מעוניינים לטבול 7 .לפיכך לא
אתייחס לנעשה בשטחי ברית המועצות אלא אעסוק במקוואות באימפריה הרוסית
ובגליציה ממחצית המאה ה 19-ועד למלחמת העולם הראשונה ,ובאלו שפעלו בפולין
העצמאית בין שתי המלחמות.
לא רק הנשים נזקקו לשירותיו של המקווה .בין הגברים שומרי המסורת היו מי
שטבלו לפני ראש השנה ויום כיפור 8,והיו גם אחרים -בעיקר חסידים -שטבלו
בתדירות גבוהה יותר .חלקם עשו זאת מדי בוקר ,או לפני לימוד תורה ,כדי לשמור
על רמה גבוהה של טהרה ,ואחרים טבלו מדי יום שישי .בשונה מטבילת הנשים
טבילת גברים אינה חיוב הלכתי בעל תוקף ,ובסיסה במנהג 9.לעיתים פעלו מקוואות
נפרדים לנשים ולגברים ,בעיקר בקהילות גדולות שבהן היה ביקוש רב ,שה ִצדיק
הפעלת מקוואות נפרדים 10.אולם נראה שברוב המקומות טבלו הגברים והנשים
באותו מקווה 11.לפי דרישות ההלכה נשים טובלות בלילה ,ואילו גברים נהגו לטבול
ביום ,כך שבאופן עקרוני הם היו יכולים לחלוק ביניהם את השימוש במקווה לפי
עקרון זה .אבל המקורות מלמדים שכיוון שהמקוה שימש גם כבית מרחץ מקובל
היה יותר לחלק את השימוש במקום לפי ימות השבוע .יום שישי ,שנועד לטבילה
שם ,וכן בהמליץ ,30.6.1864 ,עמ׳ ;3שם ,21.12.1880 ,עמ׳ .6
6המליץ ,28.10.1900 ,עמ׳ .3
7מרדכי אלטשולר ,יהדות במכבש הסובייטי ,ירושלים תשס״ח ,עמ׳ .311
8המליץ ,26.6.1894 ,עמ׳ ;4מאמענט ,3.10.1926 ,עמ׳ .5
9על טבילה תכופה ראו לדוגמה צבי הירש ליפשיץ ,מדור לדור ,ווארשא תרס״א ,עמ׳ ;115 ,113
א׳ וואלף יאסני )עורך( ,ספר קלובוצק ,תל אביב תש״ך ,עמ׳ .32-30רוב ההפניות לספרי זיכרון
בעקבות , in Joanna Lisek (ed.),״Mykwy w księgach pamięci״ Joanna Lisek,
.Mykwa: rytuał i historia, Wrocław 2014, pp. 130-136על טבילה לקראת שבת ראו
לדוגמה היינט ,20.2.1925 ,עמ׳ .8על המקורות הרעיוניים של טבילת גברים ראו ציפי קויפמן,
״מקוה ישראל ה׳ :טבילה בראשית החסידות״ ,תרביץ פ ,ג )תשע״ב( ,עמ׳ .425-409
10על מקוואות נפרדים בוורשה ובלובלין ראו למשל היינט ,14.8.1922 ,עמ׳ ;3לובלינער טאגבלאט,
,30.6.1932עמ׳ .4
11המליץ ,3.3.1890 ,עמ׳ ;2שם ,14.3.1894 ,עמ׳ ;2לובלינער טאגבלאט ,14.5.1937 ,עמ׳ .2
על מקרה שבו שאלה קונדסית כיצד מרשים לגברים ולנשים לטבול באותו מקווה עוררה דיון
רבני בנושא ראו מאמענט ,2.6.1932 ,עמ׳ .4אגב ,היום יש פוסקים שמחייבים להחליף את מי
המקווה בין טבילת גברים ונשים; ראו למשל שו״ת מאמר מרדכי ,כרך ב ,יו״ד ,סימן י״ד.
81
אסף קניאל |
ולרחצה לכבוד השבת ,היה שמור לרוב לגברים ,ואלה ניצלו את ההזדמנות גם
להתרועעות ולפגישות חברתיות .הנשים יכלו לטבול בשאר ימי השבוע ,ולעיתים
רק בחלקם ,בכפוף לימי הפעילות של המקווה .ימי הטבילה שלהן הוגבלו לפעמים
מסיבות כלכליות; חימום המקווה היה כרוך בעלויות נוספות ,ולכן היו שחסכו והסיקו
את תנור החימום רק בחלק מימי השבוע .מציאות זו ,שבה בחלק מן הקהילות לא
יכלו הנשים לטבול בכל ימות השבוע ,לא אפשרה להן למעשה לעמוד בדרישות
ההלכה ,שלפיהן על האישה לטבול מיד עם תום שבעת הימים ה״נקיים״ שלאחר
המחזור 12.הנשים שטבלו לא עשו זאת בהכרח מדי חודש .בהתחשב במספר הלידות
הממוצע של הנשים היהודיות במאה ה 19-ובתקופות ההנקה הממושכות שנלוו ּ
אליהן ,רבות מהן לא חוו ּ מחזור חודשי במשך תקופות ארוכות ,ונחשבו ״מסולקות
דמים״ שאינן חייבות בטבילה ,כך שהטבילה לא הייתה אירוע שכיח במיוחד .במאה
ה 20-היא הייתה ככל הנראה תדירה הרבה יותר ,שכן מספר הלידות לאישה הלך
13
וקטן.
במקומות רבים לא פעל המקווה במבנה נפרד אלא היה חלק מבית המרחץ
היהודי ,או שנחפר בבית מרחץ בבעלות נוצרית .הוא שכן לעיתים קרובות ב״חצר
בית הכנסת״ -האזור שבו היו מבני הציבור הקהילתיים -או בסמוך לה .במקרים
אחרים הוא מוקם ,מסיבות מובנות ,ליד הנהר או האגם שהיה בעיר .היו גם מקרים
שבהם נחפר המקווה במרתפי מבנים שהיו בבעלות יהודית או ששימשו את הקהילה.
רבים מבתי המרחץ היו דומים מאוד לבית המרחץ הרוסי ,ה״באניה״ .היה בהם חדר
אדים )״חדר זיעה״( ,שבו עמדו אבנים מחוממות ועליהן יצקו הרוחצים מים כדי
ליהנות מן האדים החמים .לעיתים היה לצד חדר האדים ,או במקומו ,דוד מים חמים,
וממנו שאבו מי רחצה בדליים .במקרים מסוימים היה שם אפילו אמבט רחצה חם.
לצד אלו עמד בור מים לטבילה קרה אחרי ההזעה ,והוא שימש גם כמקווה טהרה.
בהתאם לדרישות ההלכה צריך היה בור זה להכיל מי גשמים ,מי בורות או כל מים
14
שהגיעו אל הבור בתעלה .בחלק מן המקומות היו גם מי בור המקווה מחוממים.
12ראו ליפשיץ )לעיל הערה ,(9עמ׳ ;51יאסני )לעיל הערה ;(9אהרון ביילין ואחרים )עורכים(,
דיסנה ,תל אביב תשכ״ט ,עמ׳ ;113 ,30גראדנער מאמענט עקספרעס ,14.12.1927 ,עמ׳ .4על
הרחצה בבית המרחץ ביום שישי כאירוע חברתי ראו לדוגמה המגיד ,18.5.1864 ,עמ׳ .4על
דרישת ההלכה לטבילה מיד עם תום שבעת ימי הנקיים ראו לדוגמה יצחק מאיר הלוי גערנאט,
ספר מים טהורים ,לאדז תרצ״ה ,עמ׳ לד.
13על המצב במאה ה 19-ראו ששר )לעיל הערה ,(3עמ׳ .49-48ביחס למאה ה 20-ראו רפאל
מאהלר ,יהודי פולין בין שתי מלחמות עולם ,תל אביב תשכ״ט ,עמ׳ .19-18
14ליפשיץ )לעיל הערה ,(9עמ׳ ;87ישראל היילפרין )עורך( ,בית ישראל בפולין ,ירושלים תש״ח,
עמ׳ ;67זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק ,תרגם דוד אסף ,א ,תל אביב תשנ״ט ,עמ׳ ;136המליץ,
,26.4.1881עמ׳ ;8שם ,27.12.1887 ,עמ׳ ;1דער יוד ,5.6.1902 ,עמ׳ ;10הצפה,13.12.1904 ,
עמ׳ ;3כעלמער פאלקסבלאט ,30.11.1928 ,עמ׳ ,2מאמענט ,4.1.1931 ,עמ׳ .1על מקווה
שנחפר בבית מרחץ של נוצרי ראו המליץ ,28.8.1885 ,עמ׳ .2על מקוואות בקרבת בתי כנסת,
נחלים או במרתפי בתי אבות קהילתיים ראו גם אצל Spatial and״ Anna Majewska,
82
|
מקוואות במזרח אירופה1939-1860 :
בבתי מרחץ יוקרתיים נהנו הרוחצים משירותים מגוונים יותר .בפטרבורג ,למשל,
פעל בית מרחץ יהודי שסיפק שירות משתנה על פי המעמד והיכולות הכלכליות
של הרוחצים .במחלקה הראשונה היו ״תאים מיוחדים לאלה מנשי הגבירים אשר
תחפוצנה להתבודד ,ושלש מחלקות לכל תא :לפשוט את הבגדים ,לרחוץ בחמין
ואמבטאות של שיש וגם מקוה ,ולהוציא זעה בכח הקיטור״ .במחלקה השנייה
הוצעו כל השירותים הללו ,״הנחמדות לעין ומעדנות את הנפש״ ,לכמה נשים ביחד,
ובמחלקה השלישית נהנו הנשים העניות יותר רק מחדר אדים ומקווה המשותפים
15
לכולן.
את המקווה הפטרבורגי המפואר בנו נדבנים יהודים מקומיים ,וכך קרה גם בערים
אחרות .אילי הון כמו אליעזר פוליאקוב המוסקבאי וישראל ברודסקי מקייב תרמו
לבניית מקוואות ציבוריים בעריהם ,וכך עשו עשירים יהודים במינסק ,בברדיצ׳ב
ובערים נוספות 16.היו גם מי שהזמינו לביתם בונה מקוואות מקצועי ,כפי שעשה
אחד מגבירי מוסקבה שבנה בביתו מקווה פרטי 17.בין התורמים לבניית מקוואות
ולשיפור מצבם במאה ה 19-בלטה נוכחותן של נשים ,כנראה משום שקיום המקווה
ושיפור התנאים ששררו בו נתפסו כאינטרס נשי מובהק .כך בעיירה חארטיץ שבמחוז
יקטרינוסלב לא היה מקווה כלל )דבר שבהמשך נראה כי לא היה נדיר כל כך(,
מה שאילץ את הנשים העניות ללכת כארבעה ק״מ כדי לטבול בנהר הדנייפר גם
בימים גשומים ומושלגים .כדי להקל עליהן החליטה נדבנית מקומית ,חנה גאנטר
שמה ,לבנות במקום מקווה .כך עשתה גם הגברת מוהינסקיה ,שבנתה מקווה ובית
מרחץ בכפר קטן בפודוליה על מנת שזכות המצווה של הטובלות תיזקף לטובתה.
תושבת העיירה סקווירה ,שכנראה נזכרה לפני מותה בלכלוך ששרר במקווה המקומי
המוזנח ,תרמה לפני מותה כסף לשיפוצו ,ורוזליה ,אשתו של אליעזר פוליאקוב,
מימנה את חימום מי המקווה בעיירה דוברובנה לרווחת הטובלות 18.במאה ה20-
15
16
17
18
, Wiadomości״Cultural Aspects of Functioning of Jewish Ritual Baths
Konserwatorskie 51 .(2017), pp. 114-132
המליץ ,27.5.1879 ,עמ׳ .5על שירותים דומים בבתי מרחץ יוקרתיים בפטרבורג ראו Ethan
Pollock, Without the Banya We Would Perish: A History of the Russian
.Bathhouse, Oxford 2019, p. 61גם בבתי המרחץ בפולין היה חדר אדים וחדר רחצה ,כמו
ב״באניה״ .ראו למשל תיאור מווילנה אצל Iwona Janicka, Kultura higieniczna Wilna
.w latach 1795 -1915, Gdańsk 2009, p. 256על כך שמקוואות פעלו כחלק מבית המרחץ
גם בארצות הברית ראו s Synagogue,׳The Lower East Side״ Celia J. Bergoffen,
ot and the Excavation of a׳Tenement, and Russian Bathhouse: Mikva
, American Jewish History 101, 2 (April 2017),״Mikvah at 5 Allen Street
pp. 163-164
המליץ ,16.4.1888 ,עמ׳ ;2שם ,12.3.1888 ,עמ׳ ;2שם ,13.10.1886 ,עמ׳ ;4שם ,22.3.1895 ,עמ׳ .4
שם ,6.2.1888 ,עמ׳ .4
המליץ ,2.2.1883 ,עמ׳ ;5שם ,1.9.1884 ,עמ׳ ;5שם ,19.7.1899 ,עמ׳ Русскiй Еврей, ;5
1.9.1880, p. 7
83
אסף קניאל |
המשיכו תורמים מקומיים לסייע לבניית מקוואות .ביניהם היו גם מי שהוגדרו
כ״אפיקורסים״ שנשותיהם לא טבלו במקווה ,לצד יוצאי קהילות שהיגרו לארצות
הברית ועזרו לקהילות מוצאם .אחרי מלחמת העולם הראשונה הצטרף אליהם ארגון
19
הג׳וינט האמריקאי ,והשקיע מאמץ מרוכז בבנייה ושיפוץ של מקוואות.
עם כל חשיבותם של הנדבנים רוב המקואות לא נבנו בעזרתם ,אלא בידי הקהילות או
בידי יזמים פרטיים ,שהיו צריכים גם לממן את פעילותם השוטפת .נראה כי יש להבחין
בין התנהלות הכלכלית של המקוואות ברוסיה הצארית למצב ששרר בפולין העצמאית.
מה היה המודל העסקי של המקוואות והמרחצאות הקהילתיים ברוסיה הצארית?
את בניית המקווה מימנה הקהילה בעזרת כספי תרומות או הכנסות שונות ,כגון המס
ששולם על שחיטת הבשר הכשר 20.במקרים רבים היא החכירה אותם למפעילים
פרטיים שגבו דמי כניסה מן הטובלים ,והשתמשה בדמי החכירה לתשלום חלק משכרו
של הרב )שזכה להכנסות ממקורות נוספים ,כגון המס ששולם על הנרות ועל המלח(.
במקרים אחרים הופעל המקווה בידי הקהילה ,והיא העבירה לרב את ההכנסות .לכן
היו רבנים שהשקיעו מכספם בשיפוץ המקווה והמרחץ ,כדי להופכם לאטרקטיביים
יותר לקהל הטובלים ובכך להגדיל את רווחיהם 21.אולם כיוון שלקהילה לא היה
מונופול על הפעלת מרחצאות ומקוואות לא הצליח מנגנון זה להבטיח הכנסה יציבה
לרבנים ,שכן כל אדם יכול היה להפעיל בית מרחץ ומקווה מתחרה ולפגוע ברווחיהם.
כך נעשה לעיתים תכופות ,ולא רק על ידי מתחרים עסקיים אלא גם בידי חלק מחברי
הקהילה ,שלא היו מרוצים מן הרב המכהן .היו מהם שהביאו רב משלהם ופתחו בית
מרחץ ומקווה מתחרה ,שמהם יקבל את שכרו .במקרה אחר בני הקהילה שלא היו
מרוצים מהתנהלותו של הרב נעלו את דלתות המקווה כדי לפגוע בשכרו 22.הכנסות
המקווה הקהילתי שימשו גם למילוי צרכים אחרים ,כמו מימון פעילות בית החולים
23
היהודי או מתן צדקה לעניים.
19
20
21
22
23
84
על תורמים מקומיים ראו די יודישע שטימע )קרקוב( ,15.3.1929 ,עמ׳ ;2לובלינער טאגבלאט,
,8.8.1935עמ׳ .3על תורמים יוצאי העיירה בארצות הברית ראו מאמענט ,8.12.1927 ,עמ׳ .4
על תרומות הג׳וינט ראו שם ,7.3.1920 ,עמ׳ ;4שם ,3.10.1926 ,עמ׳ ;5היינט ,12.6.1923 ,עמ׳
;3שם ,9.11.1926 ,עמ׳ ;4זלמן שיק 1000 ,יאר ווילנע ,ווילנע ,1939עמ׳ .173
לשם שימוש בכספי מס זה היה צריך לעיתים לקבל את אישור השלטונות .ראו המליץ,
,13.12.1899עמ׳ ;2הצפה ,30.12.1903 ,עמ׳ ;3דער פריינד ,2.6.1910 ,עמ׳ ;3ביאליסטאקער
אונזער עקספרעס ,5.4.1936 ,עמ׳ .7
היום ,4.4.1886 ,עמ׳ ;2המליץ ,7.9.1887 ,עמ׳ ;4שם ,8.6.1902 ,עמ׳ ;4קוטיק )לעיל הערה
;(14דער פריינד ,26.3.1916 ,עמ׳ .3על מקורות הפרנסה השונים של הרבנים ,וביניהם הכנסות
המרחץ ,ראו אצל מרדכי זלקין ,מרא דאתרא? רב וקהילה בתחום המושב ,ירושלים תשע״ז ,עמ׳
.196-193
שם; המליץ ,10.7.1885 ,עמ׳ ;4היום ,25.8.1886 ,עמ׳ ;2דער מאמענט ,7.4.1932 ,עמ׳ .4על
מקרה בו הקהל ניסה לשמור על בלעדיות בהפעלת בית המרחץ והמקווה ראו שו״ת אור שמח,
חלק ב ,סימן יח.
המליץ ,7.9.1882 ,עמ׳ ;4שם ,19.12.1882 ,עמ׳ ;8שם ,22.3.1895 ,עמ׳ .4על הכנסות מקווה
|
מקוואות במזרח אירופה1939-1860 :
יזמים פרטיים שהפעילו מקוואות לא עשו זאת כמובן ממניעים פילאנתרופיים,
וחלקם אף ניצלו את חולשת הקהילות באופן שפגע בחבריהן .למשל ,הכנסות המקווה
הקהילתי בעיירה גומבין שימשו מאז ומעולם לתמיכה בעניים .אולם לאחר שהוא
נסגר בידי השלטונות משום שקירותיו נטו ליפול בנה יהודי מקומי מקווה בביתו,
והחל לגבות כסף רב מן הנשים שבאו לטבול בו .הנשים ,שלא יכלו לטבול בשום
מקום אחר ,התקשו להתמקח על המחיר .מטבע הדברים אותו מפעיל שינה גם
את ייעוד הכנסות המקווה ,ולא נתן פרוטה לעניי העיר .חוכר בעיירה דיאנבורג,
שזכה לתמיכת העשירים שבנו את המקווה הקהילתי ,הסתלק באופן חד-צדדי מן
ההתחייבות שנתן לקהילה ,והחל לגבות דמי כניסה למקווה גם מן הגברים הטובלים.
הגדיל לעשות אחד מיהודי העיירה סובלק ,שבנה בית מרחץ ומקווה בביתו .הוא גרם
לסגירת בית המרחץ הקהילתי בידי השלטונות ,כדי שכל בני המקום ייאלצו לטבול
אצלו .הנשים העניות בעיירה ,שלפני כן טבלו ככל הנראה חינם ,נאלצו גם הן לשלם
עתה על הטבילה 24.במקרים אחרים לא עמדה הקהילה בחיבוק ידיים מול דורסנותם
של בעלי המקוואות הפרטיים .למשל ,בבריצ׳ני שבבסרביה גבה בעל המקווה דמי
כניסה גבוהים מכל מי שרצה לרחוץ או להיטהר .בתגובה רכש ממנו ועד ציבורי את
המקווה ,גבה מן העניים דמי כניסה מינימליים ,והעביר את הכנסות המקווה לצדקה.
עם זאת לעיתים נזקקו הקהילות לעזרת כוחות השוק החופשי .כך כאשר נשרף בית
המרחץ בוולקוביסק שבליטא הבטיחה הקהילה להעניק מגרש חינם למי שיסכים
לבנות ולהפעיל שם בית מרחץ ומקווה 25.מתיאורים אלו עולה כי בתי המרחץ
והמקוואות ,פרטיים וקהילתיים כאחד ,היו עסקים רווחיים למדי .הרצון להגדיל את
הרווח האפיל לעיתים על שיקולים אחרים .כך בפשמישל חיללו בעלי בית המרחץ
את השבת וחיממו במהלכה את המקום כדי למשוך לקוחות נוצרים ויהודים מחללי
שבת .כתב העיתון המזועזע ציין שראשי הקהילה אינם מוטרדים מן התופעה ,אבל
26
״בעיני הרבה חרדים יפוגם צלם אלוקים של הילדים בני הטבילה הזו״.
בפולין העצמאית אנו מוצאים עדויות רבות לכך שמקוואות /מרחצאות קהילתיים
היו נתונים בגירעונות גדולים ,ותקציבם נסמך בעיקר על הכנסות שהפיקה הקהילה
ממקורות אחרים 27.ייתכן שהדבר נבע מכך שבאותן שנים כבר ניתן היה לרחוץ
בחלק מן המקומות באמבטיה ביתית ,כך שמעטים יותר נזקקו לשירותיו של בית
המרחץ הציבורי .מכל מקום ברור שלא כל המקוואות הקהילתיים היו גירעוניים,
שכן חלקם היו עסקים רווחיים ששילמו מס הכנסה ,ולא נהנו מן הפטור שהוענק
24
25
26
27
שיועדו לתשלום שכר מורים )בתקופה מאוחרת יותר( ראו היינט ,12.2.1931 ,עמ׳ .4
המליץ ,19.12.1882 ,עמ׳ ;8שם ,27.4.1885 ,עמ׳ ;3שם ,17.6.1887 ,עמ׳ .5
שם ,21.5.1899 ,עמ׳ ;2שם ,26.6.1894 ,עמ׳ ;4דער מאמענט ,4.10.1911 ,עמ׳ .4
קול מחזיקי הדת ,1.9.1905 ,עמ׳ .2
ראו למשל דער מאמענט ,7.8.1922 ,עמ׳ ;3קיעלצער צייטונג ,2.9.1932 ,עמ׳ ;4קרעמעניצער
לעבען ,3.8.1934 ,עמ׳ ;4לובלינער טאגבלאט ,2.2.1938 ,עמ׳ .3
85
אסף קניאל |
למוסדות דת .אגב ,הכנסותיהם הופקו גם בזכות ביקורים של לקוחות לא יהודים
שרחצו בהם .הדבר אינו מפתיע ,שכן היו ערים שבהן לא היה כל בית מרחץ ציבורי
זולת המקווה ,או שמספר בתי המרחץ בהן היה מועט מאוד 28.כאשר נתקלו הקהילות
בקשיים במימון המקוואות הן נאלצו להעלות את מחירי הכניסה אליהם ,ולעיתים
גם גבו תשלום מנשים עניות שרצו להיטהר ונכנסו אליו בעבר חינם 29.כלי נוסף
למימון פעילות המקווה היה מס מיוחד שהוטל על בני הקהילה .מי שסירב לשלמו
לא הורשה להשתמש בשירותי המקווה .וכך כאשר שתי משפחות של ״גבירים״ מן
העיירה ביטן ,שהיו סרבני מס מקוואות ,ביקשו לחתן את ילדיהן ,לא הורשתה הכלה
30
לבקר במקווה לפני חתונתה.
מכל מקום ,באותה תקופה היו רוב המקוואות בפולין בבעלות פרטית ,מה
שמלמד שלמרות התפשטות הרחצה הביתית עדיין ניתן היה להפיק רווחים כלשהם
מהפעלתם 31.כדי להבטיח את רווחיות המקוואות ביקשו בעליהם התחשבות וסיוע
מהקהילה .כך למשל ביקש בעל מקווה בוורשה מן הקהילה שלא לפתוח מקווה
קהילתי נוסף כדי שלא לפגוע בהכנסותיו .בעיירה קז׳ימייז ויילקי ,שבה לא כיהן רב
לאורך תקופה ,התרחשה סיטואציה קומית :בעל המקווה הנוצרי ביקש מן המועמד
החדש לרבנות לעודד את נשות המקום לטבול במקווה .לדבריו בעבר הוא נהנה
מרווחים נאים מן המקווה ,אך משום שתדירות הביקורים בו פחתה נפגעו הכנסותיו
באופן משמעותי 32.גם בתקופה זו התגלעו ניגודי אינטרסים בין בעלי המקוואות,
שהיו מעוניינים ברווחים ,ובין הקהילה ,שרצתה לאפשר לכולם לטבול במקווה .כך
בקאליש ביקשה הקהילה לאפשר לעניים לטבול ללא תשלום במקווה הקר ,שבעלי
המקום לא הוציאו כסף על חימום מימיו .טענתה הייתה שהמקווה אינו עסק פרטי
אלא מוסד קהילתי ,אך בעל המקום סירב לבקשה ,ולא הייתה לה כל דרך לאכוף את
33
רצונה.
28
29
30
31
32
33
86
דער מאמענט ,6.2.1939 ,עמ׳ .7לעדות על פולני שטבל במקווה )ומת שם יחד עם יהודי שטבל
עימו( ראו לובלינער טאגבלאט ,29.9.1938 ,עמ׳ .3על מקווה ששימש גם את הרשויות העירוניות
כבריכה ראו אצל מאייבסקה )לעיל הערה ,(14עמ׳ .116על כך שבליפנו לא היה בית מרחץ
ציבורי בשנות העשרים ,זולתי המקווה ,ראו Łaźnie miejskie we״ Tomasz Cybulski,
, Zapiski Kujawsko״Włocławku na podstawie XX-wiecznej prasy lokalnej
.Dobrzyńskie 32 (2017), pp. 183-218על מיעוט בתי המרחץ בווילנה ראו יאניצקה )לעיל
הערה ,(15עמ׳ .255על פולנים שרחצו במקוואות בשמונה ערים ועיירות בראשית המאה
העשרים ראו K. Chełchowski, Nasze kąpiele prowincjonalne publiczne kolejowe
fabryczne, Warszawa 1901, p. 11
היינט ,14.8.1922 ,עמ׳ ;3פאדלאסיער לעבן ,9.12.1932 ,עמ׳ .4
דער מאמענט ,8.1.1931 ,עמ׳ ;4היינט ,26.4.1934 ,עמ׳ .4
דער מאמענט ,14.2.1917 ,עמ׳ ;3שם ,25.1.1934 ,עמ׳ .5
היינט ,26.3.1935 ,עמ׳ ;6שם ,4.7.1935 ,עמ׳ .4
דאס נייע לעבען ,9.1.1937 ,עמ׳ .4
|
מקוואות במזרח אירופה1939-1860 :
מצב המקוואות
המצב במקווה היוקרתי בפטרבורג לא שיקף את שהתרחש במקווה הממוצע .אמנם
במקומות לא מעטים פעלו מקוואות יפים ומטופחים 34.היו גם ערים ועיירות ,כמו
ברדיצ׳ב ,קובנה ורזיצה ,שבהן אפילו נשמעו טענות על כך שמוטב היה להשקיע
פחות משאבים בטיפוח המקווה ולהפנותם לסיוע לנזקקים 35.אולם התמונה הכללית
הייתה שונה לחלוטין .דיווחים עיתונאיים מן הערים הגדולות של האימפריה הרוסית
מספרים על מקוואות מלוכלכים שמימיהם מסריחים .למשל ,במשך עשרים השנים
שקדמו להקמת המקווה המפואר בפטרבורג היה בה רק מקווה מלוכלך אחד ,שהנשים
שטבלו בו הוגדרו כמי שסיכנו את נפשן .אגב ,בשנת ,1903עשרים וארבע שנים
אחרי חנוכת המקווה המפואר ,אנו שומעים שוב שאין בפטרבורג מקווה ראוי ,ולכן
נבנה בה מקווה חדש ונקי .במוסקבה טרם הקמתו של מקווה חדש בראשית המאה
ה 20-היו ״המקואות מלאות מים דלוחים ומעלים צחנה״ ,ובאודסה היו רק כמה
מקוואות פרטיים מלוכלכים ,שגם מצב הבטיחות בהם היה בכי רע .כך בהתמוטטות
תקרתו של בית מרחץ שגם שימש כמקווה נהרגו חמש נשים שבאו לטבול בו .מצב
זה אפיין לא רק את הערים הללו ,שאוכלוסייתן הייתה פחות מסורתית מזו של
רוב הערים והעיירות בתחום המושב .גם בוורשה ,שבה היה ציבור מסורתי וחסידי
גדול ,לא היה המצב שונה .אנו שומעים כי המים בכל המקוואות ,להוציא אחד ,היו
מסריחים ומלאים טיט .אחד מבעלי המקוואות ,שמימיו היו גם הם מלוכלכים וקרים,
אף אמר כי הוא נמנע בכוונה מלתקן את המצב .לדבריו בעל מקווה אחר ששיפץ את
המקווה שבבעלותו איבד את לקוחותיו החסידים ,שטענו כי המקווה הנקי והחדש
36
הוא מקווה ״מודרני״ פסול.
ביאליסטוק לא הייתה מן הערים הגדולות ,אך חיו בה קרוב ל 50,000יהודים.
לשירותם של כל בני הקהילה עמד מקווה אחד בלבד ,שתואר כך :״בבית שבו הנשים
מתקדשות טרם רדתן במקוה קר וקרח ישורר )!( והמקוה ידלוף .שלש ארבע נשים
מתרחצות באמבטי אחת ,ובצאת אלו תבואנה אחרות במים הללו ,גם מי המקוה
הרעים מקשים את השער עד כי ידובק למקלעות ולא יתפרד ימים רבים״ .שמואל
מוהליבר ,רבה הפעלתני של העיר ,אסף כסף מעשיריה כדי לשפץ את המקום ,אך גם
34הכרמל ,ב׳ בשבט תרכ״ג ,עמ׳ ;2המליץ ,21.12.1880 ,עמ׳ ;6שם ,26.4.1881 ,עמ׳ ;9שם,
,13.12.1899עמ׳ ;2יעקב שאצקי ואחרים )עורכים( ,פנקס מלאווע ,ניו יורק תש״י ,עמ׳ .58-57
35היום ,5.2.1887 ,עמ׳ ;2המליץ ,22.3.1895 ,עמ׳ ;5דער יוד ,10.7.1902 ,עמ׳ .10
36המליץ ,27.5.1879 ,עמ׳ ;5שם ,16.4.1888 ,עמ׳ ;2קול מבשר ,8.5.1871 ,עמ׳ ;3שם,18.4.1872 ,
עמ׳ ;1הצפה ,31.7.1903 ,עמ׳ ;3שם ,13.12.1904 ,עמ׳ .3על אוכלוסייתה היהודית המגוונת של
פטרבורג במאה ה 19-ובראשית המאה ה ,20-שהייתה אדישה יחסית לדת ,ראו מיכאל בייזר ,יהודי
לנינגרד ,1939-1917ירושלים תשס״ה ,עמ׳ .33-23על הגיוון החברתי והרעיוני של יהודי אודסה
ראו Steven J. Zipperstein. The Jews of Odessa: A Cultural History, 1794-1881,
Stanford 1985, pp. 96-113
87
אסף קניאל |
37
אחרי עשרים שנה אנו שומעים על כך שמצבו של המקווה היה מתחת לכל ביקורת.
בקהילות הגדולות של גליציה האוסטרו-הונגרית לא היה המצב שונה .בקהילת לבוב,
שהייתה דומה בגודלה לביאליסטוק הנזכרת קודם ,היו רק שלושה מקוואות בראשית
המאה ה ,20-ומספרם ירד לשניים בשלהי שנות העשרים .הם היו מטונפים ,