יוסף
דב
סולובייצ׳יק /בוסטון
ת פ י ל ת ם של י ה ו ד י ם
היהדות תפסה ת מ י ד את התפילה כעבודה שבלב ,שהוא פועם בקצב מהיר
ובלתי מסודר ,לב השופע תשוקה אלוהית ,המלא כיסופים ותהיות ודיסונאנ־
סים ,לב שהוא כה ״מטורף״ • ,פ ר א י -ו״פרימיטיבי״ ע ד שהוא ירא לעבור את
מיפתן ה״היכל״ ,כי שם הכל תקין ,מתורבת ורצוף שכליות .הלב היהודי
הנפלא התפלל וערך תפילה מ י מ י אברהם אבינו ואילך .לפיכך נוסח הדורות
היהודי רחוק מלהיות משוכלל מבחינה מוסיקאלית .הנוסח המילודי היהודי•
מ צ ט י י ן תכופות בהעדר צורה ובקפיצות הדרך הפתאומיות שלו .כל המחפש
התאמות האדמוניות של קולות בניגוני ת פ י ל ת ישראל סופו אכזבה .מה שאפ־
שר למצוא בהם הוא התפרצות ס ט י כ י ת של רגשות! למשל ,תקוזז וחזון כמו
ב״ובכן תן פחדך״ ,שמחה שקטה וגעגועים כמו ב״הכהגים והעם״ ,ייאוש
ועצבות כמו ב״אשמנו״ או ב״אנא השם חטאו״ ,מילאנכוליה י ח ד עם התעו
ררות כמו בקדיש של נעילה ,חגיגיות ומתיחות כב״כל נדרי״ .מכל הנעימות
הללו אינה פורצת שירה עשירת צלילים ,אלא שפע של לבביות ונפשיות ,הקול
של ״מן המצר קראתי״ ,ו״ממעמקים קראתיך ה׳״ ו״תפילה לעני כי יעטף
ולפני ה׳ ישפוך שיחו״ .זוהי המילודיות של עבודה שבלב ,בה טובעת הצורה
בתוכן ,ה פ ר ח ה ברגש והחיצוניות בפנימיות .כאן מגיב הלב ,האמת.
אני מתאר לעצמי ליל כל נדרי בבית המדרש של הבעל־שם־טוב או בעל
ה ״ ת נ י א ׳ ז״ל .שם וודאי לא השתמשו במוסיקה ,במקהלות ובגינוני פאר .שם
לא היו בימות מקושטות בשטיחים ,פרחים ו״ראביים״ המאומנים בארשת
הלשון ובנימוסים נאים! שם התפללו יהודים פשוטים שבפשוטים ,שהיו רחו
קים ביותר מיפיפותו של יפת ,אך במקום זה בני גזע קדמון ,שהיו חלק בלתי
נ פ ר ד של הדורות ,שאש־ דת יקדה בקרבם ,״עזה כמות אהבה קשה כשאול
ק נ א ה . . .״ .הצורה היתה חסרה לגמרי ,אך משום כך נישאת שם סערת אמונה
לוהטת מרוב אהבה ותשוקה לבורא .כל המתפללים נעו ודאי כעצי יער מפני
רוח סערה.
רואה אני את עצמי זכאי לתאר תמונה כזאת ,הואיל ובזכרונות הילדות שלי,
מעורפלת למחצה ואפופת רומאנטיקה למחצה ,רואה אני עדיין עתה את
][9
www.daat.ac.il
אתר דעת -מכללת הרצוג
יוסף דב ס ו ל ו ב י י צ ׳ י ק
10
ניענועיהם החזקים של קהל אנשי חב״ד בלילה ראשון של ראש השנה ,״ליל
ההכתרה״ )בכינויים של חסידים וותיקים( ,כשהאדם השפל והנדבה ,שהיום
הוא כאן ומחר בקבר ,מ ג י ש את כתר המלוכה לעתיק יומין ,לאין־סוף ,לחי
העולמים ומכנה אותו המלך הקדוש .עדיין אני שומע את הרחש של מאות
יהודים משולהבים ברוחניותם ,שהיה חולף בבית־הכנסת ,כשהש״ץ סיים את
הקדיש והקהל פ ת ח באמירת ת פ י ל ת העמידה ,המייה של משהו נשגב ונעלה,
לוהט וחי ,שלא היה זקוק לא לחזן ולא למקהלה ולא לקישוטים תיאטראליים,
כדי להגיע לשערי שמים.
האם זקוק המעיין ,המזנק מתוך האדמה בכוח־קדומים איתן ,לאיזו שהיא
צורה מלאכותית ,כדי לשוות לו הוד ורושם ? כלום צריכה הלבה ,הנפלטת
מתוך הר הגעש הבוער להתנועע לפי כללי הדיקורום הנבוב והריק ? דווקה
בטבעיותם ,בראשוניותם ובספונטאניות שלהם מתגלה יופיים ,ההוד ש ב ג
בורה .וכי אין האדם העורך תפילה לקונו מ ע י ק זונק או אפילו הר יורק אש ז
ברור איפוא שהתפילה היא ההיפך מן הטקס במה שנוגע ליחס בין התוכן
והצורה ,הלב והמלה .ולפיכך כל התיקונים האסתיטיים הללו בתפילה —
במקום להעמיק את החוויות — יגזלו מ מ נ ה את תוכנה ונשמתה.
אולם אף יתר התכונות של הטקס מ ת ג ל ו ת כשעטנז בעבודה שבלב .אם
התפילה האמיתית נ ע ש י ת בלב אין צורך באמן־הטקסים שיתווך בין הקהל
ובין הבורא .לפי השקפת היהדות ,הרי כל יחיד יש לו לב המלא אהבה —
בהכרה או שלא בהכרה — לאלוהים ,ולבו קרוב לשערי השמים בדיוק כמו
לבו של הרבאיי ,והרבה פעמים קרוב יותר .אין צורך שהרבאיי יעמוד על
הבימה ,מקושט ב״בגדי כהונה״ ויביים את התפילה .הוא והיהודי הפשוט
יחסנים שווים הם לפני המקום .ועליהם להתפלל בתחתית בית־הכנסת ללא
שום הבדל .אין בדעתי להיכנס כאן בפרטי הלכה ביחס לאיסור עמידה על
ב י מ ת התפילה ,אך אחת אני יודע ,שהעמידה במקום שהוא למעלה מזה של
הציבור בשעת התפילה ,היא בניגוד לעבודה שבלב ,שהיא ביטוי לרגש של
״ממעמקים״ .ה ת פ ק י ד המזוייף כיום של הרבאיי בניצוח על התפילה הוא
פרי מושג הטקסיות הכוזב שחדר לתפיסתנו על התפילה.
ומעל לכל ,אין להפריד את העבודה שבלב מן החיים .בעמידתו לפני קונו
בתפילה חייב האדם למסור דין וחשבון על מעשיו היומיומיים מחוץ לבית
הכנסת .תפילה צריכה לשמש ראי של הנהגת האדם ,ואסור שתיהפך אי־
פעם לכוח שיאפשר לו לברוח מעצמו ומחובותיו המוסריות .בניגוד לכנסייה,
לא פיתחו בתי הכנסת היהודיים מעולם אמצעים ארכיטקטוניים ודיקוראטי־
ביים כדי להלך קסם על האדם ולהרדימו במצב־רוח של על־טבעיות .מעולם
לא רצו ליצור את האשליה ,שעומדים לפני המקום ,בזמן שהלב אינו מ ח פ ש
www.daat.ac.il
אתר דעת -מכללת הרצוג
תפילתם
של יהודים
11
אותו כלל ,כשהוא קשה כאבן ,אכזרי וציני .אצלנו בבתי הכנסיות לא שרדה
אפלולית ל מ ח צ ה :האור הבהיר של השמש לא הוסתר מעולם על־ידי חלונות
צבעוניים צרים .בבתי הכנסיות שלנו לא הדהדו מעולם הקולות הרבים והע
שירים של נ ג י נ ת העוגב ושירת המקהלה המעורבת המוסתרת מ ע י נ י ה מ ת
פללים ,כדי ליצור מצב־רוח מיסתורי לא מזה .מעולם לא השתדלו להוציא
א ת היהודי מן המציאות ולהפגישו עם רוחות .נהפוך ה ו א :ת מ י ד דרשנו
ממנו שהתפילה תהיא המשך לחייו ובה יודה הוא על האמת .לפיכך כל
ההמחזה הקאתולית־נוצרית של התפילה זרה כל כך להכרה ה ד ת י ת שלנו,
ומשום כך גדולה ביותר היא התנגדות ההלכה למה שנקרא מודרניזאציה של
סדר התפילה ,המוחה את המיוחד־המקורי בעבודה שבלב.
www.daat.ac.il