רג צייר
*17
פרק ג
יעי-הרכוש
של הזוג')
השקפתה של תורת המשפטים על יחסי-הרכוש של הזוג בכללה
נתפתחה בה-במדה שנתפתחה השקפת העם על הנשואין בכלל ועל מצב
האשה במשפחה בפרט .הראשונה היא לעילם כתולדתה של האחרונהן בשעה
ודהיתה האשה בעצמה חשובה כקנין של הבעל ,אז לא היה מקום כלל
לשאלות בדבר היחס הקמני שבינו לבינה ,שהרי האשה עם כל רכושה
שהכניסה לבעלה היתה קנינו הפרטי של הבעל ,וכל מה שקנה עבד קנה
רבון אלא שבה במדה שנתרומם ערך האשה בבית ונתמעטו זכיותיו של
הבעל ,בה במדה נתרחבו זכיותיה של האשה בנכסיה ,עד שהגיע הדבר
במקומות אחדים לכלל חלוקה גמורה בין הבעל והאשה בנכסיהם.
,
ה
י
ו
וכשם ששליטה מהלטת של הבעל בנכסי האשה איננה רצ
~aDn
וההיא גורמת לשפיות האשה בבית ,כך חלוקה גמורה בנכסיהם גם-כן איננה
רצויה ,מפני שהיא קטלת איבה בינו לבינה וסופה לגרום פרוד בין
הדבקים .ועל-זה נתקשו כל הכמי-המשפט ,כיצד מעמידים את היחס הקניני
י רכושו הפרסי של
של הזוג ,באפן ששלום-הבית יהי קים ועט-זה יה
כל-אחד מהם בחזקתו ,שזהו כמעט בבחינת שלי חבית ושמל יינה ,מפני
וככבודה של האשה דורש ,שיהי רכושה
ועומד ברשות-עצמה ,ושלום-
,
ג
ו
ז
ה
י פרוד
שלא
ן
י
הבית דורש ,שלא תהי כל התחלקות ב נכסי
כדי יה
בין הדבקים .וכיצד יתקימו שני ההפכים הללוז מצד אחד ראוי הוא,
שהנכסים בל-זמן קיום הנשואין יהיו בחזקת הבעל ,והוא ,כאבי-המשפחה,
ישא ויתן בהם ,ומצד שני הדין נותן ,כשהנשואין פוקעים ,יהיו נכסי
האשה שמורים בחזקתם ויהיו חוזרים לה בשלמותו ואפילו בזמן קיום
י לאשה כל זכות ויפוי-כח על ממונה
הנשואין אינו מן הדין N~ff ,יה
ירכושה .אבל כיצד אפשר לפשר בין הקצוות עליו ,באפן שלא יורע כחו
של הבעל כראש-המשפחה וגם וכות האשה על ממונה וכבודה תעמוד
בחזקתהש
השתדלו
ם
ה
ו
ושאלה זו
חקי התלמוד לפתור
עמדו על הנקדה
ואמתית ובה ומצאו את המפתח הנכון לפתרונה .על-פי חקי התלמוד נכסי
האשה נקראים בשם :כפבה ,ת1ספת 1נ ד1ניה .הכקבה היא חוב,
שמתחיב הבעל לאשה בסכום מעות לכשתתאלמן או לכשתתגרש ממנו ,וכדי
שלא תהא קלה בעיניו לגרשהן .הכקבה היא אחד מיקרי תנאי הקדושין,
והמורש על הבאי ,שלא תהי לה כתבה -תנאו בטלו) .שעור הכמטה
קים
הללו
*) עקרי פרק זה נדפסו בשנויים הרבה
לשלמות הסיאכה.
י
) כתובות ,י-רז אה"ע ,סמן ס.ו.
בספר-היופי
לר"ב סוקולוב ,ומדרגיו בין חורקים
דעת -אתר לימודי יהדות ורוח * www.daat.ac.il
פרקים בהלכות אישות על-פי התלמוד
יהל
הוא מאתים לבתולה ולאלמנה מנהו) 1ואפילו לא כתב לה כתבה ,גובה
מפני שהוא תנאי בית-דין .)2וכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה,
הרי זו בעילת זנותי) .זהו הנקרא .עקר כתפה" ,שסכומה קצוב .אבל אם
רצה להוסיף -מוסיף :בית-דין של כהנים וכן משפחות מוחסות בישראלהיו
נוהגים לגבות לבתולה ד' מאות זי
ז ולאלמנה מאתים ,ולא מחו בידם
חכמים ,)4וזהו הנקרא *תוספת כקבה" .תוספ ת זו אינה חובה ,אלא רשות,
ואין ממונה קצוב .)5רוצה הבעל ,כוללה ביחד עם עקר הכקבה ,רוצה,
כותב לה "כמפה" בפני-עצמה ,וותוספת כתפה" בפני-עצמה .ואחריותה על
הבעל ככזבה עצמה .)6על-פי המנהג מוסיפים שליש מלבר על מה שהכניסה
לו ,אם הכניסה לו אלף ,כותב לה כנגדו אלף ות"ק מאותי) וכדומה.
הנד1ניה היא ?ם כולל לנכסי האשה ,שמכנסת לבעלה ,בין
במקרקעי בין במטלטלין .אבל באמת היא נחלקת לשני מינים :בכסי
מל1ג ונכסי צאז-ברזל .נכסי צאן-ברזל הם הנכסים ,שמכנסת האשה
לבעלה בתור נדוניה ,והוא כותבם בכלבתה ,וכל אחריותם על הבעל.
יבשביל-כך הם נקראים צאן-ברזל ,כלומר ,שעפוד קשה כברזל ,לפי שכל
האחריות על המקפל .)8ונכסי מלוג הם הנכסים ,שמשארת האשה לעצמה
בתור נכסים מיחדים שלה ואינה מכנסת אותם לבעלה בכיפתה בנדוניות
ואחריות נכסים אלה על האשה עצמה .ומלוג הוא מלשון מליגת הראשן
יכענין מליגת התרנגולים ,שתולשין הנוצות והגוף קיים ,כך הבעל אוכל
פירות ,והקרן קיים לה ,ואין רשות לכלותו".)9
החלוקה הזאת של נכסי מלוג וצאן-ברזל עתיקה היא ,וסישנח
מזפרת השמות הללו כדבר מקרסם וידוע ,אף-על-פי שבאמת סתמו חכמים
ולא קרשו מהו עקר ההבדל שביניהם ,וכמה שעור הנכסים ,שיש רשות
לאשה לשים אותם בתור נכסי מלוג או בתורת צאן-ברזל .ומדסתמו חכמים
ולא פרשו ,משמע ,שמסרו הדבר לאשה עצמה ,ובידה לעשות בנכסיה
כחפצה ,לשים אותם באחריות צאן-ברזל או בנכסי מלוג .)10עקר ההבדל
)1כתובות ,ט-א ,מ-ב.
)3ום ,פיה ,מ"א.
)4שם ,פ"א ,מעה.
שו"ע ,פיו ,סעיף ו.
)7כתובות ,ת"ו ,טור ושו"ע ,ום.
)8פרושו
רגמ'ה ,בכורות.tve ,
ש ירושלמי יבמות ,פיז ,ח"א.
"
שי
710הראיונים כללו על-פי-רג בנכסי צאן-ברזי קרקע ותאר הנכסיה דלא ניד* וכן
וברים שעושים מלאכה ,והיו נקראים עבדי ?אן-קרזל ,ובכלל כל נכסים שהקרן לעולפ זימת
ויש להם פרות תדיר נכנסו
דבר שאינו עושות
בכינלכנסיואי-ברזל,נכסאיבימלומגטל(ט8להי*ןע,ובסנמדןיטע"והכ
פרות תדיי
יוסמן ע"ז).
ק והקרן אינה ~hW
בכיי
דעת -אתר לימודי יהדות ורוח * www.daat.ac.il
רב צעיר
8צ
הממשי ,שהעמידו חכמים בין נכסי מלוג ונכסי צאן-ברזל ,הוא ,שאת
האחרונים מקבל הבעל באחריותו לאחר השומאי) :אם הותירו -הותירו לו,
ואם פחתו -פחתו לוו ונכסי מלוג אין הבעל מקבל אחריותם עליו :אם
הותירו -הותירו לה ,ואם פמתו או אבדו -הכל לה .)2ולפי-זה כל ההבדל
בין שני מיני הנכסים הללו אינו אלא לענין גרושין והתאלמנות ,אבל
בשעת הנשואין כמעט שאין ביניהם כל הבדל ונפקא-מנה כלל .אלה ואלה -
הבעל אוכל פרות ,ובשניהם אין לאשה זכות לעצמה בלי בעלה.)3
בטעם התקנה שתקנו לבעל *רות יש חלוקי דעות בתלמוד גופו.
בראשונה אמרו" :תקנו פרות כנגד פדיונה" ,שאם נשבית ,הבעל ח1ב
למדותה .הפדיון היה בימים הראשונים דבר נחוץ מאד ,כי השבי היה מקרה
רגיל והפדיון היה לפעמים עולה בדמים מרבים ,לפיכך היה זה אחד מעקרי
תנאי הכקבה .כך הבינו תקנה דר בדורות הסופרים ,זמן הדלדול והגלות,
בשעה שנתקנה תקנה זו ,ובזמן המשנה ,זמן הסרבן .אולם בזמן הגמרא,
כשהשבי לא היה עוד רגיל כל-כך כבדורות הראשונים ולא היה עוד צלך
בתקנה שחדת לשם הפדיון ,שנו את טעם התקנה של אכילת שרות ואמרו
שהוא משום *ריווח ביתא" .ולפי-זה יש לאמר ,שתקנת הפרות היא תקנה
קדומה ואחר-כך תלו בה את הפדיון ,שאלמלי תקנת הפדיון קודמת ,היתה
תקנת הפרות צריכה להבטל אחרי שבטל הטעם של הפדיון .וכן נראה
מלשון המשנה ,שמקדמת תקנת הלרות" :יתר עליו הבעל ,שאוכל פרות
בהייה וקיב במזונותיה ובפרקונה וקבורתה" .וכן מלשון הברייתא " -תקנו
)1השומא היתה על-פי-רב יותרעי שייש שלשים
האמהי .טור אה"ע ,סמן ס-ו.
2ן יבמות ,פ"ז ,מ"א; כתובות ,ע"ס.
)5ב והת הנדוניה יש השואות הרבה בין דינינו
היא חוגה האב או על אפיטרופסי האשה ,והוא ממון שהאשה מכנסת לבעלה הלקה בתור השתתפות
שהוצאות הבית שנגרמו על-ידי חיי הנשואין t(Witydscheld, Pandektenrecht~ 111 8., %492( .גוף
נכסי הנדוניה שיך לאשה והבעל אוכל בהם פרות .מתחלה היתה ידו של הבעל כיד בעל-הבית
בנכסי אשתו לתת ולמכור ,ואחר-כך נצטמצמה זכותו ,שאין לו רשות למכור בהם .חזרו ואמרו,
עי
7י'4י
רומא .בדיניהם הנדוניה
(5סס)
הנאסור להם למכור בנכסים אפילו כששניהם רוצים ,האיש והאשה (שם .)%497 ,כשרואה האשה,
וכהבעל מבזבז בנכסיה ,יכמה היא להוציאם מידו אפילו בחיי הנשואין (שט .)5 498 ,כשהנשואין
פוקעים ,חוזרת הנדוניה לאשה או ליורשיה ( .)% 499כל תנאי שהתנו הזוג בגדודיה ,שהוא נגד
טובת האשה ,בטל -חוץ מזה ,שכשתמות בהייו תחזור הנדוניה לבניה .כמו-כן אין האשה יכולה
להתנות ,שהבעל יסי
ק את-עצמו מאכילת פרוהיה ,אלא אם-כן היא מותרת על שונותיה .כמו-כן
י חיב באחריות הנכסים ( .)% 505כל זה אמרו בנכסים שהאשה
"ין הבעל יכול להתנות ,שלא יה
הבניסה לגעיה גנדוניתהן אבל שאר נכסיה ,שלא שמה אותם בנדוניה ,הרי הם שלה ואין לבעל
וחום יפוי-כח בהם ( .)%507בכל ההשואות החיו יש שגי שנויים עק
הפג
עדריהיעםו:לםא),בוכאיףנ-יענלו-פייכ-ו
להתנות כל תנאי שבממון ,יכול הבעל לטיק את ידו מן הערות
ין יהיה
כ
ורב במזונותיה ,כי בדינינו החיובים שך הזוג עומדים כל-אהד בפני עצמו כחובות היוצאים
צועפם משג הנשואין .ב) אין האשה רשאית להחזיק נכסים לעצמה מגלי יהכניסס יגעלה באחד
מדרכי הנדוניה או בתור נכסי מלוג או בתור נכסי צאן-ברזל .לכשנמצא לאמר במקום שהחמירו
וינינו בנכסים הללו ,הקלו בהם ,שהרי יבויים בני הזוג להתנות כל תנאי שבממון :21ם.
דעת -אתר לימודי יהדות ורוח * www.daat.ac.il
פרקים בהלכות אישות על-פי התלמוד
.
279
-…….-
מזונותיה תחת מעשי ידיה ופרק1נה תחת פר1ת וקבורתה תחת
כמבתה" -משמע כך ,שתקנת הפרות היתה "קרית ואחר"כך תקנו כנגדה
הפדיון.
אמנם דעת חכמים אחדים היא לעפך ,שמתחלה תקנו הפדיון ואחר-כך
"פרותי) .עקר ראיתם הוא מזה ,שהבעל לא יכול לסלק את-עצמו מזכות
הפרות ומחיוב הפדיון ,ואינו יכול לאמר :אי-אפשי לאכול ואי-אפשי לפרוק~א
ואם-כן מזה מוכח ,שעקר התקנה היה הפדיון ,שאלמלי עקר התקנה היר
הפרות ,היה הדין נותן ,שיכול לסלק את-עצמו מזה ,בשביל שהוא לטובתו.
אבל אין זו ראיה ,הבעל אינו יכול לסלק את-עצמו מחיוב זה ,כמו שאינר
יכול לסלק את-עצמו מכל החיובים שבין איש לאשתו שהעמידו הכמים,
שהם לטובת כלל חיי הנשואין ,לא לטובת אחד מהם ..ובכלל בקשו חכמים
יהשוות חובות וזכיות הזוג אלה כנגד אלה ,אבל לא שיהיו תלוים זה
הי
ת
זו
בר
ואם אמרו "פרית כנגד פדיונה" ,אין לנו לאמר ,שיהי הפדיון בערך הפ
דוקא ,ואם היו למשל דמיה יתר על כקבתה או שאין לה נכסי מלוג
וכדומה -יהי הבעל פטור מפדיונה .)3אלא כל-אחד מהם חוב הוא בפני-
עצמו שאינו תלוי כלל בחברו ,וכל ההשואות שהעמידו החכמים בין חובות
הזוג אין להן אלא ערך מוסרי ולא משפטי ,כי כל אחת מהן עומדת
במקומה ,וצריכים אנו לבקש טעמה בה בעצמה ולא בחברתה .וכן אמרו:
מעשי ידיה תחת מזונות ,)4ובכי-זה אין הבעל יכול לאמר :איני זנך ואיני
נוטל מעשי ידיך ,)5וכן כשאמרו "קבורתה כנגד ירשתה"6ג לפי שבימיהם
עלתה הקבורה בדמים מרבלם ,כמו שאמרו :בראשונה היתה הוצאת המת
קשה לקרוביו יותר ממיתתו ,)7ובכלל נתנו השיבות גדולה לכבוד הקבורהן
עד שאמרו :אפילו עני שבישראל לא יפחות לאשתו משני חלילים ומקוננת*)8
לפיכך תלו זה בטעם הירשה ,אבל באמת אינו יכול להסתלק מזה ,אפילו
כנס אוויה ערמה ע) ,והירשה.היא תקנה יקנה ונשארה בתקפה אפילו אחר
שנתבטל ערך הקבורה .מכל-זה אנו רואים ,שכל תקנה מעניני הוגות הזוג
)1עיז תיס' ,בבא בתנא ,מ"ט ,ד"ה יכולהן כתובות ,ע"ז,
)2ירושלמי שם ,פ"ד ,מ"ג.
)3כתובות ,י"ב ומ"י ,אה"ע ,ע"ח.
ד"ה זיינין.
)5לאשה יש רשות -עי-פי דעת אחדים מחכמי הגמרא -לאמר :איני נזוניה ואיני
עושה (שם ,ג"חן שו"ע אה"ע ,סמן ס"ט) .אבל זה נאמר בזמן האחרון ,ואפשר שנאמר על-נוי
השפעת דיני רומא ,שסדיניהם יכולה אשה לאמר :איני נזונים ואיני נותנת פרות .ואין דבר זח
ואמרו :אפילו
.מתאיב לרוח ,חכמי המשגה ,שסקרו יותר יתוך עמק חיי
המשנחה בישראי
הכניסה לו מאה שפחות ,כופה יעשוה ,שהבטלה מביאה לידי שעמום.
)7כתובות ,ח.
ט ירושלמי שם ,פיח ,ה"ט ,רמב"ם ,פכ"ב מה-א ,ה"ד.
דעת -אתר לימודי יהדות ורוח * www.daat.ac.il
185
'
רב צעיף
טיח עומדת בפני-עצמה ויש לה ערכה ומקומה בהיי הזוג .וכן הוא הדבר
ערך מלחד בפני-עצמה.
לענין תקנת-השרות ,שיש
,
ו
נ
ק
ת
בירושלמי נתנו טעם אחר לתקנת הפרות ואמרו* :תקנה
שיה"כ
,
ת
1
ר
פ
מפקח על נכסי אשתו ואוכלא) .כלומר ,שלכך מוכל הבעל
כדי
שישגיח על נכסיה ,לפי שהוא בקי יותר ממנה בטיב משא-ומתן .ואם-כן
עקר התקנה לפי הירושלמי הוא לטובת נכסי האשה עצמם ,לפי-דעתנו
עקר הטעם של תקנת-הפרית מתהלתה הוא משום .שלום-בית* ,כדי שלא
יהיו לאשה נכסים לעצמה בפני בעלה ,דבר שיכול להכניס מהומה וקטטה
בבית ,אלא שהבעל כראש-המשפחה יפקח על הנכסים הכלליים שיש להם,
והפרות יוציאו לתפוסת הבית ,ומנה יבוא שלום-בית וחזוק חיי המשפחה.
ובכן עקר תקנת-הפרות עומד בפני-עצמו כיסוד שלום-בית .אלא שבכל
תקופה ותקופה בקשו לתת לו טעם אחר ,טעם המתאים ביותר לזמנם.
ואפשר שיש להטות לכינה זו גם את דברי הירושלמי :הבעל אין
לו בנכסים אלא קנין פרות ולפיכך אינו רשאי למכור בנכסי אשתו
בין בנכסי מלוג ובין בנכסי צאן-ברזי ,ואם מכר -לא עשה כלום.)2
ואם מכר לשעה ,כלומר ,כל-זמן שהוא חי ,ולאחר מותו יחזרו
הנכסים לאשה ,יש בזה הלוקי דעות בירושלמיו) .הדעה המתנגדת למכירה
ישעה היא ,מפני "שלא עלה על דעת ,שתהא אשה מחזרת על בתי דינימן
כלומר ,מפני זילותא ד
בי דינא של האשה ,שלא תצטרך לחזור על בתי-
דינים להוציא את נכסיה מן הלקוחות לכשימות בעלה.
בענין וכות האשה על הנכסים היו שנויים שונים והתפתחות היסטורית.
בתקופה הקדמונית ,כשהבעל לא היה יורשה של האשה ,היתה בודאי רשות
לאשה ימכור נכסיה ולעשות בהם כאדם העושה בתוך שלוז אלא לאחר
שהנהגה בישראל ירשת הבעל ,שמתוך זה התחייו החכמים להביט על
הננסים שמכנסת האשה לבעלה כעל נכסי עצמו של הבעל ,אסרו על האשה
את המבירה של הנכסים .אבל בכל-זאת היה חסור זה עדין רופף בידם
ולא קבעו בו מסמרות .עוד בזמן בית שמאי ובית הלל היתה מחלקת
בענין נכסים שנפלו לה משנתארסה ,אם תוכל למכור או לא :בית שמאי
אומרים תמכור ,ובית הלל אומרים לא תמכור ,ואם מכרה ונתנה ,אלה ואלה
מודים-"?,ם
.ובנכסים שנפלו לה עד שלא נתארסה ,מודים בית שמאי ובית
הלל ,שמוכרת ונותנת לכתחלה .אבל כשנפלו לה משנשאת ,אלה ואלה מודים,
טוציא מיד הלקוחות .ורבן גמליאל אומר ,שאם נפלו לה עד שלא
ואהב
בשאת
עיונשאת ,מכרה ונתנה -לזם .ועל שאלת החכמים. :הואיל וזכה באשה
לא יזכה בנכסימו* השיב תשובה נמרצה, :על החדשים אנו בושים ,אל8
שאתם מגלגלין עלינו את הישנים".)4
יה
0כתוגות ,פיד ,היו.
)2יבמות ,פ.ז ,היא.
א יגמות ,ס 11-רחבעם ,פ' 1והיכוה מכירה ,וה"ה* ,פ.
)4כתובות ,פשה ,מ"א.
.
-
,..,,,,,,,ן".,.,
,
,
,,,.,(,,",,.,,,, .חנן,,,
דעת -אתר לימודי יהדות ורוח * www.daat.ac.il
פרקים בהלכות אישות על-פי התימוד
181
יהובות הזה של החכמים עם רבן גמליאל מפיו אור על התפתחותה
של הלכה זו בישראל .לרבן גמליאל הנשיא ,שהיה קרוב למלכות רומא ,היו
בלי-ספק ידועים משפטי הרומאים ,שעל-פיהם ,כידוע ,הרשות לאשה למכור
בנכסי מלוג שלה ולעשות בהם כרצונה בלי רשות הבעל .על-פי המנהג
שלנו אין לאשה כל זכות למכור ולתת בנכסיה .וזהו שהשיב רבן גמליאל
לחכמים :על החדשים ,כלומר הנכסים ,שנפלו לה משנשאת ,אנו בושים ,מה
שאי-אפשר לה למכור ,ומכל-שכן הנכסים הישנים ,שהיו לה קדם הנשואין!
ולא יהי דין ישראל יותר קשה מדין רומא! ודעת רבן גמליאל ,שתהי
לאשה זכות לפחות על הנכסים שנפלו לה עד שלא נשאת ונשאת .אבל
דעתו זו של רבן גמליאל לא נתקבלה לרב החכמים ,לפי שהיא מתנגדת
למסורת היהדות הנוטה לשיטת ששף-נכסים בין הזוג ,לפי שפרוד-נכסים
גורם פרוד בין הדבקים ועושה את בני הזוג שתי רשיות .ושיטת החכמים
נצחו; :כל התקנות שנעשו בענין זה נעשו הפל בכונה לצמצום זכות האשה
על 'מכירת נכסיה .לאחר מחלקת זו חזרו רבותנו ונמנו ואמרו :בין שנפלו
לה עד שלא תתארס ובין שנפלו לה משנתארסה וניסת -הבעל מוציא מיד
הלקוחותי) .אמנם גם על-פי תקנה אחרונה זו לא הפקיעו מן האשה אלא
את זכות המכירה על הפרות ,סינו ,שאם מכרה את הקרקע ,יכול הבעל
אף-על-פי-כן להוציא את הפרות מיד הלקוחות בחייה ,לפי שהבעל אוכל
מרווו; אבל גוף הנכסים שמכרה האשה נשאר לעולם ביד הלוקה ,ואם מתה
האשה בהיי בעלה ,הפסיד הבעל את זכות-ירשתו עליהם .אולם בדור
שלאחריהם עמדו ותקנו חכמי אושא :האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי
בעלוה ומתה ,הבעל מוציא מיד הלקוחות .)2טעם התקנה" :משום איבה".)3
וכן אמרו בירושלמי :בדין היה שאם מכרה ונתנה שיהא מכרה קןם ,ולמה
אמרו בטל? שלא תהא אשה מוכרת משל בעלה ואומרת שלי הןא ,כלומר,
שלא ,יהא דבר זה גורם קטטה ומהומה בבית R~R ,שאם נתאלמנה או
כתגו-שה ,מכרה ונתנה בחיי הבעל .)6 -וכן אם נפלו לה נכסים שאינם
ידועים עוד לבעל ומכרה ונתנה קודם שידע בהם ,מכרה
קןם .)6והטעם -
ם
נ
י
לפי שכל עקר התקנה היה משום איבה ,ובנכסים שא
ם
י
ע
ו
ד
י
עדין
לבעל -לא
בהם איבה ,ולפיכך נתנו לה בהם זכות .כיוצא בו לא
שללו ממנה את זכותה למכור בפני הבעל לאחר מיתתו או לאחר גרושין,
לפי שאז חוזרים הנכסים לה ולפיכך מכרה":
ם למפרע .ומזה אנו רואים,
קים
י:ך
-
-
)1כתובות ,ע"ח.
)2בתובות ,שם; ב"ק ,פ"ה.
)3שם.
א בתובות ,פ"י ,היא .ושם מדמה זה יאב שמכר בחיי בנו ומת הבן ,שהפכירה שיפת,
י *הגוף שלו.
יפ
)5שם ,ריש פ'ט.
א כתובות ,ום.
דעת -אתר לימודי יהדות ורוח * www.daat.ac.il
רג צעיר
א18
שלא בקשו בכונה לצמצם את זכות האשה ולמעט את דמותה בבית ,אלט
י הנשואין וחזוק אחדות הזוגן ולפיכך,
שתדיר היתה לנגד עיניהם טובתחי
כשראו חכמים שאפשר להחזיק זכותה של האשה על נכסיה מבלי לפגוע
בשלופ-הבית ,הגנו על זכותה בכל-גפף.
וכשם שאין האנטה רשאית למכור ולתת לאחרים ,כך אינה רשאית
,לפי שהיא יכולה
למכור ולתת מתנה לבעלה ,ואם מכרה ונתנה -יטל
יחמר :נחת-רוח עשיתי לבצליו) ,אבל בעל שמכר או נטן מתנה לאשתו,
מכירתו ומתנתו קימת .)2ועל סמך זה יש לאמר ,שטעמו של דבר ,שמכין-ת
האשה לבעלה בטלה ,הוא לא משום השש אונאה ,אלא משום עשלום-בית".
וראיה לדבר ,שחכמי הגמרא האחרונים אמרו שאין המכירה בטלה אלא
כשמכרה לבעלה נכסי צאן-ברזל שלה ,שאין האשה זוכה בגוף הנכסים
הללו אלא כשתצא בגרושין או במיתת הבעל ,לפיכך כשתערער על המכירה
יכול הבעל לאמר לה" :עיניך נתת בגרושין ובמיתה* ,ומשום כך ,משום
איבה ,אמרו חכמים :האשה שמכרה ונתנה לבצלה מעשיה בטלימו אבל
בננסי מלוג ,שגם האשה יש לה זכות בהם בחיי הבעל ,לפי שהבעל אינו
חיב באחריותם ,וכשהיא תמאן למכור לו ,אין הבעל יכול לאמר לה :עיניך
נתת בגרושין ובמיתה ,ולא ?יך בזה איבה ,לפיכך מכירתהקימתי* ומזה אנו
רואים ,שעקר החשש שלהם היה משום איבה בין הזוג.
הרבה נשאו ונתנו בתלמוד ,אם יכולים האיש והאשה למכור בנכסים
תפילו שניהם ביחד כשהם רוצים? בברייתא אחת נאמר :מכרו שניהם
יפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר :הבעל מוציא מיד היקוחות.)4
ונמצא בזה מאמר יותר מפלש מאמימר :איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג
לח עשו ולא-כלום .)5הכונה הפשוטה של המאמר הזה היא ,שאפילו שניהם
ביחד אינם יכולים למכור ,וכך הבינו שיטה זו אמוראים אחדים וגם מן
הגאונים היו שנטו למשמעות זו בדברי אמימר ,שהשונה ששניהם ביהד אינם
יכולים למכור .)6ווודעת נוטה ,שהנכסים יש להם תעודה מוחדת ,שיהי הבעל
ת משום לריווח ביתא" ,ומפני-כך צריכים כליווח הללו להיות
אוכל פרי
ב"ב ,מ"ט .כד דנו גם בדיני רומא .אולם אין סמך לאמר ,שחכמינו למדו דין זח
רומא ,לפי שאינו דומה טעמה של תקנה זו בדינינו לשבדיניהם .שאלו בדיני רומא בסלח
בטפתי
וניתח כל מכירה ומתנה שבין הזוג -בין מהאשה לבעלה ובין מבעל לאשה .ועקר טעם האסור
nssהשום גזרה ,שמא אין המקנה נותן בלב שלם ושמא מבקש הקונה להערים על חגרו
ולהוציא ממנו נכסים ברמאות ,לפי שהיו הגרושין קלים ברומא ,אבל בדינינו
שמכר או
ואבוק לאשתו -מכירתו ומתנתו ~ימת ,ולא משום חוש אונאה ורמאות נגעו בזה ,אלא מצוג
אושש איבה ,כמבאר בפנים.
)2ב"ב ,נ"צ רמג"ס ,פכ"ב מת"א.
)3רמב"ם ,פ"נ מהלכות מכירה.
"
בעי
)4
)5
ש
יבמות ט"ו.
בבא בחרא ,ל"ו.
תעובות הגאונים ,סמן כ"ת ,תשובה יר* 1גאון.
ש
ן
-
דעת -אתר לימודי יהדות ורוח * www.daat.ac.il
פרקים בהלכות
אישות על-פי התימוד
283
שמורים לתעודתם .),אלא שחכמי הגמרא האחרונים הבינו שיטה זו באפן
אחר והסבירו מה שאמרו :איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו
כלום ,סינו זה בלא זו ,האיש לבד או האשה לבדה ,האיש אינו יכול
למכור ,לפי שאין לו בהם אלא קנין פרות ולא קנין הגוה ,והאשה -לפי
שאם מתה יירשנה בעלה
אושא ,אבל שניהם ביחד יכולים הם למכור,
י
י
נ
ק
ת
כ
ה
ז
ר
ח
א
,
ל
י
ע
ו
מ
ו
נ
י
א
ואם מכרו שניהם זה
אלא
אם-כן לקח תחלה מן
האשח ואחר-כך מן האישו
אם לקה תחלה מן האיש ,אפילו אם הזר
י
ב
א
ולקח מן האשה -המכירה בטלה ,לפי שהיא יכולה לאמר :נחת-רוח עשיתי
לבעלי .)2על-פי הסברה אחרונה זו עקר הרשות על מכירת-הנדוניה לאשה,
אלא שנצרכה לזה גם הסכמת הבעי
.ומטעם זה קבעו חכמים הלכה :בעל
הבא לדין עם אחר על נכסי אשתו ,צריך הרשאה ממנה ,אף-על-פי .שהוא
אוכל פרית /לפי שגוף הנכסים שלה.)3
,
הכקבה לא יתנ
ה לגבות מהיים אלא לאחר גרושיז ומיתה ,והוא
הדין לנכסי הנדוניה ,שאין האשה יכולה לתבוע נדוגיתה מן הבעל אפילו
כשהוא מבזבז בנכסיה .)4זהו מן הדין ,אולם חכמים האחרונים אמרו:
כשהאשה רואה ,שהבעל מבזבז נכסיו ,יכולה לתבוע להוציא הממון מידו
ולעשות מהם נכסי מלוג על-ידי ענין בטוח והוא יאכל הפרותי) .וכן
כשרואים כונת הבעל לבזבז את הנכסים כדי להכריח את האשה לקבל ממנו
גט וכדומה לזה ,בכגון זה נתנה הכקבה לגבות מחיים ומוציאים את הנכסים
ולא*
,
מידו.)6
ל
ט
ו
נ
ב
ו
ח
ה
ל
ע
ב
האשה
ה
ס
י
נ
כ
ה
ש
ם
י
ס
כ
נ
ה
ג
ו
ל
מ
ן
מ
ן
י
א
ן
י
ב
ובין
נכסי
נכסי צאן-ברזל ,או סמה שפסק לה הבעל בשעת נשואין .)7בתלמוד נסתפקו
גם-כן ,אם חיב הבעל לשלם חובותיה של אשתו ,מה ?קותה קדם הנשואין ,)8
והחליטו ,שאם היה מלוה על-פה ,דלא אלים שעבודו ,אין חיוב על מבעל
לשלם ,ומלוה בשטר חיב לשלם .)9כיוצא בו אמרו :נדרי האשה ,וכן קנס
)1מפשט דביי רבן גמליא? בו הטעם שנותן לדבריו" ,מפני שהן שבח בית אביהן
משמע שהיא שאיה יסודית ואפילו שניהם רוצים אינם רשאים ולא כשמכרו זה שיא גפני זה.
וקזז במפרשי המשגה ובגמרא יבמות ,שם .וכך דגו גם בדיני רומא ,שא'-.אפשר יזו
ג למכור
ובנכסים אפילו מדעת שניהם ,כדי שיהיו נכסי 005מזמנים יתכייתם ישם רוח הבית.
)2
)3
גטין ,נ"ה.
רמב"ם ,פ"ג מהלכות שלוחין.
א אה"ע ,סמן צ"ג ,סעיף א.
)5בית מאיר ,הובא רפ"ת ,שם ,סק"א.
א הונא בב"ה ,שם ,בשם ר"יהלוי .וכן דנו גם גדיני רומא (שם ,או8א850א,עי) .חכמינו
אאחרונים הללו בודאי לא ידעו מדיני רומא ,אלא ?קימו את הדבר מן הסברה.
)7חוית ,סמן ת"ו ,סעיף געה.
)8נבא בחרא ,קל"ט.
)9ום
,
)
,,
ן
,
.
,,.
("
ובאה"ע סמן ,K~Sסעיף
,,
(
;,;(, ,,,ן,;,ן.,,,,,.,(.ן ".ן;.ן(,. ,וי,,,;,,,;(,,;,,,,,(,(,,,,,ן.,(,.;1"(,,
.,,,,(,,,,,,; ,
,
(,
;
,
, ,,.
,,,,
, ,,,
,,,. ,
דעת -אתר לימודי יהדות ורוח * www.daat.ac.il
*א
יב*עיי
:
והטילו הקהל עליה או מס ,סיב
אחרים אינן סיב לשלם.)2
הבעל
לשלם,)1
אבל נזקין ומקח ודברים
למי חוזרים הנכסים כשפוקעים הנשואין?
האשה שיוצאת מתחת יד בעלה בין במיתה בין בגרושין נוטלת כל
נכסיה בין נכסי מלוג ובין נכסי צאן-ברזל .נכסי מלוג נוטלתם כמו שהם,
אפילו בלו הרבה ואין ראוי לעשות בהם מעין מלאכתם הראשונהן ואם
אבדו לגמרא אינו משלם לה .ובנוגע לנכסי צאן-ברזל ,מדין התלמוד ,כפי
שראינו לעיל ,מקפל עליו הבעל אחריותם :אם אבדו ,אבדו לו ,ואם פחתו,
פחתו לו וצריך לשלם כל הפחת ,אף-על-פי שראוים למלאכתם הראשונה,
שהרי משום זה נקראים נכסי "צאן-ברזל" .והגאונים הנהיגו ,שאין הבעל
סיב בנכסי צאן-ברזל אלא באבדה וגנבה ולא בכחש ופחת דמים; ולפיכך
הווו הגאונים ,שנכסי צאן-ברזל ,אם היו בלאותיהם קימיםוהיו עושים מעין
מלאכתם הראשונה ,נוטלת כליה כמה שהם ,אלא שאם לא היו עושים מעין
מלאכתם ,הרי הם כמו שנגנבו או אבדו ,שהוא חיב לשלם בדמיהם ששמו
חותם בשעת נשואין .ולפי מנהג זה -כשם שאינו משלם הפחת כך אינו נוטל
את השבח ,אם הותירו.דמיהם .)3כן נהג הדבר בימי-הפינימן ואחר-כך ,בזמן
האחרון ,זמן השו"ע ,חזר דין הגמרא למקומו .והטעם אמרו :לפי שבשעתם
נהגו לשום כל כלי וכלי בפרטיות ולא שמו אותם בסך מעות ביחד ,לפיכך
לא .קפל עליו הבעל אחריות המעות ,אלא אחריות הסלים ,ומפני-כך אם
הכלים עוד ראוים למלאכתם הראשונה ,אינו צריך לשלם הפחת; אבל אתר-
כך ,בזמן האחרון ,נתקבל המנהג ,שכללו כל הנדוניה ושמו אותה בסך מעות
ולא כל כלי וכלי ביחוד ,ועל-פי-זה חזר דין הגמרא לקדמותו /שהבעל סיב
באחריות כל אותה השומא ,אם פחתו ,פחתו לו ,ואם הותירו ,הותירו לו.)4
וכן נשאר הדין אצלנו.
אם האשה אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן ,שומעים
לה ,משום שבח בית אביה.)5
כל זה אמרו בסתם נשים .אבל יש נשים שעל-פי דין התלמוד
יוצאות שלא בכ"בה ,כגון העוברת על דת משה ויהודית והיוצאת משום
שם רע או ונוו! וכדומה ,הללו נוטלות רק מה שנמצא לה בנדוניתה בעין,
אבל אין מוציאים מהבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסי צאן-ברזל
שלהר) .אמנם יש אומרים ,שכשהאשה יוצאת מחמת זנות אבדה נדוניתה ,אפילו
בכסים ס"ימים; אבל דעהזו נדהתה מפני שאמרו :אם היא זנתה ,נכסיה מי
)1ב-מ ,ק-ד; שם ,ברמ"א ,סעיף ד ,ובמפרשים.
)2ב"ק פ"ז ושם סעיח ה ברמ"א.
)3רמב"ם ,פ"ע מהוכח אישתי אושע ,סמן פ"ת .ועין
א ב"מ שם ,ושו"ע סעיף ב ,ועזן שם בת"ג,
)5יבמות ,או שו-ע ,שם ,סעיף ג.
י; רמן-ם ,פ"ר מת"א ,ה"א.
)5כתובות ,ע"ד
09במפרשים.
דעת -אתר לימודי יהדות ורוח * www.daat.ac.il
פרקים
בהצמת אישות על6-י התימוי
283
זנו? )1ואשה המורדת על בעלה ,שכפי שראינו לעיל נתלבטו בזה חכמי
מתלמוד מזמן המשנה עד הפוסקים האחרונים ,מה דינה? אמרו בזה הרבה
ו;לכות ותקנו הרבה תקנות בנוגע לנכסיה ,שעל ציר זה נסתובבו ביחוד