[יד, א]
תאשם –
תהיה שממה.
בחרב יפלו –
אנשיה.
והריותיו –
אחר שהמלה לשון נקבה לא חשש לומר יבוקעו, כדרך: אם תעירו ואם תעוררו.
[יד, ב]
שובה –
מעט מעט עד השם.
וטעם כי כשלת בעונך –
ואין מי יקימך רק השם לבדו.
[יד, ג]
קחו –
איננו מבקש מכם כאשר תלכו לבקש רצונו הון, או עולות, רק דברים שתודו כדרך ונשא השעיר עליו.
אמר רבי מרינוס:
כל תשא עון הפוך כל עון תשא.
והנכון: כל אשר תשא עונינו – נשוב.
וקח טוב –
מעולה או הדיבור הטוב שנוכל לומר לפניך, והטעם להתודות.
ורבי יוסף אמר:
מיעוט מעשים טובים.
ונשלמה –
שלום פרים, כמו: כי הכית את אויבי לחי, שפירושו: מכת לחי או חסר כ"ף והזכיר פרים, כי הם גדולים והיקרים בעולה וזהו שתאמרו.
[יד, ד]
אשור –
כי כתוב ואשור הוא מלכו לא נשען על אשור ולא על סוסינו המובאים ממצרים.
ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו –
כנגד מעשה חרשים, כי אין מי שיעזור מי שאין כח לו כמו היתום, רק אתה וכתוב: אבי יתומים וזה כנגד כי כשלת בעונך ואין עוזר לך.
[יד, ה]
ארפא –
מלת משובה לגנאי בכל המקרא ואיננו כאומר משובתם בכל מקום שהכיתים, רק המשובה בנשמה כחולי בגוף על כן מלת ארפא כנגד הכה אפרים.
אהבם –
אהבת נדבה הפך ימאסם אלהי.
כי שב –
הפך חרה אפי בם:
[יד, ו]
אהיה –
הפך שרשם יבש ויבוש מקורו והשושנה תפרח מהרה, ובעבור שאין לה שורש רק דק, אמר ושרשיו יהיו כשורש עצי לבנון.
ויך שרשיו –
באורך וברוחב כדרך ומחה אל כתף ים כנרת ובמידות שברים ותבריתא.
[יד, ח]
ישובו –
אמר יפת:
יושבי בצל הלבנון.
ולפי דעתי: יושבי בצל ישראל והם העבדים, שיהו אכריהם וכורמיהם.
יחיו דגן –
והקמות יפרחו כגפן.
וזכרו –
ריחו כדרך אזכרתה.
ויפת אמר:
זכר גפנם למרחק כיין לבנון.
[יד, ט]
אפרים –
באמרו: אפרים מה לי עוד, אין לי צורך אליהם אני אענהו לתת לו כל חפצו, כדרך והכסף יענה את הכל.
ואשורנו –
לתת עיני לטוב עליו, עד שאשורנו נמצא שיהיה כברוש רענן ואל תפחד, בעבור שאין לו לברוש פרי כי ממני פריך נמצא.
[יד, י]
מי חכם –
מי ישרת בעבור אחר ואלה הם דרכי השם.
והטעם קשור כי בשובכם אל השם ירפא אתכם.
ופושעים –
הם היוצאים מהרשות, כמו: על כל דבר פשע, אז תפשע אדום והמעוות נפשו בדרך הישרה יכשל, והשלם על דרך: כי כשלת בעונך.