דין כיסוי ראש לנשים

תקציר: מהי חובת כיסוי ראש לנשים? האם הוא מדאורייתא, מדרבנן או שאולי כולו תלוי במנהג. וכן מהן המקומות שבהם יש חיוב לאשה לכסות את ראשה? ומהו שיעור חובת כיסוי הראש? מהו דין שורת השערות היוצאות מחוץ לצמתה, ומהו היחס בין דין זה לדין שער באשה ערווה? מהי הדרישה המינימלית של חכמינו המחייב את בנות ישראל בכל דור ודור?



מילות מפתח: שער באשה ערווה, דת יהודית, סוטה, פריעת ראש.

חובת האישה לשמור על הופעה צנועה באה לידי ביטוי הן במישור ההתנהגותי והן במישור הלבוש וההופעה. ככלל ניתן לומר, שרוב כללי הצניעות הם נורמות שקיבלו על עצמן נשות ישראל מקדמה דנא. אחת מאותן נורמות צניעות אלו היא חובת כיסוי הראש לנשים. המקור לחיוב זה מופיע בתורה בהקשר לפרשת סוטה, והוא מפורט בהרחבה בתלמוד ובמדרשים¹.

מטבע הדברים, כאשר מדובר בנורמות התנהגות, הדברים פושטים צורה ולובשים צורה במהלך השנים. כל תרבות מתעצבת ומתפתחת לפי אורח החיים המיוחד לאותה תקופה. לכל תקופה ולכל מקום יש את הלבוש המיוחד לו, ובהתאם לכך יש צורך להגדיר מחדש את ההלכות הנוגעות לדרכי הצניעות של האשה ובכלל זה גם כיסוי ראש לנשים.

מאמר זה מתמקד בדין כיסוי ראש לנשים בחצר, והוא למעשה רק חלק קטן מדיון רחב בנושא כיסוי ראש לנשים בכלל. במאמרי השתדלתי להביא את שיטות הפוסקים המרכזיות שעסקו בדין זה. לעיתים הסתפקתי רק בהבאת גוף דבריהם והוצאת המסקנות העולות מתוכם, אך הרבה פעמים ראיתי צורך לדון בדבריהם, לבררם ומתוך זה להגיע למסקנות. ברצוני להדגיש כי אין לראות במאמר זה פסיקת הלכה למעשה, אלא דיון בדברי הפוסקים, בירורם וליבונם, ולעיתים לבחור את הנראה לי מתוך עיון בדבריהם. ולסיום, יהי רצון שהדברים יתרמו ויסייעו בחיזוק דרכי הצניעות בעם ישראל בכלל ונשות ישראל בפרט.

בכתובות עב, א –

א. שיטת התוספות: התוספות פירשו³:

הרבה ראשונים הבינו את הסוגיה כדעת רש"י⁵ והתוספות, וכן פירש הר"ן⁶ על הנאמר בגמ'

אומנם דעת הדרכי משה שם, שגם הטור מודה שבחצר מותרת לצאת ללא כיסוי ראש כלל, שכן משמע בדבריו בסימן כא שכתב:

ג. שיטת הרמב"ם⁹: בהלכה יא כותב הרמב"ם:

הרמב"ם לא כתב מה הדין בחצר. לכאורה אפשר לדייק מדבריו האחרונים שדווקא מחצר לחצר בתוך מבוי צריך מטפחת כדי לא לעבור על דת, אך בחצר עצמה אין צריכה אפילו מטפחת, ואפילו אם שערה מגולה ללא כיסוי כלל, אינה עוברת על דת. וכך באמת הסביר הב"ח את הרמב"ם בפירושו הראשון.

אולם הב"ח דוחה פירוש זה וכותב, שאפשר לפרש את הרמב"ם בצורה אחרת לחומרא. דהינו: מחצר לחצר בתוך מבוי אם מכוסה במטפחת ללא רדיד – אינה עוברת על דת, דהיינו שאין צריכה לצאת מבעלה, אבל מכל מקום דבר שאינו הגון הוא (דומיא דלא חגרה סינר שאינה עוברת על דת אך מכל מקום אין זה הגון ולא צנוע, אבל בתוך חצרה – אם מכוסה במטפחת זה הגון, אך פרועה לגמרי ללא מטפחת אסור אפילו בחצרה.



וכתב הב"ח על פירושו השני ברמב"ם שהוא העיקר. על פי זה יישב את תמיהת הבית יוסף על הטור (לעיל בשיטת הטור), שכן דברי הטור עולים בקנה אחד עם פירושו השני ברמב"ם. נמצא לפי זה שדעת הטור והרמב"ם על פי הסבר הב"ח שאפילו בחצר אסור לאשה להסתובב פרועת ראש לגמרי.

מכל מקום הב"ח צריך ליישב את דברי הגמרא

מסביר הב"ח שכך הם כוונת הדברים:

"ואלא בחצר" – אם כונת ר' יוחנן ש"בקלתה אין בזה משום פריעת ראש" – מדובר בחצר – פשיטא שבזה אין משום פריעת ראש, דאם תאמר שההולכת בחצר בקלתה יש בזה משום פריעת ראש, לא הנחת בת לאברהם אבינו (שכולן הולכות בחצר במטפחת לראשן בלא רדיד)

ומתרצת הגמרא:

"מחצר לחצר ודרך מבוי" כלומר, ר' יוחנן בא להשמעינו שמחצר לחצר בתוך מבוי אפילו בזה אין בה משום פריעת ראש אם מסתובבת בקלתה, אבל ללא קלתה – אסור.

ומסיים הב"ח:

מקור לשיטת הב"ח נמצא כבר בדברי הערוך (ומביאו הב"ח בתמצית). הערוך בערך קלת) כותב:

וכן נראה שזוהי דעת המאירי¹⁰ שכתב:

ב. הב"ח בהסבר הרמב"ם והטור (וכן דעת הערוך, המאירי) – יש לאסור לאשה להסתובב בחצרה ללא כיסוי ראש כלל (ולפי דעת המאירי הדבר מגונה). וכן נראה שזוהי דעת הסמ"ג והשלטי גיבורים שיש איסור אף בחצר להסתובב ללא כיסוי ראש כלל (והובאו דבריהם בבית שמואל באהע"ז סימן קטו אות ט). מ"מ אף לשיטתם מספיק כיסוי ראש חלקי בחצר. במקביל לסוגיית הבבלי ישנה סוגיה בירושלמי (כתובות פרק ז הלכה ו) וז"ל:

במשנה:

והוסיף הפני משה (בד"ה יש חצר שהיא כמבוי):

דברי הירושלמי הנ"ל מעלים מספר קשיים:

א. מתחילת דברי הירושלמי נראה שבחצר – אסורה האשה ללכת גלוית ראש לגמרי. זה לכאורה סותר את הסוגיה בבבלי לעיל לפי הבנת רוב הראשונים שמתירים לאשה לילך בחצר פרועת ראש אפילו ללא קלתה, וצריך להבין מהו היחס בין הירושלמי לבבלי.

ב. העמדת דברי ר' יוחנן בבבלי אינה זהה להעמדת דבריו בירושלמי. כלומר: בבבלי משמע שר' יוחנן מתיר לאשה ללכת בקלתה אפילו מחצר לחצר דרך מבוי, ואילו בירושלמי משמע שר' יוחנן אוסר לאשה ללכת בקלתה (בקפליטין) במבוי והתיר רק בחצר בלבד?

מעיון בדברי הראשונים נראה כי סברו שרק סוף דברי הירושלמי הם להלכה. כך נראה מפסיקת הרא"ש וכתובות דף קכו) והרי"ף (כתובות דף לב) שהביאו רק את סוף דברי הירושלמי, דהיינו "חצר שהרבים בוקעים בו הרי הוא כמבוי, מבוי שאין הרבים בוקעים בו – הרי הוא כחצר". על פי זה נראה שדחו את החלק הראשון של הירושלמי מההלכה מפני דברי הבבלי. ולכן העתיקו רק את סוף דבריו שאינם סותרים את הבבלי אלא רק מבארים ומרחיבים שדין חצר אינו תלוי במקום אלא תלוי בכמות האנשים הנוכחים במקום.

ניתן אולי להסביר את הדברים באופן אחר.

אותם ראשונים אינם דוחים את החלק הראשון של דברי הירושלמי מההלכה, אלא הבינו שסוף דברי הירושלמי מבארים את תחילת דבריו. כלומר מה שנאמר בירושלמי בתחילה, שאף בחצר יש בה משום דת יהודית, מדובר בחצר שהרבים בוקעים בה, ומה שנאמר שם "לחצר אמרו ק"ו למבוי" הכוונה שהם בני אותו מעמד, ומה שהתירו בבבלי לילך בחצר ללא כסוי ראש כלל מדובר בחצר שאין בוקעים בה.

כך אפשר להסביר את הסתירה בדברי ר' יוחנן בירושלמי לבין דבריו בבבלי. מה שר' יוחנן התיר בבבלי לאשה לילך בקלתה אפילו דרך מבוי צריך לומר שמדובר במבוי שאין הרבים בוקעים בה ובירושלמי שאסר במבוי מדובר במבוי שהרבים בוקעים בו. לפי"ז צריך לומר שמה שהצריך ר' יוחנן בירושלמי לילך בקפליטין בחצר – מדובר בחצר שהרבים בוקעים בה.

אך פירוש זה דחוק מכמה סיבות:

א. קשה לומר שהירושלמי בתחילת דבריו דיבר בחצר שהרבים בוקעים בה, כי אז לא מובן מהו הק"ו למבוי, הרי הם בדרגה שווה – בשניהם הרבים בוקעים. אפשר לומר בדוחק שדרגת החומרה נקבעת גם לפי המקום ולא רק לפי מספר האנשים, ולכן מבוי שבדרך כלל נחשב למקום יותר פומבי מחצר – חמור יותר מחצר.



ב. דברי ר' יוחנן בבבלי קשים להולמם עם דברי ר' יוחנן בירושלמי, שכן אם נסביר כדלעיל שר' יוחנן (בירושלמי) דיבר בחצר שהרבים בוקעים בה, מדוע כתב בהמשך "אבל במבוי – יש בה משום יוצאה לשוק וראשה פרוע" הרי בשניהם מדובר שהרבים בוקעים בה, ואם התיר בחצר לצאת בקפליטין הוא הדין במבוי? וכנראה שצריך לומר שר' חיא ורב אסי בבבלי הם תרי אמוראי שנחלקו בדעת ר' יוחנן.

ג. החילוק שעושה הירושלמי בין חצר שהרבים בוקעים בה לחצר שאין הרבים בוקעים בה מובא רק בסוף, ונראה אם כן, שתחילת דברי הירושלמי ובכללם דברי ר' יוחנן מדברים בחצר רגילה שאין הרבים בוקעים בה.

מ"מ לשיטות הראשונים שאוסרים לאשה לילך בחצר בגילוי ראש לגמרי אין הירושלמי קשה אלא אדרבה הוא מהווה מקור המסייע לשיטתם. וא"כ יוצא שכדי ליישב בין הבבלי עם הירושלמי צריך להסביר את הסוגיה בבבלי כמותם, דהינו:

מכל האמור לעיל ישנה נקודה יסודית שצריכה ביאור. ראינו כי אף לשיטות המחמירות ביותר מותר לאשה לילך בחצר בכיסוי ראש חלקי. שיטתם עולה בקנה אחד עם דברי הירושלמי האומר שמותר לאשה לילך בחצר שאין הרבים בוקעים בה כשהיא מכוסה בקפליטין (עפ"י דברי ר' יוחנן). כלומר, אעפ"י שאין זה כיסוי ראש מושלם מותר לאשה להסתובב עמו בחצר.

כאמור, חצר המדובר בה היא "שאין הרבים בוקעים בה" ומשמע שאע"פ שיש בה מעט אנשים מותר לאשה לילך שם בקפליטין למרות שחלק משערה מגולה. ובאמת כן משמע במפורש בדברי הב"ח שראינו לעיל.

-ולכאורה כיצד יתכן שיהיה מותר לאשה לגלות חלק משערות ראשה בנוכחות זרים הרי "שיער באשה ערווה" ועל פי הגמרא ברכות כד, א)?

-שאלה זו קשה עוד יותר לשיטות המקילות הסוברות שמותר לאשה לילך בחצר ללא כיסוי ראש כלל?



נראה שהתשובה לשאלה זו טמונה בהבנת הדין:

"שיער באשה ערווה". צריך להבחין בין חלות שם ערווה על שיער האשה לבין חלות שם ערווה בשאר איברי האשה (טפח, שוק, ירך). בניגוד לשאר איברי האשה שהם ערווה מצד עצמם הרי ששם ערווה בשיער נובע מהחיוב לכסותו. ממילא רק באותם מקומות שיש חיוב לאשה לכסות את שערה יש לשערה דין של "שיער באשה ערווה" ואז אסורה לילך בראש מגולה. אך באותם מקומות שאין חיוב לאשה לכסות את שערה אין בשערה שם ערווה.

נמצא:

שלשיטות המקילות הסוברות, שבחצר מותר לאשה לילך ללא כיסוי ראש כלל, אין לשערה בחצר שם ערווה כלל,

אך לשיטות המחמירות צריך לומר, שרק אותו חלק שצריכה לכסות בחצר יש עליו שם ערווה, אך שאר השיער אין עליו שם ערווה".

השו"ע¹³ כותב:

החלקת מחוקק (שם אות ט): כותב:

הבית שמואל (שם אות ט): מביא את הסמ"ג והשלטי גיבורים שהוכיחו מהירושלמי שיש איסור לצאת פרועת ראש לגמרי אפילו בחצר, וכותב שזה סותר את סוגיתנו בבבלי לפי פירוש רש"י ותוס' ושא"ר? ומתרץ: הבבלי דיבר לעניין יציאת אשה מבעלה בלא כתובה ובזה קיימא לן כסוגיית הבבלי שהיוצאת בחצר וראשה פרוע אינה יוצאת ללא כתובה, אך מ"מ איסורא יש בזה כדברי הירושלמי, ולמעשה יוצא שסבירא ליה כדעת הב"ח ושאר הפוסקים העומדים בשיטתו.



מרכבת המשנה על השו"ע:

מחדש שאומנם יש איסור גם בחצר שאין הרבים בוקעים בו, אך אם יוצאת בפאה נכרית או קלועת שיער – אין בזה משום פריעת ראש.

הט"ז (שם אות ה):

מסביר שחצר שמדובר עליה בסוגיה בבבלי היא חצר של אדם יחידי דומיא דחצר של האשה, והואיל ואין דר שם אדם אחר, ע"כ התירו לאשה ללכת שם פרועת ראש לגמרי, אבל מחצר לחצר דרך מבוי – שם מדובר שלא שכיחי רבים, אך מ"מ מעט אנשים בוקעים שם, ולכן בזה: אם יוצאת פרועת ראש לגמרי – מהתורה מותרת, אך אסורה מצד דת יהודית, ואם יוצאת בקלתה – אין בה איסור כלל (אפ"י שקצת ראשה מגולה)¹⁴.


עפ"י זה רוצה הט"ז לומר שבחצר שדרה בה יחידית לכו"ע (בין הטור ובין התוס') מותר לאשה ללכת בה ללא כיסוי ראש כלל. ומה שכתב הב"ח בדעת הרמב"ם והטור לאסור ללכת ללא כיסוי ראש כלל מדובר בחצר שיש בה מעט אנשים.

ראינו שהראשונים נחלקו בהסבר סוגיית הגמרא בבבלי בכתובות עב – אם יש איסור לאשה לצאת לחצרה פרועת ראש לגמרי. יתכן ומחלוקתם מבוססת על היחס שבין סוגיית הבבלי לסוגיה בירושלמי. מ"מ ראינו שלראשונים האוסרים יש להם ראיה חזקה מדברי הירושלמי. ואילו הראשונים המתירים דוחים את תחילת דברי הירושלמי מההלכה או שיצטרכו לבאר את תחילת דבריו, פירוש שהוא דחוק כאמור לעיל.

שיטות הראשונים שמצדדים להתיר הם: רש"י, תוס', הר"ן, ועוד.



לעומת זאת הסמ"ג, השלט"ג, הערוך והב"ח בדעת הרמב"ם צדדו לאסור.

בדעת המאירי ראינו שכתב שהדבר מגונה ויש להתלבט בדבריו אם יש בזה איסור ממש.


מ"מ ראינו שגם לשיטות המחמירות לילך בחצר בגילוי ראש לגמרי מתירים לילך שם בכיסוי ראש חלקי כמו קלתה וכדומה.



להלכה:

הב"ח והב"י נחלקו בפסק ההלכה:

הב"י פסק לקולא

והב"ח החמיר.

מדברי השו"ע אין התייחסות מפורשת אם מותר לילך בחצר בגילוי ראש לגמרי.

החלקת מחוקק הוכיח מדבריו בסימן כא שנוקט לקולא,

אולם הבית שמואל הכריע לחומרא כדעת הב"ח.

כ"כ ראינו שהט"ז כתב שמה שהתירו רש"י ותוס' לילך פרועת ראש לגמרי בחצר – זה דווקא בחצר שדרה שם יחידית ואין בה אנשים כלל, אך אם יש מעט אנשים שדרים בה – אוסרים.