ויקרא פרק כה
פסוק א
בהר סיני
קודם שהוקם אהל מועד.
פסוק ב
ושבתה
לשון ביטול.
פסוק ג
ואספת –
שלא תפקיר.
פסוק י
ושבתם איש [אל אחזתו] –
לירושתו. כמו שמפורש לפנינו שהמוכר שדה חוזר לו בחנם ביובל.
ואיש אל משפחתו –
עבד עברי חוזר חפשי ביובל.
פסוק יא
נזריה –
גידולי ענבים שנשרו לא תבצרו. וכן ספיחים בתבואה.
פסוק יב
מן השדה תאכלו –
ולא מן הנאסף אל הבית שאסור לאוספו.
פסוק טז
כי מספר תבואת –
שעד היובל הוא מוכר לך ולא גוף הקרקע.
פסוק כא
לשלש השנים –
לפי הפשט:
זריעת ששית תפרנס ששית ושביעית. ושמיני יזרעו ויאכלו מתבואת ששית עד תחלת תשיעית, שיתפרנסו מתבואה הנזרעת בשמינית.
פסוק כד
גאולה תתנו לארץ –
אם ירצה המוכר לפדותה לפני היובל.
פסוק כז
והשיב את העודף –
מן השנים עד היובל, שלא אכל עדיין.
העודף
המעדיף תדע על שנים שאכל כבר.
פסוק לג
ואשר יגאל מן הלוים –
כמו שנאמר: גאולת עולם תהיה ללוים, והוא ירצה לגאול ואין לו במה לגאול.
ויצא ממכר בית וגו' –
כלומר: תשוב לו בחנם.
ושדה מגרש –
כמפורש באלה מסעי.
פסוק לט
עבדת עבד –
לרדותו בפרך כעבד כנען.
פסוק מז
או לעקר –
שנעקר מזה המלכות רחוק מארצכם, לא תושב ולא גר ולא גוי ואזרח.