במוקדשין הכתוב מדבר, שנאמר להקריב קרבן:
במחנה –
חוץ לעזרה:
(ד) דם יחשב –
כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו:
דם שפך –
לרבות את הזורק דמים בחוץ:
(ה) אשר הם זבחים –
אשר הם רגילים לזבוח:
(ז) לשעירם –
לשדים, כמו (ישעיה יג כא) ושעירים ירקדו שם:
(ח) אשר יעלה עלה –
לחייב על המקטיר איברים בחוץ כשוחט בחוץ, שאם שחט אחד והעלה חברו שניהם חייבין:
(ט) ונכרת –
זרעו נכרת וימיו נכרתין:
(י) כל דם –
לפי שנאמר בנפש יכפר, יכול לא יהא חייב אלא על דם המוקדשים?
תלמוד לומר: כל דם:
ונתתי פני –
פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו:
(יא) כי נפש הבשר –
של כל בריה בדם היא תלוויה, ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם.
תבוא נפש ותכפר על הנפש:
(יב) כל נפש מכם –
להזהיר גדולים על הקטנים:
(יג) אשר יצוד –
אין לי אלא ציד, אווזין ותרנגולין מנין?
תלמוד לומר: ציד, מכל מקום.
אם כן למה נאמר אשר יצוד?
שלא יאכל בשר אלא בהזמנה הזאת:
אשר יאכל –
פרט לטמאים:
(יד) דמו בנפשו הוא –
דמו הוא לו במקום הנפש, שהנפש תלוויה בו:
כי נפש כל בשר דמו הוא –
הנפש היא הדם.
דם ובשר לשון זכר.
נפש לשון נקבה:
(טו) אשר תאכל נבלה וטרפה –
בנבלת עוף טהור דבר הכתוב, שאין לה טומאה אלא בשעה שנבלעת בבית הבליעה.
ולמדך כאן שמטמאה באכילתה, ואינה מטמאה במגע.
וטרפה האמורה כאן לא נכתבה אלא לדרוש.
וכן שנינו:
יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בבית הבליעה?
תלמוד לומר: טרפה, מי שיש במינו טרפה, יצא עוף טמא שאין במינו טרפה:
(טז) ונשא עונו –
אם יאכל קדש או יכנס למקדש חייב על טומאה זו ככל שאר טומאות:
ובשרו לא ירחץ ונשא עונו –
על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדים במלקות.