אליהו בצרפת אל מול האלמנה

קיים דמיון רב בין האירוע הקודם ('בנחל כרית') לבין האירוע שלנו. לשניהם נושא משותף: כיצד נמצאה לאליהו האפשרות להתקיים בשנות הבצורת הרחק מבני עמו. בשניהם מְצווה ה' על אליהו לאן עליו להרחיק, ובשניהם הוא מודיע לו באיזו דרך ימצא את מִחייתו באותו המקום שנצטווה ללכת אליו. הבה נשווה את שני צווי ה' הללו:

על כל אלו יש להוסיף, כי בשני האירועים שתיית המים נעשית בדרך הטבע, ואילו אכילתו של אליהו נעשית בדרך נס, באמצעות שליח הפועל על פי ציווי אלוהי.

לאחר כל ההשוואות הללו, עלינו לבחון אף את המבדיל בין שני האירועים, שכן דווקא המיוחד שבכל אירוע הוא המגדיר את נושאו הספציפי.

ההבדל שבין שני התיאורים נובע מן ההבדל בין השליחים שנועדו לכלכל את אליהו בכל אחד מהאירועים. בנחל כרית העורבים הם שמְּצֻוִּים לכלכל את אליהו, והם עושים זאת בלא כל דיון. בשליחות זו עצמה של העורבים, מונח הנס שבפסקה הראשונה, שהרי אין דרכם של עורבים לוותר על מזונם החטוף, דרך קבע פעמיים בכל יום. אליהו אינו מעורב כלל בנס, אלא רק נהנה מפֵּרותיו.

שונה הדבר בפסקה השנייה: כאן, אישה אלמנה היא המְּצֻוָּה לכלכל את אליהו,[3] וביחס אליה הדברים אינם כה פשוטים. קודם כול על אליהו לזהות את האישה האמורה לכלכלו בצו ה',[4] וגם לאחר איתורה מתברר, שאפילו למִחייתה שלה עצמה אין לה די אוכל. בקושי זה בהבנת דבר ה' כי ציווה אישה אלמנה לכלכלו, נתקל אליהו עצמו, מיד לאחר בקשתו ממנה פת לחם:

דבר זה מבאר רד"ק:

ההבדל הזה בין שני סוגי השליחים – העורבים והאלמנה – אינו משפיע רק על אריכות התיאור של מעשי אליהו אצלנו. הוא משפיע גם על אופיו של הנס כאן, שהוא שונה מאוד מן הנס שסופר עליו בפסקה הקודמת. בשתי הפסקאות אמנם קשור הנס במזונותיו של אליהו, אך הבדל גדול יש בין שני הנִסים. בפסקה הראשונה הנס הוא בעצם השליחות, כלומר בכך שהעורבים מביאים את מזונו של אליהו, ואילו במזון עצמו – אין כל נס. הוא נחטף על ידי העורבים בדרך הטבע משולחנו של מאן דהו (כדרכם של עורבים, לחטוף מזון מכל הבא למקורם). כפי שכבר אמרנו, אליהו אינו שותף בנס העורבים כל עיקר. לעומת זאת, בפסקה השנייה, השליחות נעשית בדרך הטבע, מתוך הסכמתה של אלמנה ענייה לחלוק את פת לחמה עם אורח זר. ורק כדי לְאפשר לאלמנה להסכים לכך, וכדי שיהא לנכונותה זו על מה לחול, נאלץ אליהו לגזור על קיומו של נס במזון שממנו הוא עתיד להתפרנס ביחד עם האלמנה ועם בנה.

ועוד הבדל בין שני הנִסים: בפסקה הראשונה ניתן המזון לאליהו בשפע: "לֶחֶם וּבָשָר בַּבּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָר בָּעָרֶב", ואילו בפסקה השנייה, 'עוגה קטנה' המַספקת בקושי לסעודתם של שניים (והיא עשויה מכף קמח אחת ומעט שמן), אמורה לספק פעם אחת ביום את סעודתם הדלה של שלושה במשך כל אותה שנה.

מה משמעותם של הבדלים אלו מבחינת כוונת הסיפור שלנו? במה הם תורמים לעיצוב משמעותו המיוחדת?

כדי לענות על שאלה זו יש לשאול שאלה מקדימה: האם הכרח הוא שכך תתגשם התכנית האלוהית ביחס לשהייתו של אליהו בצרפת? האם הקשיים המתגלים בצרפת הם פועל יוצא הכרחי מן המעבר שעובר אליהו מנחל כרית ומשליחותם של העורבים לכלכלו שם, למקום יישוב כצרפת ולשליחותה של האלמנה שם? לאו דווקא. אם נושאו של סיפורנו הוא כיצד נמצא פתרון מִחיה לאליהו כדי שיוכל לשבת הרחק ממרכז הממלכה ולמצוא את מִחייתו בעת הבצורת, היינו מצפים לסדר התרחשויות אחר בפסקה שלנו, פשוט יותר: ה' שולח את אליהו לצרפת ומודיעו כי שם ציווה על אישה אלמנה לכלכלו (ככל האמור בפסוקים ח-ט). בכניסתו לצרפת הייתה מקבלת את פניו אלמנה אמידה ומזמינה אותו לסעוד עמה בביתה. אליהו היה מקבל את ההזמנה ונשאר בביתה שנה שלמה, כאשר כל כלכלתו עליה. תיאור כזה היה קצר בהרבה, ומקביל כמעט בכול לתיאור האירועים בנחל כרית. את חסרון הנס בסדר התרחשויות זה אפשר היה למלא בכך שאליהו היה מברך את האלמנה שרכושה לא יחסר אף בשנת הבצורת, ואכן האלמנה הייתה נשארת בעושרה, והכנסת האורחים שהייתה נוהגת באליהו לא הייתה גורעת מרכושה דבר.

הווה אומר: הבעיות שעמן אליהו מתמודד בסיפורנו – הצורך לזהות את האלמנה ולשכנעה למלא את שליחותה – אינן נובעות באופן ישיר מן המעבר משלוחי כלכלה שהם עופות, לשליח כלכלה אנושי. הן נובעות מכך שהשליח הנשלח לאליהו נראה לכאורה כבלתי מתאים לתפקידו, ועל כן נוצר הצורך לפעול בדרכים שונות כדי להתאימו לתפקידו.
נראה שמשמעותו של הסיפור תלויה בשאלה הבאה: מדוע נשלחה דווקא אלמנה ענייה זו לבצע את שליחות כלכלתו של אליהו? נדמה כאילו הטילה ההשגחה את התפקיד על האדם הלא מתאים, כדי שהסיפור יסתבך ויתארך. נראה אפוא שיש לחתור להגדיר היטב את נושא הפסקה על אודות שהיית אליהו בצרפת.

גם בזאת שווה הפסקה שלנו לפסקה הקודמת: הפרשנים שתפסו את מאורעותיו של אליהו בפסקה הקודמת כוויכוח בין ה' לבין נביאו, רואים גם בפסקה שלנו המשך לאותו ויכוח. אולם הפעם שונים הטיעונים ושונה ה'טקטיקה האלוהית' ביחס לאליהו.
פרשן בן דורו של ר' שמואל לניאדו (בעל כלי יקר), ר' משה אלשיך, בפירושו 'מראות הצובאות',כתב כבר באשר לפסקה הקודמת כי בפרטי הסיפור "רמז לו יתברך לאליהו… טענות שהיה לו (- לאליהו) להאריך (- להיות סבלן), עם היות כי לקדש שמו יתברך כיוֵן".[6] על סיום האירוע בנחל כרית הוא כותב:

השאלה ששאלנו בסוף הסעיף הקודם בעיון זה, בדבר מטרת הסתבכות העלילה בצרפת והתארכותה, עקב הטלת התפקיד לכלכל את אליהו דווקא על אלמנה ענייה שאינה מסוגלת לעשות כן, מצאה עתה את פתרונה הפשוט: הגדרה חדשה של נושא הפסקה כהמשך הוויכוח שמנהל ה' עם אליהו, ויכוח שהחל עוד בנחל כרית, מחייבת את הפגשת אליהו דווקא עם אלמנה ענייה, שהיא ובנה היתום עומדים למות ברעב. דווקא הם נתמנו על ידי ההשגחה לכלכל את אליהו, כדי שייווכח בסבלם, ושיהא סבל זה נוגע ישירות אליו.

נמצא, כי במעבר מנחל כרית לצרפת יש שינוי בדרך הוויכוח שמנהל ה' עם אליהו. בנחל כרית נבחנה עמדתו של אליהו בנוגע לשאלה האם הוא מוכן לפרוש מחברת בני עמו ומן הגורל המר שהביא עליהם. אולם כאשר דרך זו לא הועילה ואליהו לא שב בו משבועתו ומקנאתו לה', ועם התארכות הבצורת וכניסתה לשנה השנייה, כשהיא נותנת את אותותיה תחילה בקרב הנחשלים בחברה, אז משתנה הטקטיקה בוויכוח עם אליהו, ומתהפכת לקצה השני: עתה יחווה אליהו חוויה הפוכה מזו שהייתה לו בנחל כרית. הוא נשלח לחיות בין בני אדם, בקרב עיר שענייהָ מוכי רעב הם. הוא ייאלץ לחיות בביתה של אלמנה המפרנסת בקושי את בנה היתום, ואשר היא ובנה עומדים כל יום למות מרעב. את סעודתם הדלה, סעודה שאינה מספקת לבעליה,[9] יחלוק אף אליהו מעתה, פעם אחת ביום, ויחד עם השניים הללו, ירעב גם הוא. חייהם של השלושה יימשכו מעתה על סף הרעב והכיליון, ויהיו תלויים יום יום בנס, אשר יותיר להם תמיד כף קמח ומעט שמן, לסעודת העניים היומית הדלה של מחר.[10]
לפי האמור, מטרת טלטולו של אליהו לצרפת, אינה רק על מנת להפגישו עם האלמנה, אלא יותר מכך: לשתף אותו עצמו בסבל הרעב. אליהו עצמו חווה את חוויית המחסור בשִבתו בבית האלמנה שנה תמימה. זהו פשר הירידה הדרסטית ב'רמת החיים' שזומנה לאליהו, מנחל כרית על סעודות הלחם והבשר פעמיים ביום, עד לצרפת ולסעודת העניים החד-יומית שאותה צריך אליהו לחלוק עם האלמנה המארחת אותו ועם בנה.

ממראה האלמנה וממעשיה שהתגלו לאליהו מייד בבואו אל פתח העיר, יכול היה אליהו להסיק דווקא כי יש לאלמנה זו דבר מאכל. שאם לא כן, מדוע היא מקוששת עצים להסקה? אין זאת אלא על מנת לאפות באמצעותם את לחמה. בכל זאת, אין הוא מבקש ממנה מייד: "לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ" אלא מקדים ומבקש:

נראית תשובת ר"מ אלשיך על כך[11]:

בושתו וזהירותו של אליהו, שלא לבקש מן האלמנה מייד בתחילה מצרך כה יקר כפת לחם, לא הועילו לו. כאשר העז סוף סוף לבטא את בקשתו בפירוש: "לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ", נתקל אליהו בנאום סירוב נרגש של האלמנה, נאום שלכמותו בוודאי לא ציפה:

וכאן מצוי הקונפליקט השני, הנסתר, בין אליהו לבין ה': כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין הבטחת ה' ששלחו הֵנה: "הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ", לבין סירובה המוצדק של אישה אלמנה זו למלא את תפקידה? ניתן לנסח זאת ביתר חומרה: כיצד ליישב את היותה של אלמנה זו ממלאת שליחות כפולה וסותרת: מחד – היא אמורה לכלכל את אליהו (ואינה יודעת זאת), ובכך לאפשר לאליהו להתמיד בעמדתו ביחס לבצורת, ומאידך – היא באה להוכיחו על המשך עמידתו על שבועתו ועל קנאתו לה' (ואף זאת בלא דעת), ולשם כך היא צריכה דווקא להימנע מלכלכלו.

אין זאת, אלא שכוונת ה' להעמיד את אליהו במבחן. הפתרון הפשוט לכל התסבוכת הזאת הוא בהשבת הטל והמטר אל האדמה בדברו של אליהו. אז תיפתר מצוקת האלמנה ובנה, ואליהו לא יזדקק יותר לחסדם של שליחים שונים שיכלכלוהו. אולם לכך עדיין אין אליהו מוכן, והדברים עוד עתידים להימשך זמן רב עד שיגיעו לפתרונם.

הליכתו של אליהו לצרפת ופגישתו עם האלמנה, זו הפגישה הכוללת את בקשתו המבוישת ממנה לקבלת פת לחם ואת סירובה הנחרץ להיענות לו, הופכת את אליהו לרגע לשותף לסבל הרעב, אך רק לרגע. אף בשערי צרפת, וכן במשך כל השנה שישב בעיר זו בבית האלמנה, נבחן עדיין אליהו, כמו בשנת ישיבתו בנחל כרית, ביכולתו לפרוש מגורל עמו, מגורלם של בני האדם הנמקים ברעב,[14] ובכך נמשך הוויכוח שאפיין את השנה שבה ישב אליהו בנחל כרית. במה דברים אמורים? ביכולתו של אליהו, שהיא מיוחדת לו ואך לו, לפתור את הקונפליקט שנקלע אליו, ואשר תואר בסוף הסעיף הקודם, בכך שהוא גוזר על נס:

לעיל (סעיף 2) ראינו שלדעת רד"ק עצם דבר ה' לאליהו שיהיה ניזון מן האלמנה כולל בתוכו הוראה לכך שאם יהיה צורך בכך יחולל אליהו נס בביתה. ואכן, הנס שגזר אליהו מתקיים "כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ". אלא שדבר ה' זה עצמו, המודיע לאליהו במשתמע על האפשרות לגזור על נס שיאפשר את קיומו, לא נועד אלא כדי לבחון את נכונותו של אליהו להשתמש בנס זה. האם יבחר הנביא באורח חיים אשר ידגיש הדגשה מתמדת את עדיפותו על פני סביבתו? מבחינה זו דומה דבר ה' הזה לאליהו לדבר ה' שהנחהו אל נחל כרית ואל הקיום המתבדל של אליהו שם, אך ניכר הבדל בין שני דברי ה' הללו. ההבדל ביניהם הוא בכך, שכאן אין דבר ה' מנחהו במפורש לעצב לעצמו מסגרת חיים התלויה בנס שיבדילו מסביבתו, אלא הדבר נתון לבחירתו של אליהו. בבוחרו בפתרון של עשיית נס, מתבלטת במעשיו של אליהו הדאגה לעצמו. דבר זה הבליט ר"מ אלשיך בסוף אותו קטע שהבאנו מפירושו בסעיף 3:

היסוד האגוצנטרי בנס שמחולל אליהו לאלמנה הצרפית ניכר בהוראתו לה:

נראה כי סדר דברים זה, שבו אליהו מקבל ראשון את מנתו ורק אחר כך ניזונים האלמנה ובנה מן השאר, נהג כל אותה שנה. שהרי, כדברי רלב"ג, בסדר דברים זה מותנה קיומו של הנס, וכיוון שהנס התמיד כל אותה שנה, אף על תנאו היה להתמיד. דבר זה רמוז בכתיב של פסוק טו:

היוכל להתמיד ולחיות בדרך כה בעייתית, לראות מסביבו בני אדם הכלים מחמת הרעב, ולהבטיח את קיומו שלו על ידי הדגשה מתמדת של עדיפותו? שנה תמימה נמשך כך הדבר.

בסופו של עיון ד2, הראינו כי בולט בכתוב חסרון תיאור אכילתו של אליהו מן הלחם והבשר שהביאו לו העורבים פעמיים בכל יום. שיערנו שם, כי משמעות הדבר היא שאליהו אכן הגיב על רמז הביקורת הזה, בסרבו 'לשתף פעולה' עם אורח החיים המוזר שנכפה עליו בשנת הבצורת הראשונה.

ומה בסיפורנו? האם גם בו ניתן להצביע על תגובה של אליהו למערכת הלחצים המורכבת הפועלת כנגדו? אין ספק בתשובת שאלה זו: אליהו מגלה סימנים של התרככות. אמנם אין הוא נסוג משבועתו, אולם הוא גם אינו נותר אדיש אל מול סבלה של האלמנה. דבר זה מתבטא כמה פעמים בדבריו של אליהו:

א. כבר בתחילת מפגשו עמם האלמנה, כשהוא מהסס מלבקש ממנה פת לחם, ומקדים לכך בקשת מעט מים "כי בוש אליהו להתחיל בשאלת לחם כי היה יקר", כדברי ר"מ אלשיך שהבאנו לעיל, ניכר חוסר ביטחון מועט בעמדתו של אליהו, לנוכח מצוקת הרעב שהוא נפגש עמה ואחראי לה.

ב. בתגובתו לדברי האלמנה שבפסוק יב, הבלטנו בסעיף הקודם את דרישתו הקשה של אליהו ממנה, להקדים אותו בסעודה הדלה. דרישה זו אמנם מתחייבת מן הצורך בנס, כהסבר רלב"ג שהבאנו שם, אך אין בכך להקהות את הרושם הקשה שיש בה. מה שבכל זאת מרכך את קשיות דרישתו של אליהו, הם דבריו שלו, שאותם הוא מקדים לדרישתו ממנה:

ג. כדי לשכנע את האלמנה לקיים את דרישתו ממנה, מסמיך אליהו הצהרה תקיפה בשם ה':

תשובת בעל המצודות – "כי אז אין צורך אל הנס" – אינה מבארת מילים אלה כל צורכן. מניין לו לאליהו הוודאות כי ישיבתו בבית האלמנה תימשך עד סיום הבצורת? ומדוע תולה אליהו את ירידת הגשם בנתינתו על ידי ה'? והרי אליהו הוא שמחזיק את 'מפתח הגשמים', ועל פי דברו הם אמורים לשוב: "כי אם לפי דברי".

כמו במקרים רבים במקרא, מגלה לנו הכתיב משמעות חשובה להבנת הסיפור.[17] הכתיב בפסוק שלנו, חושף את המסתתר בנפש הדובר: 'תתן ה' גשם על פני האדמה' – זוהי כמעט בקשה שמבקש אליהו במובלע: 'אנא ה', יהי רצון כי תתן גשם על פני האדמה'. במלים אחרות: 'קח אתה את האחריות לירידת הגשמים, ופטור אותי מהחזקת מפתח הגשמים'.

במשפט זה מביע אליהו לראשונה היסוס בעמדתו. מי שאינו מכיר את אליהו ואת הרקע שקדם לסיפורנו (כמו האלמנה), שומע בדבריו אלו הבעת משאלה ברורה לכך שה' ייתן גשם על פני האדמה בהקדם.

סבלה של האלמנה הצרפית וההכרח שהוכרח אליהו להתחלק עמה בלחמה בדרך שאינה נעימה לו, הביאו את הנביא לראשונה לבטא בשפתיו עמדה חדשה. ואף על פי כן אין אליהו בשל לביטול שבועתו. דברים אלו "עד יום תת(ן) ה' גשם על פני האדמה" – הרי נאמרו בצמוד לגזרתו של אליהו על נס, שכל תכליתו לאפשר את קיומו של אליהו בצרפת על רקע התמשכות הבצורת.

כאשר יבשילו התנאים לביטול גזרת הבצורת, עקב שינוי עמדתו של אליהו (וזאת לאחר האירוע הבא), עתיד הקב"ה להשתמש במילותיו של אליהו כאן, ולהטיל עליו את השליחות:

צמד הפסוקים הבא, ב (י-יא), מקביל לצמד שמולו ב1 (פסוקים יג-יד). בשני צמדי הפסוקים הללו נושא אליהו את דבריו אל האלמנה, ודברו אליה כפול בשני המקומות. בצמד הראשון הוא מבקש ממנה שתי בקשות: בפסוק י הוא מבקש מעט מים – בקשה אפשרית שגם נענית בחיוב, ולעומת זאת בפסוק יא הוא מבקש פת לחם – בקשה בלתי אפשרית בנסיבות הקיימות. בצמד הפסוקים המקביל ב1 חוזר אליהו תחילה על בקשת הלחם שהייתה בפיו בראשונה, בפסוק יא: כנגד "לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ", הוא שב ומבקש עתה (פסוק יג): "עֲשִי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשׁנָה וְהוצֵאת לִי". בפסוק הבא בצמד השני ב1 (פסוק יד) מבטיח אליהו לאלמנה את נס כד הקמח וצפחת השמן, ובכך הופך את בקשתו ממנה (בקשתו בשני הצמדים המקבילים גם יחד) לבקשה שניתן לקיימה. את הבטחתו זו הוא מסיים בהזכרת הגשם, ודבר זה מקביל לבקשת המים שהייתה בפיו בראשית פגישתו עם האלמנה. שם, בצמד הפסוקים הראשון, פתח אליהו את דבריו לאלמנה במים וסיים בלחם, ואילו בצמד הפסוקים המקביל לו, פתח בלחם וסיים במים – בגשם. המים והלחם שבצמד הראשון – מיָּדה של האלמנה נתבקשו. ואילו הללו שבצד המקביל, מיד ה' הם ניתנים: "כִּי כה אָמַר ה'… כַּד הַקֶּמַח לא תִכְלָה… עַד יום תתן [תֵּת קרי] ה' גֶּשֶׂם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

בין שני חלקי הפסקה, המקבילים הקבלה כיאסטית, ניצב נאומה הנרגש של האלמנה, הנשבעת לאליהו כי מצבה נואש ועל כן לא תוכל להיענות לבקשתו. דיבורה זה הוא הדרמטי ביותר בסיפור, וגם המפתיע ביותר, שהרי אנו הקוראים לא ציפינו לנאום זה, וגם אליהו לא ציפה לכך. עד פסוק יא התרחשו הדברים למישרין, כפי שהיו צפויים להתרחש. בא נאומה של האלמנה והפך לפתע את הסדר הטוב. הוא העמיד את אליהו ואת עלילת הפסקה כולה בפני קונפליקט חמור. החלק בפסקה שבא לאחר נאומה (א-1ב1), נועד לפתור את הבעיה שנתגלתה בנאום זה. הפתרון איננו נסיגה מן התביעה הראשונה שנתבעה האלמנה, אלא אדרבה: חזרה על אותה תביעה, תוך הבטחה כי מה שאיננו ביד האלמנה לתתו – יינתן על ידי ה'. או אז, נענית האלמנה לתביעה, כפי שציפינו ממנה כבר מתחילת הפסקה, וה' מקיים את דבר אליהו ונותן את חלקו לנביא ולאלמנה זו שלה הבטיח אליהו את הדבר.

מהו הדבר המעוצב במבנה זה שתיארנו כאן? התשובה פשוטה: עיקרה של פסקה זו מובלט ב'ציר המרכזי' שלה, בפסוק יב – נאום האלמנה. זהו שיאה הדרמטי של הפסקה והוא המפתח לכל ההתרחשות: כל מה שלפני נאום זה נועד 'להתנפץ' אל הנאום, ולהתברר כבלתי רלוונטי בעקבותיו. וכל מה שמסופר אחר הנאום, אינו אלא ניסיון להפוך את חלקה הראשון של הפסקה, זה שקדם לנאום האלמנה, לרלוונטי ואפשרי, למרות האמור בנאומה.[21] המבנה הכיאסטי סביב הציר המרכזי שהראינו כאן, מהווה עיצוב מבני אמנותי של דבר זה.

נמצא, כי עיקרה של הפסקה, אינו בתיאור הפתרון שנמצא לאליהו בעת הבצורת, פתרון שיאפשר לו לשבת במקום יישוב ולמצוא שם את מִחייתו באין מפריע, אלא דווקא בקושי הניכר שיש במציאת פתרון זה. קושי זה בא לידי ביטוי חריף בנאום האלמנה, המצוי בדיוק במרכז הפסקה, והוא מְרַכז את כל תשומת לבו של הקורא. נאום זה הוא גם מוקד העלילה. אליהו נשלח אפוא לצרפת, לא על מנת ש'ישב בה בשלווה', אלא על מנת שישמע את דברה של האלמנה, וייאלץ להתמודד עם האתגר שדברה מציב למולו. בשערי צרפת מוצבת לפני אליהו השאלה, האם יוכל 'לישב בה בשלווה' לאחר נאום האלמנה, וכיצד יעשה זאת. הכול כפי שנתבאר בפירוט בעיון זה.