אליהו מְחַיֶּה את בן הצרפית

נציין כאן עוד שני הבדלים בין פסקתנו לבין שתי קודמותיה, אולם הללו ישמשו לנו כבר כגשר לדיון על שילובה בנושאן.

א. שתי הפסקאות הקודמות בנויות באופן דומה: הן פותחות בדבר ה' לאליהו (ב-ד; ח-ט), וממשיכות בתיאור הדרך שבה התקיים דבר ה' הזה, הן על ידי אליהו שעשה מה שנצטווה, והן על ידי ה' שקיים את מה שהבטיח לנביאו. פסקתנו אינה בנויה כלל באותו 'דגם',[4]ואדרבה: ההתרחשות העומדת במרכזה – מותו של בן הצרפית – נראית כעומדת בסתירה לדבר ה' שהנחה את אליהו בראש הפסקה הקודמת לשבת בבית האלמנה הצרפית ולהתכלכל על ידה. זאת, משום שטענותיה של האלמנה כנגד אליהו (בפסוק יח) מביאות את יחסיהם עד משבר, ומאיימות על המשך ישיבתו של אליהו בביתה, כפי שיוסבר להלן.

בפסקתנו אין ה' מורה לאליהו מה עליו לעשות, אלא אליהו הוא המבקש מה' שיעשה את רצונו, ומפציר בו לשם כך בתפילה. בפסקה זו לא אליהו הוא העושה את דבר ה', אלא ה' שומע בקול אליהו ועושה את רצונו (פסוק כג).

ב. בכל אחת משתי הפסקאות הקודמות מתוארת תקופה בת שנה. האירוע המתואר בפסקתנו, לעומת זאת, הוא אירוע חד פעמי, והתרחשותו היא לשעתו בלבד.

שני ההבדלים הללו בין פסקתנו לבין קודמותיה, מובילים אותנו למסקנה הבאה: פסקתנו משמשת סיום לפסקה הקודמת, סיום משברי, אשר דווקא הוא היוצר דמיון בין תולדות שהייתו של אליהו בבית האלמנה בצרפת לשהייתו בנחל כרית. הרי הפסקה הראשונה – 'בנחל כרית' – נסתיימה בסיום משברי:

א. מילות הפתיחה של פסקתנו "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"[5], מעלות את השאלה: אחר אֵלו דברים? או במילים אחרות: בזיקה לאיזה אירוע קודם (או: לאיזה פרט באירוע הקודם) מצויה פסקתנו? שאלה זו מוצדקת כאן, משום שפסקתנו עומדת בזיקה הדוקה מאוד לקודמתה (מבחינת הדמויות, הזמן והמקום, כפי שצוין לעיל), ושתיהן גם יחד מהוות חלק מסיפור רחב יותר. ובכן: אחר אֵלו דברים "חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה…"? נדמה כי התשובה מתחייבת מציון הזמן האחרון שפגשנו בסוף הפסקה הקודמת (פסוק טו) – "ימים". ובכן: אחר אותם "ימים", דהיינו שנה, "חלה בן האשה". ברור אפוא, שכוונת הפתיחה של פסקתנו לרמוז לקטיעתה של אותה תקופת זמן 'אידילית' שתוארה בפסקה הקודמת.

ב. יש והכינוי שבו מכנה הכתוב (או אחד הדוברים בו) דמות מדמויותיו של הסיפור, הולך ומשתנה לאורך הסיפור. בדרך כלל משקפים הכינויים השונים הללו נקודות תצפית שונות על אותה דמות. לעתים השינוי בנקודת התצפית נובע מהתחלפות האישים הניצבים בסיפור אל מול אותה דמות, ולעתים שינוי הנסיבות בעלילה הוא הגורם לכך.[6] הבה נבדוק את כינויֶיהָ של האלמנה, המשמשת אחת הדמויות הראשיות בשתי הפסקאות שאנו עוסקים בהן.

פעמיים בפסקה הקודמת מופיע כינויה של אישה זו (בראש הפסקה בפסוקים ט וְ-י), ובשתיהן זהה הכינוי: 'אשה אלמנה'. כינויה בלשון זו נועד לאפיין את מעמדה הכלכלי-חברתי הנמוך, ובכך להכין אותנו לקראת הקושי הגדול שעתיד להתגלות בהמשך הפסקה: כאישה אלמנה (מטופלת בילד) אין היא מסוגלת לפרנס את עצמה ואת בנה בעת הרעב, קל וחומר שאינה יכולה לפרנס אדם זר.
ארבע פעמים בא כינוי לאישה זו בפסקתנו, שלוש בדברי הכתוב ואחת בפי אליהו, ובכל פעם הוא שונה:

כינויה הראשון בפי הכתוב בתחילת הפסקה, "הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת" הוא תמוה. מה ראה הכתוב להבליט דווקא צד זה באישיותה, שהיא 'בעלת-הבית'? האם לא מתאים יותר היה להבליט את היותה אלמנה? כך היה הדבר מגדיל את המשמעות הטרגית של מות בנה. אולם מה למות הבן ולהיות אמו 'בעלת הבית'?

התשובה הנראית היא כי מחלת הבן ומותו נבחנים בסיפורנו לא במשמעותם המשפחתית-האישית ביחס לאמו האלמנה, אלא במשמעותם המעשית ביחס לאליהו. באמור הכתוב כי האישה היא 'בעלת הבית', הוא מתכוון לכך שהיא בעלת הבית שאליהו מתאכסן בו כדייר משנה, ועל כן מות הבן משמעותי גם לאליהו. דבר זה מתברר מדברי אליהו בתפילתו, כשהוא מתאר את האישה כ"הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּורֵר עִמָּהּ".

אולם מדוע מקשר הכתוב בעקיפין את מחלת הבן ואת מותו לאליהו? התשובה לכך ברורה: מחלתו ומותו של הבן מהווים משבר במערכת היחסים שבין אליהו לבעלת הבית. מות הבן מאיים על המשך ישיבתו של אליהו בביתה של בעלת הבית, כפי שיתברר בהמשך.

ג. לְמה מתכוונת האישה באומרה לאליהו (יח) "מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלהִים"? 'מה לי ולך' הוא ניב החוזר במקרא עוד חמש פעמים.[7] מעיון בהופעות אלו ובהקשרן ניתן להבין את משמעו המדויק. המכנה המשותף לכל חמש הופעותיו הללו של הניב הוא הקריאה לניתוק מגע. המשתמש בו כלפי זולתו מתכוון לומר לו: 'הנח לי, עזבני במנוחה ואל תפריע לי, הרי אין בינינו דבר'. ברוב המקרים הדבר נאמר כלפי מי שמתכוון להרע (בזדון או בשגגה) לאומרו של ניב זה.

על פי זה נבאר את כוונת האישה במקומנו: באומרה לאליהו בהמשך דבריה: "… בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲונִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי", היא מאשימה אותו באחריות למות בנה. אין היא מתכוונת בכך לבקש ממנו שיחַייה את בנה, כפי שאירע בפועל לאחר מכן. נראה כי דבר זה לא עלה על דעתה כלל, ורק אליהו הוא שיזם זאת. אך מאידך, היא גם אינה משמיעה דברים בעלמא, שאין תכלית מעשית בצדם. להאשמתה את אליהו ישנה מטרה מעשית, וזו מובעת במילים המקדימות את האשמתה: "מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלהִים". כוונת שאלה רטורית זו בפי האישה בעלת הבית, היא כמו בכל שאר הופעותיה במקרא: 'אנא, הניחני לנפשי. אין בינינו כל קשר, ומדוע אתה נטפל אלי להרע לי?'. במילים פשוטות: 'כיון ש"בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲונִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי" צא מביתי!'.

מובן אפוא, כי מות הבן אכן מהווה סיום משברי לשהייתו של אליהו בבית האישה בעלת הבית, שהרי בעקבותיו היא קוראת לו לצאת מביתה.

המשבר בשני המקומות אינו פתאומי. הוא תולדה של תהליך מתמשך שקדם לו, והדבר מצוין בשני הפסוקים המובאים בטבלת ההשוואה. הסיבה להתייבשות נחל כרית היא: "כִּי לא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ". הבצורת המתמשכת כל אותה שנה, פגעה אט אט בזרימתו של הנחל, עד שבסוף אותה שנה הוא התייבש לחלוטין.[8] למותו של בן האישה האלמנה קדמה מחלה שהלכה וגברה: תחילה "חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה…" אחר כך "וַיְהִי חָלְיו חָזָק מְאד" ולבסוף: "עַד אֲשֶׁר לא נותְרָה בּו נְשָׁמָה"[9].

מה פשרן של הקבלות אלו שבין שני המשברים אשר קטעו את שהייתו של אליהו באכסנייתו? נדמה, כי ההקבלות הללו מובילות למשוואה הבלתי נמנעת, כי כריתת מי הנחל והתייבשותו מקבילים לכריתת הנשמה מגופו של בן הצרפית.

התייבשות הנחל אינה דומה להפסקת זרימת מים בצינור סגור. היא תהליך של מיתה איטית לצומח ולחי המתקיימים על גדותיו של הנחל הזורם. על כן, גם תהליך כריתת המים מן הנחל, מהווה במובן מסוים, שאינו רק מטאפורי, תהליך של גסיסה ומוות. המים הם יסוד החיים בעולם. כאשר נתינתם הסדירה נפסקת, משול הדבר למניעת נשמת חיים מן היקום: מן הצומח, מן החי ואף מן האדם.[10]

נמצא אפוא כי סיפור מותו של בן האלמנה קשור קשר אמיץ לנושא הנידון בסיפור כולו: הבצורת. אליהו נוכח בסיפורנו כי הפסקת המטר על פני הארץ על פי דברו, מכריתה חיים מעל פני האדמה, ובהגיעה למלוא חומרתה, נכרתים מחמת הבצורת אף חיי אדם. דרכו של עולם היא, כי הראשונים שחייהם מתקפחים בעת כזאת הם החלשים ביותר: ילדים יתומים.

דבר זה שאמרנו, כי מותו של בן האלמנה הוא תוצאה ישירה או עקיפה מן הבצורת, אינו עולה רק מן ההשוואה שערכנו כאן בין כריתת הנחל לכריתת הנשמה מן הילד, אלא הוא גם מסתבר לאור נתוני הסיפור: אמנם זכתה האישה האלמנה בכך שחייה וחיי בנה ניצלו ממוות מיידי ברעב, עקב נס כד הקמח וצפחת השמן שגזר עליו אליהו. אולם קיומם כל אותה שנה בחברת אליהו, היה קיום מינימלי: תמיד עמדו על סף הרעב, ואת סעודתם הדלה והחד-גונית חלקו עם אדם נוסף. ילד רך אינו מוסיף בריאות ואון בקיום אורח חיים כזה. בעת בצורת ורעב, גוברת החולשה בעולם, ומחלות ומגפות שונות פורצות בנקל. לא ייפלא, כי בן האלמנה החלוש והרעב, חלה אף הוא "וַיְהִי חָלְיו חָזָק מְאד עַד אֲשֶׁר לא נותְרָה בּו נְשָׁמָה".

בתחילת העיון עמדנו על כך שהמילים המקשרות בין שתי הפסקאות הראשונות, והמציינות את הבצורת ואת הבעיות שהיא מציבה, נעדרות מפסקתנו. והנה אנו טוענים עתה, כי למרות זאת גם היא קשורה לבצורת. האם ניתן להצביע על מילים מקשרות בין פסקתנו לבין קודמתה, אשר יאשרו טענה זו?

המילים המקשרות בין שתי הפסקאות הללו הן 'מוות וחיים'.[11] צמד מילים אלו מופיע לראשונה בפסקה הקודמת, בנאומה של האלמנה (פסוק יב). היא פותחת את דבריה בשבועה:

בפסקתנו מופיעה כל אחת משתי המילים המקשרות הללו פעמיים: בתחילתה מופיע פעמיים השורש 'מות':

את המוות הזה, הבא מחמת הבצורת, יש לרפא ולהסיר. העולם זקוק לחיים!

מפגשו הראשון של אליהו עם תוצאות הבצורת היה בנחל כרית אשר יבש "כִּי לא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ". שם חזה אליהו בגוויעתו האיטית של הנחל עד להתייבשותו הסופית כעבור שנה, ובכך נפגש עם התוצאות ההרסניות של הפסקת הגשמים ביחס לארץ – לנחליה, לצמחייתה ולבעלי החיים שבה. אלא שהתייבשות הנחל הייתה משמעותית אף לאליהו עצמו שהיה תלוי במי הנחל, ולמרות זאת היא לא הביאה אותו לשוב בו משבועתו. על כן הוא נצרך לִגלות למקום אחר שבו יוכל להתקיים. צו ה' משלחו אל צרפת, על מנת ששם ייפגש אליהו עם תוצאות נוספות של הבצורת.

המפגש השני של אליהו עם תוצאות הבצורת היה בשערי צרפת. שם חזה אליהו במשמעות הבצורת ביחס לאדם, ודווקא ביחס לאומללים שבבני האדם: אלמנה ויתום. אולם גם כאן: סבלם של האלמנה והיתום מחמת הרעב והבצורת, אף שהוא נוגע לאליהו עצמו, שהרי בהם תלויה גם כלכלתו שלו, לא הביא אותו לשוב משבועתו. כדי להתגבר על הבעיה שהתגלתה לפניו, הוא גזר על נס שיאפשר לו להמשיך ולהתקיים שנה נוספת בבית האלמנה בצרפת.

המפגש השלישי של אליהו עם תוצאות הבצורת, נעשה כעבור השנה ששהה בביתה של 'האשה בעלת הבית', עם מות בנה. אז נפגש אליהו עם התוצאות החמורות ביותר של הרעב: מותו של ילד יתום ועני, המדגים מותם של רבים כמותו. אף כאן, אין האירוע מנותק מגורלו האישי של אליהו: אמו של הילד המת, מאשימה את אליהו באחריות למותו, ומבקשת ממנו להניחה לנפשה, דהיינו: לעזוב את ביתה.

שלושת מפגשיו אלה של אליהו עם תוצאות הבצורת הם חלק מוויכוח מתמשך שבין ה' לנביאו. ויכוח זה שבין ה' לאליהו מעורר תמיהה: אם "היה קשה בעיני הקב"ה שישראל שרויין ברעב" (כדברי רש"י לפסוק ז) מדוע הוא לא הפסיק את הרעב באופן חד-צדדי? הרי התמשכות הוויכוח עם הנביא הביאה להמשך הרעב, וגרמה למותם של ילדים רכים שלא חטאו? לעיל ראינו כי בנה של האלמנה שבביתה התארח אליהו מת מחמת הבצורת השוררת בארץ זו השנה השלישית. האם מותו של ילד ראוי לשמש 'טיעון' בויכוח?

שאלה זו מחזירה אותנו לדיון שנעשה במבוא לספר בשאלת מידת עצמאותו של הנביא בקביעת המדיניות שבה הוא פועל בקרב ישראל. אליהו הוא מגדולי הנביאים שהמקרא מספר לנו על פעולתם להשיב את ישראל בתשובה, ובידו הופקדה המשימה להיות נביא הדור הפועל לתקנת דורו על פי שיקול דעתו.

סמכות רחבה זו שהפקיד ה' בידי גדולי נביאיו הופכת את מעשיהם לכאלו הנעשים בדבר ה', אף כאשר לא צֻוּוּ עליהם בפירוש. אולם, כפי שביררנו בסעיף האחרון של המבוא לספר, חופש הפעולה הזה הניתן בידי הנביא, עשוי להביא לכך שהנביא יפעל פעולה שאינה תואמת את הכוונה האלוהית, ואז אין לומר על פעולתו של הנביא שנעשתה בשם ה'.

במקרה קיצוני, שבו פעולתו של הנביא מנוגדת באופן החלטי לרצון ה', יֵאמר לו לנביא בפירוש כי עליו לחזור בו ממעשיו (וראה בדוגמאות שהובאו במבוא לספר). אולם במקרה שבו פעולתו של הנביא אינה מהווה טעות גמורה, ובכל זאת היא אינה רצויה בעיני ה', ייתכן מצב שבו ה' יקיים את דברו של הנביא, אך ינסה להביא את הנביא עצמו לשינוי תפיסתו ומעשיו כך שיהיו תואמים לאלו של משלחו.

לוּ היה אליהו נשבע להביא בצורת על ישראל בשעה שלא חטאו בחטא החמור של עבודה זרה, ובשעה שלא היו ראויים כלל לעונש זה, ודאי היה ה' מורה לו לחזור בו משבועתו, ועל כל פנים לא היה נענה לו בכך.

אולם לא כזה הוא המצב בסיפורנו: הבצורת שהביא אליהו בשבועתו לא הייתה מעשה בלתי צודק. הרי על חטאים של עבודה זרה הזהירה התורה כי ה' יעצור את השמיים ולא ייתן מטר, והאדמה לא תיתן את יבולה, ואליהו בשבועתו אך מימש את אזהרת התורה. כמובן שבשעה שבצורת קשה פוגעת בישראל, כפי המתואר בתורה, אין היא פוגעת רק באלו שחטאו ועבדו עבודה זרה, אלא היא פוגעת בכול, ואף באלמנות ויתומים שלא חטאו.

אליהו בשבועתו מייצג אפוא את מידת הדין שעליה הזהירה התורה את ישראל. ואף על פי כן, מטעמים שאינם מפורשים בסיפורנו, לא כיוון אליהו במעשה זה לרצון ה', שכן "היה קשה בעיני הקב"ה שישראל שרויין ברעב". וככל שהתמשכה הבצורת יותר, כך היה הדבר קשה יותר בעיני הקב"ה. ניתן להעלות השערות שונות מדוע ריחם ה' על דור חוטא זה, ומדוע היה קשה בעיניו סבלם המתמשך של ישראל מחמת הרעב, אך על כל פנים אין בכך כדי להפוך את דרכו של אליהו לטעות גמורה.

ובכן, יֵאמר הדבר במפורש: הכוח הניתן בידי הנביא לפעול לתקנת דורו, עשוי להביא לכך שמדיניותו של הנביא אכן תביא סבל על בני עמו. ובמקרים שסבל זה אינו בלתי מוצדק, לא ימנע ה' סבל זה, שכן הוא שנתן ביד נביאו את הסמכות לפעול בקרב עמו.

זהו אפוא המצב בסיפור שלפנינו. שבועתו של אליהו על הבאת הבצורת אמנם לא נעשתה בדבר ה', אלא ביזמת הנביא, אך היא נעשתה בצדק, ומתוך שיקול דעתו של אליהו שהבצורת הדרסטית תשיב את ישראל אל ה'. נראה שדבר זה לא התרחש כפי שציפה אליהו, ובעיני הקב"ה היה קשה שישראל שרויין ברעב. אף על פי כן, ה' לא כפה על אליהו לשוב בו משבועתו, עד שהנביא עצמו יסכים לכך – עד שגם בעיניו יקשה הדבר שישראל שרויין ברעב.

אופי שהייתו של אליהו בביתה משך כל אותה שנה ("עֲשִי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשׂנָה וְהוצֵאת לִי, וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִי בָּאַחֲרנָה") מלמד אותה בבירור, כי לא מחמת רחמים עליה ועל בנה חולל אליהו את נס כד הקמח וצפחת השמן. היא ובנה משמשים לגביו רק מכשירים לכלכלתו, והנס – לא למענם נועד, אלא למען עצמו. נראה כי באינטואיציה חשה אישה זו כי עצמת אישיותו של אליהו, המייצג תביעה חמורה כלפי סביבתו, צופנת בחובה פורענות לסובבים אותו. אין היא מציינת, ואפשר שגם אינה יודעת, מהו 'עוונה' שבגללו מת בנה. אולם היא מרגישה כי מותו קשור בדרך כלשהי באישיותו המכונסת בתוך עצמה של איש האלוהים הזר והמוזר שבביתה.

מסתבר שאין האלמנה יודעת מי הוא איש זה שמתארח בביתה, ומה מידת אחריותו לרעב, שממנו סובלים היא ובנה וכל אנשי עירה. אולם בלא דעת, צדקה בדבריה: אכן אליהו הוא הסיבה למות בנה. שבועתו על הפסקת הגשם מן הארץ, היא שהביאה, במישרין או בעקיפין, לרעב ולמוות. האינטואיציה שלה לא רחקה מן האמת. כיוון שכך, מהווה נאום האישה בפסקתנו, כמו גם נאומה בפסקה הקודמת, נאום קטרוג כלפי אליהו. אלא שבפסקה הקודמת, בשערי צרפת, היה נאומה, בַּהֶקשר הפשוט של הדברים, נאום התנצלות על אי יכולתה למלא את בקשתו של ההלך הזר. רק באוזני אליהו, המודע לאחריותו למצב המשתקף בדבריה (וכן באוזנינו, הקוראים) נשמע נאומה כנאום האשמה. אולם בפסקתנו אכן מתכוונת האישה להשמיע באוזני אליהו נאום קטרוג. ההבדל בין כוונתה שלה לבין מה שאמור אליהו (ואנו עמו) לשמוע בדבריה, הוא רק ההבדל בין מי שמאשים מתוך אינטואיציה מעורפלת, לבין מי שיודע עד כמה צודקת האשמה זו, עוד יותר ממה ששיער המאשים.

נאומה השני של האלמנה דומה לנאומה הקודם בדבר נוסף (מלבד היותו נאום קטרוג) – גם הוא מעמיד את אליהו בפני בעיה מעשית: כיצד יתקיים בביתה של זו?

בבעיית קיום שכזו כבר נתקל אליהו פעמיים בעבר. בעומדו לפני נחל כרית היבש הוא גלה בדבר ה' לצרפת, ובשערי צרפת הוא גזר על נס כד הקמח וצפחת השמן לאור הבנתו את דבר ה' אליו.

והנה ניצב אליהו בפעם השלישית בפני משבר הבצורת, המונע אף ממנו עצמו את המשך קיומו. והפעם, חמור המשבר במיוחד, ונדמה כי אין לאליהו מפלט מפניו, ואין לו דרך לפתור אותו. הפעם אין דבר ה' מנחה אותו למקום חדש שבו ימצא אפשרות להתקיים, כפי שהיה בנחל כרית. הפעם גם אין באפשרותו לגזור על קיומו של נס שיפתור את מצוקתו – כפי שהיה בשערי צרפת. שהרי שם, הובטח לאליהו בדבר ה' כי אישה אלמנה תכלכלהו, ועל כן הסיק אליהו כי על מנת להתגבר על חוסר יכולתה לעשות כן, עליו לגזור על נס שיאפשר זאת. אולם מות בנה של האלמנה אינו עומד בסתירה ישירה לאותו דבר ה', וגם אין להעלות כלל על הדעת שאליהו יגזור מדעתו להחיות את המת, כפי שגזר על המשך קיומם של הקמח והשמן בכלים.

בשלב הזה של הסיפור, עם החמרת הבצורת והרעב בשנה השלישית, מחמיר גם הוויכוח עם אליהו, והטיעון החדש הנטען בו – מותו של ילד יתום מחמת הרעב השורר בארץ – דוחק את אליהו לפינה חסרת מוצא. כיצד ינהג אליהו עתה? הַיְוַתֵּר על שבועתו ויסיים בכך את הוויכוח, או שמא יתמיד בעמדתו אף אל מול הבן המת, ואף אל מול דרישתה של האם כי יעזוב את ביתה? לאן ילך וכיצד יתקיים בעת רעב זו, וה' לא הנחה אותו ולא הבטיחו דבר?

פעלתנות נמרצת זו של אליהו, מגלה כי זהו אינטרס מובהק של הנביא לפתור את הבעיה. אולם מהו אינטרס זה? האם הוא נובע מידיעתו כי צדקה אישה זו בהאשימה אותו באחריות למות בנה, ומתוך נקיפות מצפון הוא חפץ לרצותה? קשה לומר כן. שהרי בן זה, לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא על כל דומיו, הנמקים ברעב ואף מתים מחמתו ומחמת המחלות המתלוות אליו. החייאתו של בן זה הרי לא תְרצה את כל אותן אִמהות אומללות, שהאלמנה הצרפית שימשה להן לפה, בהאשימה את אליהו באחריות למות בנה.

ואולי האינטרס של אליהו הוא בהשבת האיזון הקודם – 'הסטטוס קוו' – שיאפשר את שהייתו בבית האלמנה הצרפית? שמא חפץ הוא בנס דומה לנס כד הקמח וצפחת השמן, אשר יאפשר לו לשוב לשלוותו באמצעות 'תיקון טכני' של הבעיה? אם כך הדבר, לא למען האם ובנה פועל אליהו, אלא שוב (כמו בנס כד הקמח) למען עצמו. אך האם סבור אליהו שה' יֵענה לבקשתו לנס כה גדול, אשר יאפשר לו לשוב ולמצוא מפלט מן הבצורת ומן הוויכוח המתמשך על דרכו?

מן העובדה שה' נענה לבסוף לתפילתו של אליהו, והילד הושב חי אל אמו, אין ללמוד תשובה לשאלותינו. שכן דבר זה קרה רק לאחר שאליהו עבר תהליך מורכב בעמידתו לפני ה'. רק בירורו של תהליך זה על שלביו השונים, ייתן בידנו תשובה על שאלת מניעיו של אליהו.

א. נפנה תחילה לרד"ק:

התשובה לכך היא, כמובן, שהנסיבות השתנו: הבצורת המתמשכת מכבידה יותר ויותר, והעולם כבר אינו יכול לעמוד בכך. לפיכך מתחדש הוויכוח עם אליהו על שבועתו, ואף מחריף. אין עוד מקום לכך שאליהו יֵשב בשלווה בבית האלמנה. הקיום המועדף אשר ניתן לו בשנה זו – תם זמנו, ועל כן גם האלמנה ובנה אינם עדיפים עוד על שאר בני האדם הסובלים מחמת הבצורת. עתה הודפים המאורעות את אליהו, ודברי האישה בעלת הבית דוחפים אותו אל פינה שאין ממנה מוצא. בעל כורחו הופך אליהו לשותף בסבל הבצורת.

אולם תלונתו של אליהו בקוראו אל ה', מעידה (על פי פירוש רד"ק) כי הוא אינו מוכן להכיר בטיעון זה של מות בן האלמנה כהמשך הוויכוח עמו.[15] אליהו 'מפטיר כדאשתקד' ומבקש לעצמו ולסובבים אותו, גם עתה, את הזכות לקיום מועדף. אין תימה אפוא, כי בקשתו מושבת ריקם. קריאתו אל ה' לא נשמעה, ובן האלמנה לא שב לתחייה.

ב. ר' שמואל לניאדו בפירושו 'כלי יקר' מבאר את קריאתו של אליהו כך:

שתי רעות נעשו לו לאליהו על מנת לצערו "בצער עם כל העולם": על הראשונה, התייבשות נחל כרית, עבר בשתיקה. זאת, הן משום ששום אדם לא שילם את מחיר הוויכוח שמנהל ה' עם אליהו (ורק הנחל הוא שהתייבש), והן משום שדבר ה' הנחה אותו למקום חדש שבו ימצא פתרון להמשך קיומו. אולם על הרעה החדשה שהרע לו ה' – בהמתת בן האלמנה – אין הוא מחשה. הוא קורא אל ה' ותובע שני עלבונות. ראשית את עלבונו שלו: מדוע עליו להצטער בשעה שהוא ממלא את מלאכוּת ה'? אך לא פחות מכן, הוא תובע את עלבונה של האלמנה, אשר שילמה את מחיר הכנסת האורחים שנהגה בו: "להיות שאני מתגורר עמה – הרעות להמית את בנה". ובאמת היא ראויה לשכר על מעשיה: "ראוי להיטיב לכל אשר היו לי אכסניא".

באמת, אין טענתו של אליהו צודקת. נחל כרית לא התייבש מפני היות אליהו שם, אלא, כעדות הכתוב, "כִּי לא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ". אף בנה של האלמנה לא מת מפני שאליהו מתגורר עמה. אף הוא מת מפני הבצורת שהביאה חולשה ומחלות לעולם, וממחלה כזו מת הבן. אם כן, אין ה' מֵרֵעַ באופן מיוחד לאליהו, אלא מראה לו מה הן תוצאות הבצורת שהביא לעולם. מובן אפוא מדוע אין ה' נענה לתפילתו זו.

ג. פרשנים אחדים ביארו את הריבוי שבדברי אליהו ("הגם על האלמנה…") בדרך שונה מהדרכים שהובאו לעיל.

רבי משה אלשיך ב'מראות הצובאות'[17]:

לעומת פירוש רד"ק הרואה בדברי אליהו תלונה שעיקרה על כך שהוא עצמו נפגע, סבורים שני הפרשנים האחרים שהבאנו שעיקרה של טענת אליהו היא על חוסר הצדק שנעשה לאישה הצרפית. ונראה פירושם מן הטעם הבא: אליהו מכנה את האישה בדבריו "הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּורֵר עִמָּהּ". זו הפעם היחידה בפסקתנו שאישה זו מכונה 'אלמנה' (זאת בניגוד לפסקה הקודמת, שבה זהו כינויה היחיד). דבר זה בולט על רקע כינויה הראשון בפסקתנו: "הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת". בהתאמה לכינוי זה היה אליהו יכול לומר 'הגם על האשה אשר אני מתגורר עמה', ומסתבר שכך היה אומר אילו עיקרה של תלונתו הייתה סובבת על עצמו. בכנותו אותה 'האלמנה', מתכוון אליהו להתלונן על העוול שנעשה לאישה אלמנה שבנה היחיד מת.

מאידך, גם לפי דברי ה'כלי יקר' ו'מראות הצובאות', קיים יסוד אישי תועלתי בתפילתו: אליהו חפץ לנקות את מצפונו מן האחריות לרעת האלמנה. אנו טוענים זאת משום שהבסיס הלשוני והענייני לקריאתו של אליהו אל ה' הוא העימות הקשה בינו לבין האישה, אשר קדם לקריאתו זו. ההקבלה בין דבריה לבין דבריו, הן במבנה הכללי והן במילים, תוכיח זאת:

מכל מקום ברור שבשלב זה אליהו ממשיך להגן על עמדתו ומתעקש להחזיק בה אף עתה, ועל כן בקשתו המשתמעת, להחיות את בן האלמנה, אינה נענית.

במה נבדלת התפילה השנייה מן הראשונה? על שאלה זו נענה תשובה מפורטת בסעיף הבא. בסעיף זה נבליט רק נקודה אחת, אשר תסייע בידנו בהכרעת הספק שהסתפקנו בו. במרכז תודעתו של אליהו בתפילתו הראשונה עומדים שניים: האלמנה והוא עצמו: "הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּורֵר עִמָּהּ הֲרֵעותָ…". בקשתו המשתמעת של אליהו בתפילה זו להחיות את הבן המת, באה להיטיב עם השניים הללו, ולשקם את מערכת היחסים הפגועה שביניהם (זאת אנו אומרים לפי כל הפירושים שהובאו בסעיף הקודם; אלא שיש מהם הרואים בתיקון העוול שנעשה לאלמנה את עיקר תפילתו של אליהו, ויש מי שרואה את העיקר בבקשת טובת עצמו). בתפילה השנייה, לעומת זאת, מסתלק כל חשבון שאיננו נוגע ל'ילד הזה' עצמו. לא טובת אמו ולא טובתו של אליהו, ולא מערכת היחסים בין השניים הללו, אלא רק "תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּו" – משום שכך טוב יותר, שילד זה יהא חי ולא מת.

מתי חל המעבר הזה אצל אליהו? מתי החל להתרכז בילד לבדו, ולא בשום דבר שמחוצה לו? הווה אומר: בהתמודדותו על הילד שלוש פעמים. בתפילתו הראשונה לא חשב אליהו אלא על אמו של הילד ועל התחייבותו כלפיה ("אני מתגורר עמה"), וקריאתו זו לא לוותה בשום פעולה הקשורה בילד. משלא נענתה קריאתו הראשונה, מסמנת פנייתו של אליהו אל הילד לשם התמודדות עליו – שינוי תפיסה: אליהו חש עתה אחריות על הילד המת, והוא חפץ להזרים אליו כוחות חיים מגופו שלו. וכך מפרש רד"ק בפירושו הראשון התמודדות זו:

בפסקה הקודמת מכונה הבן פעמיים 'בנה' של אמו.[21] פעם בפי האם: (יב) "וַעֲשִיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי" ופעם בפי אליהו: (יג) "וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִי בָּאַחֲרנָה" (בפעם שלישית נרמז קיומו בלשון הכתוב: (טו) "וַתּאכַל הִיא וָהוּא וּבֵיתָהּ"). אף בפסקה שלנו, בתחילתה, הוא מכונה ארבע פעמים 'בנה' של אמו:

א. בפי הכתוב (יז): "חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה…".
ב. בפי אמו (יח): "… וּלְהָמִית אֶת בְּנִי".
ג. בפי אליהו (יט): "תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ".
ד. בפי אליהו (כ): "… הֲרֵעותָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ".

לאחר ארבע הופעות הכינוי 'בנה' של אמו, הן בפיה שלה, הן בפי אליהו והן בפי הכתוב – כינוי צפוי שאינו מעורר שום קושי – חלה תפנית בכינויו בפסקה, ומכאן ואילך הוא מכונה 'הילד' ארבע פעמים, מתוכן אחת בפי אליהו.

א. בפי הכתוב (כא): "וַיִּתְמדֵד עַל הַיֶּלֶד…".
ב. בפי אליהו (כא): "תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּו".
ג. בפי הכתוב (כב): "וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּו וַיֶּחִי".
ד. בפי הכתוב (כג): "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד…".

מהו פשר שינוי זה בכינוי? ניכר שאין זה 'גיוון' מקרי, אלא תופעה שיטתית מכוונת. סיבת השינוי ברורה: החלפת הכינוי מבטאת שינוי ביחסה של הדמות הראשית בסיפור – אליהו – אל הילד. אליהו מפסיק להתייחס אליו רק כאל 'בנה' של בעלת הבית שהוא מתגורר עמה, ומתחיל לראותו כמות שהוא: 'ילד' רך בשנים, שחייו נקטעו שלא בזמנם, והדבר מעורר צער בלבו. וכשם שבפי אליהו הוא מכונה עתה 'הילד הזה', כך מכנה אותו גם הכתוב בתארו את המעשים שבהם נכרכים אליהו והילד הזה.[22] מתי חל השינוי בכינויו? לא בתפילתו השנייה של אליהו, אלא במעשה שקדם לה: "וַיִּתְמדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלשׁ פְּעָמִים". בסעיף 11 בעיון זה (בחלקו השני), ניתן יתר תוקף לטענתנו כאן, תוך התבססות על מיקומן של מילים אלו במבנה הפסקה.

אין צורך במאמץ ניכר כדי להבחין בהבדלים העמוקים בין שתי התפילות. רק פתיחתן זהה: "וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיּאמַר: ה' אֱלהָי", ובכך נרמז הצורך להשוותן זו לזו כדי לעמוד על הניגוד שביניהן.

א. הקריאה הראשונה של אליהו אל ה' – "הגם על האלמנה…" – אינה תפילת בקשה אלא במשתמע בלבד. ברובד המילולי שלה היא תלונה שמתלונן אליהו על מעשה ה' שהרע להמית את בן האלמנה. משום כך היא מנוסחת כשאלה רטורית, לשם הבעת התמיהה על מעשה ה'.

קריאתו השנייה של אליהו אל ה' מנוסחת בבירור כבקשה נמרצת, אף ברובד המילולי הפשוט. אין היא מסתיימת בסימן שאלה כקודמתה, ונימת התחנון ניכרת בה: "ה' אלהי, תשב נא…".

ב. בכל דרך אשר נפרש את קריאתו הקודמת של אליהו ברור שהנביא מעמיד עצמו במידה זו או אחרת במוקד התפילה. בסוף סעיף 7 ראינו שיש מי שפירש כי בעיקר על עצמו נשא אליהו את תפילתו,[23] ולעומתו אחרים המפרשים שעיקר עניינו הוא באלמנה, שלא ייעשה לה עוול, שהוא – אליהו – מהווה את סיבתו.

שונה הדבר לגמרי בתפילתו השנייה: כאן אין אליהו מזכיר את עצמו כלל, ואף לא את האם, שתביעתה כלפיו הדהדה בתפילתו הראשונה. רק 'הילד הזה' עומד במוקד תפילתו. אין בקשתו של אליהו להשיב את נפש הילד על קרבו מנומקת בשום גורם חיצוני. ואם כן משמעה של תפילתו הוא רק כי טובים חיי 'הילד הזה' ממותו, ואליהו מבקש חיים למענו. ההתרכזות ב'ילד הזה', ורק בו, מובעת בשינוי הכינוי שלו, ועמדנו על כך בהרחבה בסוף הסעיף הקודם.

מה משמעה של בקשת חיים זו למען הילד המת? בסעיף 3 לעיל ראינו כי ילד זה במותו, אינו אלא מייצגם של הסובלים והמתים מחמת הרעב והשלכותיו, והוא מהווה מקבילו החמור יותר של נחל כרית שיבש. המעבר שעשה אליהו מבקשת החייאה משתמעת של הילד למענו של אליהו עצמו ולמען אם הילד הקשורה בנביא בדרכים שונות, לבקשת החייאה שכל מטרתה היא 'הילד הזה' עצמו, הוא מעבר דרמטי מבחינת הוויכוח המתנהל עם הנביא. הרי ברגע שאין בקשת החייאת הילד בגדר בקשת פריבילגיה לנביא, היא הופכת לבקשה משתמעת לביטול הבצורת! שהרי מעתה, כל ילד שמת ברעב אמור לעורר את הנביא לתפילה דומה. ומה משמעה של תפילה להשיב חיים לעולם, אם לא להשיב את הגשם לארץ?

בתפילתו זו של אליהו אל ה', ובהיענות ה' לאליהו במאור פנים ("וַיִּשְׁמַע ה' בְּקול אֵלִיָּהוּ") מתחוללת התפנית בסיפורנו: הוויכוח עם הנביא הגיע אל סיומו, לאחר שהוכשר הנביא, צעד אחר צעד, לביטול גזרת הבצורת. מעתה, לא יהא הדבר כפוי עליו כפייה חיצונית, אלא נובע מראייתו החדשה את המציאות העגומה שנגרמה כתוצאה משבועתו. ממילא מובן הדבר, כי על אף הריצוי שנתרצתה האם שבנה הושב אליה חי, אין מקום להמשך ישיבתו של אליהו בביתה. הכָּרתה החדשה של האישה באליהו (כד): "עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלהִים אָתָּה וּדְבַר ה' בְּפִיךָ אֱמֶת", מחייבת את אליהו לצאת מביתה, ולשוב למקום שממנו יצא לפני זמן רב, על מנת לאפשר את שיבת הגשם על הארץ.

אמנם השינוי שחל עתה באליהו הוא רק משתמע. אליהו מצוי בתהליך של השתנות, ותהליך זה החל לא עתה, אלא עוד בנחל כרית. הרשמים מצטברים אט אט בתודעתו, והולכים ומשפיעים עליו עד שישנה את דעתו. זמן יעבור, ובו עתידים להיעשות מעשים גדולים, עד אשר יתחנן אליהו לפני ה' כי ישיב את הגשם על הארץ. בינתיים, מגלה תפילתו להשבת נפש חיים לילד זה, כי הוכשר אליהו להסכים להשבת הגשם על הארץ. אולם נחוץ לו לאליהו עוד צו חיצוני, אשר ידחוף אותו למעשים בתחום זה. צו זה ניתן מייד להלן:

לסיום, נביא את פירושו של מלבי"ם לאגדת חז"ל זו:

אליהו אמנם נתגלה לאישה הצרפית כאיש אלוהים, אולם כמייצגה של מידת הדין האלוהית החמורה בלבד. נוכחותו בשערי צרפת, כמו גם בביתה במשך כל אותה שנה, נוכחות תובענית הייתה:

את תחושתה ביחס לאליהו כאיש אלוהים המייצג אך את מידת הדין החמורה והתובענית, ביטאה האלמנה בבהירות, באומרה לו:

אולם עתה, לאחר שאליהו החיה את בנה המת של האישה לשם עצמו של ילד זה ("תָּשָׁב נָא נֶפֶשׂ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּו") ללא חשבון תועלתי כמו שהיה בנס כד הקמח וצפחת השמן, וללא הצגת כל תביעות שהן בקשר לכך, מתגלה איש האלוהים לפניה בפנים חדשות שלא ראתה בו עד כה: כמי שמייצג את מידת רחמיו של ה' בעולם, ומחולל נסים במידה זו. התקיימות גזרת כד הקמח וצפחת השמן – הוכיחה כי דבר ה' שבפי אליהו אכן מתקיים (והוא אכן 'איש אלוהים'). התגשמות נס החייאת הילד, מוכיחה כי הוא איש אלוהים שדבר ה' שבפיו אמת. אישיותו של אליהו נתגלתה לפני האישה בנס זה כמי שמייצגת את שולחה באמת – ולא בדרך חד צדדית ופגומה.[31]

נסיים סעיף זה באמרנו שגם לתגובת האישה הנידונה בזאת יש שייכות לוויכוח המתמשך בין אליהו לבין ה'. הכיצד? לעיל ראינו בשני נאומיה של האלמנה – הן בדבריה בשערי צרפת והן בתלונתה המרה על אליהו בטרם החיה את בנה – נאומי קטרוג על דרכו של הנביא. שלא מדעת, פועלת האישה בשליחות אלוהית, להשמיע באוזני אליהו האשמה נסתרת על כך שהוא מחזיק בשבועתו המביאה רעב וכיליון לעולם. באותה מידה עלינו לומר גם על דבריה האחרונים: השבח הזה לאליהו על היותו נושא דבר ה' באמת, ולא באופן חד-צדדי, הוא מעין הסכמה של מעלה עם מה שמסתמן כדרך חדשה של אליהו, דרך שבה הוא מייצג את שולחו הן במידת דינו והן במידת רחמיו.

בסעיף זה, נצביע על מערכת הניגודים בין שתי המחציות שמהן הפסקה בנויה. אין לך משפט במחצית הראשונה של הפסקה שאין לו מקבילה ניגודית במחציתה השנייה. הבה נציב את מערכת ההקבלות הניגודיות הללו, כאשר כבסיס להשוואה נרשום את המחצית הראשונה כסדרה, ולעומתה יוצבו ההקבלות מן המחצית השנייה:

ברובד המילולי בא לידי ביטוי הניגוד שבין שתי המחציות בכך שפעמיים במחצית הראשונה מופיע השרש מו"ת ("להמית את בני" "להמית את בנה") ולעומתו פעמיים במחצית השנייה מופיע השורש חי"ה ("ויחי" "ראי חי בנך"). ועוד: ארבע פעמים במחצית הראשונה מכונה הילד 'בנה' של אמו, ולעומתן ארבע פעמים במחצית השנייה הוא מכונה 'הילד' (על משמעות הדבר עמדנו בסעיף 8 לעיל).

אף השוואת הכינויים של האישה בשתי המחציות, יש בה כדי ללמד על הניגוד ביניהן:

ברובד הסגנוני הרחב יותר מתאפיינת המחצית הראשונה בשתי שאלות רטוריות הבאות לבטא מתיחות בלתי פתורה. פנייתה של האלמנה לאליהו, ופנייתו שלו אל ה', מסתיימות בסימן שאלה ובמילים זהות: "… להמית את בני?" "… להמית את בנה?". המחצית השנייה לעומת זאת, מתאפיינת בשתי קריאות, שבסופן סימן קריאה: קריאתו של אליהו אל ה': "תשב נא נפש הילד הזה על קרבו!" ופנייתו לאם: "ראי, חי בנך!" שני משפטי הקריאה הללו הם ניגודיהם הסגנוניים והענייניים של שני משפטי השאלה הרטורית שבמחצית הראשונה, בסדר כיאסטי:

ועוד: קיים הבדל ניכר בסיומיהן של שתי המחציות: המחצית השנייה מסתיימת במשפט חיווי נינוח שאין כל סימן בסופו, לא לשאלה ולא לקריאה ("… ודבר ה' בפיך אמת"). נינוחותו זו עומדת בניגוד ברור למתיחות שבה מסתיימת המחצית הראשונה (… "הרעות להמית את בנה?").

כל מערכות הניגודים הללו שבין שתי המחציות, במישור העלילה, בהופעת המילים החשובות ובתחום הסגנון, הִנן תולדה של דבר אחד: השינוי שהתחולל בנפשו של אליהו בעמדו אל מול הילד המת המושכב על מיטתו, ובנותנו אל לבו מי ומה גרם למותו.

המעיין בטבלת ההשוואה של שתי מחציות הפסקה שהובאה לעיל, ייווכח על פי ציוני הפסוקים, כי חוץ מההקבלה הראשונה שבאותה טבלה, סדר ההקבלות הוא מהופך. כלומר: לפסוק המוקדם במחצית הראשונה מקביל הפסוק המאוחר במחצית השנייה, ולמאוחר בראשונה מקביל המוקדם בשנייה. דבר זה מעלה במחשבה שמא אף פסקה זו, בדומה לקודמתה (ראה עיון ה7), בנויה כמערכת הקבלות סימטרית סביב ציר מרכזי. הצבת פסקתנו להלן תמחיש, כי אכן כך היא בנויה (אלא שהמבנה הסימטרי אינו מושלם).

ארבע הקבלות ניגודיות במבנה סימטרי זה:
א. דברי ההתרסה של האישה אל אליהו בתחילת הפסקה כשבנה המת בחיקה, ולעומתם, דבריה אליו בסוף הפסקה, שבהם היא מביעה את הכרתה החדשה בו, לאחר שהושב לה בנה החי.
ב. דברי אליהו לאישה בשעה שבנה המת בחיקה ("תני לי את בנך"), ולעומתם, דבריו אליה כשהוא נותן לה את בנה החי ("ראי, חי בנך!"). השורש נת"ן מהפך כיוונו בין שני המקומות: "תני לי את בנך" (המת) – "ויתנהו לאמו" (כשהוא חי).
ג. מעשיו של אליהו בדרכו להחייאת הבן המת, ולעומתם, מעשיו בדרכו להשיבו חי לאמו: "ויקחהו מחיקה" (כשהוא מת) – "ויקח אליהו את הילד" (מעל מטתו, כשהוא חי). "ויעלהו אל העליה" (מת) – "וירדהו מן העליה" (חי).
ד. קריאתו הראשונה של אליהו אל ה', אשר לא נענתה, ולעומתה קריאתו השנייה אשר נענתה (בשתיהן פתיחה זהה: "ויקרא אל ה' ויאמר: ה' אלהי…").[33]

מה מוסיפה חשיפת המבנה הסימטרי שנוכחנו בו כאן, על מה שידענו על מבנה פסקתנו כבר בתחילת הסעיף, בטרם נחשף מבנה זה? מבנה זה מבליט את הסדר ההפוך של האירועים במחצית השנייה בהשוואה לזו הראשונה. המשברים המופיעים בפסקתנו במחציתה הראשונה, באים בהדרגה לידי תיקון בעקבות השינוי שחל באליהו, אך בסדר הפוך להופעתם: בהופעתם הם מסודרים מן הקל אל החמור, מן המשבר ביחסי אליהו עם האלמנה, ועד למשבר ביחסיו עם אלוהיו, שמיאן לקבל את תלונתו בקריאתו הראשונה אליו. בפתרונם, הם מסודרים מן החמור אל הקל. תחילה מתרפא השבר החמור בין הנביא לאלוהיו, המקבל את תפילתו ונענה לה במאור פנים. כתוצאה מכך, מתרפא אפילו אותו אי אמון כואב שהביעה האלמנה כלפי אליהו, ומתחלף בהצהרת אמון ברורה.

חשיבות נוספת למבנה הפסקה כפי שתיארנו אותו עתה, בהיותו מבליט את הציר המרכזי שלה ומעניק לו חשיבות יתרה כלוּז הפסקה. מתברר אפוא כי חמש המילים "וַיִּתְמדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלשׁ פְּעָמִים" מהוות את שיאה של הפסקה. זאת מדוע? משום שבמשפט זה מתואר השינוי הדרמטי שחל באליהו בעצם התרחשותו. שינוי זה הרי הוא המפתח לכל המהפך שחל במחצית השנייה של הפסקה וכפי שביררנו בסעיפים הקודמים.

דרישות אליהו מן האלמנה בפסקה הראשונה, מקבילות בפסקה השנייה למעשים שהוא עושה בנטילת בנה ובהחזרתו. אלא שבעוד שבפסקה הראשונה דרישות אליהו הן שהולידו את נאום האלמנה (ונאומה חזר וגרם לניסוחן מחדש של הדרישות), הרי בפסקה השנייה נאום האלמנה הפותח, הוא שהוליד את מעשיו של אליהו. באומרו לה "תני לי את בנך" אין אליהו 'דורש' מן האלמנה, אלא מגיב על תביעתה כלפיו. אליהו, התובע מן האלמנה בפסקה הראשונה, הופך להיות הנתבע שלה בשנייה.

מסגרתה החיצונית של הפסקה הראשונה היא בדבר ה' שנאמר לאליהו, המתגשם ללא כל עיכובים בסופה של הפסקה. בפסקה השנייה 'נכנסת' מערכת היחסים שבין הנביא לאלוהיו קרוב לגרעין הפסקה, והיא מקיפה את הציר המרכזי משני צדדיו. אלא שגם כאן יש שינוי פנימי: לא ה' הוא הדובר אל אליהו ומקיים לו את הבטחתו, אלא אליהו הוא הפונה אל ה' בתפילה, וה' נענה לתפילתו לבסוף.

מה פשר 'מערכת ההיפוכים' הזאת בין שתי הפסקאות הצמודות, היפוכים המצויים במסגרת ספרותית-מבנית דומה, אשר נראה כי נועדה להבליטם? התשובה היא כי 'היפוך המבנים' רומז לכך ששתי הפסקאות הללו אכן הפוכות זו מזו מבחינת הנושא המשותף לשתיהן. נושא זה הרי הוא הבצורת והוויכוח עם אליהו אודות התמשכותה.

האמצעים לניהולו הוויכוח, זהים בשתי הפסקאות: האלמנה משמשת בשני המקומות שלוחת ה' להאשים את אליהו באחריות למצוקתה (גם כשהיא עושה זאת בלא יודעין או בלא הבֵן). המצוקה המתגלה בשני המקומות היא תולדת הבצורת הנמשכת, והיא מעמידה את אליהו בניסיון כפול: ניסיון מוסרי – בהצביעה עליו כעל האחראי להבאת הסבל לעולם, וניסיון אישי – בכך שהיא דוחקת את אליהו מן האפשרות למצוא לעצמו פתרון לקיומו בעת הבצורת.

אולם למרות הדמיון הרב, הפוכות שתי הפסקאות הללו זו מזו בָעיקר הגדול: בתוצאה של הוויכוח המתקיים בהן. בראשונה 'ניצח' אליהו כביכול. הפסקה מעוצבת סביב נאום הקטרוג של האלמנה, והיא באה להראותנו כיצד התגבר אליהו על 'מכשול' נאומה, וכיצד פעל על מנת לזכות בשנה של 'דו-קיום מאוזן' עם האלמנה ועם דבר ה' שהעמידו בניסיון. על כן בפסקה זו אליהו הוא הדורש מן האלמנה, ועומד על דרישותיו אף לאחר נאום הסירוב והקטרוג שלה. בפסקה זו ממצה אליהו את 'זכויותיו' לפני ה', וגוזר על נס אשר יאפשר את המשך קיומו בעת הבצורת, ואת המשך הימלטותו מן הוויכוח על דרכו.

בפסקה השנייה תמו האפשרויות של אליהו להימלט מן הוויכוח. הפסקה פותחת הפעם בנאום קטרוג של האלמנה, והיא באה להראות כיצד אליהו, הנתבע על ידיה זאת הפעם, הולך ונסוג מעמדתו התקיפה שבפסקה הקודמת, עד להתמודדותו על הילד ועד לתפילתו השנייה אל ה'. צירה המרכזי של הפסקה הפעם, אינו התביעה כלפי אליהו (כבפסקה הקודמת), אלא היענותו לתביעה זו. מסגרת הפסקה אינה הפעם, כיצד הצליח אליהו לגבור על התביעה כלפיו (כבפסקה הקודמת), אלא: מה הביאו לשינוי עמדתו, ומה היו התוצאות של שינוי עמדתו.

נדמה כי שוב נוכחנו, עד כמה מהווה מבנה הסיפור עיצוב נאמן לרעיונותיו, כך שההליכה מן הפרטים שבסיפור אל מסגרתו המבנית, או מן המסגרת אל הפנים, מובילה את הלומד ואת המעיין אל אותו מחוז חפץ.

תלונתה-התרסתה של הצרפית כנגד אליהו המצוי בביתה הפוכה ממש ממטרתה של השונמית בתלונתה, והיא נועדה לנמק את דרישתה ממנו לעזוב את ביתה:

משמע, בשני הסיפורים הללו מעוצבות שתי מערכות יחסים הפוכות בתכלית בין האישה-האם השכולה לבין הנביא שכנגדה.

מעשי האם
מכאן להבדל במעשי שתי האימהות: השונמית אשר צפתה את יכולתו של אלישע להשיב את בנה לחיים, ולשם כך כיוונה את כל מעשיה, מגלה זאת כבר במעשיה הראשונים.

אליהו, לא רק שאינו מתבקש על ידה לפעול להשבתו לחיים, אלא שיזמתו לעשות כן נתקלת כנראה באי אמון מצדה, ואולי אף בסירוב לשתף פעולה:

בהמשך נאמר:

אצל אליהו ניכרת השתדלות רבה לפייס את האלמנה ולזכות מחדש באמונה. ראינו כבר את המעשים שעשה ביזמתו: הוא נטל את הבן המת מחיק אמו, העלהו בעצמו אל עלייתו והשכיבהו על מיטתו. לאחר שהחייה אותו בתפילתו ובמעשיו שעשה, פועל אליהו, שוב בעצמו, פעולות הפוכות:

אלישע, אשר שב לבית השונמית כשהוא מושבע על ידה לעשות כן (זאת לאחר שניסה לסייע בידה באמצעות גיחזי וללא נוכחותו!) נכנס לעליית הבית "וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׂכָּב עַל מִטָּתו" (פסוק לב). לאחר החייאת הבן, אין אלישע מזדרז להשיבו לאמו, ואף אינו עושה כן בעצמו. האֵם שהעלתה את בנה לעליית איש האלוהים נקראת להורידו משם. לא אלישע יורד מן העלייה הביתה, אלא השונמית היא העולה אליו:

ההבדל הגדול הזה בין שתי מערכות היחסים שבין הנביא לאישה העומדת מולו בכל אחד מן הסיפורים נובע מן ההבדל המהותי בין שניהם: בסיפורנו משמשת האישה שלוחה שלא מדעת של ה' בביקורת על אליהו ובמאמץ להביאו לשינוי עמדתו ביחס לבצורת הממושכת. מכאן המתח המאפיין את היחסים בינה לבין הנביא ומכאן שינוי יחסה אל הנביא לאחר שחל בו עצמו השינוי.

האישה השונמית לעומת זאת, היא דמות ראשית בסיפור שבו היא עומדת אל מול אלישע. תפקידה בסיפור אינו לשנות את הנביא ולבקר את מעשיו, אדרבה, היא מעריצה גדולה שלו ומאמינה ביכולתו המופלאה. תפקידה בסיפור הוא להשתנות בעצמה במה שנוגע לאימהותה לבנה.[34]

ועוד צד שווה בין שני הסיפורים: בשניהם נִסיונו הראשון של הנביא להחיות את הילד אינו עולה יפה.

עד כאן הצדדים השווים בין שני התיאורים. במה הם נבדלים?

בין שני התיאורים הללו מתהפך היחס בין תפילתו של הנביא לה' לבין פעולתו המעשית להחייאת הבן. כתוצאה מהיפוך זה, שונה גם אופיו של המרכיב השלישי, תיאור תחיית הילד, בכל אחד מן הסיפורים. ובעצם, היפוך זה קובע את אופיו השונה לגמרי של כל אחד משני תיאורי ההחייאה בשלמותו. בטרם נפרש את דברינו נציג טבלת השוואה זו:

עד כמה שונה הדבר בתיאור ההחייאה שעל ידי אליהו! קריאתו אל ה' היא העניין המרכזי בתיאור הנס. לא תפילה אחת נושא אליהו, אלא שתיים. התפילה הראשונה לא השיגה את מטרתה והילד נותר מת, ועל כן חידש אליהו את תפילתו בשנית במילים אחרות. הכתוב מתאר את שתי התפילות כ'קריאה אל ה' '. לשון זו מלמדת על אופייה של תפילתו שאינה פורמאלית, אלא מביעה את מצוקתו של המתפלל. אין הכתוב מסתפק בציון עצם העובדה שאליהו התפלל, כפי שעשה אצל אלישע, אלא הוא מביא את לשונן של שתי התפילות במלואה. וכך, לעומת שלוש מילים המוקדשות לתפילתו של אלישע, אנו מוצאים שלושים מילים המוקדשות לכך בסיפור על אליהו.

הפוך הדבר בתיאור הפעולות המעשיות שעשו שני הנביאים. מעשיו של אליהו ביחס לילד מתוארים בחמש מילים: "וַיִּתְמדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלשׁ פְּעָמִים".

לעומת זאת, בסיפור על אלישע מתוארות בפירוט רב שתי פעולות מעשיות ביחס לילד. הראשונה היא המעשה שעשה גיחזי במצוַת רבו – ששם את משענת אלישע על פני הנער. פעולה זו לא השיגה את מטרתה – "לא הקיץ הנער", ועל כן פעל אלישע בעצמו (לאחר שהתפלל) פעולה מעשית ביחס לנער, וזו מקבילה עקרונית לפעולתו של אליהו שהתמודד על הילד. אלא שהמעשה שעשה אלישע מתואר לפרטי פרטיו, ולא פעם אחת הוא מתואר, אלא פעמיים:

כתוצאה מהבדלים אלו, מתבאר הטעם להבדל במרכיב השלישי שבשני התיאורים – תחיית הילד. כיוון שאצל אליהו, התפילה היא הדומיננטית בנס ההחייאה, מתוארת תחיית הילד כהיענות ה' לתפילתו:

מה משמעותם של הבדלים כה ברורים בין שני תיאורי ההחייאה המצויים במסגרת כללית דומה? נדמה כי אין צורך במאמץ ניכר כדי להגיע לתשובה: בכל אחד מתיאורי ההחייאה מעוצבת התמודדות של הנביא, שעל מנת להצליח בה הוא חייב לגייס את כוחותיו. ההבדל ביניהם הוא בשאלה עם מי מתמודד הנביא: אליהו מצוי בהתמודדות עם ה', ואילו אלישע מצוי בהתמודדות עם הנער המת עצמו.

סיפור ההחייאה של אלישע אינו קשור במתיחות כלשהי בין הנביא לבין אלוהיו. לפיכך אין תפילתו של אלישע אל ה' מובלטת כלל בתיאור ההחייאה. מאידך, ברור כי אלישע נושא באחריות מסוימת למות הילד הזה, אשר נולד בגזרתו ואשר את דבר מותו העלים ממנו ה' (שם פסוק כז). תיאור החייאתו של הילד על ידי אלישע הוא תיאור התמודדותו של הנביא עם האחריות הזאת כלפי הילד. כאשר שלח אלישע את גיחזי להחיות את הילד לא הצליח המעשה – משום שלא הייתה בו קבלת אחריות של הנביא על הילד ועל קיומו. מעשיו של אלישע בגהירתו על הילד, באים לבטא את יחסו החדש, העדכני, אל ילד זה, והם מביעים נטילת אחריות, פריסת חסות של הנביא על הילד. בשימו "פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּו" נותן הנביא מנשמת החיים שלו עצמו אל גופו של הילד ('וכל הנופח – משלו הוא נופח'[35]). לפיכך מודגשים בתיאור זה דווקא מעשיו של הנביא, המחייבים מאמץ ניכר ומתמשך מצדו, משום שבהם מצויה ההתמודדות עם בעייתו של הסיפור: מותו של הילד הנובע בין השאר ממחדליו של אלישע ביחסו לילד זה ולאמו.[36]

סיפור ההחייאה על ידי אליהו מהווה התמודדות בין הנביא לאלוהיו, על כן עיקרו של תיאור ההחייאה הוא בתפילותיו של הנביא אל ה'. הבעיה המעוצבת בתיאור זה אינה בין אליהו לבין הנער המת, וגם לא בין אליהו לאמו (זאת, אף שתיאור המסגרת של נס ההחייאה מלמד על רצונו העז של אליהו לְרצות את האם). בתיאור ההחייאה מעוצב מתח ברור בין הנביא לאלוהיו, ועל כן נצרך אליהו לתפילה השנייה, לאחר שהראשונה לא נענתה. רק התפילה השנייה היא שזכתה ל"וַיִּשְׁמַע ה' בְּקול אֵלִיָּהוּ". ואכן, תיאור ההיענות בפועל מתואם לשונית דווקא עם תפילתו השנייה של אליהו, כפי שהראינו לעיל.