|
1.
2. 3. 4. 5.
6.
7. |
(ב(
)ג( )ד) )ו( )ו( )ז) )טו) |
תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק.
חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבתַי לָךְ. … סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו… לא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבותָי. … וָאמַר לו: תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף. … וַיּאמֶר: לא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי. אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבות הַיִּזְרְעֵאלִי. קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבות הַיִזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף… |
הפעם השישית שבה מופיע השורש נת"ן, בדברי איזבל לאחאב, מוזרה היא:
|
ז
|
אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבות הַיִּזְרְעֵאלִי.
|
בצמד ההופעות האחרונות של הפועל (7-6) טמונה האירוניה הטרגית שבפרקנו: אחאב ביקש שהכרם יינתן לו, נבות סירב לתתו ועמד בסירובו, ובכל זאת 'ניתן' הכרם לאחאב בסופו של דבר. ולא נבות הוא שנתן, ולא תמורת כסף כמוצע, שהרי נבות "מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף" (פסוק טו) עד סופו המר, אלא איזבל היא 'הנותנת' את הכרם כפי שהבטיחה, ובחינם, כפי שהיא רומזת בפסוק טו ליתרון 'נתינתה'. ברור ש'נתינה' זו שבפסוק ז, אינה אלא שימוש אירוני שעושה איזבל בפועל העומד במרכז העלילה. מעתה יקפיד הכתוב לומר כי 'יורש' אחאב את הכרם שכה רצה שיינתן לו (כך בפסוקים טו [בלשון איזבל], טז, יח, יט).
2. נימוקו של נבות לסירובו וגלגוליו
בעיון א עמדנו על זכותו החוקית של נבות לסרב לבקשת אחאב. ביררנו שם, כי 'משפט המלך' אינו קשור כלל לענייננו, ואינו נותן לאחאב שום זכות בשדה נבות. אולם האם אין סירובו העקשני של נבות מהווה התנהגות קנטרנית? האם אין זו עקשנות לשמה? הרי הוצעו לו תנאים הוגנים, ובידו הבחירה בין שתי אפשרויות לתמורה תחתיו:
|
ב
|
… כֶּרֶם טוב מִמֶּנּוּ, אִם טוב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה.
|
|
ב
|
תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוב אֵצֶל בֵּיתִי.
|
נתבונן במקראות שבהם מנומק סירובו של נבות. ארבע פעמים נזכר סירובו בפרקנו, ומאלפת מאוד ההשוואה ביניהן, ואף תורמת לבירור התשובה לשאלתנו:
|
1.
2. 3. 4. |
הסירוב המקורי:
ציטוטו במחשבת אחאב: ציטוטו בדבריו לאיזבל: ציטוטו בפי איזבל )בשינוי סדר המילים): |
)ג(
(ד) )ו( ) טו) |
חָלִילָה לִּי מֵה'
לא לא מֵאֵן |
מִתִּתִּי
אֶתֵּן לְךָ אֶתֵּן לְךָ לָתֶת לְךָ |
אֶת נַחֲלַת אֲבתַי לָךְ
אֶת נַחֲלַת אֲבותָי אֶת כַּרְמִי אֶת כֶּרֶם נָבות הַיִזְרְעֵאלִי בְכֶסֶף |
מההשוואה מתברר שככל שהציטוטים מתרחקים מן המקור, הולך סירובו המקורי של נבות ומאבד את תוקפו המוסרי-דתי, והופך להיות קטנוני. במקור, הסירוב מנומק בהיותו עבֵרה דתית, ועל כן הוא מנוסח כשבועה בשם ה': "חָלִילָה לִּי מֵה' ". הסיבה לסירוב חמור זה היא באשר זו "נַחֲלַת אֲבתָי", ורק בסופו, מכיל הסירוב את הכינוי "לָךְ". בציטוט הראשון, במחשבתו של אחאב, נעלמת השבועה בשם ה' והופכת למילת שלילה רגילה "לא". הכינוי "לְךָ" מוקדם לפני "נַחֲלַת אֲבותָי", וכך נוצר רושם, שהתנגדותו של נבות היא התנגדות המכוונת דווקא לאחאב.
בציטוט השני, בדבריו של אחאב לאיזבל (בנוסף על כל האמור בציטוט הראשון) מתחלף הביטוי רווי המשמעות "נחלת אבותי", במילה "כַּרְמִי" המבטאת ערך כלכלי בלבד. בכך לא נותר שמץ הנמקה בסירובו של נבות, וכל כולו הופך לסירוב קנטרני.
נראה שאחאב מעוניין לשכוח בעצמו את ההנמקה האמיתית, ועוד יותר מעוניין הוא להעלים אותה מאיזבל, עד שבפי איזבל מודגש שמיאונו של נבות לתת את 'כרמו' (כבציטוט השני) היה למרות הצעת הכסף בתמורה. לעיל נתפרשה המילה 'בְכֶסֶף' כהשתבחות של איזבל על כך שהיא 'סידרה' את הכרם לאחאב בחינם. אולם תיתכן משמעות אחרת, או נוספת, לדבריה: איזבל רומזת לכך שסירובו של נבות נבע מרדיפת בצע. הוא חפץ בהגדלת התשלום הכספי.[2] וכך מתהפכים היוצרות: הרי הצעתו של אחאב הייתה באמת לכרם טוב מכרמו של נבות,[3] והיא נדחתה על ידי נבות מטעם דתי!
מדוע משנה אחאב, פעם אחר פעם, את סגנון סירובו של נבות? נראית התשובה שאחאב מבין בסתר לבו את צדקת סירובו של נבות, לא רק מבחינת החוק המעניק לו את זכות הסירוב, אלא מבחינת החוק והנוהג הדתי, האוכף עליו את חובת הסירוב. אולם כיוון שגדולה תאוותו של אחאב לכרם נבות, מנסה הוא להשתיק בזיכרונו ובפיו את הקול האמיתי הזה, ולהפכו לסירוב קנטרני וחסר טעם.
3. השמירה על נחלת אבות במקרא
נחלת הקרקע שעליה ישב אדם מישראל בימי קדם, והיא לו ירושת אבותיו ואבות אבותיו, לא נתפסה לו רק כנכס בעל ערך ממוני ואף לא כ'אמצעי ייצור' בלבד, כפי שהוא לאדם המודרני בדרך כלל. כוונת התורה היא, להיווצרות קשר קבוע ונצחי בין האדם לנחלתו בארץ ('אחוזתו'), כחלק ממבנה חברתי, שבו קשור הפרט למשפחתו, לשבטו ולנחלה המיוחדת לאלו. כך נאמר בסוף חומש במדבר בעניין בנות צלפחד:
|
במדבר ל"ו, ז-ח
|
וְלא תִסּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה
כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבתָיו. |
|
ויקרא כ"ה, י
|
וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתו וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּו תָּשֻׁבוּ.
|
|
שם, כג-כד
|
וְהָאָרֶץ לא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ
כִּי גֵרִים וְתושָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ. |
עצם מכירת הקרקע, אפילו עד היובל, שהיא בעצם מעין השכרה שלה – "כִּי מִסְפַּר תְּבוּאת הוּא מכֵר לָךְ" (ויקרא כ"ה, טז) – הותרה רק בדוחק,[6] ואף אז, המוכר או קרוביו, אם הדבר ביכולתם, רשאים לגאול את השדה, כמבואר בפרשת בהר. אולם מכירת הנחלה לצמיתות, אסורה איסור גמור, בכל הנסיבות, הן על המוכר והן על הקונה.[7]
מכירת השדה לאחאב אינה אפוא כהלכה, מה עוד שאחאב ודאי לא התכוון לאפשר את גאולת השדה או את חזרתו ביובל, וכוונתו הייתה ודאי לרכשו לצמיתות.
ואכן, כך הבין ר"י אברבנאל את סירובו של נבות:
ב. יש לציין שמשמעות השורש נת"ן בהתדיינות שבין אחאב לנבות בעניין בקשת הכרם היא 'מכר'. במשמעות זו בא שורש זה בפסוק שבספר משלי (ל"א, כד): "סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכּר / וַחֲגור נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי", וכן בעוד משא ומתן על רכישת קרקע – זה שבין אברהם לבני חת בבראשית כ"ג. בקשת אברהם: "תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר" משמעה: 'מכרו לי'. השימוש בשורש נת"ן בסיפור ההוא ובסיפורנו נובע מכך שהמכירה בשניהם אינה הליך פשוט המתיישב עם החוק: בסיפור על קניית מערת המכפלה – מפני היותו של אברהם "גֵּר וְתושָׁב" שבדרך כלל אין מוכרים לו קרקע, ואילו בסיפורנו – מפני איסור התורה: "וְהָאָרֶץ לא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת" (ראה להלן). על כן משתמשים הצדדים בפועל שאינו מתנגש ישירות עם לשון החוק.
|
|
בקשתו המקורית
|
|
ציטוטה בדבריו לאיזבל
|
|
(ב(
|
תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ
וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוב מִמֶּנּוּ אִם טוב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה. |
|
(ו) תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ
בְּכֶסֶף או אִם חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו. |