קריאה שנייה של הסיפור – ניסיון ליישוב התמיהות (pdf)

אוקטובר 3, 2011 · מאת אלחנן סמט · מאמרים לפי סדר הפרקים

‫‪242‬‬

‫‪- øåôéñä ìù äééðù äàéø÷ .å‬‬
‫‪úåäéîúä áåùééì ïåéñéð‬‬
‫‪¯ÂÙÈÒ· ˙ÂÏÂÚ‰ ˙‰ÈÓ˙‰ ÌÂÎÈÒ .1‬‬
‫קראנו את סיפורנו עד לפסקתו האחרונה )ולא עד בכלל ‪ -‬הִפּסקה האחרונה תידון‬
‫להלן בסעיף ‪ ,(13‬ומצאנוהו מעורר תמיהות רבות‪ ,‬חלקן חמורות‪ .‬הבה נפרט את‬
‫התמיהות העיקריות שהעלינו בעיונים הקודמים‪ ,‬ונפרטן כאן על פי סדר הופעתן‬
‫בסיפור )בסוף כל תמיהה מצוין בסוגריים העיון שבו היא הועלתה(‪:‬‬
‫‡‪ .‬מדוע אין הסיפור מציג את השונמית כבר בראשיתו כאישה שאין לה בן? זו הרי‬
‫העובדה המכרעת בגורלה כאישה‪ ,‬והיא גם ידיעה הנחוצה להמשך עלילת הסיפור!‬
‫במקום זאת היא מוצגת כ"ִאָשּׁה ְגדוָֹלה"‪ ,‬ועל העובדה המכרעת שאין לה בן אנו שומעים‬
‫לראשונה )בפסוק יד( ביחד עם אלישע עצמו‪ ,‬מפיו של גיחזי )עיון ג‪!(3‬‬
‫·‪ .‬תגובתה של השונמית למשמע דבריו של אלישע‪ַ" :‬למּוֵֹעד ַהֶזּה ָכֵּעת ַחָיּה ַאְתּ‬
‫ִׂני ִאישׁ ָהֱא‪ִ‬הים‪ַ ,‬אל‬
‫ֶׂבֶקת ֵבּן"‪ ,‬מביעה חוסר אמון גמור בהתקיימות דברו‪ַ" :‬אל ֲאד‬
‫ח‬
‫ְתַּכֵזּב ְבִּשְׁפָחֶתָך"‪ .‬ובכן‪ ,‬מדוע השונמית אינה מאמינה בדבריו‪ ,‬הלוא היא מכירה בו‬
‫כ"ִאישׁ ֱא‪ִ‬הים ָקדוֹשׁ"‪ ,‬ובהמשך הסיפור היא תגלה אמונה ביכולתו לחולל נס גדול יותר‬
‫ להחיות את בנה? ומדוע אין אלישע מוכיחה על דבריה הפוגעים‪ ,‬אלא מתעלם מהם‬‫)עיון ג‪?(5‬‬
‫‚‪ .‬מדוע מת הילד? אין כוונתנו לשאול על הסיבות הטבעיות שגרמו למותו; הללו‬
‫גלויות בסיפורנו‪ .‬הכוונה לסיבה האלוהית הנסתרת שהביאה לרעה גדולה זו‪ .‬משמעות‬
‫מותו של הילד היא ביטול גֵזרת אלישע הקודמת וכניסתה של השונמית למצוקה גדולה‬
‫וקשה יותר מזו שהייתה נתונה בה בטרם גזר אלישע את גֵזרתו )עיון א‪!(3‬‬
‫„‪ .‬מדוע 'העלים' ה' מאלישע 'ולא הגיד לו' את דבר מותו של הילד? והרי ילד זה בא‬
‫לעולם בגֵזרתו‪ ,‬והוא אף עתיד להחיותו )עיון ד‪!(4‬‬
‫‪ .‰‬מדוע נכשל ניסיונו הראשון של אלישע להחיות את הילד באמצעות משענתו‬
‫בפעולתו של גיחזי )עיון ה‪?(4‬‬
‫תמיהות א‪-‬ב קשורות בעיקרן בדמותה של השונמית )אף שהן נוגעות גם לאלישע(‪,‬‬
‫ואילו תמיהות ג‪-‬ה קשורות בדמותו של אלישע )אף שהן נוגעות‪ ,‬כמובן‪ ,‬גם לשונמית(‪.‬‬
‫שלוש התמיהות האחרונות מציגות ברצף אחד )הנמשך מפסוק יח ועד פסוק לא(‬
‫שלושה כישלונות של אלישע כנביא‪ :‬הבן שעל הולדתו גזר אלישע מת בהיותו ילד קטן‪,‬‬
‫ובכך בטלה גֵזרתו ואף נגרמה רעה גדולה לשונמית; ה' העלים מאלישע את דבר מותו‬
‫של הילד הזה; אלישע נכשל בניסיונו הראשון להחיותו‪.‬‬

‫ו‪ .‬קריאה שנייה של הסיפור ‪ -‬ניסיון ליישוב התמיהות‬

‫‪243‬‬

‫אמנם שלושת הכישלונות הללו של אלישע מוקפים בשתי הצלחות של פעולותיו‬
‫הנבואיות‪ :‬גֵזרתו על לידת הילד "ַלמּוֵֹעד ַהֶזּה ָכֵּעת ַחָיּה" מתקיימת בדייקנות‪ ,‬וניסיונו‬
‫השני להחיות את הילד עולה יפה‪ַ" :‬וִיְּפַקח ַהַנַּער ֶאת ֵעיָניו"‪ .‬ניתן לנסח אפוא תמיהה‬
‫ביחס לסיפור בכללותו‪ .‬יחסו המשתמע של ה' אל נביאו אלישע בסיפורנו נראה‬
‫אמביוולנטי‪ :‬במסגרתו של הסיפור ה' עושה כרצון הנביא במתן חיים ובהשבתם‪ ,‬ואילו‬
‫בעיקרו של הסיפור ה' מכשיל את הנביא פעם אחר פעם‪ .‬מהו פשר היחס הכפול הזה‬
‫והסתירה הפנימית שבו?‬
‫מכל מקום‪ ,‬מדברים אלו ברור‪ ,‬כי סיפורנו אינו עוד סיפור הבא לתאר את מופתיו‬
‫של אלישע; אין הוא מלמד רק כיצד משתמש אלישע בכוחו הנבואי לחולל מופתים כדי‬
‫לפתור בעיות שונות‪ .‬במקום שבו מתוארת סדרת כישלונות של הנביא‪ ,‬מסתבר שישנה‬
‫ביקורת עליו‪ .‬אולם על מה נמתחת ביקורת רמוזה זו?‬
‫נדמה שעלינו לשוב ולקרוא את סיפורנו קריאה חדשה‪ ,‬ועל פיה נמצא פתרון לכל‬
‫הבעיות שעלו בקריאתנו הראשונה‪.‬‬

‫‪‰ÈÈÁ· ¯ÎÈ Âȇ ÔË· ȯ٠Ô¯ÒÁ˘ "‰»ÏB„¿‚ ‰M‬‬
‫‡»‬
‫‪ƒ " .2‬‬
‫נקודת המוצא לקריאתנו המחודשת בסיפור היא הבעיה הראשונה שהעלינו )א(‪:‬‬
‫מדוע מסתיר הסיפור את ערירותה של השונמית‪ ,‬ומציגהּ בפנינו כ"ִאָשּׁה ְגדוָֹלה"‪ .‬במקום‬
‫שבו דנו בבעיה זו לראשונה )עיון ג‪ (3‬ציינו‪ ,‬כי בכך נבדל סיפורנו מכל סיפורי פקידת‬
‫העקרות שקדמו לו במקרא‪ .‬נראה שהבדל זה מלמד על השוני בין האישה השונמית לבין‬
‫כל שאר הנשים שקדמו לה ושפקידתן מתוארת במקרא‪ ,‬שוני הנוגע לדרכי ההתמודדות‬
‫של כל הנשים הללו עם ערירותן‪.‬‬
‫נראה‪ ,‬כי השונמית בסיפורנו מוצגת לפנינו כאישה שאף על פי שהיא חשוכת בן אין‬
‫היא סובלת כל כך מדבר זה‪ .‬הכתוב איננו מציגהּ לפנינו כעקרה‪ ,‬כיוון שעובדה זו לא‬
‫הייתה מרכזית בחייה ובהופעתה כלפי חוץ‪ .‬אדרבה‪ :‬הוא מציגהּ לפנינו כ"ִאָשּׁה ְגדוָֹלה" ‪-‬‬
‫תיאור שהוא הפוך למצבה של אישה עקרה רגילה‪ ,‬שעקרותה גורמת לה שתהא עלובה‬
‫‪1‬‬
‫בעיני עצמה‪ ,‬בעיני בעלה ובעיני הבריות‪.‬‬
‫אישה זו ‪ -‬מתברר מן הסיפור ‪ -‬מנהלת יחד עם בעלה בית אחוזה עשיר‪ ,‬שיש בו‬
‫שדות תבואה ובהם קוצרים פועלים‪ .‬ישנם 'נערים' משרתים וישנן אתונות‪ .‬בית אחוזה‬
‫‪2‬‬
‫זה הוא חלק ממערך משפחתי רחב יותר‪.‬‬
‫במסגרת עשירה ומגוננת זו‪ ,‬התובעת ממילא פעלתנות רבה‪ ,‬משכילה האישה השונמית‬
‫למלא את חייה גם בפעילות של גמילות חסד והכנסת אורחים‪ ,‬כפי שמתברר מן הפתיחה‬
‫של סיפורנו )פסוקים ח‪-‬יא(‪ .‬ביזמתה לבנות לאלישע עליית קיר קטנה היא גם הופכת את‬
‫‪ .1‬ראה דברינו בעיון ג‪ 3‬ובהערה ‪ 5‬שם‪.‬‬
‫‪ .2‬זוהי משמעות דברי השונמית‪ְ" :‬בּתוְֹך ַעִמּי )‪ -‬משפחתי( ָאנִׂכי יָׂשֶׁבת"‪ ,‬כפי שפירשו זאת‬
‫המפרשים הראשונים והאחרונים )רש"י‪ ,‬רד"ק‪ ,‬רלב"ג‪ ,‬בעל המצודות ועוד(‪.‬‬

‫‪244‬‬

‫השונמית‬

‫ביתה ל'בית ועד לחכמים'‪ .‬אישה זו ממלאת את חייה גם בתוכן רוחני‪-‬לימודי‪ ,‬והולכת‬
‫אל הדרשן או אל איש האלוהים מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו )פסוק כג(‪.‬‬
‫כל אלו שימשו כתחליף לחיסרון הגדול בחייה של השונמית‪ ,‬חסרון פרי בטן‪ ,‬חיסרון‬
‫שאם אינו מתמלא‪ ,‬לא יתממש ייעודה האנושי הבסיסי ביותר‪ ,‬הקודם לכל שאר‬
‫הייעודים ‪ -‬האימהוּת‪.‬‬
‫הנשים העקרות שעליהן מספר המקרא‪ ,‬נשות מופת הן‪ ,‬גם )ולעתים בעיקר( בשל‬
‫מאבקן על מימוש אימהותן‪ .‬האישה השונמית‪ ,‬בשלב זה של הסיפור‪ ,‬אינה אחת מהן‪.‬‬
‫היא אינה פועלת לשינוי גורלה כָשׂרה )בתתה את הגר לאברהם מתוך תקווה להיבנות‬
‫מכך(; היא אינה מביאה את בעלה להתפלל נוכח היותה עקרה כרבקה‪ ,‬ואינה מתמרמרת‬
‫על עקרותה כרחל‪ .‬ודאי שאינה מתנהגת כחנה‪ ,‬שמאבקה חסר הפשרות על האימהוּת‬
‫‪3‬‬
‫הוא ההירואי ביותר במקרא‪.‬‬
‫עד כדי כך הרחיקה השונמית את עצמה מתודעת החיסרון והצורך לֵהאבק למילויו‪,‬‬
‫עד שכאשר שואל אותה הנביא )שיודעת היא בו כי "ִאישׁ ֱא‪ִ‬הים ָקדוֹשׁ הוּא"(‪ֶ" :‬מה‬
‫ַלֲעשׂוֹת ָלְך?" )פסוק יג(‪ ,‬היא אינה מעלה על דעתה לפרוש לפניו את מצוקתה‪ :‬שאין לה‬
‫בן‪ .‬מצוקה זו כנראה לא הייתה קיימת בצורה משמעותית בחייה‪ ,‬שכן היא השלימה זה‬
‫‪4‬‬
‫מכבר עם מצבה‪.‬‬
‫לפיכך נתעלם הדבר גם מעיניו של הנביא‪ ,‬אף שהיה מתארח בבית זה לעתים‪.‬‬
‫אלישע‪ ,‬כפי הנראה‪ ,‬לא היה מעורה בהווייתו של בית זה לעומק‪ .‬וכיוון שאורח החיים‬
‫היומיומי בבית לא הופרע מחסרון הבן‪ ,‬לא ניכר הדבר לעיני אלישע )כמו גם לעינינו‪,‬‬
‫הקוראים(‪ ,‬עד שנתגלה הדבר לראשונה מפי גיחזי‪ ,‬הבקי בפרטי המציאות‪.‬‬

‫˙‪Ú˘Èχ ȯ·„Ó ˙ÈÓ¢‰ Ï˘ ‰˙ÚÈ˙¯ – "»Í‬‬
‫‪∆Á‬‬
‫‪» Ù¿L‬‬
‫‪ƒ ¿a ·≈f«Îz‬‬
‫‡‪¿ Ï‬‬
‫‪« " .3‬‬
‫על רקע המתואר כאן‪ ,‬זוכה השונמית במפתיע‪ ,‬ללא שביקשה זאת וללא שציפתה‬
‫ֶׂבֶקת‬
‫לכך‪ ,‬בהבטחה נבואית הנוחתת עליה ללא כל הכנה‪ַ" :‬למּוֵֹעד ַהֶזּה ָכֵּעת ַחָיּה ַאְתּ ח‬
‫‡‪Ï‬‬
‫ֵבּן"‪ .‬תגובתה מעידה עד כמה היא חוששת מאכזבה ואינה רוצה לתלות תקוות בכך‪« " :‬‬
‫‡‪ְ Ï‬תַּכֵזּב ְבִּשְׁפָחֶתָך"‪ .‬תגובה זו דומה לתגובתה של שרה ושונה‬
‫ִׂני ִאישׁ ָהֱא‪ִ‬הים «‬
‫ֲאד‬
‫‪ .3‬וכך כתבה רחל המשוררת בשירהּ "ֲעָקָרה"‪ֵ" :‬בּן לוּ ָהָיה ִלי! ֶיֶלד ָקָטן‪ …‬עוֹד ֶאְתַמְרֵמר ְכָּרֵחל‬
‫ָהֵאם ‪ /‬עוֹד ֶאְתַפֵּלּל ְכַּחָנּה ְבִּשׁי‪‬ה ‪ /‬עוֹד ֲאַחֶכּה לוֹ"‪.‬‬
‫‪ .4‬מובן שישנם מצבים קיצוניים שבהם אישה עקרה איבדה כל סיכוי ללדת‪ .‬במקרה כזה‬
‫התביעה שאנו מעלים ביחס לשונמית אינה תֵקפה‪ ,‬ואדרבה‪ ,‬נשים כאלו יש לעודד למצוא‬
‫טעם ומשמעות בחייהן אף בלא שילדו‪ .‬אולם נראה שהשונמית אינה במצב זה‪ .‬לא נאמר‬
‫עליה כלל שהיא עקרה‪ ,‬והעובדה ש"ִאיָשׁהּ ָזֵקן" אינה מונעת את האפשרות שלה לפרי בטן‪.‬‬
‫נוכחותו של הנביא ברקע אף היא גורם שיש לקחתו בחשבון‪ .‬בדרך אגב יש להעיר‪ :‬אף‬
‫באותם מצבים בימינו הנראים חסרי תקווה‪ ,‬יש שהתפתחות הרפואה פותרת את הבעיה‬
‫כעבור מספר שנים‪ ,‬וההכרעה אם לעודד את האישה להשלים עם גורלה או שמא להמשיך‬
‫לֵהאבק על אימהותה עשויה להיות הכרעה קריטית במקרה כזה‪.‬‬

‫ו‪ .‬קריאה שנייה של הסיפור ‪ -‬ניסיון ליישוב התמיהות‬

‫‪245‬‬

‫ממנה‪ :‬שרה צוחקת בקרבה ותמהה בִלבה על אפשרות הדבר‪ ,‬אך מכחישה זאת בגלוי‪,‬‬
‫ואילו השונמית מביעה את ספקנותה בהתגשמות ההבטחה בקול רם‪ ,‬ובחזרה כפולה על‬
‫מילת השלילה "ַאל"‪ .‬תמיהתה של שרה נובעת מן העובדות הביולוגיות )"ַאֲחֵרי ְב‪ִ‬תי‬
‫ִׂני ָזֵקן" ‪ -‬בראשית י"ח‪ ,‬יב(‪ ,‬ואילו חששה של השונמית נובע מסיבות‬
‫ָהְיָתה ִלּי ֶעְדָנה ַואד‬
‫פסיכולוגיות‪ ,‬הקשורות לאופי חייה‪ ,‬כמתואר למעלה‪.‬‬
‫דברי השונמית כפשוטם אכן מבטאים חוסר אמון באפשרות התגשמותם של דברי‬
‫הנביא; אולם לא מחמת זלזול בנביא או חוסר אמון ·‪ Â‬אמרה מה שאמרה‪ .‬השונמית‬
‫סיגלה לעצמה אורח חיים שבו ויתרה על אפשרות האימהות‪ ,‬והעלאתה הפתאומית של‬
‫אפשרות זו יצרה בה פחד ורתיעה‪ .‬יותר משלא האמינה בנביא‪ ,‬לא האמינה בעצמה‪.‬‬
‫את תגובתה המפקפקת של השונמית יש להשוות על דרך הניגוד לתגובתה של חנה‬
‫על דבריו הסתומים של עלי )שמ"א א'‪ ,‬יז(‪ֵ" :‬וא‪ֵ‬הי ִיְשָׂרֵאל ִיֵתּן ֶאת ֵשָׁלֵתְך ֲאֶשׁר ָשַׁאְלְתּ‬
‫ׂאֶמר‪ִ :‬תְּמָצא ִשְׁפָחְתָך ֵחן ְבֵּעיֶניָך‪ַ ,‬וֵתֶּלְך ָהִאָשּׁה ְלַדְרָכּהּ‬
‫ֵמִעמּוֹ"‪ .‬על כך הגיבה חנה‪ַ" :‬ותּ‬
‫ׂאַכל‪) "„BÚ d»Ï eȉ» ‡G ‰»È∆Ù»e ,‬שם‪ ,‬יח(‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬השונמית אינה שמחה ואינה מודה‬
‫ַותּ‬
‫על דבריו הברורים של אלישע‪ ,‬משום שנרתעה מהם כל כך‪.‬‬

‫‪ÂÈ·ËÂÓ Ï˘ ˙È˘Ù ‰Ή ‡ÏÏ ¯Ê‚ Ò‰ .4‬‬
‫מהי משמעותם של דברים אלו המתייחסים לשונמית‪ ,‬מבחינתו של אלישע? כיצד‬
‫הם היו צריכים להשפיע על התנהלותו של הנביא בשלב הזה של הסיפור?‬
‫הבטחת הלידה ניתנה לשונמית על ידי אלישע בפתאומיות‪ ,‬ללא כל הכנה של האישה‬
‫וללא בירור מצבה ונכונותה לקבל את הבשורה ולהגיב עליה כראוי‪ .‬דבר זה נובע מכך‬
‫שאלישע‪ ,‬אף שהוא רוצה להיטיב עם השונמית‪ ,‬אינו עושה זאת מתוך היכרות ַמספקת‬
‫ִעמה ועם משפחתה‪ .‬אין הוא שואל את עצמו‪ ,‬כיצד נעלם מעיניו שמשפחה זו‪ ,‬שאצלה‬
‫הוא מתארח לעתים‪ ,‬חשוכת ילדים היא; או כיצד זה בשעה שפנה אליה ושאל‪ֶ" :‬מה‬
‫ַלֲעשׂוֹת ָלְך?"‪ ,‬לא פירשה השונמית את מצוקתה ‪ -‬שאין לה ילד‪.‬‬
‫אפשר שלוּ היה נותן לבו לכך‪ ,‬לא היה ממהר לגזור את גֵזרתו‪ַ" :‬למּוֵֹעד ַהֶזּה ָכֵּעת ַחָיּה‬
‫ֶׂבֶקת ֵבּן"‪ ,‬או שהיה גוזר זאת רק לאחר שהיה בטוח בנכונותה של האישה לקבל‬
‫ַאְתּ ח‬
‫דבר זה‪.‬‬
‫אף לאחר שגזר אלישע את גֵזרתו ונתקל בתגובתה המפקפקת של השונמית‪ַ" :‬אל‬
‫ְתַּכֵזּב ְבִּשְׁפָחֶתָך"‪ ,‬לא עמד על משמעותם של דבריה‪ .‬ואף אם עמד על משמעותם‪ ,‬לא‬
‫‪5‬‬
‫הגיב כלל על דבריה‪ ,‬כדרכו לאורך כל סיפורנו‪ ,‬שלא להיכנס בדו‪-‬שיח עם השונמית‪.‬‬

‫‪ .5‬כל זאת‪ ,‬שלא כמו בפרשת הבשורה לאברהם ושרה על הולדת יצחק‪ :‬פעמיים הוכנו אברהם‬
‫ושרה‪ ,‬ובאריכות‪ ,‬לבואו של הנס )בפעם הראשונה אברהם לבדו ‪ -‬בראשית י"ז‪ ,‬טו‪-‬כא; בפעם‬
‫השנייה כשהם מצויים יחדיו ‪ -‬י"ח‪ ,‬ט‪-‬טו(‪ .‬בשני המקומות הללו‪ ,‬זכו ביטויי הספקנות למענה‬
‫מתאים )ספקנותו של אברהם ‪ -‬י"ז‪ ,‬יז‪-‬יח ‪ -‬נענית שם בפסוקים יט‪-‬כא; ספקנותה של שרה ‪-‬‬
‫י"ח‪ ,‬יב ‪ -‬נענית שם בפסוקים יג‪-‬טו(‪.‬‬

‫‪246‬‬

‫השונמית‬

‫מהי הסיבה להתנהגותו זו של אלישע? הסיבה לכך היא‪ ,‬שאלישע אינו גוזר את‬
‫גֵזרתו כאן כדי לפתור מצוקת אמת של האישה‪ ,‬אלא כדי לשחרר את עצמו מתחושת‬
‫החובה כלפיה‪ .‬אולם כוחו של אלישע לחולל ִנסים‪ ,‬לא נועד אלא לטובתם של ישראל‬
‫ולטובתם של יחידים נזקקים בישראל‪ ,‬שאלישע פועל למענם במסגרת תפקידו הנבואי‪.‬‬
‫אלישע סבור היה בוודאי‪ ,‬שאף שגזר את גֵזרתו מסיבותיו שלו ‪ -‬כדי לשלם חוב‬
‫שהוא חש עצמו חייב לשונמית ‪ -‬הרי שבכך הוא פותר מצוקה של אישה צדקת זו‪ .‬הרי‬
‫בלתי סביר שאישה חשוכת בן אינה משתוקקת בכל ִלבה להולדת בן‪ .‬שמירת המרחק‬
‫בינו לבין השונמית‪ ,‬שעליה הקפיד כל כך‪ ,‬הביאה אותו לאי הכרת מציאות חייה של‬
‫השונמית כהווייתם‪ ,‬ולחוסר הבנה עד כמה מצבה מסובך‪.‬‬
‫בין כך ובין כך מתקיימת גֵזרתו של הנביא כעבור שנה‪ ,‬והבן נולד לאמו ולאביו‬
‫כמתנת שמים שלא ציפו לה בכיליון עיניים; כמתנת חינם כמעט מקרית‪ ,‬ולא כמשאת‬
‫נפש‪.‬‬
‫כאן עלינו לשאול‪ :‬מדוע אפוא קיים ה' את גֵזרת הנביא אם אכן אין בה צורך אמיתי?‬
‫התשובה על כך כפולה‪ :‬ראשית‪ ,‬אי‪-‬קיום גֵזרת הנביא היה בו כדי לחתור תחת מעמדו‬
‫כנביא בישראל‪ ,‬שהרי גֵזרה זו נאמרה לשונמית בנוכחות גיחזי ‪ -‬וכיצד היה נושא הנביא‬
‫‪6‬‬
‫את פניו לוּ היו דבריו שבים ריקם?‬
‫שנית‪ ,‬אין זה מדויק שבהולדת הבן לשונמית אין כל צורך‪ .‬צורך אמיתי ‪ -‬יש ויש‪,‬‬
‫אלא שהשונמית אינה חשה בצורך זה בשעה זו‪ ,‬ועל כן אינה בֵשׁלה לקבלת הנס‪ .‬אפשר‬
‫שדווקא הולדתו של הבן לאחר הייאוש ולאחר ההשלמה שהשלימה האישה עם חסרונו‪,‬‬
‫תעורר בֵאם כוחות רדומים‪ ,‬והיא תיכנס לתפקידה האימהי בשמחה וברגש הודיה‪,‬‬
‫ותשקיע בו את כל כוחותיה‪ .‬לוּ כך היה קורה‪ ,‬היה מתברר שקיומו של הנס שעליו גזר‬
‫הנביא‪ ,‬יש בו כדי לתקן את המעוות בחיי אישה זו‪.‬‬
‫ואם כך‪ ,‬אפשר אולי שאלישע אכן שם לב לחוסר נכונותה של השונמית לקבל את‬
‫גֵזרתו‪ ,‬ולא כשם שאמרנו קודם‪ ,‬אך היה סבור שלאחר הולדת הילד יתיישרו הדברים‪,‬‬
‫והאישה תשמח למפרע על הנס הגדול שהתרחש בחייה‪ .‬אולי לכך רומזים דבריו של‬
‫“·∆∆˜˙ ≈‪ ,"Ôa‬לא כמו שאמר המלאך לאברהם )בראשית‬
‫‪Áz‬‬
‫‡¿‬
‫אלישע‪ַ" :‬למּוֵֹעד ַהֶזּה ָכֵּעת ַחָיּה «‬
‫‪ ."Ô·≈ ‰»¯L‬לידת בנה של השונמית‪ ,‬כך מקווה‬
‫י"ח‪ ,‬יד(‪ַ" :‬למּוֵֹעד ָאשׁוּב ֵאֶליָך ָכֵּעת ַחָיּה ‪» ¿Ïe‬‬
‫אלישע‪ ,‬תעורר בה אולי את רגש האימהוּת שדעך‪ ,‬וחיקה יהפוך לחיק ֵאם החובקת את‬
‫‪7‬‬
‫בנה בחום‪.‬‬
‫‪ .6‬ראה במבוא לפרקי אליהו‪ ,‬סעיף ז‪ ,‬עמ' ‪ .18-17‬לכאורה ניתן לטעון את הטענה האמורה‬
‫למעלה אף ביחס לכישלון ניסיונו של אלישע להחיות את הילד בראשונה‪ ,‬אולם שם לא גזר‬
‫אלישע על תחייתו של הילד במילים מפורשות כשם שגזר כאן על הולדתו‪.‬‬
‫‪ .7‬אישה אחרת‪ ,‬ששכלה את שני בניה ואת תקוותה לשקם את אימהותה‪ ,‬הייתה נעמי‪-‬מרה‪.‬‬
‫אולם עם הולדת בנה של רות‪ ,‬אשר היא טובה לה משבעה בנים‪ ,‬נאמר בה )רות ד'‪ ,‬טז(‪:‬‬
‫ֶׂמֶנת"‪ ,‬והשכנות אמרו )שם יז(‪" :‬יַֻלּד ֵבּן‬
‫"ַוִתַּקּח ָנֳעִמי ֶאת ַהֶיֶּלד‪ַ ,‬וְתִּשֵׁתהוּ ְבֵחיָקהּ ַוְתִּהי לוֹ ְלא‬
‫ְלָנֳעִמי"‪.‬‬

‫ו‪ .‬קריאה שנייה של הסיפור ‪ -‬ניסיון ליישוב התמיהות‬

‫‪247‬‬

‫‪Âȯ‰ Ȅȷ Ô·‰ Ï˘ ÂÎÂÈÁ ÂÏ„Ȃ .5‬‬
‫‪ַ Ô≈a „∆Ïz‬למּוֵֹעד ַהֶזּה ָכֵּעת ַחָיּה ֲאֶשׁר ִדֶּבּר ֵאֶליָה ֱאִליָשׁע"‪,‬‬
‫השונמית הרתה והבן נולד‪≈«Â" :‬‬
‫“·∆∆˜˙ ‪ – "Ô≈a‬לא תיאר לנו הכתוב )ראה לעיל‪,‬‬
‫אולם את ‪ ˜Â·ÈÁ‰‬שהופיע בבשורה ‪ַ" -‬אְתּ ‪Á‬‬
‫עיון ג‪ .(6‬האם נרמז לנו כבר בכך כי לידת הבן לא חוללה את השינוי המקווה? הבה נבחן‬
‫את המשך הסיפור‪.‬‬
‫מה ניתן לומר על בנה של השונמית ועל דרכי חינוכו וגידולו? הסיפור קצר מאוד‬
‫וקשה להסיק ממנו מסקנות ישירות‪ ,‬אולם ננסה לעשות זאת הן על ידי השוואת מה‬
‫˘‪ ‡Ï‬נאמר בו למה שנאמר על בנים אחרים שנולדו לעקרות שנפקדו‪ ,‬והן על ידי קליטת‬
‫המשמעות של המעט שבכל זאת נאמר אצלנו‪.‬‬
‫לידתו של ילד זה מתוארת בלשון עובדתית יבשה )פסוק יז(‪ .‬שום התרגשות ושמחה‬
‫ושום תכונה מיוחדת אינן מלוות את לידתו ואת גידולו )פסוק יח(‪ .‬לא כך הוא בפרשה‬
‫הדומה‪ ,‬פרשת הולדת יצחק‪ ,‬שבה מֻלוה הלידה ב'שירת' שרה‪ִ" :‬מי ִמֵלּל ְלַאְבָרָהם ‪/‬‬
‫ֵהיִניָקה ָבִנים ָשָׂרה ‪ִ /‬כּי ָיַלְדִתּי ֵבן ִל ְזֻקָניו" )בראשית כ"א‪ ,‬ז(‪ .‬וכשנגמל יצחק‪ ,‬עושה‬
‫אברהם משתה גדול )שם‪ ,‬ח(‪.‬‬
‫לידתו של יוסף לרחל אמו לאחר תקופת עקרות ממושכת‪ ,‬מלווה בקריאת הודיה‪:‬‬
‫"ָאַסף ֱא‪ִ‬הים ֶאת ֶחְרָפִּתי"‪ ,‬ובתפילה‪" :‬יֵׂסף ה' ִלי ֵבּן ַאֵחר" )בראשית ל'‪ ,‬כג‪-‬כד(‪.‬‬
‫לידתו של שמשון אף היא מיוחדת במינה; היא מלווה בהדרכה קודמת לאמו‬
‫ובדרישה לחינוכו של הבן משעת לידתו להיות נזיר אלוהים בעל ייעוד להושיע את‬
‫ישראל‪ ,‬ונאמר בו‪ַ" :‬וִיְּגַדּל ַהַנַּער ַוְיָבְרֵכהוּ ה'‪ַ .‬וָתֶּחל רוַּח ה' ְלַפֲעמוֹ ְבַּמֲחֵנה ָדן ֵבּין ָצְרָעה‬
‫ׂל" )שופטים י"ג‪ ,‬כד‪-‬כה(‪.‬‬
‫וֵּבין ֶאְשָׁתּא‬
‫לידתו של שמואל ֻלותה בשירתה של אמו‪ ,‬בקיום נדר של פֵרדה ממנו‪ ,‬במסירתו‬
‫לחינוכו של עלי הכהן במשכן שילה ובקרבן תודה מיוחד‪ .‬גידולו מתואר לסירוגין‬
‫ֵׂלְך ְוָגֵדל ָוטוֹב ַגּם ִעם ה' ְוַגם ִעם ֲאָנִשׁים" )שמ"א‬
‫בתחילת ספר שמואל‪ְ " :‬וַהַנַּער ְשׁמוֵּאל ה‬
‫ב'‪ ,‬כו ופסוקים דומים לו(‪ .‬גידולו זה מֻלוה בהמיית לבבה של אמו‪ :‬היא עושה לו מעיל‬
‫קטן‪ ,‬ומעלה לו את מעשה ידיה בעלותה לשילה מימים ימימה )שם‪ ,‬יט(‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬לא רק שלידתם של כל אלו הייתה מאורע מעורר שמחה וביטוי של תודה‪ ,‬ולא‬
‫רק שהֵאם )והאב( טרחו במיוחד בגידולם ובחינוכם‪ ,‬אלא שכולם צמחו להיות אישים‬
‫מיוחדים בתולדות האומה‪ :‬האבות יצחק ויעקב‪ ,‬יוסף‪ ,‬השופט שמשון והנביא ומנהיג‬
‫‪8‬‬
‫דורו ‪ -‬שמואל‪.‬‬
‫כל זה חסר אצל בן השונמית‪ .‬מה בכל זאת מגלה לנו הכתוב על גידולו? "ַוִיְּגַדּל ַהָיֶּלד‪,‬‬
‫ְׂצִרים" )פסוק יח(‪ .‬אחרי המלים "‪ – "„∆Ï»i‰« Ï«c¿‚ƒi«Â‬היינו‬
‫ַוְיִהי ַהיּוֹם ַוֵיֵּצא ֶאל ָאִביו ֶאל ַהקּ‬

‫‪ .8‬סיפורנו אמנם אינו סיפור על לידתה של אישיות מרכזית במקרא‪ ,‬ואף על פי כן‪ ,‬לוּ הייתה‬
‫לידתו מֻלוה במעשים כגון אלו שתוארו למעלה‪ ,‬היה על הסיפור לתארם כדי להשלים את‬
‫תיאור דמותה של השונמית‪.‬‬

‫‪248‬‬

‫השונמית‬

‫מצפים לתיאור קו אופי המתבלט בו‪ ,‬שהרי "ַגּם ְבַּמֲעָלָליו ִיְתַנֶכּר ָנַער ִאם ַזְך ְוִאם ָיָשׁר‬
‫ָפֳּעלוֹ" )משלי כ'‪ ,‬יא(‪.‬‬
‫כך הרי נאמר על עשו ויעקב‪ַ Ìȃ̄Ú»¿p‰« eÏ¿c¿‚ƒi«Â" :‬וְיִהי ֵעָשׂו ִאישׁ יֵׂדַע ַצִיד ִאישׁ ָשֶׂדה‪,‬‬
‫ָׂהִלים" )בראשית כ"ה‪ ,‬כז(‪ .‬וכן נאמר בשמשון‪¯Ú««p‰« Ï«c¿‚ƒi«Â" :‬‬
‫ׂב ִאישׁ ָתּם יֵׂשׁב א‬
‫ְוַיֲעק‬
‫ַוְיָבְרֵכהוּ ה'‪ַ ,‬וָתֶּחל רוַּח ה' ְלַפֲעמוֹ" )שופטים י"ג‪ ,‬כד‪-‬כה(‪ .‬וכך גם בשמואל‪¯Ú««p‰« Ï«c¿‚ƒi«Â" :‬‬
‫ְשׁמוֵּאל ִעם ה' " )שמ"א ב'‪ ,‬כא(‪.‬‬
‫אולם אצל בן השונמית בא במקום זאת‪ַ" :‬וִיְּגַדּל ַהָיֶּלד‪ַ ,‬וְיִהי ַהיּוֹם ַוֵיֵּצא ֶאל ָאִביו ֶאל‬
‫ְׂצִרים"‪ .‬אין זה קו אופי‪ ,‬אלא תיאור מה שאירע באחד הימים‪ .‬אולם בתיאור זה יש‬
‫ַהקּ‬
‫לראות המחשה סיפורית של חוסר תשומת לב ואפילו של הזנחה‪ .‬לשם מה יצא אל‬
‫הקוצרים? הרי בהיותו ילד רך לא יצא לעבוד בשדה‪ ,‬אלא אך לראות במלאכתם של‬
‫‪9‬‬
‫הקוצרים‪ .‬חיים ללא עול וללא השגחה זומנו אפוא לילד זה‪.‬‬
‫לוּ זכתה אמו‪ ,‬היה נס לידת הבן מחולל 'נס' נוסף‪ ,‬ואישיותה הייתה עוברת תהליך‬
‫של שינוי ערכים‪ .‬או אז הייתה מעמידה את האימהוּת לבנה היחיד הזה במרכז חייה‪,‬‬
‫והייתה שוקדת על טיפוחו וחינוכו עד שהיה הבן הזה גדל והופך להיות איש בשורה‬
‫‪10‬‬
‫בישראל‪.‬‬
‫שינוי כזה מסתמן באישיותה של שרה לאחר הולדת יצחק‪ .‬שרה היא הדמות הקרובה‬
‫ביותר לאישה השונמית מכל שאר הנשים העקרות במקרא‪ .‬אף שרה הינה אישיות‬
‫דומיננטית בביתה‪ ,‬והיא עומדת ·ˆ„‪ Â‬של אברהם ולא בצלו‪ .‬אף שרה מפקפקת‬
‫באפשרות התרחשות הנס שיהפוך אותה לֵאם )אם כי בהבדל מן השונמית‪ ,‬כדלעיל(‪.‬‬
‫אולם בבוא נס הלידה‪ ,‬שרה הופכת להיות ֵאם במלוא מובן המילה‪ .‬ב'שירתה' היא‬
‫מבטאת את הפליאה לא רק על כך שילדה בן לזקוניו של אברהם‪ ,‬אלא על כך שהיא אף‬
‫מיניקה בן זה‪ִ" :‬מי ִמֵלּל ְלַאְבָרָהם ‪ֵ /‬היִניָקה ָבִנים ָשָׂרה"‪ .‬עם סיום תקופת ההנקה נערך‬
‫משתה גדול‪ .‬בהמשך‪ ,‬מגלה שרה קנאות אימהית לחינוכו ולעתידו של בנה‪ ,‬ודורשת את‬
‫גירוש האמה ובנה המַצחק‪.‬‬
‫אולם דבר זה לא קרה לשונמית ולאישהּ‪ .‬הם לא הכירו בִנסם ולא ידעו כיצד להגיב‬
‫עליו‪ .‬מי שאינו מצפה למתנת שמים אלא זוכה בה בהיסח הדעת‪ ,‬אפשר שלא ֵידע‬
‫להכיר בגודל ערכה ולא יתעלה למדרגה הנדרשת ממנו מצד החסד האלוהי שהורק אליו‪.‬‬
‫לפיכך‪ ,‬אין שמחה ואין הודיה כרוכים בלידת הבן‪ ,‬ולפיכך אין טיפוח ואין דאגה לחינוכו‪.‬‬
‫כביכול‪ ,‬ילד ככל הילדים הוא‪ ,‬ולא נס הוא שהביאו לעולם‪.‬‬

‫‪ .9‬התבוננות במשפחות שבהן נולד להורים מבוגרים בן יחיד לאחר מאמצים רבים‪ ,‬מלמדת על‬
‫חרדה מתמדת לגידולו ולחינוכו של הילד‪ .‬ילד כזה גדל כשהוא 'עטוף בצמר גפן'‪ ,‬ובוודאי‬
‫אינו יוצא אל הקוצרים ביום חמסין‪.‬‬
‫‪ .10‬אף שמואל לא נבחר להיות מנהיג בישראל מכוח ייחוסו או מחמת בחירה אלוהית שקדמה‬
‫ללידתו‪ .‬נדרהּ של אמו וקיומו על ידיה הם שהפכוהו למנהיגם של ישראל‪.‬‬

‫ו‪ .‬קריאה שנייה של הסיפור ‪ -‬ניסיון ליישוב התמיהות‬

‫‪249‬‬

‫‪„Ï¢ Ô·Ï Ú˘Èχ Ï˘ Â˙ÂȯÁ‡ .6‬‬
‫אחריותו העקיפה של אלישע למצב זה כבר נידונה בסעיף ‪ 4‬לעיל‪ .‬אלישע גזר את‬
‫גֵזרתו בלא לבחון את נכונותה של השונמית לקבל את הטובה הגדולה בלידת הבן‪ .‬האם‬
‫ניתן לראות בו אחראי במידת מה גם למצב שנתהווה לאחר לידת הבן?‬
‫נראה שאלישע הסתפק בגֵזרה שגזר‪ ,‬ולאחר מכן לא גילה עניין בשונמית‬
‫ובמשפחתה‪ .‬מסתבר שנהג כך מחמת אותו מרחק שהקפיד שיהא בינו לבין השונמית‪.‬‬
‫אולם באמת על אלישע מוטלת אחריות לא רק לכך שהילד ִיָוֵּלד "ַלמּוֵֹעד ַהֶזּה ָכֵּעת‬
‫ַחָיּה"‪ ,‬אלא גם לגידולו ולחינוכו לאחר מכן‪ ,‬שהרי ילד זה בא לעולם בגֵזרתו‪ .‬אחריות זו‬
‫כבדה במיוחד במקרה שלנו‪ ,‬שבו האישה לא הייתה מוכנה נפשית לגֵזרת הלידה‪ .‬דווקא‬
‫משום כך היה על אלישע להתעניין בגידולו ובחינוכו של הילד‪ ,‬ואם היה בכך צורך‪ ,‬אף‬
‫להדריך את הוריו ולפקוח עין על התפתחותו של הילד‪ .‬אולם אלישע לא חש בחובה זו‬
‫המוטלת עליו‪ ,‬חובה של קשר מתמשך עם הילד‪ ,‬ואם כן אף הוא אחראי במידת מה‬
‫‪11‬‬
‫לתוצאות החמורות שנגרמו מכך‪.‬‬

‫‪ÍÎÓ ‰‡ˆÂ˙‰Â ÌÒƒ· ÌȯÈÎÓ Ìȇ Ò‰ ÈÏÚ· .7‬‬
‫על התוצאות הבאות על האדם שאינו מכיר בחסדי ה' המוענקים לו‪ ,‬בייחוד כשאלו‬
‫‪12‬‬
‫באו בדרך נס‪ ,‬אומר הרב סולובייצ'יק ז"ל במאמרו "קול דודי דופק"‪:‬‬
‫חסדי ה'‪ ,‬אומרת היהדות‪ ,‬אינם ניתנים לאדם מתנת חינם; הם מחייבים‬
‫משהו‪ :‬הם אוצרים בקרבם תביעה מוסרית‪-‬הלכתית לאדם המתענג‬
‫עליהם‪ .‬אמנם השפעת החסד באה מידו הפתוחה‪ ,‬הגדושה והרחבה של‬
‫הקב"ה‪ ,‬אבל אין היא מתנה ללא שיור או ללא תנאי; אין היא דורון‬
‫מוחלט‪ .‬השפעת טובה היא תמיד בבחינת מתנה על תנאי ‪ -‬על מנת‬
‫להחזיר ‪ -‬או לזמן‪ .‬כשהקב"ה נותן לאדם עושר ונכסים השפעה וכבוד ‪-‬‬
‫על המקבל לדעת איך להשתמש בהם‪ …‬איך לגמול חסד עם חסדי ה'‬
‫הנובעים ובאים אליו ממקור אין סוף‪ .‬אם אין רוב טובה מביא את האדם‬
‫לידי השתעבדות מוחלטת לקב"ה‪ ,‬הוא חוטא חטא יסודי‪ ,‬ובעטיו באה‬
‫המצוקה הקשה המזכירה לו לאדם את חובתו לבורא עולם בעד מתנת‬
‫החסדים‪.‬‬

‫‪ .11‬בניגוד לאלישע‪ ,‬עלי שבירך את חנה‪ֵ" :‬וא‪ֵ‬הי ִיְשָׂרֵאל ִיֵתּן ֶאת ֵשָׁלֵתְך ֲאֶשׁר ָשַׁאְלְתּ ֵמִעמּוֹ"‪ ,‬הוא‬
‫גם זה שפרס את חסותו על הילד שמואל‪ ,‬ודאג לגידולו במשכן שילה‪ .‬אמנם נכון הוא שחנה‬
‫היא שעמדה מאחורי מעשה זה של עלי‪.‬‬
‫‪ .12‬בתוך‪ :‬איש האמונה‪ ,‬ירושלים תשל"ה‪ ,‬עמ' ‪.70‬‬

‫השונמית‬

‫‪250‬‬

‫ובהמשך דבריו הוא מוסיף ואומר‪:‬‬

‫‪13‬‬

‫אם חסדי ה' שהוּרקו ליחיד או לכלל‪ ,‬מחייבים את הנהנה מהם בפעולות‬
‫מסוימות גם אם החסדים הוענקו לאדם בדרך הטבע‪ ,‬קל וחומר לחסדי‬
‫אלוהים המתגלים למעלה מדרך זו‪ ,‬בצורת נס החורג ממסגרת החוקיות‬
‫האלמנטרית של ההשתלשלות ההיסטורית‪ ,‬שמשעבדים את בעל הנס‬
‫לאלוהים‪ .‬החסד הנסי מטיל על האדם חובה מוחלטת לקיים את הציווי‬
‫הגדול המשווע מתוך הפלא‪ …‬אוי לו לבעל הנס אם אינו מכיר בנסו‪…‬‬
‫חבל על הנהנה מנפלאותיו של הקב"ה שלא הוּצת בו גץ האמונה‪ ,‬ושלא‬
‫חרד מצפונו למראה ההתרחשות הנדירה‪.‬‬
‫כשנס אינו מוצא את ֵהדו הרצוי במעשים ממשיים‪ ,‬חזון נעלה מתנוון‬
‫ומתמזמז‪ ,‬ומידת הדין מתחילה לקטרג על בעל הנס כפוי התודה‪ …‬אז‬
‫באה המצוקה‪ ,‬שעת הייסורים‪.‬‬
‫מותו של הבן היא המצוקה הקשה לאם שלא הכירה בִנסה ולא השכילה לתרגמו‬
‫למעשים הנדרשים‪ .‬יש קשר בין הסיבה הטבעית למותו לבין הסיבה הדתית‪-‬מוסרית‬
‫למוות‪ ,‬כפי שהדבר מתבטא פעמים רבות במקרא‪ :‬חוסר הטעם שהיה במותו )מחמת‬
‫היציאה לשדה ביום חם ללא אמצעי זהירות( נובע מחוסר הייחוד שהיה בחייו‬
‫ובאורחותיהם‪.‬‬
‫יותר מכך‪ :‬ההזנחה שהוזנח הילד על ידי הוריו‪ ,‬שאפשרו לו לצאת אל הקוצרים ביום‬
‫חם‪ ,‬ללא אמצעי הגנה‪ ,‬היא שגרמה את מותו במישור הריאלי‪ ,‬אולם היא גם מסמלת‬
‫את הסיבה הדתית למותו של הילד‪ .‬לא כך יש להתייחס לילד רך‪ ,‬ובוודאי לא לילד יחיד‬
‫שנולד בנס בגֵזרת הנביא‪.‬‬
‫וכאשר אין בעלי הנס מכירים בִנסם‪ ,‬לא הוריו של הילד ואף לא הנביא שגזר על בואו‬
‫לעולם‪" ,‬אז באה המצוקה‪ ,‬שעת הייסורים‪."…‬‬

‫‪‰˙ÂÈ˘È‡· ÈÂÈ˘ ÏÏÂÁÓ ˙ÈÓ¢‰ Ï˘ ‰· ˙ÂÓ .8‬‬
‫ייסורים אלו ‪ -‬תפקיד להם‪ .‬באותו מאמר שצוטט לעיל‪ ,‬אומר הרב סולובייצ'יק‪:‬‬
‫לימדונו רבותינו הגדולים‪" :‬חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על‬
‫הטובה"‪ .‬כשם שהטובה מחייבת את האדם למעשים נעלים ותובעת מן‬
‫היחיד או הכלל פעולת יצירה וחידוש ‪ -‬כך דורשים הייסורים תיקון הנפש‬
‫וטיהור החיים ‪ -‬אם בשעת הארת פנים והשפעת החסד לא נתעורר‬
‫האדם לפעולה‪ .‬כי יש והאדם נתבע לתקן על ידי ייסוריו‪ ,‬מה שפגם‬
‫ביצירה בשעה שהקב"ה נטה אליו כנהר שלום‪.‬‬
‫‪ .13‬שם‪ ,‬עמ' ‪.75‬‬
‫‪ .14‬עמ' ‪ 71‬ועמ' ‪.75‬‬

‫‪14‬‬

‫ו‪ .‬קריאה שנייה של הסיפור ‪ -‬ניסיון ליישוב התמיהות‬

‫‪251‬‬

‫‪ …‬אז באה המצוקה‪ ,‬שעת הייסורים‪ .‬הסבל הוא ההתראה האחרונה‬
‫שההשגחה העליונה מתרה באדם‪ ,‬סרוס הרגשת הטובה‪ .‬לכרוז האחרון‪,‬‬
‫העולה מתוך הייסורים‪ ,‬מוכרחים להגיב בתכיפה ולהיענות לקולו של‬
‫האלוהים הקורא לאדם "ַאֶיָּכּה!"‪ .‬היהדות הקפידה מאד על איסור חימוץ‬
‫השעה‪ .‬בת תודעת זמן רגישה היא‪ .‬שהייה כלשהי נחשבת על ידה לפשע‪.‬‬
‫האדם מפסיד לפעמים את עולמו בשל חטא אחד ‪ַ" -‬וִיְּתַמְהָמהּ"‪.‬‬
‫מותו הפתאומי של הילד העיר באמו את תחושת החיסרון הגדול‪ ,‬ופקח את עיניה‬
‫להכיר בִנסה שלשעבר‪ .‬בכך השיגו הייסורים את מטרתם‪ ,‬ושינו באחת את התנהגותה‬
‫של השונמית ואת יחסה אל אימהותה‪ ,‬והשינוי ‪ -‬שינוי דרמטי הוא‪ .‬אין היא משלימה‬
‫עם גורלה ומברכת כאיוב‪" :‬ה' ָנַתן ַוה' ָלָקח‪ ."…‬לוּ הייתה עושה כן‪ ,‬הייתה תגובתה זו‬
‫המשך לחיי ההשלמה עם חוסר האימהות שעברו עליה בטרם נולד הבן )בחלק הראשון‬
‫של הסיפור(‪ .‬יש שהשלמה עם גזר דין שמים אינה ביטוי לאמונה גדולה כאמונתו של‬
‫איוב‪ ,‬אלא לחולשת הדעת ולרפיון הרצון‪ .‬יש שעל האדם להתאזר בגבורה עילאית כדי‬
‫להיאבק לשינוי גזר הדין‪ ,‬ואז מהווה המאבק הזה עצמו זכות גדולה לנאבק‪ ,‬ובזכות זאת‬
‫מתבטל גזר דינו‪ ,‬בחינת "ניצחוני בני"‪.‬‬
‫בסיפורנו‪ ,‬נוכחותו של הנביא אלישע ברקע האירועים שאירעו בביתה של השונמית‬
‫מהווה איתות מוקדם לאפשרות לשנות את גזר הדין‪ ,‬שכן הוא ידוע כבעל כוחות לחולל‬
‫נסים מופלאים‪ .‬על כן מוצדקת התביעה להתאזר בגבורה כדי לשנות גזר דין זה‪ .‬אמנם‬
‫לא בכל דור ולא בכל מצב ישנו נביא כאלישע‪ ,‬אולם בכל מקום ובכל זמן שומה על‬
‫האדם לבחון אם גזר הדין שעמו הוא מתמודד הוא כזה הניתן לשינוי‪ ,‬ואם כך הדבר‪,‬‬
‫עליו לבחון מה הם הגורמים העשויים לסייע בידו במאבקו לשינוי גזר הדין‪.‬‬
‫עם מות הבן‪ ,‬חשה הֵאם לפתע עד כמה חסר לה בנה זה; היא מרגישה עצמה כמי‬
‫שנעשה לה עוול )פסוק כח(‪ ,‬וכלה ונחרצה עמה להשיבו לחיים באמצעות נס חדש‪ ,‬גדול‬
‫מן הראשון‪ .‬מי שפקפקה באפשרות הנס שיהפוך אותה לאם מתוך שלא חשה בחיסרון‬
‫זה מתחילה‪ ,‬יוצאת עתה להיאבק על נס החייאה שישיב לה את בנה ואת אימהותה‪.‬‬
‫חוסר השלמתה עם מות בנה נובע מן ההנחה שאם ה' נתן לה בן זה‪ ,‬לא עשה נס זה‬
‫לבטלה או חס וחלילה כדי לשחק בה‪ ,‬ולפיכך אין דינו של בן זה ככל ילד אחר‪ .‬אמנם‬
‫אין היא מבינה את סיבות מותו )פסוק כח(‪ ,‬אולם עצם התמרמרותה על הדבר‬
‫והחלטתה להתאמץ לשנות את הגֵזרה ‪ -‬הם‪-‬הם תחילת התיקון שיצדיק את שינוי‬
‫הגֵזרה‪ .‬נוכחותו הסמלית של הנביא אלישע בעליית הקיר שבביתה‪ ,‬ונוכחותו הממשית‬
‫בהר הכרמל‪ ,‬היא הערובה להצלחת מאבקה‪.‬‬

‫‪‰· ÏÁ˘ ÈÂÈ˘‰ ˙‡ ˙Â‡Ë·Ó ˙ÈÓ¢‰ Ï˘ ‰È˙ÂÏÂÚÙ .9‬‬
‫מעתה פועלת השונמית‪ ,‬אף ש"ַנְפָשׁהּ ָמָרה ָלהּ" )פסוק כז(‪ ,‬בקור‪-‬רוח‪ ,‬בנחרצות‬
‫ובמהירות רבה‪ ,‬תוך כיוון כל מרצה ופעילותה להשגת נס ההחייאה‪ .‬כל תיאור פעולותיה‬
‫מכאן ואילך מעיד על השינוי הגדול שחל בה ביחס לאימהותה‪ .‬ואלו הן פעולותיה‪:‬‬

‫‪252‬‬

‫השונמית‬

‫‡‪ .‬היא משכיבה את הילד המת על מיטת איש האלוהים‪ ,‬בלא לשתף איש בידיעה‬
‫הנוראה‪ .‬בעשותה כן היא מביעה במעשה סמלי הן את התקווה להחיותו הן את הדרך‬
‫לכך‪.‬‬
‫·‪ .‬היא מבקשת מאישהּ שישלח לה נער‪-‬משרת ואתון כדי ˘˙¯‪ ıÂ‬אל איש האלוהים‬
‫ותשוב‪ .‬אפילו מבעלה היא מסתירה את הידיעה על מות הבן ואת תכלית הליכתה אל‬
‫‪15‬‬
‫הנביא‪ ,‬ועל שאלתו אינה עונה אלא‪ָ" :‬שׁלוֹם"‪ ,‬תשובה שיש בה אירוניה מרה‪.‬‬
‫‚‪ .‬היא עצמה חובשת את האתון )הזריזות והדחיפות 'מקלקלות את השורה'(‪ ,‬והיא‬
‫מורה לנער לנהוג ללא הפסקה‪.‬‬
‫„‪ .‬אף לגיחזי היא עונה‪ָ" :‬שׁלוֹם"‪ ,‬תשובה שאינה אמיתית לשאלותיו‪ .‬היא מסרבת‬
‫‪16‬‬
‫לפתח שיחה עמו עד הגיעה אל הנביא עצמו‪.‬‬
‫‪ .‰‬בבואה אל איש האלוהים‪ ,‬היא מחזיקה ברגליו ‪ -‬מעשה בלתי מקובל שגיחזי‬
‫מתכוון להפסיקו‪.‬‬
‫‪ .Â‬היא מדברת קשות אל הנביא בתלונתה המרה‪.‬‬
‫‪ .Ê‬היא נשבעת שלא תעזוב את הנביא עד שיבוא הוא עצמו להחיות את בנה‪ ,‬ולא‬
‫יסתפק בשליחת גיחזי‪.‬‬
‫הצד השווה ברוב המעשים הוא הבהילות והרגשת הדחיפות לצד ההחלטיות ועצמת‬
‫הרצון‪ .‬אכן‪ ,‬לא התמהמהה האישה לֵהענות לצו האלוהי הבוקע מן הייסורים‪.‬‬
‫מה רב המרחק שעברה האישה בעשותה את כל הפעולות הללו‪ ,‬ובמיוחד בתביעתה‬
‫הנחרצת מן הנביא לבוא ִעמה ולפעול להחייאת הבן‪ ,‬מן המצב של שביעות הרצון שבו‬
‫הייתה שרויה בתחילת הסיפור באומרה לנביא‪ְ" :‬בּתוְֹך ַעִמּי ָאנִׂכי יָׂשֶׁבת"‪.‬‬
‫הייסורים‪ ,‬שהביאו עמם את תחושת החיסרון הנורא‪ ,‬הם שתיקנו פגם זה באישיותה‪.‬‬
‫עתה‪ ,‬כשהיא חשה את הכאב והעלבון על מות בנה‪ ,‬וכשהיא תובעת את החזרתו אליה‬
‫ופועלת לשם כך בעצמה רבה ובאמונה שאכן ישוב אליה ‪ -‬היא זכאית לנס חדש‪ ,‬גדול‬
‫מקודמו‪ ,‬שישיב אליה את בנה חי‪ .‬שיבתו לחיים תהא בעבורה מעין לידתו מחדש‪ .‬ואז‪,‬‬
‫ודאי שישתנה יחסה אל הבן הזה שהוא מתנת שמים כפולה‪ .‬אז‪ ,‬תהא מכירה בִנסה‬
‫‪17‬‬
‫ומודה עליו‪ .‬אז תדע גם לרומם בן זה למה שצריך הוא להיות‪ ,‬באשר נולד בנס כפול‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬אף שתמונת הסיום של הסיפור מתרחשת ללא אומר ודברים מצד הֵאם )שכן‬
‫מרוממת היא השעה בעבורה מכדי שתוכל לתת לה מבע מילולי‪ ,(18‬השינוי בין לידתו‬
‫הראשונה לבין 'לידתו' השנייה עתה‪ ,‬מסומל במעשים‪.‬‬
‫‪ .15‬על הסיבות להסתרת הדבר מבעלה‪ ,‬ראה עיון ד‪ 2‬ובהערה ‪ 5‬שם‪.‬‬
‫‪ .16‬דיון רחב יותר בשאלה מדוע הסתירה את האמת מגיחזי‪ ,‬ראה בעיון ד‪.2‬‬
‫‪ .17‬על "הנולדים מחדש" במקרא‪ ,‬ובהם אף בן השונמית‪ ,‬ראה בעיוננו לפרשת שמות בסדרה‬
‫השנייה‪" :‬לידתו הכפולה של משה"‪ ,‬סעיף ד )עמ' ‪.(242-240‬‬
‫‪ .18‬וַהְשׁווה לתמונת הסיום במגילת רות‪ ,‬עם לידת בנה של רות‪ .‬בתמונה זו אין הגה בפי רות‬
‫ולא בפי נעמי מטעם זה עצמו‪ ,‬ורק מעשיה של נעמי מדברים בעד עצמם יותר מכל ניב‪.‬‬

‫ו‪ .‬קריאה שנייה של הסיפור ‪ -‬ניסיון ליישוב התמיהות‬

‫‪253‬‬

‫ראשית‪ ,‬ההודיה שלא מצאנוה כלל בלידה הטבעית‪ ,‬לא לה' ולא לנביא‪ ,‬נמצאת כאן‪:‬‬
‫ׂל ַעל ַרְגָליו ַוִתְּשַׁתּחוּ ָאְרָצה" )פסוק לז(‪ ,‬וברור שהודיה דמומה זו לאיש האלוהים‬
‫"ַוִתּפּ‬
‫היא הודיה למי שבשמו הוא פועל‪.‬‬
‫‪‡O‬‬
‫‪»z‬‬
‫‡‪ְ È‬בֵנְך" )לו(‪ƒ«Â" :‬‬
‫‪ƒN‬‬
‫שנית‪ ,‬המילים האחרונות של הסיפור הן הגשמת ציווי הנביא " ¿‬
‫ֶאת ְבָּנהּ ַוֵתֵּצא" )פסוק לז(‪ .‬פעולה זו של 'נשיאה' מסמלת את יחסה לבנה‪ ,‬יחס שיש בו‬
‫הרמה‪-‬הגבהה‪ ,‬ודאי לא רק במובן הפיזי‪ 19.‬רק עתה נתקיים ·‪ ‡ÂÏÓ‬דבר הנביא‪ַ" :‬אְתּ‬
‫“·∆∆˜˙ ֵבּן"‪.‬‬
‫‪Á‬‬
‫ועולה על הדעת פסוק דומה בסיטואציה דומה‪ .‬המלאך מַצוה על הגר אודות בנה‬
‫‡˙ «‪ְ ¯Ú««p‰‬וַהֲח ִזיִקי ֶאת ָיֵדְך בּוֹ‪ִ ,‬כּי ְלגוֹי ָגּדוֹל‬
‫‡‪∆ È‬‬
‫‪ƒN‬‬
‫שעמד למות )בראשית כ"א‪ ,‬יח(‪" :‬קוִּמי ¿‬
‫‪20‬‬
‫ֲאִשׂיֶמנּוּ"‪.‬‬

‫‪Ú˘ÈÏ‡Ó „Ïȉ Ï˘ Â˙ÂÓ ¯·„ ˙ÓÏÚ‰ ˙·ÈÒ .10‬‬
‫מותו של הילד‪ ,‬המתואר בסיום המחצית הראשונה של הסיפור‪ ,‬שינה באחת את‬
‫אישיותה של אמו‪ ,‬ומעשיה המתוארים בהמשך הסיפור )בציר המרכזי שלו‪ ,‬בפסוקים‬
‫כב‪-‬כד‪ ,‬ובמהלך המחצית השנייה עד לסיומה( מהווים תיקון למחדליה הקודמים‪ ,‬כמו‬
‫שראינו בסעיפים הקודמים של עיון זה )‪.(9-8‬‬
‫האם מותו של הילד הביא לשינוי מקביל גם בהתייחסותו של אלישע אל הילד הזה‬
‫ואל אמו? דבר זה לא אירע‪ ,‬שהרי אלישע לא ידע כלל על מות בנה של השונמית! ובכן‪,‬‬
‫מדוע 'העלים' ממנו ה' דבר זה 'ולא הודיעו'?‬
‫לאור הדברים שכתבנו )בסעיף ‪ (6‬על אחריותו של אלישע לבן שנולד בגֵזרתו ועל‬
‫התנתקותו מגורל ילד זה וממשפחתו‪ ,‬מובנת ההעלמה שהעלים ה' מאלישע‪ ,‬מידה כנגד‬
‫מידה‪ :‬נביא שניתק קשר מאדם שהיה בתחום אחריותו‪ַ ,‬אל לוֹ לצפות לידיעה נבואית‬
‫שתקשרוֹ לגורלו של אותו אדם‪ .‬הנבואה היא תוצאת הידבקות הנביא בה'‪ÈÓ· Ì‚ ͇ ,‬‬

‫‪ .19‬הפועל "נשא" ביחס לילד נמצא במקום נוסף‪ ,‬בפסוקים יט‪-‬כ‪ ,‬ושוב בשימוש כפול‪ַ …" :‬ויּׂאֶמר‬
‫‪≈O‬‬
‫‡‪ֶ e‰‬אל ִאמּוֹ‪»ƒi«Â .‬‬
‫‪≈N‬‬
‫ֶאל ַהַנַּער »‬
‫‡‪ַ e‰‬וְיִביֵאהוּ ֶאל ִאמּוֹ"‪ .‬בין שני המקומות הללו קיימת הקבלה‬
‫ברורה‪:‬‬
‫ציווי‪:‬‬
‫קיום‪:‬‬

‫‪(Î-ËÈ) ‰¢‡¯‰ ˙ȈÁÓ‰ ÌÂÈÒ‬‬

‫‪(ÊÏ-ÂÏ) ‰È˘‰ ˙ȈÁÓ‰ ÌÂÈÒ‬‬

‫‪≈N‬‬
‫»‬
‫‡‪ֶ e‰‬אל ִאמּוֹ‬
‫‪≈O‬‬
‫‪»ƒi«Â‬‬
‫‡‪ַ e‰‬וְיִביֵאהוּ ֶאל ִאמּוֹ‪.‬‬

‫‪ƒN‬‬
‫¿‬
‫‡‪ְ È‬בֵנְך‬
‫‪»z‬‬
‫‪ƒ«Â‬‬
‫‪ֶ ‡O‬את ְבָּנהּ ַוֵתֵּצא‪.‬‬

‫השימוש הכפול בפועל "נשא" ביחס לילד העומד למות הוא הד מוקדם למה שעתיד‬
‫להתרחש בסוף הסיפור‪ ,‬כלומר לנשיאת הילד החי על ידי אמו המאושרת‪ .‬בכך נרמז כבר‬
‫בשלב זה של הסיפור כי יש תקווה לאחריתו של הבן‪ ,‬ואף דרך התיקון נרמזת כבר שם‪.‬‬
‫‪ .20‬על "לידתו מחדש" של ישמעאל ראה בעיוננו לפרשת וירא‪ ,‬סדרה ראשונה‪ ,‬סעיף ז‪.‬‬

‫‪254‬‬

‫השונמית‬

‫˘‪ 21.ÂÏ ˙„ÚÂÈÓ ‰‡Â·‰‬כיוון שאלישע ניתק עצמו מגורל המשפחה‪ ,‬נעלם ממנו דבר‬
‫אסונה‪.‬‬
‫אלישע מנסה להתוודע למצוקתה של השונמית באמצעות גיחזי שלוחו‪ ,‬אך לשווא‪.‬‬
‫ניסיונו לעמוד על קיומן של בעיות אנושיות‪ ,‬וכל שכן לפתור אותן‪ ,‬ללא מגע ישיר עם‬
‫האנשים שאת טובתם הוא דורש ‪ -‬נידון לכישלון‪ .‬רק מגע אנושי בלתי אמצעי עם‬
‫הזקוקים לסיועו של הנביא יניב ֵפּרות‪.‬‬

‫‪Ô¢‡¯‰ ‰‡ÈÈÁ‰‰ ÔÂÈÒÈ ÔÂÏ˘ÈÎ ˙·ÈÒ .11‬‬
‫אף כשדבר מותו של הילד נודע לו מפי הֵאם )בצורה עקיפה(‪ ,‬אין אלישע מסיק את‬
‫המסקנה הנכונה‪ ,‬לא מעצם מות הילד ולא מהעלמת ידיעה זו ממנו‪ .‬מתוך חוסר הבנת‬
‫הסיבה למות הילד‪ ,‬הקשורה לאחריותו של הנביא כלפיו‪ ,‬הוא מנסה להחיותו בנס‬
‫'טכני'‪ ,‬שאין בו תיקון של אותה נקודה שבה חל הקלקול‪ .‬לפיכך נכשל ניסיון זה‪ .‬אין‬
‫בניסיון זה יצירת קשר אישי בין הנביא לילד או ביטוי לנטילת אחריות עליו‪ .‬אלישע‬
‫מנסה להחיותו ללא כל קשר אליו‪ ,‬ואף ללא נוכחותו‪ ,‬אלא באמצעות גיחזי שלוחו‬
‫ובאמצעות משענתו‪ ,‬אך לשווא‪ .‬רק מאמץ מצד הנביא שיש בו תיקון התעלמותו מן‬
‫הילד עד עתה‪ ,‬יצליח בהחייאתו‪.‬‬
‫נמצא אפוא‪ ,‬כי שלושת כישלונותיו של אלישע בסיפורנו ‪ -‬מות הילד שנולד בגֵזרתו‪,‬‬
‫העלמת הדבר מידיעתו‪ ,‬וחוסר ההצלחה במעשה ההחייאה שנעשה באמצעות גיחזי‬
‫ומשענת הנביא ‪ -‬קשורים בטעם אחד‪ :‬התנתקותו של אלישע מגורל הילד ואי‪-‬קבלת‬
‫אחריות על מי שנולד בגֵזרתו הנבואית‪.‬‬
‫אלא שיש הבדל בין שני הכישלונות הראשונים לבין הכישלון השלישי‪ :‬שני‬
‫הראשונים אירעו שלא בידיעתו של אלישע; לעומת זאת‪ ,‬הכישלון השלישי התרחש‬
‫לאחר שנודע לאלישע דבר מותו של בן השונמית‪ ,‬ואף על פי כן לא הסיק אלישע את‬
‫המסקנה הראויה‪ ,‬והמשיך לנהוג כפי שנהג עד עתה ביחס לילד זה ולאמו ‪ -‬בריחוק‬
‫‪22‬‬
‫נפשי ומעשי מהם‪.‬‬
‫מהו ההסבר להתנהגותו זאת של אלישע? מהו השורש הנפשי להסתייגות זו של‬
‫אלישע ממילוי חובתו בנוגע למשפחה זו‪ ,‬הסתייגות שהביאה עליו שרשרת של‬
‫‪ .21‬רלב"ג בפירושו לשמ"א ט'‪ ,‬ח מסביר את המתן שהתכוונו שאול ונערו לתת לשמואל כדי‬
‫שיגיד להם את דרכם‪ ,‬שהיה כדי "להעיר הנביא שיתבודד בענייני בעל זה המתן‪ .‬ובזה האופן‬
‫הייתה מחשבתו מתבודדת בענייניו והייתה מגעת לו הנבואה בהם‪ …‬וכן מצאנו ביצחק‬
‫שאמר לעשו שיביא לו מטעמים ויאכל כדי שתתבודד מחשבתו בענייניו זמן רחב ויגיע לו‬
‫בדרך הנבואה מה שעתיד לבוא עליו"‪.‬‬
‫‪ .22‬אמנם בעין ה‪ 2‬לעיל לימדנו סנגוריה על אלישע שהטיל את השליחות על גיחזי‪ ,‬ואמרנו‬
‫שעשה כן מחמת הרגשת הדחיפות בפעולת ההחייאה‪ :‬גיחזי יוכל להגיע במהירות גדולה‬
‫יותר לבית השונמית‪ .‬אולם בסעיף ‪ 3‬באותו עיון שיערנו שאלישע התכוון להישאר בהר‬
‫הכרמל ולהסתפק בשליחת גיחזי‪.‬‬

‫ו‪ .‬קריאה שנייה של הסיפור ‪ -‬ניסיון ליישוב התמיהות‬

‫‪255‬‬

‫כישלונות במסגרת תפקידו הנבואי?‪ 23‬בסיפורים אחרים על אלישע שבהם מתואר‬
‫הנביא כפועל בזיקה לנצרכים לִנסיו‪ ,‬אין אנו מוצאים דבר דומה‪ ,‬אלא אדרבה‪ :‬אלישע‬
‫נענה לאלו במאור פנים ומתוך ִקרבה אנושית‪ 24.‬מדוע אפוא נבדל סיפורנו מן הסיפורים‬
‫האחרים?‬

‫‪̉ÈÏÚ ˙¯Â˜È·‰Â ÍÈ˘Ï‡ Ó"¯ ȯ·„ – ˙ÈÓÂ˘Ï Ú˘Èχ Ï˘ ‚ÈÈ˙ÒÓ‰ ÂÒÁÈ .12‬‬
‫בסיום פירושו לסיפורנו כתב ר' משה אלשיך בפירושו 'מראות הצובאות'‪:‬‬
‫הנה השם לבו אל עניין הנביא הלזה‪ ,‬הלוא יסכים ויאמר‪ :‬אוי לנו מיום‬
‫הדין!‪ 25‬אם "ִאישׁ ֱא‪ִ‬הים ָקדוֹשׁ" כזה נשמר מלדבר אל אישה גדולה‬
‫בחסידות כזו לנוכחת 'ַאת'‪ ,‬כי אם על ידי שליח‪ ,‬עם היותה אכסניה שלו‬
‫כמה שנים‪.‬‬
‫‪ .1‬כי הנה כאשר באה לפניו תחילה‪ ,‬לא דיבר לה מאומה‪ÈÊÁÈ‚ χ ̇ ÈÎ ,‬‬
‫‡‪ֱ" :¯Ó‬אָמר ָנא ֵאֶליָה ִהֵנּה ָחַרְדְתּ ֵאֵלינוּ" וכו' )יב‪-‬יג(‪.‬‬
‫‪ .2‬כי אם )‪ -‬דיבר אליה באופן ישיר( בפעם השנית‪ ,‬בעמדה בפתח ¯‪‰˜ÂÁ‬‬
‫ֶׂבֶקת ֵבּן" וכו' )טו‪-‬טז(‪.‬‬
‫‪z‬ח‬
‫‡¿‬
‫‪ ,ÂÓÓ‬אמר לה‪ָ" :‬כֵּעת ַחָיּה «‬
‫ִׂני ִאישׁ ָהֱא‪ִ‬הים" וכו' ˘˙˜ ‪·È˘‰ ‡ÏÂ‬‬
‫‪ .3‬וכאשר השיבה ותאמר‪ַ" :‬אל ֲאד‬
‫‪) ‰ÓÂ‡Ó ‰Ï‬טז(‪.‬‬
‫‪ .4‬וגם עתה‪ ,‬בבואה מרת נפש לפניו‪:‰Ï ¯Ó‡Ï ÈÊÁÈ‚ ˙‡ ‰Ï ÁÏ˘ ˜ÂÁ¯Ó ,‬‬
‫"ֲהָשׁלוֹם ָלְך" וכו' )כה‪-‬כו(‪.‬‬

‫‪ .23‬על השורש הנפשי לכישלונה של השונמית בגידול בנה ובדאגה לו עמדנו בסעיפים ‪ 3-2‬ו‪5-‬‬
‫לעיל‪ .‬כישלונה של השונמית היה בתחום האימהוּת ‪ -‬שהוא תפקידה הראשוני של כל אישה;‬
‫כישלונו של אלישע הוא בתחום מילוי תפקידו כנביא‪.‬‬
‫‪ .24‬דוגמה ניגודית לזו שלנו מצויה בסיפור הסמוך לו מלפניו ‪ -‬בתיאור דאגתו של אלישע‬
‫לאלמנת בן הנביאים והזדהותו עם מצוקתה‪ .‬דוגמה נוספת היא דאגתו של אלישע לתלמידיו‬
‫בני הנביאים ולכל צורכיהם )ד'‪ ,‬לח‪-‬מד; ו'‪ ,‬א‪-‬ז(‪ ,‬ודוגמה נוספת היא דאגתו של אלישע‬
‫לשונמית עצמה ולבנה בבוא הרעב על הארץ )ח'‪ ,‬א‪-‬ב(‪ .‬מסתבר שבדוגמה אחרונה זו הפיק‬
‫אלישע את הלקח מסיפורנו ושינה את יחסו לשונמית ולבנה‪ ,‬וראה על כך בסוף סעיף ‪13‬‬
‫להלן‪.‬‬
‫ׂתוֹ ִכּי ִנְבֲהלוּ‬
‫‪ .25‬על הפסוק הנאמר על אֵחי יוסף )בראשית מ"ה‪ ,‬ג(‪ְ " :‬ו‪‬א ָיְכלוּ ֶאָחיו ַלֲענוֹת א‬
‫ִמָפָּניו"‪ ,‬אומר אבא הכהן ברדלא )בראשית רבה צג‪ ,‬יא(‪" :‬אוי לנו מיום הדין‪ ,‬אוי לנו מיום‬
‫תוכחה‪ …‬יוסף קטנן של שבטים היה‪ ,‬ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו‪ …‬לכשיבוא הקב"ה‬
‫ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא‪ …‬על אחת כמה וכמה"‪ .‬על משקל זה אומר ר' משה‬
‫אלשיך‪ :‬אם אלישע‪ ,‬שהיה "ִאישׁ ֱא‪ִ‬הים ָקדוֹשׁ"‪ ,‬נשמר מלדבר אל אישה גדולה בחסידות‬
‫כשונמית‪ ,‬מה יענו ביום הדין אנשים פחותים ממנו‪ ,‬על כך שלא נזהרו בדיבורם עם נשים?‬

‫‪256‬‬

‫השונמית‬

‫ִׂני"‪ ,‬לא אמר לה‪' :‬מה לך'‪,‬‬
‫‪ .5‬ובהגישה אליו ותאמר‪ֲ" :‬הָשַׁאְלִתּי ֵבן ֵמֵאת ֲאד‬
‫‪ ,‰ÓÂ‡Ó ‰Ï ¯·È„ ‡ÏÂ‬כי אם מייד‪ַ" :‬ויּׂאֶמר ְלֵגיֲח ִזי" וכו' )כח‪-‬כט(‪.‬‬
‫‪ .6‬וכן באמרה אליו‪ַ" :‬חי ה' ְוֵחי ַנְפְשָׁך ִאם ֶאֶע ְזֶבָךּ" ‪ַ" -‬וָיָּקם ַוֵיֶּלְך ַאֲחֶריָה"‬
‫עד ביתה ‪) ¯·„ ‰Ï ¯·Â„ Ôȇ -‬ל(‪.‬‬
‫‪ .7‬עד שהחיה את בנה '‪ ,„·Ï· ˙·È˙ È˙˘ '‰Ï ¯Ó‡ÈÂ‬שהן "ְשִׂאי ְבֵנְך"‬
‫בלבד )לו(‪.‬‬
‫וכל זה ללמדנו דעת לבלתי הרבות שיחה עם האישה‪.‬‬

‫‪26‬‬

‫אכן‪ ,‬לא ניתן שלא לשים לב לתופעה חוזרת זו‪ :‬אלישע שומר לכל אורך הסיפור עד‬
‫לסופו‪ ,‬על ריחוק מודגש בינו לבין השונמית‪ ,‬ובדרך כלל הוא יוצר ִאתה קשר רק‬
‫באמצעות גיחזי‪ .‬אין הוא נכנס עמה לשיחה כלל לכל אורך הסיפור‪ 27,‬ואין הוא מגיב על‬
‫דבריה‪ ,‬גם כאשר מתבקש שיעשה כן )כגון על דבריה‪ַ" :‬אל ְתַּכֵזּב ְבִּשְׁפָחֶתָך"(ל‪ 28‬על הסיבה‬
‫לכך כבר עמדנו בעיון ג‪ 1‬ובהערות ‪ 3-2‬שם‪ .‬ואולם‪ ,‬נראה כי אין להסתפק בדברי ר"מ‬
‫אלשיך‪ ,‬שאלישע נהג כן מן הטעם הכללי "לבלתי הרבות שיחה עם האשה"‪ ,‬שהרי לא‬
‫כך נהג אלישע באלמנת בן הנביאים בסיפור הקודם‪ .‬טעם מיוחד יש להתנהגותו של‬
‫אלישע בסיפורנו‪ ,‬ועמדנו עליו במקום הנזכר‪ :‬דווקא מפני הערכתה הגדולה של‬
‫השונמית כלפי אלישע‪ ,‬ומפני ֶחפצהּ שיהיה אורח בביתה בכל עת שיעבור בשונם‪ ,‬עד‬
‫כדי כך שיזמה את בניית עליית הקיר למענו‪ ,‬נזהר אלישע שלא לשבור את המחיצות‬
‫בינו לבינה‪ .‬אדרבה‪ ,‬הוא בונה מחיצות מיוחדות לשם שמירת המרחק ביניהם‪ ,‬לבל‬
‫‪29‬‬
‫תהפוך הכנסת האורחים הנדיבה לבסיס לקשר חברתי או נפשי כלשהו‪.‬‬
‫מצבה המשפחתי של השונמית ‪ -‬אישה חשוכת פרי בטן ואישהּ זקן ‪ -‬המתגלה‬
‫לאלישע במחצית הראשונה של סיפורנו‪ ,‬ומביאו לגזור את גֵזרת "ַלמּוֵֹעד ַהֶזּה‪ַ …‬אְתּ‬
‫ֶׂבֶקת ֵבּן"‪ ,‬יש בו גם כדי לחזק עוד יותר את מדיניותו של אלישע להקפיד על שמירת‬
‫ח‬
‫מרחק רשמי וברור בינו לבין השונמית‪ .‬אלישע אינו חפץ בכל קשר שיש בו חדירה‬

‫‪ .26‬כהוראת יוסי בן יוחנן איש ירושלים )אבות פ"א מ"ה(‪" :‬ואל תרבה שיחה עם האישה‪ ,‬באשתו‬
‫אמרו‪ ,‬קל וחומר באשת חברו"‪.‬‬
‫‪ .27‬בפעם היחידה שהוא שואל אותה שאלה ומצפה לתשובתה‪ ,‬הוא עושה זאת שלא בפנייה‬
‫ישירה אליה‪ ,‬אלא בהוראה לגיחזי שישאל אותה )פסוק יג(‪.‬‬
‫‪ .28‬יוצא הדופן היחיד בסיפורנו הוא כשהשונמית הנסערת מחזיקה ברגליו של הנביא‪ ,‬ואלישע‬
‫מונע את גיחזי מלהדפה‪ ,‬באמרו לו‪ַ" :‬הְרֵפּה ָלהּ ִכּי ַנְפָשׁהּ ָמָרה ָלהּ" )פסוק כז(‪ .‬אולם אף אז‬
‫לא דיבר אלישע אליה דבר‪ ,‬ולא שאל‪' :‬מה לך?'‪.‬‬
‫‪ .29‬ואם כך הדבר‪ ,‬מאבדים את עוקצם דבריו של ר"מ אלשיך כי "השם לבו אל עניין הנביא‬
‫הלזה‪ …‬יאמר‪ :‬אוי לנו מיום הדין"‪ ,‬שכן אפשר שבנסיבות שאינן דומות לאלו שבסיפורנו אין‬
‫צורך להפליג בהרחקות מן האישה כמו שעשה כאן אלישע‪.‬‬

‫ו‪ .‬קריאה שנייה של הסיפור ‪ -‬ניסיון ליישוב התמיהות‬

‫‪257‬‬

‫לפרטיותה של המשפחה הזאת‪ 30.‬זאת הסיבה שאינו מתעניין בילד שנולד לשונמית‬
‫ואינו מתערב בדרכי חינוכו וטיפוחו‪ .‬זאת גם הסיבה לכך שאף לאחר בוא השונמית‬
‫אליו להר הכרמל ליידעו על מות בנה‪ ,‬אין הוא מתכוון לשוב עמה לביתה‪ ,‬אלא שולח‬
‫לשם את גיחזי‪ ,‬ורק עקב שבועתה אותו הוא הולך אחריה‪.‬‬
‫נמצא ש'כישלונו' של אלישע בסיפורנו‪ ,‬בכך שהתנתק מן השונמית ומבנה לאחר שזה‬
‫נולד‪ ,‬מעוגן בכוונה מיוחדת של הנביא‪ .‬אין הדבר נעשה מבלי משים או מתוך הזנחה‬
‫סתם‪ ,‬אלא מתוך הקפדתו של הנביא על דרכי הצניעות ומתוך הבנתו הפסיכולוגית שכך‬
‫עליו לנהוג במקרה מסובך זה‪ .‬בתודעה מלאה ובכוונה תחילה נהג אלישע בסיפורנו כפי‬
‫שנהג‪ 31,‬ועל כך שיבחוֹ ר"מ אלשיך ואף למד מהתנהגותו לקח לכל איש "לבלתי הרבות‬
‫שיחה עם האישה"‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬אם כך הדבר‪ ,‬מדוע נכשל הנביא פעם אחר פעם בסיפורנו במסגרת מילוי‬
‫תפקידו הנבואי?‬
‫על אף האמור בדברי ר"מ אלשיך‪ ,‬הביקורת על אלישע הנרמזת בסיפורנו‪ 32‬במקומה‬
‫עומדת‪ ,‬ומחמתה זומנה לאלישע שרשרת של כישלונות‪.‬‬
‫הדברים שנאמרו על ידי ר"מ אלשיך הם אמנם בבחינת סנגוריה על אלישע‪:‬‬
‫התנהגותו כלפי השונמית ובנה לא נבעה חס ושלום מחמת אטימות אנושית או מחמת‬
‫אי‪-‬רגישות לסבל הזולת‪ ,‬אלא מחמת זהירות מופלגת של הנביא במקום שזהירות זו‬
‫מתבקשת‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬נדרשת מאת הנביא היכולת לשמור על חיץ מסוים בינו לבין‬
‫השונמית בלא לאבד את יכולתו להבין ללבה ולסייע לה במצוקתה )בין שהיא מודעת‬
‫למצוקה זו ובין שאינה מודעת לה( בשלבים השונים של חייה המתוארים בסיפורנו;‬
‫נדרשת מן הנביא היכולת ליצור דו‪-‬שיח ישיר עם אישה זו‪ ,‬בלא שדו‪-‬שיח זה ישמש‬
‫בסיס לקשר שאינו רצוי‪.‬‬
‫מבחן קשה זומן לאלישע בסיפורנו‪ :‬כל הכרעה בין שתי ההתנהגויות הסותרות ביחס‬
‫לשונמית ולבנהּ צופנת בחובה סכנה מסוג שונה‪ .‬אלישע בחר במודע בהתנהגות שיש‬
‫בה חסידות יתרה וזהירות מופלגת‪ ,‬אולם אלו גרמו שלא בידיעתו לפגיעה קשה‬
‫‪ .30‬באמת‪ ,‬חובה לומר‪ ,‬כי אלישע הכניס עצמו לסתירה פנימית‪ :‬אין לך חדירה גדולה יותר‬
‫לפרטיותה של המשפחה ממה שגזר הנביא‪" :‬למּוֹעד הזּה כּעת חיּה אתּ חבקת בּן"‪ .‬מרגע שגזר‬
‫הנביא גזרה זו‪ ,‬אין הוא יכול לומר עוד שמידת נכונותה של השונמית לקבל דבר זה וטיפולה‬
‫בבן שנולד לאחר מכן הם מחוץ לתחום עניינו ואחריותו‪.‬‬
‫‪ .31‬ראיה לדבר זה ניתן להביא מן העובדה שאף לאחר שנודע לאלישע מדברי השונמית כי מת‬
‫הילד‪ ,‬והוא ביטא את צערו על כך שה' העלים ממנו דבר זה‪ ,‬עדיין הוא מנסה לפתור את‬
‫הבעיה באמצעות גיחזי וללא נוכחותו שלו בבית השונמית‪ .‬נראה שאלישע ראה בהתנהגותו‬
‫זו הכרח אובייקטיבי שאין לבטלו אף בנסיבות קשות אלו‪ .‬למעשה‪ ,‬הוא ממשיך בכך אף‬
‫בסיומו של הסיפור‪ ,‬לאחר שהחיה את הילד‪.‬‬
‫‪ .32‬זו שעמדנו עליה בסעיפים ‪ 10 ,6 ,4‬ו‪.11-‬‬

‫השונמית‬

‫‪258‬‬

‫במשפחה שבטובתה רצה‪ .‬נראה שהיה עליו למצוא את שביל הזהב בין שתי‬
‫ההתנהגויות הסותרות הללו‪ ,‬בדרך ששום סכנה לא תתממש‪ .‬על כל פנים‪ ,‬חסידות‬
‫וחומרה יֵתרה אל מול נפש נבוכה שאינה מוצאת דרכה אל חוף מבטחים ‪ -‬כפי שהייתה‬
‫השונמית לאורך רובו של סיפורנו ‪ -‬אינן במקומן‪ .‬והרי אף אלישע סבר כך במקום אחד‬
‫בסיפור‪ ,‬במקום שבו הסתירה בין שתי ההתנהגויות הייתה קיצונית‪ ,‬ועל כן אמר לגיחזי‬
‫בשעה שהשונמית החזיקה ברגליו‪ַ" :‬הְרֵפּה ָלהּ‪ִ ,‬כּי ַנְפָשׁהּ ָמָרה ָלהּ"‪ .‬כדרך התנהגותו של‬
‫אלישע במקום זה היה עליו לנהוג גם במקומות שבהם נפש השונמית לא הייתה מרה‪,‬‬
‫אך הייתה מבולבלת ונסערת )כגון באמרה לנביא‪ַ" :‬אל ְתַּכֵזּב ְבִּשְׁפָחֶתָך"(‪.‬‬
‫מחמת האמור בסעיף זה‪ ,‬קשה לנו להצטרף לשבחיו של ר' משה אלשיך לאלישע על‬
‫התנהגותו ביחס לשונמית‪ .‬אדרבה‪ :‬דבריו מגלים לנו את השורש הנפשי לטעותו של‬
‫אלישע בהתייחסותו לשונמית ולבנה‪ ,‬טעות שהביקורת עליה נרמזת בסדרת כישלונותיו‬
‫‪33‬‬
‫של אלישע המתוארים במהלך הסיפור‪.‬‬

‫‪Ú˘Èχ Ï˘ Âί„ Ô˜È˙ – (ÊÏ-·Ï) ¯ÂÙÈÒ· ‰¯Á‡‰ ‰˜Òtƒ‰ .13‬‬
‫לג‬

‫ׂא ַוִיְּסגּׂר ַהֶדֶּלת ְבַּעד ְשֵׁניֶהם‬
‫ַוָיּב‬
‫ַוִיְּתַפֵּלּל ֶאל ה'‪.‬‬

‫לד‬

‫ַוַיַּעל ַוִיְּשַׁכּב ַעל ַהֶיֶּלד‬
‫ַוָיֶּשׂם ִפּיו ַעל ִפּיו ְוֵעיָניו ַעל ֵעיָניו ְוַכָפּיו ַעל ַכָּפּו‬
‫ַוִיְּגַהר ָעָליו ַוָיָּחם ְבַּשׂר ַהָיֶּלד‪.‬‬

‫מה טעמם של מעשים אלו של הנביא? האם מדובר בפעולת הנשמה‪ ,‬כפי שמקובל‬
‫‪34‬‬
‫היום לעשות לאדם שאיננו נושם?‬
‫‪ .33‬מחנכים מצויים לעתים במצב דומה לזה שנמצא בו אלישע בסיפורנו‪ .‬מובן שאין שני מקרים‬
‫דומים‪ ,‬ובכל סיטואציה יש לדון לגופה‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬סיפורנו מהווה מורה דרך לאותם‬
‫מחנכים‪ .‬ראוי להם ללמוד סיפור זה ולהתעמק בו‪ ,‬ולהפנים בקרבם הן את חסידותו‬
‫וזהירותו של אלישע‪ ,‬והן את הביקורת הנרמזת בסיפורנו על אלו כאשר אינן במקומן‪.‬‬
‫‪ .34‬רד"ק )בפסוק לא( העלה את האפשרות לפרש שבן השונמית לא מת ממש‪ ,‬אלא רק חלה‬
‫מאוד‪ ,‬איבד את הכרתו והיה קרוב למיתה‪ .‬ובאמת‪ ,‬לפי פירוש זה ייתכן שמעשהו של אלישע‬
‫היה בגדר פעולה רפואית‪ .‬דרך פירוש זו למה שאירע לבן הובאה על ידי רד"ק גם במל"א י"ז‪ ,‬יז‬
‫בסיפור על מה שאירע לבנה של האלמנה הצרפית שאירחה את אליהו בביתה‪' " :‬עד אשר לא‬
‫ׂד' עד שנעצרה‬
‫נותרה בו נשמה' ‪ -‬יש מי שאומר שלא מת מכל וכל אלא היה 'ָחְליוֹ ָחָזק ְמא‬
‫נשימתו )‪' -‬א נוְֹתָרה בּוֹ ְנָשָׁמה' = נשימה(‪ ,‬ולא היו מכירין ממנו שום סימן חיוּת לא בנשימה‬
‫‪ƒ‰‬‬
‫ולא בדופק הגידים עד שחשבה אמו כי מת הוא" )‪ָ" -‬בּאָת ֵאַלי‪»¿Ïe …‬‬
‫‪ֶ ˙ÈÓ‬את ְבִּני"‪ ,‬ויש להעיר‬
‫שאף אליהו משתמש בלשון זו שם בפסוק כ(‪.‬‬
‫הֵדּעה שלפיה בנה של הצרפית לא מת ממש‪ ,‬מופיעה כבר במורה נבוכים לרמב"ם )אף שאין‬
‫זו דעת הרמב"ם עצמו( בח"א פרק מב )תרגום מיכאל שוורץ(‪" :‬אחד האנדלוסיים אמר‪ ,‬כי‬

‫ו‪ .‬קריאה שנייה של הסיפור ‪ -‬ניסיון ליישוב התמיהות‬

‫‪259‬‬

‫נראה כי במעשיו של אלישע יש הרבה מעבר לכך‪ .‬מעשי אלישע הבאים בעקבות‬
‫תפילה אל ה'‪ ,‬אולי תפילה שיורהו ה' את דרך התיקון‪ – 35‬הם בעלי משמעות סמלית‪.‬‬
‫נשימתו פסקה עד אשר לא נשארה לו נשימה כלל‪ ,‬כפי שקורה לחלק מן החולים במחלת‬
‫הַרֶדֶּמת‪ …‬עד שאין יודעים אם הוא מת או חי וספק זה נמשך יום או יומיים"‪.‬‬
‫רד"ק לא התעלם מהפירוש הרגיל שלפיו שני הבנים הללו מתו ממש‪ ,‬אלא הביא את שני‬
‫הפירושים בשני הסיפורים‪ .‬והנה בסיפור על אליהו הוא מסיים‪" :‬והנכון כי מת מיתה גמורה‪,‬‬
‫כמו שסוברין בני העולם"‪ ,‬ולעומת זאת‪ ,‬בפירושו לסיפורנו נראה שרד"ק מעדיף דווקא את‬
‫הדעה שלפיה בן השונמית )וכמותו בן הצרפית( לא מת ממש‪ .‬הוא מביא לכך ראיה מדברי‬
‫רבותינו במסכת נדה )ע ע"ב(‪ ,‬שם נאמר שאנשי אלכסנדריה שאלו את רבי יהושע שלושה‬
‫דברי בּוּרוּת )רש"י‪ :‬שטות(‪ .‬השאלה השנייה ששאלו היא‪" :‬בן השונמית ‪ -‬מהו שיטמא )רש"י‪:‬‬
‫בן השונמית שהחיה אלישע‪ ,‬מהו שיטמא לאחר שהחיהו‪ ,‬האם חשוב כמת?("‪ .‬תשובת רבי‬
‫יהושע הייתה‪" :‬אמר להן‪ :‬מת מטמא ואין חי מטמא"‪ .‬רד"ק מבין מכאן‪ ,‬שלדעת ר' יהושע‪,‬‬
‫לא מת בן השונמית כלל‪ .‬אמנם ניתן לדון על הבנה זו של רד"ק את דברי ר' יהושע‪ ,‬אולם‬
‫בכל זאת ניתן לדייק כדברי רד"ק מן השאלה והתשובה הבאות שם בהמשך‪.‬‬
‫השאלה הנידונה כאן‪ ,‬אם בן השונמית מת ממש‪ ,‬אינה שאלה פרשנית "רגילה"‪ ,‬אלא היא‬
‫נוגעת בשאלה יסודית בדבר תפיסת החיים והמוות במקרא‪ .‬אנו נעיר כאן שתי הערות לדיון‪:‬‬
‫‡‪ .‬המעבר בין חיים למוות‪ ,‬כמו כל תהליך בטבע‪ ,‬הוא הדרגתי‪ ,‬וקשה לקבוע את הנקודה‬
‫המדויקת שבה ניתן לקבוע שיצור חי הפסיק לחיות וראוי להגדירו מכאן ואילך כמת‪ .‬לספק‬
‫זה ישנן השלכות רבות‪ ,‬כידוע‪.‬‬
‫·‪ .‬במקרא ישנם שלושה סיפורים על נביאים שהחיו מתים‪ :‬אליהו ‪ -‬את בנה של הצרפית;‬
‫אלישע ‪ -‬את בן השונמית; ואלישע לאחר מותו ‪ -‬את המת שהובא לקבורה והושלך אל קברו‬
‫)מל"ב י"ג‪ ,‬כא(‪ .‬המכנה המשותף של שלושת הסיפורים הללו הוא שמדובר בבני אדם שמתו‬
‫זה עתה‪ ,‬ואפשר אפוא שהם מצויים עדיין באותו תחום ַמֲעָבר שבין חיים למוות‪ .‬לא מצאנו‬
‫במקרא שנביא מחיה מת הטמון זה מכבר בקברו )וחזון העצמות היבשות ביחזקאל אינו‬
‫עניין לכך(‪ ,‬וספק אם מפתח כזה של תחיית המתים ניתן לשליח אפילו לפי שעה‪.‬‬
‫‪ .35‬תפילה זו אינה תופסת מקום מרכזי בסיפור‪ ,‬והקורא שאינו ְמעיין בפרטי הסיפור עלול שלא‬
‫לשים לב אליה כלל‪ .‬הסיבות לכך הן‪ ,‬שאין כאן ציטוט דברי אלישע בתפילתו )כשם שהדבר‬
‫קיים בתפילתו של אליהו לפני שהחיה את בן הצרפית ‪ -‬י"ז‪ ,‬כ‪-‬כא(‪ ,‬ואף לא קביעת הכתוב‬
‫שה' שמע לתפילת הנביא )כפי שנאמר ביחס לתפילת אליהו ‪ -‬שם פסוק כב ‪ַ" -‬ו ִיְּשַׁמע ה'‬
‫ְבּקוֹל ֵאִלָיּהוּ"(‪ .‬הצנעתה של התפילה בסיפורנו מלמדת אותנו כי אין היא גורם מרכזי בסיפור‪,‬‬
‫ולכן אין לראות בחסרונה של התפילה עד עתה את המפתח לכישלון אלישע בניסיון‬
‫ההחייאה הראשון‪ ,‬ובקיומה עתה את ההסבר להצלחתו בניסיון השני‪ .‬את ההסבר לכישלון‬
‫ולהצלחה יש לראות במה שנאמר למעלה‪ ,‬בגוף העיון‪ .‬דברים אלו נאמרים כנגד ניסיונו של‬
‫מ' סבתו )מגדים טו‪ ,‬עמ' ‪ 47‬ובעוד מקומות במאמרו "סיפור השונמית"( לטעון‪ ,‬כי תפילתו‬
‫של אלישע היא נקודת המפנה בפרק‪ ,‬זאת במסגרת תפיסתו הכללית כי הנושא הנידון‬
‫בסיפורנו הוא מעמדו של הנביא לפני ה' ומגבלות כוחו לחולל ִנסים‪ .‬אנו‪ ,‬כאמור בעיון ג‬
‫)הערה ‪ ,(10‬איננו שותפים כלל לתפיסתו‪ .‬לדעתנו‪ ,‬הביקורת על אלישע בסיפורנו אינה‬
‫בתחום התיאולוגי אלא בתחום היחסים הבין‪-‬אישיים‪ :‬לא בחריגה מגבולו האנושי של הנביא‬
‫אל התחום האלוהי דן סיפורנו‪ ,‬אלא ביחס מרוחק של הנביא מנפש אומללה הזקוקה‬
‫להדרכתו‪ .‬לפיכך שיערנו למעלה‪ ,‬כי תפילתו של אלישע היא תולדת כישלונו הקודם להחיות‬
‫את הילד‪ ,‬ובה הוא ביקש הנחיה לעשיית המעשים הנכונים כדי שיפקח הנער את עיניו‪.‬‬

‫‪260‬‬

‫השונמית‬

‫אלישע‪ ,‬השם את "ִפּיו ַעל ִפּיו ְוֵעיָניו ַעל ֵעיָניו ְוַכָפּיו ַעל ַכָּפּו"‪ ,‬מסמל בשפת המעשים‬
‫התקשרות אמיצה בינו לבין ילד זה‪ ,‬קבלת אחריות עליו והעברת כוח חיים ממנו ‪ִ" -‬אישׁ‬
‫ֱא‪ִ‬הים ָקדוֹשׁ" ‪ -‬אל הילד שנולד בגֵזרתו‪ .‬לידתו הראשונה של הילד הייתה נס מתחומה‬
‫של הביולוגיה‪ ,‬והיא באה בעקבות גֵזרת נביא 'רגילה'‪ .‬אך כיוון שגם הורי הילד וגם‬
‫הנביא שגזר על בואו לעולם לא יצקו תוכן רוחני מתאים לנס זה‪ ,‬הוצרך הילד להיוולד‬
‫פעם שנייה לידה 'רוחנית' באמצעות נס שני‪ ,‬שכל‪-‬כולו אינו אלא הכנסת נשמת חיים‬
‫בגוף המת‪ .‬נשמת חיים זו באה הפעם מנשמת אפו של הנביא‪ ,‬ו"מאן דנפח‪ ,‬מדיליה‬
‫‪36‬‬
‫נפח"‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬אחריות זו אינה מסתיימת בסיומו של סיפורנו‪ .‬בסיפור הממשיך את סיפורנו‬
‫)ח'‪ ,‬א( מסופר כיצד דואג אלישע לאחר זמן לקיומם הפיזי של השונמית )שכנראה‬
‫ׂר‪ ,‬קוִּמי‬
‫נתאלמנה בינתיים( ושל בנה‪ֶ" :‬וֱאִליָשׁע ִדֶּבּר ֶאל ָהִאָשּׁה ֲאֶשׁר ֶהֱחָיה ֶאת ְבָּנהּ ֵלאמ‬
‫‪37‬‬
‫˙‪ְ ¿Í‬וגוִּרי ַבֲּאֶשׁר ָתּגוִּרי‪ִ ,‬כּי ָקָרא ה' ָלָרָעב‪."…‬‬
‫‪≈ È≈·e z‬‬
‫‡¿‬
‫וְּלִכי «‬
‫* * *‬
‫סיפור מופלא זה שלפנינו הוא סיפור על כישלונם של שני אישים גדולים‪ ,‬כל אחד‬
‫בתחומו‪ :‬האישה הגדולה משונם בתחום המשפחתי ‪ -‬במימוש אימהותה‪ ,‬והנביא אלישע‬
‫בתחום פעילותו ‪ -‬עשיית מופתים למען אלה הנזקקים להם‪ .‬בעקבות הכישלון באו‬
‫הייסורים‪ ,‬ובעקבות הייסורים בא התיקון הממתק את הייסורים‪ .‬תחילת התיקון היא‬
‫באישיותה ובמעשיה של השונמית‪ ,‬והמשכו בדרכי פעילותו של אלישע‪ ,‬כנביא‬
‫המתקשר אל בני חסותו בקשר אנושי בלתי‪-‬אמצעי‪ .‬או‪-‬אז שבים החיים והשמחה‬
‫לסיפור‪ ,‬ותיקונה של האם‪ ,‬שהיה עד עתה תיקון שבכוח‪ ,‬הופך עתה להיות תיקון‬
‫בפועל‪ ,‬ביחסה החדש אל בנה ואל תפקידה האימהי‪.‬‬
‫נמצא‪ ,‬שלפנינו וריאציה נוספת‪ ,‬מיוחדת במינה בעדינותה האנושית וברמיזותיה‪,‬‬
‫לנושא שהוא מן המרכזיים במקרא כולו‪ :‬חטא‪-‬עונש‪-‬תשובה‪-‬גאולה‪.‬‬

‫‪ .36‬מקור המאמר בספר הקנה‪ ,‬ביחס לנאמר בבריאת האדם )בראשית ב'‪ ,‬ז(‪ַ" :‬ו ִיַּפּח ְבַּאָפּיו ִנְשַׁמת‬
‫ַח ִיּים"‪ .‬מעין זה ברמב"ן על פסוק זה‪" :‬ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש‪ …‬כי הנופח באפי‬
‫אחר‪ ,‬מנשמתו יתן בו" )ההפניה לספר הקנה נמצאת בהערת הרב שעוועל במהדורתו לפירוש‬
‫רמב"ן לתורה(‪.‬‬
‫‪ .37‬בהמשך הסיפור ההוא )פסוק ה( אומר גיחזי למלך‪" :‬זׂאת ָהִאָשּׁה ְוֶזה ְבָּנהּ"‪ ,‬ומסתבר אפוא‬
‫שבמילים של אלישע‪ַ" :‬אְתּ ‪≈ È≈·e‬‬
‫˙‪ "¿Í‬הוא מתכוון לאישה ולבנה‪ .‬וַהְשׁווה למל"א י"ז‪ ,‬טו‪:‬‬
‫ׂאַכל ִהיא ָוהוּא ‪» È≈·e‬‬
‫˙‪ ,"d‬שאף שם הכוונה לבנה היחיד של האלמנה הצרפית‪.‬‬
‫"ַותּ‬

⬇ הורדת הקובץ (PDF)