400
:(æ-2ã) øåôéñä ìù äééðùä úéöçîä .â
äðå÷éúå äì÷úä
לא בלב שלם נענה אלישע להפצרתו של 'האחד' מבני הנביאים אשר חילה את פניו
שילך עמם לירדן .מחד ,אהובים בני הנביאים על אלישע רבם ,והוא דואג לצורכיהם
כדאגת אב לבניו ,ואין לבו נותנו לסרב לבקשה המפורשת "הוֶֹאל ָנא ְוֵלְך ֶאת ֲעָבֶדיָך";
מאידך ,אלישע מסתייג מעצם המעשה -מפרישת תלמידיו הרבים מן המקום אשר בו
איווה לקבוע את מרכז פעילותו בלב הממלכה ,אל שפת הירדן ,והסתייגות זו עודנה
במקומה עומדת .אמביוולנטיות זו מעוצבת בחלקו הראשון של הסיפור ,כפי שנוכחנו
בעיון הקודם ,באמצעות שני הדיאלוגים וההתפתחות הדרמטית בתגובותיו של אלישע
מ"ֵלכוּ" כעוס ,עד "ֲאִני ֵאֵלְךַ ,וֵיֶּלְך ִאָתּם" .יחסו האמביוולנטי הזה של אלישע למעשה בני
הנביאים לא בא לידי ביטוי מפורש באותה מחצית ,ורק נלמד מן המשתמע משתי
תגובותיו הללו.
אף במחצית השנייה של סיפורנו לא בא יחס דו-ערכי זה לידי ביטוי מילולי מפורש.
ובכל זאת ,מחצית זו של הסיפור ,על מעשה הנס הכלול בה ,באה לעצב בצורה ברורה
ומוחשית יותר את אותו יחס דו-ערכי של אלישע למעשה תלמידיו .מי מבני הנביאים
)ומן הקוראים( שלא חש ברוגזו של אלישע באמרו "ֵלכוּ" ואת התרצותו החלקית בלבד
באמרו "ֲאִני ֵאֵלְך" ,אפשר שיבין זאת מתוך התבוננות במהלך העניינים שבמחצית
השנייה של הסיפור .הבה נקרא:
ד
ׂאוּ ַהַיְּרֵדָּנהַ ,וִיְּג ְזרוּ ָהֵעִצים.
ַ …וָיּב
אלישע עומד ומתבונן בפעלתנותם השמחה של תלמידיו ,בחדוות העשייה ,אך יודע
בלבו שמעשיהם אינם רצויים בעיניו .דבר זה לא נאמר בפירוש ,ואדרבה :נוכחותו
ביניהם נותנת להם לחשוב שאין כל פגם במעשה הבנייה שהם עושים על שפת הירדן.
כעסו הקודם נשכח מהם ,ונראה להם עתה כקצף על פני המים.
ה
ַוְיִהי ָהֶאָחד ַמִפּיל ַהקּוָֹרהְ ,וֶאת ַהַבְּרֶזל ָנַפל ֶאל ַהָמִּים.
חדוות העשייה מושבתת לפתע .אמנם זהו דבר של מה בכך ,תקלה מצויה אצל כורתי
עצים בגרזן:
דברים י"ט ,ה
ׂב ֵעִצים
ׂא ֶאת ֵרֵעהוּ ַבַיַּער ַלְחט
ַוֲאֶשׁר ָיב
ׂת ָהֵעץְ ,וָנַשׁל ַהַבְּרֶזל ִמן ָהֵעץ…
ְוִנְדָּחה ָידוֹ ַבַגְּרֶזן ִלְכר
וכאן ,אצלנו ,לא אירע חלילה מה שעלול לקרות במקרה כזה " -וָּמָצא ֶאת ֵרֵעהוּ ָוֵמת"
1
)שם( ,שהרי אין הקב"ה מביא תקלה כה חמורה של רציחה בשוגג על אנשים צדיקים.
.1ראה יבמות צט ע"ב ,וכן רש"י על דברים כ"ב ,ח ד"ה כי יפל הנופל.
ג .המחצית השנייה של הסיפור )ד-2ז( :התקלה ותיקונה
401
לוּ היו בני הנביאים כורתים עצים ביער ,במקום הרגיל ,היה אותו 'האחד' מרים את
הברזל ממקום נפילתו ,מחברו מחדש אל בית היד של הגרזן ,מוסיף חיזוק למקום
החיבור וממשיך את עבודתו כבתחילה ,וכל רושם לא היה אז לנפילת הברזל.
אולם המקום שבו מתרחש סיפורנו ושבו נכרתים העצים הוא מקום בעייתי -שפת
הירדן -ועל כן כשנפל ברזלו של הגרזן ,אל תוך המים הוא נפל ,ושם שקע בקרקע הנחל
הבוצית ואיננו .עבודתו של אותו 'האחד' מבני הנביאים הושבתה.
יש לשער שלא רבים היו בני הנביאים בעלי הגרזנים שעסקו בכריתת העצים בירדן.
שהרי מן ההמשך אנו למדים שהגרזן ,חפץ יקר הוא ביחס לבן הנביאים העני ,ואין ידו
משגת להשיב את דמיו למשאילו .לפיכך ,איבוד גרזן אחד היה בו בוודאי לעכב במעט
את קצב העבודה.
תקלה זו שבאה על בני הנביאים ,קלה ככל שתהא ,כבר בה מעוצב מסר :מעשיכם
אינם לרצון ,ועל כן אין הברכה והשמחה שורות במעשי ידיכם .עיניו הזועפות של
הנביא ולבו החלוק בקרבו ,הם הם מקור התקלה .כעסו הכבוש באמרוֹ לבני הנביאים
"ֵלכוּ" מתגלה כאן בפועל ,במציאות הריאלית.
אם נחבר את רכיבי התקלה נגלה שזו קשורה בדיוק באותם פרטים שמהם מסתייג
אלישע .לא בעניין צדדי ארעה התקלה ,אלא בלב הפעילות שנידונה במחצית הראשונה.
תכניתם של בני הנביאים למעבר מקום הייתה " ְוִנְקָחה ִמָשּׁם ִאישׁ קוָֹרה ֶאָחת" והתקלה
אירעה בעת שגזרו בני הנביאים עצים ,כש"ָהֶאָחד" "ַמִפּיל ַהקּוָֹרה" -היינו ממש בעת
ביצועה של אותה תכנית שממנה מסתייג הנביא .ובמה ארעה התקלה? בכלי העבודה
העיקרי והחשוב לשם ביצוע תכניתם -הגרזן .ומה הן הנסיבות שבגינן נפילת הגרזן
היוותה תקלה חמורה? נסיבות אלה הן המקום שבחרו בו בני הנביאים לשם הקמת
מקום ישיבתם החדש -שפת הירדן .והתקלה עצמה -הרי היא עיכוב ממשי בקידום
תכניתם .כל זאת ,להודיע ולהיוודע שאין מעשיהם רצויים בעיני הנביא.
יש לשים לב לעוד שני פרטים בתיאור התקלה שהעלמנו מהם את עינינו עד עתה .הפרט
ַ „Áמִפּיל ַהקּוָֹרה ."…וכך מפרש בעל 'כלי יקר':
‡»
∆‰
הראשון הוא מי שאירעה לו התקלהַ" :וְיִהי »
זה שאמר 'האחד' -רוצה לומר ¯ÎÊ ‰ „Á‡‰שהשכיל בקחתו ]את[
הנביא …ולמעלה אמר )ג( "ַויּׂאֶמר ָהֶאָחד" בה"א הידיעהְ ,לַגלות שהוא
האחד שהיה מפיל הקורה בהכאתו בה בגרזן ונשל הברזל.
זיהוי 'האחד' בשני חלקי הסיפור עם אותו בן נביאים אכן מסתבר .ולא רק בגלל
הִיידוע המייחד את 'האחד' בשני מקומות הופעתו )שלא כרגיל( ,אלא גם בגלל ההקבלה
בין שני חלקי הסיפור ,שעליה הצבענו בעיון א ,וכן בגלל הקשר הפנימי בין שני חלקי
הסיפור ,קשר שאנו עוסקים בו בעיון זה ,וכפי שנברר בהמשך.
הפרט השני שלא עסקנו בו עדיין הוא תגובתו של אותו 'האחד' לתקלה שאירעה.
בחנו תקלה זו עד עתה רק מן ההיבט הציבורי שלה ,בהיותה עיכוב )סמלי וממשי(
בהגשמת תכניתם של בני הנביאים .אולם ביחס לאותו בן נביאים עני הייתה משמעותה
של התקלה חמורה בהרבה:
ה
ִׂני ְוהוּא ָשׁאוּל!
ַ …וִיְּצַעק ַויּׂאֶמרֲ :אָההּ ֲאד
402
הצפת הגרזן
כוונתו לומר' :ואין ידי משגת להשיב לזה שהשאילני את תמורתו של הגרזן שאבד'.
כמעט כבדרך אגב למדנו מה עגום היה מצבם של בני הנביאים מן הבחינה הכלכלית עד
שאיבוד גרזן מביא אדם זה לצעקה מרה אל הנביא.
אל העיכוב הממשי בתהליך הבנייה ,מצטרף עתה הד צעקתו של בן הנביאים ,צעקה
המותירה בלב שומעיה תחושה קשה של מצוקהָ .שׁבתה אפוא השמחה בחבורת בני
הנביאים ,אשר ודאי מזדהים עם מצוקתו של חברם.
ֵצרופם של שני הפרטים הללו -אישיותו של מאבד הגרזן ,והבעתו את מצוקתו
הכלכלית באמצעות צעקתו אל הנביא -הם שהשפיעו על הנביא לעשות את הנס .הנס
שחולל אלישע ,הרי הוא חזרה מן הכעס ,והתרצות חדשה של הנביא לתלמידיו
האהובים ,בדומה להתרצות הקודמת שלו לאותו 'האחד' במחצית הראשונה של
הסיפור.
הבה נבאר את דברינו .ראשית ,נבהיר זאת במה שנוגע לזהותו של מאבד הגרזן .כך
אומר בעל ה'כלי יקר'" :ולהיות 'האחד' הזה זוכה כשריצה אותו ופייסו ,זכה שנעשה על
ידו הנס הזה".
מבחינת ההשוואה בין שני חלקי הסיפור נביע זאת כך :כשם ש'האחד' והמיוחד מבני
הנביאים הצליח בחלקו הראשון של סיפורנו לפייס את אלישע ולשכנעו בדבריו
המתחטאים ללכת עם בני הנביאים למרות הסתייגותו מתכניתם ,כך הצליחו צערו
וצעקתו של אותו 'האחד' אל הנביא לבטל את התקלה שאירעה לו ולחבריו ,זו התקלה
שנגרמה מאותה הסתייגות של אלישע.
ִׂני
מעניינת פנייתו האינסטינקטיבית של אותו 'האחד' אל אלישע באמרוֲ" :אָההּ ֲאד
ְוהוּא ָשׁאוּל!" -אם הייתה זו סתם הבעת צער על אבדן חפץ שאול ,מה טעם בהפנייתה
לנביא? ברור אפוא שפנייתו לנביא היא בגדר 'צעקה' ‡ַ" – ÂÈÏוִיְּצַעק ַויּׂאֶמר – "…והיא
2
כוללת בקשת סיוע יוצא דופן מן הנביא.
אולם אם כך נשאלת השאלה ,מהו הצידוק לבקשת סיוע חריג ומיוחד מן הנביא בגלל
חסרון כיס ,כואב ככל שיהיה? אם נתפוס את נפילת הגרזן כמקרה בעלמא ,באמת קשה
יהיה להבין את פנייתו של 'האחד' לאלישע .אולם נראה כי בן הנביאים הזה חש כי
נפילת הגרזן אינה מקרה בעלמא ,אלא היא קשורה בנוכחותו של הנביא במקום,
ובהסתייגותו ממעשיהם של בני הנביאים .הרי 'האחד' הזה הוא שמשך את הנביא הנה
ׂתות אהבה' ,והוא היודע יותר מכול כי לא בלב שלם הלך הנביא עמם.
'בחבלי אדם בעב
ִׂני" ' -אם לעכב
לפיכך ,הוא 'צועק' אל הנביא ומתלונן על העוול שנעשה לוֲ" :אָההּ ֲאד
את עבודתנו כוונתך ,ולהביע בכך את מורת רוחך ממעשינו ,מדוע עלי לשאת במחיר
הכספי של זאת?' ְ " ,והוּא ָשׁאוּל" ' -ואין ידי משגת להשיב את מחירו'.
.2על מוסד 'הצעקה אל המלך' ו'הצעקה אל ה' ' ,ועל האפשרות שאף הצעקה אל הנביא קשורה
באותו מוסד חברתי ,עמדנו בסדרת העיונים 'אסוך השמן' ,עיון בְ " :וִאָשּׁה ַאַחתָ …צֲעָקה ֶאל
ֱאִליָשׁע" )וראה הערה 5שם(.
ג .המחצית השנייה של הסיפור )ד-2ז( :התקלה ותיקונה
403
אכן ,התקלה של נפילת הגרזן לא הייתה מכוונת לגרום הפסד כספי אישי כואב לאחד
המיוחד מבני הנביאים ,שהיחס בינו לבין אלישע מתבלט לטובה .לבו של אלישע נכמר
בו ,והוא ממהר לבטל את תקלת הגרזן ולהשיבו לאותו בחור חמד עני השרוי בצער
ההפסד.
ו
ַויּׂאֶמר ִאישׁ ָהֱאִהיםָ :אָנה ָנָפל?
הכתוב שכינה את הנביא בתחילת הסיפור בשמו "אלישע" )פסוק א( מכנהו כאן "איש
האלהים" כדי לרמוז לכוונת אלישע בשאלה זו לחולל נס שישיב לאותו "האחד" את
3
הגרזן.
ַ ,ÌB˜nוִיְּקָצב ֵעץ ַוַיְּשֶׁלְך ָשָׁמּהַ ,וָיֶּצף ַהַבְּרֶזל.
ַוַיְּרֵאהוּ ֶאת «» ‰
התיבה 'מקום' מופיעה כאן בפעם השלישית בסיפור קצר זה .בראשונה הופיעה
ֲ ÌB˜nאֶשׁר ֲאַנְחנוּ יְׂשִׁבים ָשׁם ְלָפֶניָך ַצר ִמֶמּנּוּ"; בשנית הופיעה
בפסוק אִ" :הֵנּה ָנא «» ‰
המילה בהצעתם להחליף את מקומם בפסוק בֵ" :נְלָכה ָנּא ַעד ַהַיְּרֵדּןְ …וַנֲעֶשׂה ָלּנוּ ָשׁם
ָ ÌB˜Óלֶשֶׁבת ָשׁם"' .משנה מקום משנה מזל'ָ 4ובני הנביאים ששינו את מקומם ,שינו גם
»
את מצב היחסים בינם לבין רבם ,כפי שביארנו בעיון זה ובקודמו .אולם נדמה
שעתה ,בַהראות 'האחד' את Ô„¯È·˘ ̘Ӊשבו אירעה התקלה ,כדי שאלישע יציף את
הברזל ·‡ ,̘Ӊ Â˙Âנתפייס אלישע עם בני הנביאים ואף קיבל את בחירתם במקום
החדש.
יש לשים לב לכך ,שסיבת עשיית הנס לשם ביטול התקלה הקודמת -מצוקתו
הכלכלית הנוגעת ללב של אותו בן נביאים -אינה עניין זר לנושא הסיפור ,שהוא
המעבר לירדן והבעייתיות שלו .בן הנביאים האחד הזה ,לא ללמד על עצמו בלבד יצא,
אלא ללמד על מצבם הכלכלי הקשה של כל חבריו .והרי כבר אמרנו בעיון הקודם כי
הצעת המעבר לירדן נבעה ככל הנראה גם ממצבם הדחוק כלכלית של בני הנביאים.
בֵהענותו של אלישע לגילוי זה של מצוקתו הכלכלית של 'האחד' ,הוא נענה אפוא גם
.3דבר דומה ראינו בסיפור על נעמן ואלישע שבפרק הקודם :במשאו ובמתנו של נעמן עם הנביא
בטרם נרפא מצרעתו ,הנביא מכונה בשמו -אלישע; אולם בשעה שנרפא נעמן ולאחר מכן נאמר
‡LÈ
ַ …Ìȉו ִיְּטָהרַ .וָיָּשׁב ֶאל ƒ
‡ƒ G
¡‰
‡» LÈ
ׂל ַבַּיְּרֵדּן ֶשַׁבע ְפָּעִמים ִכְּדַבר ƒ
שם )יד-טו( "ַוֵיֶּרד ַו ִיְּטבּ
ׂד ְלָפָניו" .וראה מה שכתבנו על כך בסדרת העיונים הקודמת ,עיון ד .3אף בסיפור
ַ …Ìȉוַיֲּעמ
‡ƒG
¡‰
»
"ÚL
‡» ȃÏ
על אלמנת בן הנביאים ניכר הדבר .בתחילתו נאמר )ד' ,א(ְ " :וִאָשּׁה ַאַחתָ …צֲעָקה ֶאל ¡
ׂא
;("ÚLאולם לאחר התקיימותו של הנס נאמר )שם ,ז(ַ" :וָתּב
‡» ȃÏ
)וכן בפסוק בַ" :ויּׂאֶמר ֵאֶליָה ¡
) "…Ìȉהערנו על כך בסדרת העיונים 'אסוך השמן' עיון ד ,3הערה .(20
‡ƒ G
¡‰
‡» LÈ
ַוַתֵּגּד ƒ¿Ï
.4פתגם שגור זה מקורו ב'ספר שעשועים' לר' יוסף זבארה" :המשנה את מקומו -ישתנה מזלו
עמו" ,ראה 'אוצר המשלים והפתגמים' של י' דוידזון ,ערך .489
הצפת הגרזן
404
לֵמניע של כל חבריו ללכת לירדן ,ולבנות להם שם מקום חדש ומרווח באפס דמים .אף
התפייסות עם המניע הכלכלי של כלל תלמידיו מעוצבת אפוא במעשה הנס שעשה
אלישע.
הפסוק האחרון בסיפורנו נראה כאריכות יתר:
ז
ַויּׂאֶמרָ :הֶרם ָלְךַ ,וִיְּשַׁלח ָידוֹ ַוִיָּקֵּחהוּ.
מה היה חסר סיפורנו לו היה מסתיים בקיצור כך' :ויצף הברזל ויקחהו'?
שוב נקרא את דברי בעל ה'כלי יקר' ,שליווה אותנו בעיוננו בסיפור זה ופקח את
עינינו בקריאתו:
ומכלל הנס הוא מה שאמר "ַויּׂאֶמר ָהֶרם ָלְךַ ,וִיְּשַׁלח ָידוֹ ַוִיָּקֵּחהוּ" .כי היה
אפשר שבהכות )' -האחד'( בקורה להפיל ונשל הברזל ,נפל בריחוק .והציף
) -אלישע( הברזל והיה צף על פני המים.Â˙Á˜Ï Â„È ËÈ˘Â‰Ï ÏÎÂÈ˘ „Ú ,
ולפי שהיה 'האחד' הנזכר מוטל מדאגת הברזל והוא שאול ,אמר לו
הנביא "ָהֶרם – "¿Í»Ïקום לך! "ַוִיְּשַׁלח ָידוֹ" -ותרץַ" .וִיָּקֵּחהוּ" -ואפילו שהיה
רחוק ,נתקרב אליו ויקחהו.
כל פרט בפסוקנו הנראה כמיותר הסבירו בעל 'כלי יקר' .לא רק את התיאור "ַוִיְּשַׁלח
ָידוֹ ַוִיָּקֵּחהוּ" ביאר לנו כתוספת לנס ההצפה " -שהיה צף על פני המים עד שיוכל להושיט
ידו לקחתו" ,אלא אף את אמירתו של אלישע "ָהֶרם ָלְך" ביאר הפרשן כדברי עידוד של
5
הנביא לתלמידו השרוי בצער' :קום לך' -התעודד והרם את הברזל הצף עד אליך.
ללמדך כמה גדולה אהבתו של הנביא לבניו-תלמידיו :לא זו בלבד שהוא נׂח לרצות
להם ,והוא מחולל נס כדי לתקן את אשר עוותו ,אלא שבעשותו כן הוא עושה זאת
במאור פנים ובנפש חֵפצה .גם עצמו של הנס וגם גילוי יחסו האבהי לתלמידו ,כפי
המובע במילותיו ,אומרים פיוס שלם ואהבה גמורה.
וכעסו הקודם של הנביא? הוא שקע במים ונתכסה בהם במקומו של הגרזן.
* * *
.5סיום דומה למעשה נס של אלישע מצוי בעוד מקומות :לאחר נס התרבות השמן לאלמנת בן
הנביאים אין הכתוב מסיים בתיאור הצלת שני בניה מן העבדות ,אלא בדו-שיח נוסף בינה
ׂא ַוַתֵּגּד ְלִאישׁ ָהֱאִהיםַ ,ויּׂאֶמרְ :לִכי ִמְכִרי ֶאת ַהֶשֶּׁמן ְוַשְׁלִּמי ֶאת ִנְשֵׁיְך,
לבין אלישע )ד' ,ז(ַ" :וָתּב
ְוַאְתּ ֻוָבַנִיְך ִתְחִיי ַבּנּוָֹתר" .דומה יותר למקומנו הוא סיום הסיפור על השונמית )ד' ,לו-לז(:
"ַויּׂאֶמרְ :שִׂאי ְבֵנְךַ …וִתָּשּׂא ֶאת ְבָּנהּ ַוֵתֵּצא".
כמו במקומנו ,אף בשני המקומות האחרים עמדנו בעיונים המתאימים על סיבת האריכות
בסיום סיפורי הנס הללו )ביחס לסיפור על אלמנת בן הנביאים ' -אסוך השמן' ד ;6ביחס
לסיפור השונמית ' -השונמית' ו.(9
ג .המחצית השנייה של הסיפור )ד-2ז( :התקלה ותיקונה
405
הבה נשוב עתה אל מבנה הסיפור -אל הקבלת מחציותיו כפי שהוצגה בעיון א .שתי
המחציות מקבילות זו לזו בהקבלה פשוטה )א ,ב ,ג – ,א ,1ב ,1ג (1משום שבשתיהן
מעוצב אותו תהליך דרמטי רמוז :כעסו של הנביא על תלמידיו )במחצית א -בגלל
דבריהם; במחצית ב -בגלל מעשיהם(; דברי 'האחד' מצליחים להפיג את כעסו )בדרך
שונה בכל מחצית(; ולבסוף מתוארת התפייסותו של אלישע עם תלמידיו )בהליכתו
עמם במחצית הראשונה; בהצפת הגרזן בשנייה(.
ברכיב הראשון שבכל מחצית של הסיפור עומדים בני הנביאים במרכז .מעשיהם
במחצית השנייה מהווים מימוש של תכניתם שאותה הם פרשו בחלק המקביל במחצית
הראשונה ̉ȯ·Ȅ .במחצית הראשונה הביאו את אלישע לתגובה ˙ÈÏÂÏÈÓכעוסה
)"ֵלכוּ"(; Ì‰È˘ÚÓבמחצית השנייה גרמו לרוגזו האילם של אלישע ,ורוגז זה הוא שגרם
לתקלה שבהמשך -לנפילת הגרזן -ואף היא תקלה .˙È˘ÚÓ
ברכיב השני שבכל מחצית עומד 'האחד' :במחצית הראשונה הוא הצליח לפייס את
אלישע בדבריו ,ולהביאו להסכים ללכת עם בני הנביאים; במחצית השנייה הוא הצליח
בצעקתו להביא את אלישע לנכונות מיידית לעשיית נס ,ובכך לפעול לביטול תוצאות
קפידתו.
ברכיב השלישי שבכל מחצית ניצבת דמותו של אלישע המתפייס עם תלמידיו .בשתי
המחציות מובע פיוס זה הן בדיבורו של אלישע הן במעשהו.
מאליה נשאלת עתה השאלה מדוע אותו תהליך דרמטי מתרחש בסיפורנו פעמיים,
ואף בסדר דומה? אמנם ענינו על שאלה זו במהלך קריאתנו הצמודה את הסיפור ,אולם
נשוב על תשובתנו בדברי הסיכום הבאים.
אדם שהוא נׂח לרצות ,כפי שמתגלה אלישע בסיפורנו ,פעמים שהוא מתרצה
התרצות שטחית ,בלא אותו שינוי פנימי נחוץ ,המבטל את כעסו הקודם לחלוטין.
ביותר אמורים הדברים ,כאשר הסיבות לכעס בעינן עומדות.
התרצותו של אלישע במחצית הראשונה של סיפורנו הייתה רק בעניין הליכתו עם
תלמידיו ,אך הוא עדיין לא השלים עם כוונתם לשנות את מקומם בניגוד להשקפתו.
לפיכך התעורר רוגזו פעם נוספת כאשר נפגש עם מעשיהם בפועל .כעסו בשנית מתבטא
בתקלה המעשית המתרחשת דווקא לאותו בן נביאים שהשתדל ,ואף הצליח ,להביאו
הנה .דבר זה מבטא היטב את מה שאמרנו ,כי התרצותו לאותו 'האחד' בראשונה הייתה
חלקית ובלתי-עמוקה.
רק בעשותו נס המבטל את אותה התקלה ,ובעשותו כן במאור פנים ,ניכרת
התפייסותו השֵלמה של אלישע עם תלמידיו.