בשנת בא תרתן אשדודה

הרקע ההיסטורי של הדברים הוא ברור אפוא, למדי, ואף על פי כן נשארת הנבואה סתומה. הכתוב אומר:

יש מפרשים שהמרד של אשדוד פרץ ונתמך על ידיד גורמים מצריים. אבל אם כך, הנבואה לא הייתה צריכה להיאמר דווקא "בשנת בא תרתן אשדודה בשלח אתו סרגון מלך אשור וילחם באשדוד וילכדה", זה כבר ראשית הקץ של המרד האשדודי. אם הנביא מזהיר מפני הצטרפות אל המרד הזה של אשדוד בתמיכת מצרים היה הדבר צריך להיאמר בראשית התרקמות המרד. הרי השאלה במקומה עומדת: מדוע נבואת פורענות למצרים צמודה דווקא למאורע מסוים באשדוד.

כפי הנראה התהלכו סברות מן הסוג הזה גם בימי רש"י, לפיכך הוא מעיר שאילו היה הנביא חגור שק מקודם, לזכר מאורע כלשהו, היה הכתוב מודיע לנו באיזה מקום שישעיהו נצטווה ללבוש שק. כיון שזה לא נאמר בשום מקום, מניח רש"י שעניין השק קשור במאורע זה בפרקנו והריהו הולך בדרך של תרגום יונתן, המתרגם "ופתחת השק" – "ותיסר שקא", כלומר "חגר שק". רש"י אומר אפוא שהנביא נצטווה כאן לחגור שק.

ולמה זה נקרא "ופתחת"?
אומר רש"י:

כמה מן החדשים, למשל גריי, אומרים שיש לפרש את השק הזה בעקבות הכתוב בזכריה יג שבו הוא מדבר על לבושם של נביאים בכלל, ושם הכתוב אומר (בפסוק ד): "והיה ביום ההוא יבשו הנביאים איש מחזינו בהנבאתו ולא ילבשו אדרת שער למען כחש". מפרש גריי ועוד אחרים שהשק כאן בפרקנו הוא כינוי לאדרת השער, הלבוש הנבואי הרגיל. "ופתחת השק" פירושו 'התפשט', בדומה ל"ונעלך תחלץ מעל רגליך". ואולם לא מצאנו בשום מקום שאדרת שער ושק הם היינו הך, ואילו היה הפירוש כך, היה צריך להיאמר "ואת לבושך פשוט מעליך", מדוע הוא אומר השק?

לי נראה, שכאשר בעלי המסורה הטעימו את הטעמים כמות שהטעימו, לא נתכוונו לומר ששלוש השנים האלה הן עד מועד הפורענות, אלא כמו שיש תיקון סופרים יש תיקון נקדנים. הנקדנים רצו לרכך קצת את הענין של הלוך ערום ויחף של ישעיהו, שהטריד הרבה את הפרשנים העבריים. כדי להציל את כבודו של ישעיהו אמרו כמה מן הפרשנים שאין זה אלא חזון נבואי, ולא פעולה של ממש. אך בחזון הנבואה הלך הנביא ערום ויחף. ראשית המגמה הזאת הם, כפי הנראה, הטעמים האלה, המעתיקים את שלוש השנים למצרים וכוש, כדי למעט ולצמצם את "הלוך ערום ויחף". זהו מעין תיקון נקדנים, שאין בו כדי להבהיר את העניין כפשוטו.

גריי סובר שישעיהו הלך שלוש שנים ערום ויחף. כאשר שאלו אותו, מדוע נהג כך, ענה: על גורל אשדוד, אני מצטער על חורבן אשדוד, שכן בתקופה ההיא היה זה ענין אקטואלי. ואולם כעבור שלוש שנים חזר בו ואמר: טעיתי, לא על גורל אשדוד התאבלתי, ה' גילה לי עתה כי היה זה אות ומופת על מצרים, כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש. גם פירוש זה רחוק מן ההיגיון. שאם נביא מתעתע שלוש שנים ואחרי כן הוא בא אל הקהל ואומר, סליחה טעיתי, אין לו הרבה סיכויים לזכות באמון. השומעים יאמרו מי לידינו יתקע שעד עכשיו טעית ועכשיו אתה יודע את האמת?

לענייננו חשוב מאוד שיש ללבישת שק במקרא עוד משמעות. והנה במל"א כ, לא-לב, כאשר בן הדד נחל מפלה מידי אחאב, נמלט לתוך העיר שנהרסה וצבאו מובס והוא עצמו מוסגר בידי אחאב:

כיוצא בו במל"א כא, כז, כאשר אליהו הנביא מוכיח את התוכחה הקשה שלו באוזני אחאב נאמר:

כבוד הנשיא מביא ראיה מפרשה שכדאי להתבונן בה. במגילת אסתר בפרק ד, א נאמר:

ברוח זו יש לפרש גם במל"ב ו, בפרשת מצור שומרון כאשר שתי נשים נידונות לפני המלך והמלך קורע את בגדיו, רואה כל העם שהוא לובש שק מתחת לבגדיו, מה טעם? כי העם היה שרוי במצוקה, והמלך לאות של תחנונים ובקשת רחמים לבש שק.

האשורים יצאו – כפי שהכתובת מודיעה – על מנת לדכא את המרד באשדוד. אנחנו יודעים היום אחרי אלפי שנים, כי היעד של האשורים היה אשדוד אבל בימים ההם בירושלים נודעה רק העובדה, (כפי שנביא אחר מנסח סיטואציה דומה שלושה דורות אחר כך) "ומשחית גוים נסע יצא ממקמו" (יר' ד, ז), שהצבא האשורי יצא לכיוון ארץ ישראל. לאן יפנה בדיוק והיכן יסתיים המסע האשורי, לא היה ברור. והנה מצאנו תיאור מחריד מן הסוג הזה ביחזקאל כא, כג ואילך:

והנה כ- 120 שנה לפני אותו יום חרדות בירושלים, היה מצב דומה מאוד בימי ישעיהו. הצבא האשורי עלה על אשדוד וירושלם עצרה נשימתה. סביר היה – ואיננו יודעים מדוע זה לא קרה – כי אחרי כיבוש אשדוד יפנו האשורים לירושלים אל עבר חזקיה השכן התקיף ביותר התומך בעזירו מלך אשדוד, והנה הדבר הזה לא בא, הצבא האשורי גמר את מלאכתו באשדוד ונסוג.

הכתובת האשורית מספרת, כי לאחר שהמליכו את ימני באשדוד, שהיה גם כן מרדן אנטי- אשורי, שלח הלה שליחים לפלשת, ליהודה, לאדום ולמואב. האשורים מזכירים במפורש שכל אלה הצטרפו אל הברית שבראשו עמד פרעה; יש כאן כשלוש שנים בין 713 ל- 711 (את החשבון המדוייק תוכלו למצוא במחקריו של פרופ' תדמור), ובאותן השנים הולך ישעיהו ערום ויחף על מנת להזהיר את העם מלהצטרף למרד שהלך והתלקח וחזר והתלקח באשדוד, מתוך ביטחון בכוחה של מצרים. בא הנביא ואומר: לא רק אשדוד תחרב ותינגף אלא גם מצרים, המעודדת את כל הפעילות הזאת, "כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף".

יש לשים לב לעוד דבר בפרק זה. יש נבואה שהיא התגלות בלתי אמצעית ויש חלקים שאינם שייכים לגוף הנבואה, אלא ישעיהו – או תלמידו, או תלמיד תלמידו – הוסיף על מנת להסביר את הדברים. הרי "בשנת בא תרתן אשדודה בשלח אתו סרגון מלך אשור" ודאי אינו מגוף הנבואה, זוהי כותרת המסבירה את הנבואה. וכן המילים "ויאמר ה'" וגו'; כיוצא בזה בפסוק ג ובפסוק ד. גוף הנבואה היא: "כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים" וגו'. בשעת עריכת הפרק נוספה הפיסקה: "שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש", ללמדך כי שלוש שנים חזר ושינן ישעיהו נבואה זו באזני העם. שלוש השנים היו שנות תסיסה ותהייה בירושלים. ויכוח היה נטוש בחוגים המדיניים ביהודה, האם יש סיכויים למרד באשדוד אם אין. הפולמוס סער, האם אשדוד תוסיף ותמרוד, תחזור ותמרוד או לא. אם תחזור ותמרוד, האם כדאי לקשור אתם קשרים כמו שהם מבקשים או לא. הדברים נשתנו חליפות, כפי שאנו יודעים היום מן התעודות האשוריות. עזירו הודח. אחימתי מלך תחתיו, אחימתי הודח, וימלוך ימני. ימני נמלט למצרים, אך במצרים התחוללה בינתיים תמורה, השליטים החדשים הסגירו אותו לאשור. כל התמורות הללו טלטלו את עם ירושלים ועוררו ויכוחים בחוגים המדיניים. על כן הוסיף הנביא, או תלמידו, בעת עריכת הפרק: "שלוש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש" כלומר דע לך כל אותן שלוש השנים של התהיות והנפתולים ניסה ישעיהו להעלות את עם יהודה מעל לשיקולים ולטלטולים של הרגע. הוא הבהיר בנבואתו את האופק ההיסטורי לכל היקפו. כוונת הפיסקה הזאת לומר: דע מה שפעל ישעיהו, שבמשך כל שלוש השנים ההן כאשר באו מלאכי אשדוד, לא הגיב במונחים של הרגע, בנוסח של המדינאים האם כדאי להתקשר עם אשדוד או לא כדאי להתקשר אתם, אלא ניבא והסביר כי ההיסטוריה מוליכה לקראת התגברותה של אשור; מצרים היא בירידה, היא הולכת הלוך וירוד, ויום יבוא… "ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת ערות מצרים" ויש לנהוג בהווה לאור העתיד.

כפי שאנו יודעים היום, התקיימה נבואה זו כארבעים שנה אחרי כן בימי אסרחדון, ואם הכוונה לכיבוש אשורבניפל – הרי כחמישים שנה. על כן הורה הנביא במשך אותן שנים גורליות: לא כדאים כל הטלטולים האלה שאתם מיטלטלים; כל הנפתולים שאתם נפתלים נפתולי שווא המה. המגמה הכללית של מהלך ההיסטוריה היא שכל מה שקשור במצרים ייכשל, ייחרב, יפול; אין טעם לדיונים ולויכוחים. היום מולך מלך זה באשדוד, אתמול היה מלך אחר, היום נוטים לבטוח בהם מחר יהיה הלך רוח אחר, חבל על כל המבוכה הזאת. מהלך ההיסטוריה נקבע כבר שכל הנשען על מצרים, יפול. כבר גילה ה' סוד העתיד לעבדיו הנביאים. אותו מאמר מוסגר של הכתוב "שלוש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש", בא להדגיש לאחר המעשה את חזונו המרחיק ראות של ישעיהו.

זה ההבדל בינינו לבין הפרשנות הקלאסית: הפרשנות הקלאסית חיפשה איזה מאורע, איזו פורענות שארעה במצרים שלוש שנים לאחרי הנבואה הזאת. ניחשו דברים שונים כגון תרהקה וכו'. הם גיששו באפלה, כי כל התיעוד ההיסטורי המצוי בידינו עכשיו לא היה ידוע להם. עתה מסוגלים אנו להבין כי האינטרפולציה רוצה לומר שבאותן שלוש שנים של תמורות ונפתולים, כשבכל רגע נע העם כקנה, הייתה נבואת ישעיה גורם של יציבות ובהירות, באשר הראתה, כי העולם הולך לקראת נצחון אשורי גדול על מצרים. אותו נצחון היה אמנם ארבעים שנה ומעלה אחרי כן, אבל ישעיהו ניסה לחלץ את עמו מן הנפתולים של השעה לאור המהלך הכללי של ההיסטוריה.

סוף הנבואה הוא: "וחתו ובשו מכוש מבטם ומן מצרים תפארתם", כלומר תבושו מכל הדברים שאתם עושים מתוך הסמכות על מצרים. יום יבוא – אמנם ירחק – והמצרים האלה עצמם יפלו. "ואמר ישב האי הזה ביום ההוא" – הביטוי הזה רומז (שלא כדעת כמה מן הפרשנים העבריים), שמפלת מצרים אינה צפויה בעתיד הקרוב אלא "ביום ההוא", זהו חזון רחוק. אבל יש לכוון את הדברים לפיו, "הנה כה מבטנו אשר נסנו שם לעזרה להנצל מפני אשור ואיך נמלט אנחנו".

בעניין "ישב האי הזה" כבר שיער אחד הפרשנים – נדמה לי מרטי – שהביטוי "ישב האי הזה" הוא בעקבות הטרמינולוגיה האשורית. באחת הכתובות האשוריות המתארת את הפעילות הדיפלומטית של האשדודים, המבקשים בעלי ברית בשכנותם נאמר כי האשדודים המורדים פנו לכל יושבי חבל הים, כלומר לממלכות שונות בארץ ישראל (השוכנת קרוב לים התיכון). יתכן שישעיהו המכיר את הטרמינולוגיה הזאת אומר "ישב האי הזה" והוא תרגום המליצה האשורית חבל הים, הכולל את יהודה וכל שכנותיה.

כללו של דבר, זוהי נבואה קצרה ופרובלמטית האומרת דרשני וחקרני. ודוקא לבני דורנו, שכן אנו יכולים עתה להתעמק בבעיות הטכסט הנבואי ובבעיות הרקע ההיסטורי כאחד.