פולמוס ארון הברית בימי יאשיהו

ואולם, הפסוק שהחוקרים הללו מסתמכים עליו: "ולא זכר הדם רגליו ביום אפו" (איכה ב, א) אינו מוכיח, כיוון שהמליצה "הדם רגליו" אינה כינוי ספציפי לארון הברית, אלא למקומו, דהיינו בית המקדש (או האוהל בעיר דוד, שם השכין דוד את הארון: "נבואה למשכנותיו נשתחוה להדם רגליו", תהלים קלב, ז). בנוסף לכך העיר הרן בצדק, כי אילו גלה הארון לבבל, היה בודאי נזכר ונמנה בראש רשימת הביזה של נבוזראדן. (מלכים ב, כה). מסתבר אפוא שצדקו הסוברים כי הארון נעלם כבר לפני החורבן.

נראה שיש צדק בקישור הכתוב שלנו אל פרק ז, אבל הפרשנות שיש כאן בשורה חדשה אינה נראית. ההדגשה הנחרצת כפול חמש – לא יאמרו, לא יעלה על לב וכו' – אינה עושה רושם של בשורה כי אם רושם של פולמוס. הנביא יוצא נגד הטוענים "היכל ה', היכל ה'", החושבים שהמקום השמור ביותר בשביל הארון הוא ההיכל, מקומו הקבוע. נגד הללו טוען ירמיהו בטענת תוכחה, כי אין ההיכל מקום בטוח באשר קיומו תלוי במעשי העם, והללו אינם ניבאים טובות. ההיכל כשלעצמו אינו מוגן בגלל שם ה' הנקרא עליו. אם אין ישראל הולכים בדרכי ה', אף ירושלים והמקדש אינם בעלי זכות קיום, כדוגמת שילה, שחרבה בעטיה של רעת העם.

במלכים ב כא מסיים הכתוב את תולדות מנשה: "וישכב מנשה עם אבתיו, ויקבר בגן ביתו בגן עזא…" (פס' יח). לקמן (פס' כו) מלמד הכתוב, כי גם אמון בנו נקבר שם. ומסתבר שהוא הדין ליאשיהו נכדו ("בקברתו", מל"ב כג, ל; "בקברות אבתיו", דהי"ב לה, כד. עיר דוד אינה נזכרת).

למדנו אפוא כי מנשה חצב קבר מלכותי חדש, ששימש את הבאים אחריו. נראה שיש בדבר זה כדי להסביר כמה בעיות היסטוריות.

הבה נדלג דורות אחדים, ונעמוד על דברי יוסף בן מתתיהו הכהן (קדמוניות יג 942) כי יוחנן הורקנוס בן שמעון החשמונאי, בהיותו במצוקה, ציווה להוציא מקברי מלכי בית דוד אוצרות בסכום שלושת אלפים כיכר כסף.

ידיעה זו הביכה היסטוריונים ופרשנים, מפני שאילו היו אוצרות בקברי מלכי בית דוד, אשר בעיר דוד, מקום שהיה ידוע לכל – לא היה נבוזראדן נודר הנאה מהם, ואל-נכון היו תופסים מקום נכבד בתאור המפורט של ביזת נבוזראדן אחרי החורבן. אם הוא לא בזז את האוצרות הללו, משמע שבימיו לא היו ידועים, משום שמערות הקבורה בעיר דוד היו ריקות.

בימי יאשיהו הפכה עובדה זו, כפי הנראה, לסלע מחלוקת. חלק מן העם סבר שהמקום השמור והבטוח ביותר הוא היכל ה', מקומו של הארון מקדמת דנא. כלפי דעה זו יצא ירמיהו ולימד שאין ההיכל מקום שמור ובטוח, ושבצדק נגנז הארון, כדי שלא ייפול בידי בוזזים נכרים.

בעניין זה היתה דעתו כדעת יאשיהו. בפסוקים מדברי הימים שראינו למעלה, מצווה יאשיהו את הלוויים להביא את הארון אל ההיכל לכבוד הפסח החגיגי המיוחד שערך לכל קהל ישראל, ומוסיף: "אין לכם משא בכתף". יש לפרש שהכוונה היא: לא יהיה לכם עוד משא בכתף; ומשמעות הדברים, כפי פירוש חז"ל (תוספתא סוטה פי"ג ה"א, יומא נב ע"ב, הוריות יב ע"א): כאשר תשיבו את הארון למקום גניזתו, לא תצטרכו עוד לשאתו בכתף, כלומר לטלטלו, כי במקום שנגנז, שם יהיה שמור עולמית. כדברי חז"ל שם: "ומי גנזו – יאשיהו גנזו".

ראיה לפירוש זה היא העובדה שמאז אותו פסח לא נודע עוד הארון, עד היום הזה.

"הלוים המבינים" היו הדור הראשון שידע את סוד מקומו של הארון והאוצרות במסתרי מערת הלבירינט שחצב מנשה. ומאז נמסר הסוד מדור לדור, לאנשי סגולה מעטים.

פרדוקס מעניין הוא לכאורה, ששני קצוות התאחדו כאן – המלך הרשע ביותר מזה והמלך הצדיק ביותר מזה – עם ירמיהו הנביא. כולם היו באותה דעה, שארון הברית צריך להיגנז.

מובן שהנימוקים של שני הצדדים היו שונים. מנשה רצה להציל אוצרות-יקר היסטוריים, ואילו יאשיהו וירמיהו סברו כי באחריות העם לשמור את ארון העדות ובו שני לוחות הברית, המעידים על ההתגלות ועל הברית הכרותה בין ה' ובין עמו. אלו ואלו לא האמינו באמונה הפטישיסטית הנמוכה שרווחה בין המוני העם, שהארון וההיכל מחמת קדושתם מגינים על עצמם.

מן ההיבט הרעיוני-נבואי, לא בא ירמיהו לשלול את ערכם של כלי קודש ומקדש, כי אם להדגיש את העיקר: העלאת האנושות כולה מן הבערות האלילית אל האמונה באל היחיד על-ידי ישראל העם הנבחר. דברי ירמיהו סוגרים כאן מעגל, שתחילתו "ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב, ג) וסופו "ונקוו אליה כל הגוים לשם ה' לירושלם" (ירמיהו ג, יז).

עמוד התווך של הקו הזה הם שני לוחות הברית. הלוחות מעידים על האירוע המרכזי בתולדות ישראל, המאיר את הדרך המוליכה מאברהם עד אחרית הימים.

שלושה מן הרגמים הללו נחפרו באופן מלא בידי ארכיאולוגים (שניים בידי רות עמירן ואחד בידי זאב ייבין), ונתברר שבתחתיתם ישנו מתחם קטן מוקף שבע-עשרה צלעות, שבאמצעיתו בור ובו פיח ואפר וכלים מתקופת מנשה-יאשיהו לערך. ברגמים אלה, שגובהם משלושה עד עשרה מטרים וקוטרם מעשרה עד ארבעים מטר, לא נמצאו שום אביזרים אליליים. מכאן שהיו אלה במות לכבוד אלוהי ישראל.

כפי שהצעתי, נראה שהבמות האלה נבנו בימי מנשה, שחילל וטימא את המקדש, ולכן היו עולי הרגל שעלו כמנהגם מימים ימימה לירושלים, נמנעים מלבוא אל המקדש, והכוהנים הנאמנים לה' אלוהי ישראל בנו בשבילם במות מחוץ לעיר. אפשר לשער כי כאשר עלה יאשיהו לכיסא המלכות, וביער ביד חזקה את האלילות והסיר את כל הבמות, באו אליו כהני הבמות הללו, וטענו שלא מן הדין להרוס מבנים קטנים אלה, כיוון ששימשו בקודש את עולי הרגל, לשם ה', לירושלים. יאשיהו הסכים, ובמקום להרוס את הבמות הצנועות הללו, ציווה לגנזם תחת תלי-עפר.