וְנָשַׁמּוּ הַכּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים יִתְמָהוּ:
(י) וָאמַר אֲהָהּ אֲדנָי ה' אָכֵן הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלַם
לֵאמר שָׁלום יִהְיֶה לָכֶם וְנָגְעָה חֶרֶב עַד הַנָּפֶשׁ:
הקושי בפסוקים אלה הוא טענתו של הנביא. היכן אמר ה' לעם "שלום יהיה לכם"? והרי ירמיהו הוא הנביא, והוא זועק כל הזמן כי האויב בשער, וכי העם צפוי לחרבן עם לא ישנה את דרכיו?
דברים דומים מצויים בפרק ז. ירמיהו עומד בשער בית ה' וקורא:
הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקום הַזֶּה:
(ד) אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמר
הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה:
וְלַמָּקום אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבותֵיכֶם – כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלו:
לא תִרְאוּ חֶרֶב וְרָעָב לא יִהְיֶה לָכֶם,
כִּי שְׁלום אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקום הַזֶּה:
(יד) וַיּאמֶר ה' אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי,
לא שְׁלַחְתִּים וְלא צִוִּיתִים וְלא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם,
חֲזון שֶׁקֶר וְקֶסֶם וֶאֱלִול וֶאֱלִיל וְתַרְמִות וְתַרְמִית לִבָּם
הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם:
(ט) וְהַנָּבִיא כִּי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר אֲנִי ה' פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא,
וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלָיו וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל:
האם יכול אדם לדעת מתי המדבר אליו הוא נביא, ומתי הוא מתחזה? ירמהו מצביע כאן על הקושי הכבד ביותר של העם: כל עוד יש נביאי שקר, איך יוכל אדם לדעת מי מהדוברים אליו נביא אמת הוא?
רבי דוד קמחי מביא פירוש של אביו להסבר הפסוק בספר יחזקאל. שם, כאמור, מצאנו ניסוח מפורש: "אני ה' פיתיתי את הנביא ההוא". ואם כך מה חטא הנביא ומה חטאו השומעים בקולו? וכך מבאר את הדבר אביו של רד"ק:
ורב סעדיה פירש "פתיתי" – ביארתי וגיליתי עליו שהוא מפתה.
ההסבר האחד אומר: הנביאים האלה הם היוזמים והם הרוצים להינבא. ה' מאפשר להם לעשות את רצונם, כדי להיפרע מהם ולהענישם. והדוגמה לכך היא שני הנביאים שניבאו בימי ירמיהו, שעברו עבירות בסתר, ונעשו בגלוי. אני ה' פיתיתי את הנביא – פירושו: נתתי לו אפשרות לעשות את רצונו. מעין חיזוק לב פרעה. הנביא מחליט, וה' מאפשר לו לעשות את החלטתו מאז.
רב סעדיה גאון הולך בדרך אחרת: אני ה' פיתיתי – אני הכרזתי שהוא מפתה. לא עודדתי לפתות, אלא להפך: הראיתי שהוא מפתה.
והשאלה חוזרת למקומה: איך ידע האדם כי הנביא מפתה? והרי האדם רוצה לשמוע בשורות טובות, וכאשר הנביא מוסר לו אותם – כיצד ימנע מלהאמין בהן?
התשובה נמצאת בתוך השאלה: היא הנותנת – אדם המרגיש כי הוא מאמין בנביא, לא מפני שדבריו משכנעים, אלא מפני שדבריו עונים על משאלת לב – זוהי השעה לעצור ולבדוק ולערוך חשבון נפש. אין רצפט חיצוני לקבוע מתי ניתן לזהות את הנביא המכזב. אבל בתוך תוכו של השומע נמצא מנגנון הגנה. בסתר לבו הוא חש מתי הוא מאמין כי נוח לו להאמין, ומתי הוא מאמין כי האמת לפניו.
ולהבחנה זו טוען ירמיהו. גם אם הפרט יכול למצוא את האמת, אתה ה' נותן לו אפשרות לטעות. אתה מניח לנביאי השקר להפיץ את שקריהם. על כן אשמתו של העם אינה כל כך חמורה, וראוי הוא לסליחה.