בתחילת הספר, בפרק ז, מנבא ירמיהו נבואת חורבן לבית המקדש. ירמיהו מתייחס לדבריהם של נביאי השקר, האומרים "היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה", ומזהיר את העם להיטיב את דרכיו:
וְהָלךְ אַחֲרֵי אֱלהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לא יְדַעְתֶּם:
(י) וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו
וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשות אֵת כָּל הַתּועֵבות הָאֵלֶּה:
אֲשֶׁר אַתֶּם בּטְחִים בּו
וְלַמָּקום אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבותֵיכֶם
כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלו:
וְאֶת הָעִיר הַזּאתה הַזּאת אֶתֵּן לִקְלָלָה לְכל גּויֵי הָאָרֶץ:
וַיִּתְפְּשוּ אתו הַכּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל הָעָם לֵאמר
מות תָּמוּת:
(ט) מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם ה' לֵאמר כְּשִׁלו יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה
וְהָעִיר הַזּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יושֵׁב?
נחזור ונקרא את הכתוב בעיון: "ויהי ככלות ירמיהו לדבר את כל אשר צווה ה' לדבר אל כל העם". מדוע מודגש כאן כי ירמיהו דיבר "את כל אשר צווה ה' לדבר"? וכי מה מדבר הנביא אם לא את אשר מצווה ה'? ובהמשך, טענת הכוהנים והנביאים: "מדוע נבית בשם ה' לאמור כשלו יהיה הבית הזה".
כאשר המהומה בחצר בית ה' גדלה, עולים השרים מבית המלך ויושבים למשפט בשער בית ה' החדש. הכוהנים והנביאים חוזרים על דבר ההאשמה כלפי ירמיהו. הפעם הם מקצרים בדבריהם: "משפט מות לאיש הזה, כי נבא אל העיר הזאת כאשר שמעתם באזניכם". הכוהנים והנביאים אינם מעיזים לחזור על דברי הנבואה של ירמיהו. אין הם מזכירים את המלים "העיר הזאת תחרב", ומשמיטים כליל את הדברים על המקדש. הם אומרים "כי נבא אל העיר הזאת כאשר שמעתם באזניכם".
מדוע אין הם חוזרים על דברי ירמיהו? מדוע הם טוענים כי משפט מוות לירמיהו?
את סעיף ההאשמה נגד ירמיהו נמצא בספר דברים, בפרק יח. שם נאמר: "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר, ומת הנביא ההוא".
הכוהנים והנביאים מאשימים את ירמיהו כי נביא שקר הוא, וכי חייב הוא מיתה כדינו של נביא שקר!
עכשיו מובן מדוע מתחיל הכתוב את סיפור המעשה במשפט "ויהי ככלות ירמיהו לדבר את כל אשר צווה ה' לדבר"; ומדוע הכוהנים טוענים נגדו "מדוע נבית בשם ה'". זוהי העילה לתביעה נגד ירמיהו: נבית בשם ה' – דבר שלא ייתכן כי ה' אסרו! כל כך מזועזעים השומעים מדברי הנביא, עד שאין הם מסוגלים לחזור עליהם. בלהט הוויכוח הראשון הם שואלים את ירמיהו "מדוע נבית בשם ה' לאמור כשלה יהיה הבית הזה". כאשר יושבים השרים למשפט, חוזרים הם ואומרים "כי ניבא על העיר הזאת כאשר שמעתם באזניכם". מהססים הם לחזור על דברי החורבן.
ירמיהו טוען להצדקת עצמו שלוש טענות:
[א] "באמת שלחני ה' אליכם".
[ב] "ועתה היטיבי דרכיכם ומעלליכם ושמעו בקול ה' אלוהיהם, וינחם ה' אל הרעה אשר דבר עליכם". דהיינו, עוד יש תקווה.
[ג] טענה שלישית מתייחסת למשפט שירמיהו עומד בעיצומו: "ואני הנני בידכם, עשו לי כטוב וכישר בעיניכם, אך ידוע תדעו כי אם ממיתים אתם אותי, כי דם נקי אתם נותנים עליכם ואל העיר הזאת ואל יושביה". דהיינו: ירמיהו מקבל את סמכות העם לשופטו, אבל שואל אותם: מה יהיה עליכם אם תהרגו אותי, ותוסיפו בכך חטא על חטאיכם?
בהמשך הפרק נוכל לראות כיצד נוטה כף הדין פעם לזכותו של ירמיהו ופעם לחובתו, עד שהוא ניצל בידי אחיקם בן שפן. הלימוד העיקרי שבפרק זה הוא, כיצד העם הרוצה לשמוע בשורות טובות אינו מסוגל לחשוב כי חורבן לנגד פניו, ובמקום להתייחס ברצינות לאזהרות הנביא הוא מעדיף להעמידו לדין על נבואת שקר!