בפרק לז שמענו על היחסים המורכבים שבין ירמיהו לצדקיהו. תחילה שולח צדקיהו מלאכים לירמיהו ומבקש שיתפלל בעד העם; לאחר מכן מנסה ירמיהו ללכת לארץ בנימין, ופקיד בשם יראיה מאשים את ירמיהו באשמה חמורה: "אל הכשדים אתה נופל". השרים מכירם את ירמיהו ונותנים אותו בבית האסור, בית יהונתן הסופר, "כי אותו עשו לבית הכלא". צדקיהו המלך אינו מעז לשחרר את הנביא, אבל הוא זקוק לעצתו; והוא מזמין את ירמיהו מבית הכלא לארמונו כדי לשאול אותו אם יש דבר מאת ה'.
תשובת ירמיהו משלבת שני נושאים. תחילה אומר ירמיהו את דבר ה' – והוא בלתי נעים לאוזני המלך: "ביד מלך בבל תנתן". ואחר כך מבקש ירמיהו על נפשו: "תפול נא תחינתי לפניך, ואל תשיבני בית יהונתן הסופר, ולא אמות שם". המלך נעתר לבקשתו ומושיבו בחצר המטרה.
ירמיהו יושב בחצר המטרה וממשיך לנבא את נבואתו: "כה אמר ה' הנתון תינתן העיר הזאת ביד חיל מלך בבל ולכדה". ושוב דבריו לצנינים באוזני השרים היהירים של צדקיהו. ושוב פונים השרים אל המלך צדקיהו: "יומת נא את האיש הזה, כי על כן הוא מרפא את ידי אנשי המלחמה הנשארים בעיר הזאת ואת ידי כל העם, לדבר אליהם כדברים האלה. כי האיש הזה איננו דורש לשלום לעם הזה, כי אם לרעה".
צדקיהו, כדרכו, נכנע לאחרון המדבר אליו. קודם הסכים למעשי השרים הכולאים את ירמיהו; אחר כך הסכים לבקשת ירמיהו לשחררו; עכשיו שוב הוא מקבל את דברי השרים הרוצים להרוג את הנביא. "הנה הוא בידכם, כי אין המלך יוכל אתכם דבר". צדקיהו כמו מודה בחולשתו. המלך אינו יכול לעצור בעדכם, עשו לו כטוב בעיניכם.
השרים משליכים את ירמיהו אל הבור אשר בחצר המטרה. "ובבור אין מים כי אם טיט, ויטבע ירמיהו בטיט".
ושוב מהפך. האנשים ששכנעו את המלך עד כה היו השרים, ירמיהו, השרים. ועכשיו נכנס לתמונה עבד: "עבד מלך הכושי, איש סריס". הוא שומע את הנעשה, והוא נוקט יוזמה והולך אל המלך. "אדוני המלך, הרעו האנשים האלה את כל אשר עשו לירמיהו הנביא, את אשר השליכו אל הבור, וימת תחתיו מפני הרעב…". ושוב משנה צדקיהו את דעתו ומצווה לשחרר את הנביא: "קח בידך מזה שלשים אנשים, והעלית את ירמיהו הנביא מן הבור בטרם ימות".
המדרש מתאר את העלאתו של ירמיהו בצבעים עזים:
ארץ ישראל נפלה ביד ישראל כאשר העמים שישבו בה היו מפורדים, ללא מנהיגות תקיפה שאיחדה את כולם; ושוב נפלה ארץ ישראל ביד כשדים כאשר המלך צדקיהו היה חסר אונים, הפכפך ונכנע לשריו ולעבדיו.
החבל כמו קושר שתי תקופות בתולדות ארץ ישראל. שתי תקופות של התפוררות; שתי תקופות של היעדר מנהיגות; שתי תקופות של כישלון: החבל שבו ירדו המרגלים מחומת יריחו והחבל בו העלו את ירמיהו מן הבור.