ארץ פלשתים בנבואת צפניה

פסוקים אלה הושוו על-ידי מספר חוקרים, לאחרונה על-ידי פרופ' מלמט, לירמיה מ"ז המדבר גם הוא על חבל הים, "על היום הבא לשדוד את כל פלשתים… באה קרחה אל עזה נדמתה אשקלון" וגו' (פס' ד-ה). השוו את שתי הנבואות האלה כי יש שלוש נקודות מגע ביניהן:
א. התקופה: צפניה הוא בן דורו של ירמיהו. לפי רוב הדעות הוא ניבא בימי יאשיהו. הוא נולד בסביבות 660. הוא יכול היה אולי להיות מורהו של ירמיהו. על כל פנים, היה זה נביא שניבא לפני ירמיהו או בתקופתו, אבל קודם היות ירמיהו נביא.
ב. עניין ארץ פלשתים, חבל הים.
ג. שתי הנבואות האלה, המדברות על ארץ פלשתים, שמות משום מה דגש על אשקלון. ירמיהו מזכיר בין כל ערי פלשת את אשקלון פעמיים: "נדמתה אשקלון" (בפס' ה), ו"ה' צוה לה אל אשקלון ואל חוף הים שם יעדה" (בפס' ז). גם צפניה מזכיר את אשקלון פעמיים: בפסוק ד "ואשקלון לשממה", ובפסוק ז "בבתי אשקלון בערב ירבצון". כיוון שכך סברו מלמט (א' מלמט, "כרוניקה בבלית חדשה על מסעות נבוכדראצר ליהודה", ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל, כ (תשט"ו), עמ' 184.) וחוקרים אחרים שהקבילו את שתי הנבואות האלה, ששתי הנבואות מתכוונות כנראה לכיבוש אשקלון ב- 604.

נראה לי שכאן יש נקודה מתודית חשובה. כשם שבדורות הקודמים היו החוקרים שמים לב לכל דבר פרט לצד ההיסטורי-גיאוגרפי, שהיה באמת נעלם מעיני רבים בימים ההם, כך בדור החדש עברו לקיצוניות שנייה, היינו כשאתה שומע שם מקום, חבל ארץ או תקופה, מיד אתה אומר: הדברים זהים, ואילו עצם משמעות הנבואה נשארת לפעמים בצל.

מה שחשוב מבחינה מתודית הוא, שנבואה המדברת על עניין היסטורי-גיאוגרפי, נכון שהצד ההיסטורי-גיאוגרפי טעון בירור – ובימינו אנחנו בני מזל שהדבר הזה ניתן על פי רוב – אבל אסור להתעלם מן העובדה שנבואה היא לא רק תעודה גיאוגרפית-היסטורית, היא גם נבואה, אתה צריך לדעת לְמה היא חותרת, מה המשמעות שלה.

כשאנחנו מעיינים בשתי הנבואות האלה, נמצא שפרק מז בירמיה הוא נבואת פורענות המכוונת לעם פלשתים, ובמיוחד לאשקלון. זוהי נבואה שניבאה לחורבן אשקלון. ובצדק טענו החוקרים שהיא מתכוונת כנראה לכיבוש אשקלון על-ידי נבוכדנאצר בשנת 604. זאת היא התגשמות הנבואה. מה שאין כאן בנבואת צפניה. אמנם כאן מדובר על ארץ פלשתים, על חבל הים, אבל אם אתה שואל את צפניה או את תלמידיו: למי בעצם התכוון הנביא? הרי ברור שעיקר כוונתו אינה לארץ פלשתים; העיקר פה הוא בפסוקים

נקודת המגע השלישית – שני הנביאים מזכירים את אשקלון פעמיים. מה שנוגע לירמיהו, הדבר מובן, כי עיקר הנבואה מכוונת לכיבוש אשקלון ולחורבנה. מה שנוגע לצפניה, הסיבה היא אחרת. דור אחד לפני צפניה נכתבה תעודה אשורית לפיה אומר סנחריב שהוא כבש את בית דגון, את יפו, את בני ברק ואת אזור. הוא כבש ארבע ערים אלו שהיו ערי צדקא מלך אשקלון. אם ארצו של צדקא מלך אשקלון הגיעה עד יפו, בית דגון ובני ברק, משמע שאשקלון הייתה המטרופולין, הגורם המרכזי בארץ פלשתים באותה התקופה. והואיל וצפניה נולד רק דור אחד אחרי המעשים שעליהם מדובר בתעודה הזאת, אפשר להבין שהוא מדגיש את אשקלון.

הנקודה השנייה שאמרתי: הנבואה הזאת פותחת אשנב לחזון צפניה. ציין כבר קויפמן (תולדות האמונה הישראלית, ג, ירושלים-תל אביב תש"ך, עמ' 350-349.), שאנחנו עומדים פה אחרי תקופת מנשה ואמון. ספרות הנבואה מגנה את תקופת מנשה ואמון בגלל רשעותו של מנשה, אבל ההיסטוריון דן בתקופה הזאת מבחינה אחרת. זוהי תקופה ארוכה מאוד. מנשה מלך שנים רבות. ושני המלכים האלה היו ואסאלים נאמנים בתכלית לאימפריה האשורית, פרט לאפיזודה אחת הנזכרת בדברי הימים. הייתה זו תקופה של שלווה יחסית. שלווה זו יצרה מספר תופעות, שהדאיגו את צפניה. הוא אומר בפרק א, ד-ו:

למה מביאה ההתעשרות הזאת והחיים הקלים של שכבת המתעשרים, בעלי נטילי כסף, הממלאים בית אדניהם חמס ומרמה? בפרק א, יב נאמר:

לא כל ישראל הוא כך, יש גם צד אחר. מהו? בפרק ב, ג נאמר:

קויפמן קורא לצפניה נביא "על-היסטורי", שאיננו מדבר על דברים ממשיים הנמצאים באופק ההיסטורי, כמו ירמיהו וישעיהו בחלקו הראשון.¹ זוהי הנחה הנראית נכונה, אבל רק למחצה. למעשה, בחן צפניה את הדברים בעין פקוחה. יש לו ביקורת חדה דווקא על המציאות של זמנו.
נכון, ניבא לפורענות, שאינך יודע מתי תהיה, להתרחשות שאינך יודע מה טיבה. זהו פרץ של זעם נבואי שהוא, אכן, על-היסטורי. אבל התוכחת על תקופתו היא בהחלט היסטורית. הנבואה על ארץ פלשתים היא המסמלת זאת. ארץ פלשתים, ובמיוחד אשקלון, היא הדוגמה המובהקת של התרבות הרווחת בימים ההם. התרבות של "עליזי גאותי" ושל הצוברים נכסים, כסף וזהב, החיים חיים קלים, הנוהים אחרי האופנה. בתחילת בית שני אנחנו מרגישים זאת ביתר בהירות. מלאכי אומר:

אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שאותה ארץ הפלשתים, של ערים עשירות, של הוללות, של שפע ושל שחיתות