מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפצו שמה:
(יד) ושבתי את שבות מצרים והשבתי אתם ארץ פתרוס על ארץ מכורתם
והיו שם ממלכה שפלה:
(טו) מן הממלכות תהיה שפלה ולא תתנשא עוד על הגוים
והמעטתים לבלתי רדות בגוים:
(טז) ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון בפנותם אחריהם
וידעו כי אני אדני ה':
ארץ מצרים לפניך היא, במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך. [בראשית מז ו].
הברית הופרה ללא כל פרובוקציה מצד ישראל. הסיבות היו טכניות בעיקרן. הסיבה הראשונה:
הסיבה השנייה להפרת הברית הייתה מדינית:
הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו,
ונלחם בנו ועלה מן הארץ. [שמות א ח-י].
וכיצד נפרדים בני ישראל ממצרים? עם פרידה מכריז משה הכרזה, שהיא ספק הבטחה ספק מצווה:
וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד.
ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו. [דברים יג טו].
והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות, ואין קונה. [דברים כח סה].
תומס מאן, בספרו "אחי גיבורי התהילה", מתאר דו"ח של משלחת רומאית שבאה לארץ ישראל בשליחות הסנט, כדי לבדוק אם יש טעם בכריתת ברית בין רומא לירושלים. בדו"ח מספרים חברי המשלחת את פליאתם על כך שהיחס לעבדים ביהודה הוא עדין ומתחשב. עבד שברח, כמעט ולא נענש. וכאשר שאלו את השופט לסיבת העונש הקל, השיב: "ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". המשלחת מסכמת את הדו"ח באמרה שאין אפשרות לקשר בין שתי המדינות. רומא, שהייתה אז בנויה על עבודת עבדים, אינה יכולה לכרות ברית עם יהודה, המתעבת את העבדות, ואינה שוכחת לרגע את ימיה בארץ מצרים.
שלמה מתעלם משתי מצוות המלך. התורה כאילו צפתה את התנהגותו של שלמה, והזהירה מפניה. וכך נאמר בתורה:
וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד.
ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו. [דברים יג טו].
אשתו האהובה של שלמה היא בת פרעה. תחילה הביא אותה לעיר דוד, ואחר כך בנה לה בית מיוחד. את בית המקדש בנה שלמה שבע שנים. את ביתו בנה שלוש עשרה שנים. [מ"א ז א]. ביתה של בת פרעה היה בדמות אולם המשפט שבנה, אולם "ספון בארז מהקרקע עד הקרקע" [מ"א ז ז-ח].
נישואין עם בת מלך זר אינם דבר נפרץ בעולם העתיק. הדבר היה מקובל גם בימי הביניים, ואפשר למצוא לו שרידים גם היום. נישואין פוליטיים כאלה מגינים על המלוכה ומחזקים אותה. דוד המלך התחתן עם מעכה בת תלמי מלך גשור. התועלת הפוליטית שהפיק מנישואין אלה היו שאבשלום בנו, שחתר תחתיו, מצא מקלט בבית סבו, מלך גשור.
שלמה מתחתן עם בת פרעה, והוא מקווה שברית זו תגן על ממלכתו מדרום. הגברת הראשונה של המלוכה הייתה בת פרעה. שלמה בנה בשבילה את המילא. חז"ל מספרים כי ירבעם טען נגד שלמה: אביך השאירו לעולי רגלים, ואתה בונה אותו לעשות אנגריה [מסים] לבת פרעה! [רש"י מ"א ט כב].
ספר מלכים מראה את הפן הגלוי של הברית הזאת. קצתה מצליחה, קצתה מעוררת כעס בלב העם. חז"ל מראים את הצד המטה-היסטורי של הברית. מדרש אגדה קצר נותן לברית זו משמעות טראגית:
וכיצד שמר פרעה אמונים לחתנו? הוא שולח את בתו להתחתן עם שלמה, ובמקביל הוא כורת ברית עם אויבי שלמה. כאשר הדד האדומי בורח מדוד, מקבל הוא מקלט אצל פרעה.
ויבואו מצרים אל פרעה מלך מצרים. ויתן לו בית, ולחם אמר לו, וארץ נתן לו.
וימצא הדד חן בעיני פרעה מאוד, ויתן לו אשה את אחות אשתו, אחות תחפניס הגבירה.
ותלד לו אחות תחפניס את גנובת בנו, ותגמלהו תחפנס בתוך בית פרעה,
ויהי גנובת בית פרעה בתוך בני פרעה [מ"ב יא יז-כ]
יופי היסטורי או לעג ההיסטוריה? שלמה מגדל בארמונו את נכדיו של פרעה מלך מצרים. ופרעה מגדל בארמונו את ילדיו של אויב שלמה.
הברית השניה עם מצרים נכשלה אף היא. היא הייתה הרקע הרוחני לחורבן ירושלים והמקדש. שלמה חשב שהוא מגן על אגפו הדרומי, אבל הזמין את הפלישה ממערב, מרומא.הברית השלישית עם מצרים
הימים הם ימיה האחרונים של מלכות ישראל. לישראל יש אוטונומיה מנהלית בשומרון. הם כפופים לאשור, ומעלים לה מס. מלך ישראל הוא הושע בן אלה, שאמנם עשה הרע בעיני ה', "רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו" [מב יז ב]. הייתי אומר שזו מחמאה קטנה למדי: להיות פחות רע מהמלכים שקדמו לו. שלמנאסר מלך אשור כובש את הארץ, והושע מעלה לו מנחה.
הושע, כמלך בעל תושייה פוליטית הוגה רעיון גאוני. הוא רוצה לנטרל את הסכנה מצפון, על ידי ברית הגנה עם השכן מדרום. הברית הזאת אינה רק ברית שלום, היא יותר מזה, היא ברית הגנה. הושע שולח מלאכים לסוא מלך מצרים, ומפסיק להעלות מסים לשלמנאסר מלך אשור.
ומה אומר הנביא ישעיהו על מהלך מדיני זה?
ויבטחו על רכב כי רב, ועל פרשים כי עצמו מאוד,
ולא שעו אל קדוש ישראל , ואת ה' לא דרשו…
ומצרים אדם ולא אל, וסוסיהם בשר ולא רוח,
וה' יטה ידו, וכשל עוזר ונפל עזור, ויחדיו כולם יכליון.
ומה התרחש במציאות? מלך אשור עולה על ארץ ישראל. סוא מלך מצרים, זה המלך שהושע סמך עליו וכרת עמו ברית, אינו זז ממקומו. עשרת השבטים גולים אל לחלח וחבור והר גוזן וערי מדי, והשליטה היהודית בשומרון נפסקת לאלפיים ושש מאות שנים.
מי רימה את מי בברית הגנה זו? הושע משער כי מלך אשור יירתע מהתקיף את ישראל, אם לישראל תהיה ברית הגנה עם מצרים. מצרים, כפי שאמנם אירע, לא התכוונה כלל לבצע את הברית שהתחייבה עליה. עד כאן המשוואה ברורה. אך מה חשב מלך אשור? האם הוא היסס לרגע לפני שתקף את ישראל? גם מחשבותיו של מלך אשור גלויות בפנינו. רבשקה מדבר דברים מאוד ברורים על הברית הזאת. בנאום לחזקיהו מלך יהודה הוא אומר:
עתה הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה, על מצרים,
אשר יסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה.
כן פרעה מלך מצרים לכל הבוטחים עליו. [מב יח כא].
בשנת התשיעית להושע לכד מלך אשור את שומרון, ויגל את ישראל אשורה.
ויושב אותם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי.. [מב יז ה-ו].
ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת ומספרוים,
ויושב בערי שומרון תחת בני ישראל, וירשו את שומרון וישבו בעריה. [מב יז כד].
הברית הרביעית עם מצרים
צדקיהו היה הבן השלישי של יאשיהו. [דה"א ג טו]. הוא לא צריך היה למלוך. הוא הומלך בחסד נבוכדנצר, והמלכתו הייתה בטקס, שחלק ממנו מתואר בדה"ב לו יג: "אשר השביעו באלהים". צדקיהו התחייב ונשבע לשמור אמונים למלך בבל. גם יחזקאל מזכיר ברית זו:
ויקח מזרע המלוכה ויכרות אתו ברית, ויבא אותו באלה, ואת אילי הארץ לקח.
להיות ממלכה שפלה, לבלתי התנשא.
לשמור את בריתו לעמדה.
וימרוד בו לשלוח מלאכיו מצרים לתת לו סוסים ועם רב,
היצלח, הימלט העושה אלה, והפר ברית ונמלט? [יחזקאל יז יא-טו].
לתקופת מה נחלש נבוכדנצר. וצדקיהו מנסה להקים קואליציה נגד מלך בבל. שליחים באים לירושלים, מאדום וממואב, מעמון מצור ומצידון, וכל אלה מנסים לגבש קואליציה למרוד בנבוכדנצר. ירמיהו הנביא יוצא נגד המרד, וצדקיהו בן כנענה – בעדו.
תאור התהפוכות הפוליטיות ניתן בספר ירמיהו:
וישמעו הכשדים הצרים על ירושלים את שמעם, ויעלו מעל ירושלים.
ויהי דבר ה' אל ירמיהו הנביא לאמור,
כה אמר ה' אלהי ישראל, כה תאמרו אל מלך יהודה השולח אתכם אלי לדרשני.
הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה, שב לארצו מצרים,
ושבו הכשדים ונלחמו על העיר הזאת, ולכדוה ושרפוה באש. [ירמיהו לא ה-ח].
כך נהג מלך מצרים. הוא יצא מארצו, אבל לא הגיע לכלל מגע עם הצבא הבבלי. הצבא הבבלי עזב לרגע את ירושלים, אבל משגילה את כוונותיו האמיתיות של הצבא המצרי – חזר, נלחם, וכבש את ירושלים.
נבואות הזעם של יחזקאל מופנות בעיקר נגד מצרים, שהבטיחה עזרה לישראל, ולא עמדה בהבטחתה. וזאת – בפרק כט.