לא למענכם אני עושה בית ישראל!

את דבר יחזקאל הנביא נבין כאשר נקרא אותם על רקע דברי משה רבנו. משה דיבר על אותו נושא אבל בסיטואציה הפוכה: משה מדבר בפני עם העומד לסיים את גלותו ולהיכנס לארץ, ואילו יחזקאל מדבר אל עם שעזב את ארצו וזה עתה ירד לגלות.
מה אומר משה? "כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה…" – וכאן מופיעים דינים שונים בהתייחסות לאלילי הארץ.

וההמשך:

נראה כיצד מדבר יחזקאל, בפרק לו, על אותו נושא עצמו:

יחזקאל הנביא מדבר על חמלה שחומל ה'. גם בחמלה זו אנו פוגשים את אותה תופעה. אנו מצפים כי החמלה תהיה על בני אדם, על ישראל; אנו זוכרים את נבואת ה' ליונה: "אתה חסת על הקיקיון… שבין לילה היה ובין לילה אבד, ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה…" (יונה ד יא)

ביחזקאל מופיעה חמלה; יותר נכון לומר: מופיעה שלילת החמלה. פעמים רבות משתמש הנביא בפועל "חמול", אבל צורתו צורה אכזרית היא: "לא אחמול ולא אחוס"; "ולא תחוס עיני עליך ולא אחמול" (ז ד), וכאלה רבים. רק פעם אחת בספר יחזקאל מופיעה החמלה בניסוח חיובי; רק פעם אחת בספר יחזקאל אומר הנביא כי ה' יחמול על… על מה? הבה ונשמע: "ויחללו את שם קודשי, באמור להם; עם ה' אלה, ומארצו יצאו. ואחמול על שם קודשי, אשר חיללוהו בית ישראל בגויים אשר באו שמה" (לו, כא). כמה נורא! לפני מאתים שנה קרא ישעיהו הנביא "בכל צרתם – לו צר; ומלאך פניו הושיעם. באהבתו ובחמלתו הוא גאלם" (ישעיהו סג, ט). ואילו יחזקאל, היושב עם העם בגלותו בבבל, מכריז: "ואחמול על שם קדשי אשר חיללוהו בית ישראל בגויים אשר באו שמה" – אפסה חמלה על ישראל. החמלה היא על שמו של הקדוש ברוך הוא, המחולל בידי ישראל.

והנביא יחזקאל מתאר את הגאולה בצבעיה היפים; את קיבוץ הגלויות; מכריז: "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם"; מבשר על הרווחה הכלכלית: "וקראתי את הדגן והרביתי אותו, ולא אתן עליכם רעב…" אבל בסיום הנבואה הוא חוזר ומטיח בפני שומעיו: "לא למענכם אני עושה, נאום ה' אלהים. יודע לכם! בושו והכלמו מדרכיכם, בית ישראל!" (לו לב).
כאשר ישראל שוכח חובותיו; כאשר הנביא אינו מוצא שום סיבה לחמול עליהם, עדיין נותרת נקודת אור אחת; עדיין קיימת סיבה בל-תימוט לגאולתם של ישראל: "עם ה' אלה, ומארצו יצאו"! (לו כ).