והושע אינו שואל כל שאלה, אינו תמה על הצווי המוזר הזה, והוא מקבל את דבר ה' כאילו מובן וראוי שהנביא ישא לאשה זונה, כי גם הארץ תזנה מאחרי ה'.
ודבר ה' אינו נעצר בצווי זה. לא די במעשה, יש צורך בהזדהות שברגש. ודבר ה' חוזר להושע, והפעם מצווה ה' צווי נמרץ יותר: "ויאמר ה' אלי עוד, לך אהב אשה אהבת רע ומנאפת. כאהבת ה' את בני ישראל, והם פונים אל אלהים אחרים, ואהבי אשישי ענבים." [ב,א]. הסימטריה בפסוק מדהימה ביופיה: ה' אוהב את בני ישראל, ואילו בני ישראל אוהבים אשישי ענבים. (ולא חשוב כרגע אם אשישי ענבים הם גביעי יין או עוגות צמוקים – ההשוואה זועקת לשמים: ה' אוהב את ישראל, וישראל אוהבים… ענבים!)
וגם הפעם מציית הושע לדבר ה', והוא פונה את הזונה – ואין לדעת אם זו הזונה של פרק א, או זונה חדשה, והוא קונה את שרותיה: "ואכרה לחי בחמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך שעורים" [ג,ב]. קשה לדעת אם קנה את הזונה בכסף רב או במעט. שעורים הם מאכל בהמה ומאכל עניים, וקשה להסיק מן העיסקה אם השקיע הושע באשה את מיטב כספו, או שמא את נתן לה את המעט האפשרי.
ובין שתי עיסקאות אלה, הנישואין לזונה הראשונה, וההתקשרות לזונה השניה, מופיע פרק ב של ספר הושע. ומהו הנושא המרכזי של פרק ב' בהושע? – האהבה. אהבת ה' לישראל, אהבת ישראל את האלילים, והאכזבה ממצב זה.
וכך אומר הושע בפרק ב':
ח. לכן הנני שך את דרכך בסירים, וגדרתי את גדרה, ונתיבותיה לא תמצא.
ט. ורדפה את מאהביה ולא תשיג אתם ובקשתם ולא תמצא ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה:
י. והיא לא ידעה כי אני נתתי לה את הדגן והתירוש והיצהר, וכסף הרביתי לה, וזהב עשו – לבעל.
יא. לכן אשוב ולקחתי את דגני בעתו, ותירושי במועדו, והצלתי צמרי ופשתי לכסות את ערוותה.
יב. ועתה אגלה את נבלותה לעיני מאהביה ואיש לא יצילנה מידי:
יד. והשמתי גפנה ותאנתה אשר אמרה אתנה המה לי אשר נתנו לי מאהבי ושמתים ליער ואכלתם חית השדה:
טו. ופקדתי עליה את ימי הבעלים אשר תקטיר להם ותעד נזמה וחליתה ותלך אחרי מאהביה ואתי שכחה נאם ה':
קורות חייו האישיים של הושע מתמזגים במעשי העם. הצווי קח לך אשת זנונים, גורם לכך שזעקתו האישית של הושע מתמזגת עם זעקתו כנביא: הוא חש על בשרו מהי בגידה ומהי אהבה לבגוד, והוא יכול להוכיח את העם על כך.