יח. ראב"ע "אע"פ שכל מצוה" עד "והשוטר יכריח המעוות"
הסבר הקשר עם הפרשה הקודמת.
יח. רמב"ן ד"ה "צוה בתורה"
לפי הפשט וכן דעת הרמב"ן: מצוה למנות דיינים רק בארץ.
כיצד ידונו בחו"ל כשיתעורר צורך – שתי דרכים.
לפי חז"ל: מצוה למנות דיינים גם בארץ וגם בחו"ל.
ההבדל בין ארץ ישראל וחו"ל – הוא בפריסת בתי הדין.
משבטלה הסמיכה, אין חיוב מהתורה למנות דיינים בכלל.
יח. רמב"ן "וטעם לשבטיך" עד "וזה הב"ד הוא המוזכר במסכת הוריות"
"לשבטיך" – הבעיה התחבירית.
לדעת חז"ל ורש"י – צריך למנות בי"ד לכל שבט.
תפקידי בית הדין השיבטי – שתי דרכים.
יח. ראב"ע "ושפטו את העם"
הבעיה התחבירית ויישובה.
יח-כ. ספורנו
ציוויים שונים מופנים לחלקים שונים בעם. השוה ראב"ע ורש"י.
יט-כ. ראב"ע
ציוויים שונים מופנים לחלקים שונים בעם. השוה ספורנו ורש"י.
השינויים מלשון יחיד ללשון רבים.
כא. ספורנו
המשותף למצוות שבפרק טז,כא – פרק יז,א ולמנוי הדיינים: כולם נאים חיצונית אך מאוסים רוחנית.
ב. רמב"ן עד "ועל דרך האמת"
בתחילת פירוט המשפטים – המשפט בעבודה זרה ועובדיה.
"באחד שעריך" – דבר הכתוב בהווה.
זו מצוה מבוארת (כולל הסבר הכלל של מצוה מבוארת).
ג. ספורנו "אשר לא ציויתי" מוסב על צבא השמים (ולא על האדם). והשוה רש"י.
ו. רמב"ן עד "כדעת רבותינו"
השלכות מעשיות לכך שהשלשה נחשבים כעדות אחת.
ח. רמב"ן מ"וכפי פשוטו"
סוג הדינים הרמוזים בכתוב – כולם עניינים משפטיים. דלא כרש"י.
יא. רמב"ן
הסבר מדוע יש לשמוע לסנהדרין גם כשנראה שהם טועים.
הצורך הגדול שיש במצוה זו.
יב. ספורנו
"האיש" הוא הזקן – הדיין שהורה לעשות מעשה בניגוד לדעת הסנהדרין.
יד. רמב"ן
לפי חז"ל מנוי מלך מצוה. "ואמרת" – במשמעות של ציווי.
יש בפסוק כמה רמיזות לעתיד להיות בימי שמואל.
הראיה מ"ככל הגויים".
יד. ספורנו
מינוי המלך רשות. (כמו במצות יפת תואר, ראה דברים כא, י).
"ככל הגויים" לענין המשכיות השושלת ולא לענין חוקי הגויים.
"משפט המלך" (שמואל א' ח') בא כעונש על בקשה בלתי ראויה למלך ככל הגויים.
טו. רמב"ן
"אשר יבחר ה' אלוקיך בו" שלש דרכים בהסבר הדברים:
בחירת המלך תהיה ע"פ ה' (ע"י נביא וכדומה).
יש למנות מלך שיהיה רצוי לפני ה'.
כל מינוי של מלך הוא מכוון למעשה מאת ה'.
"לא תוכל לתת עליך איש נכרי" – ציווי מוחלט ותמידי.
טז. רמב"ן "לא ירבה לו סוסים" יש בפסוק שני איסורים:
איסור להרבות סוסים כדי שלא יבטח בכוחו.
איסור להשיב אנשים מישראל למצרים לשבת שם.
הדוגמא משלמה המלך. דלא כרש"י ש"ולא ישיב" הוא טעם לאיסור ריבוי סוסים.
טז. רמב"ן מ"טעם וה' אמר לכם"
הקושי – הרי אין צווי מפורש שלא לשוב למצרים?
שלש דרכי יישוב:
עכשיו ה' מצוה על כך.
ה' אמר על כך למשה שעדיין לא אמר זאת לעם.
על דרך רבותינו: מה שנאמר לישראל לפני קריעת ים סוף
(שמות יד, יג) אינה הבטחה אלא צווי.
טעם האיסור לחזור למצרים.
יז. ראב"ע "וכסף וזהב לא ירבה"
אהבת הממון עלולה להביא את המלך לדכא את העם.
כ. רמב"ן
אזהרה על הגאוה למלך וכל שכן לשאר העם.
ט. רמב"ן מ"וכאשר כלל הכתוב המעוננים" עד "ובספרי"
הסבר הקשר בין פסוקים ט-יא לבין החזרה שבפסוקים יד-טו.
מה בין ישראל לבין אומות העולם.
יג. רמב"ן
מצות עשה, ומשמעותה האמונית. ודלא כרש"י.
בירור העתידות ע"י נביאי ה'. היחס לדברי מגידי עתידות.
(עיין גם ברמב"ן בראשית יז, א ד"ה והיה תמים).
טו. ראב"ע "כמוני" – הקושי מ"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים לד, י), דרך היישוב של ראב"ע, והשוה רש"י.
טו. רמב"ן
יישוב הקושי מדברים לד, י – דומה לראב"ע.
אין נבואה אלא בארץ ישראל.
טז. רמב"ן, עד "ויתכן שהיתה"
הכתוב כאן אינו מביא את כל דברי העם.
השלמת דברי העם נזכרת בדברים ה, כד.
דברי ה' "הטיבו אשר דברו" (פסוק יז) מתייחסים להסכמתם להאמין לדברי הנביאים הנזכרת בדברים.
כ. רמב"ן
מתנבא בשם אלהים אחרים:
חייב רק כשאמר שהאליל הוא האלוהים.
חייב אפילו אם תוכן נבואתו תואם את ההלכה.
במה הוא שונה ממתנבא לעבוד עבודה זרה.
כא-כב. ספורנו
הכתוב עוסק בנביא שמצוה לעבור על דברי התורה לפי שעה (ולא בקביעות) כגון אליהו בהר הכרמל.
יש להאמין לציווי כזה רק אם מתלווה אליו אות. ודלא כרש"י.
א. רמב"ן
מצוה מבוארת.
ארבע תוספות בקטע שבפרשתנו.
מאימתי התחייבו במצוה.
ח. רמב"ן מ"אבל במצוה הזאת
לבדה" עד "והנה דבר ברור"
"ואם ירחיב" – השואה בין הנאמר כאן לבשר תאוה (דברים יב, כ).
איזכור האבות רומז לארץ עשרה עמים. והשוה רש"י.
כיבוש ארץ עשרה עמים מותנה בקיום כל המצוות.
יג. רמב"ן
בכל חייבי מיתות בי"ד יש ציווי "ובערת הרע".
בחייבי מיתות שהם גם מרובי תקלות – מוסיפה התורה להזהיר שלא לרחם עליהם.
(עיין שמות כב, יז – מכשפה; דברים יג, ט – מסית;
דברים יט, כא- עדים זוממים).
רחמנות על רוצחים היא שפיכות דמים. הריגתם – טובה גדולה.
יג. ספורנו
המתת הרוצח תמנע עונש מישראל.
המתת הרוצח תמנע רציחות נוספות.
יד. רמב"ן עד "ועל דעת רבותינו"
האיסור הוא לשנות את גבול החלוקה של יהושע בן-נון.
דלא כרש"י שהאיסור עוסק בגזילת קרקע.
"ראשונים" – הם מחלקי הארץ לשבטים (יהושע והנשיאים).
דלא כרש"י שהם הבעלים הראשונים של הקרקע.
טעם המצוה – שלא יערערו על חלוקת הארץ.
מצוה מבוארת.
יח. רמב"ן
מדובר בעדים זוממים ולא בעדים שמכחישים את העדים האחרים.
מהי הזמה.
הטעם שמאמינים לעדים המזימים ולא לעדים הראשונים.
יט. רמב"ן מ"והנה כל זה מעלה גדולה"
המעלה הגדולה של שופטי ישראל בעיני ה'.
א-ה. רמב"ן
מצוה מחודשת. מדוע נתחדשה עתה.
הלוחמים צריכים לבטוח בישועת ה' ולא להיסמך על גבורתם בלבד.
הבדלי התוכן בין דברי הכהן לדברי השוטרים והסיבה להם.
א. ספורנו הכתוב מדבר במלחמת רשות.
ח. רמב"ן "ויספו השוטרים"
"האיש הירא …" – מחלוקת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא.
"פן ימות במלחמה" – לדעת ר' יוסי הגלילי אלו מחשבות של הירא.
ט. רמב"ן
יש להתנהג בדרך הטבע ולא לסמוך על הנס.
י. רמב"ן עד "וכך אמרו רבותינו"
צריך לקרוא לשלום גם במלחמה עם ז' העמים שבארץ ישראל. דלא כרש"י.
ההבדל בין הערים הוא, במקרה שהעיר לא תשלים:
בערי א"י צריך להרוג את כולם. בערים רחוקות צריך להרוג רק את הזכרים.
י. רמב"ן מ"ונראה שיש הפרש" עד "ויתכן שלא נצטרך"
בערים רחוקות הקריאה תכלול דרישה למס ועבדות.
בערי ארץ ישראל תהיה גם דרישה שלא לעבוד עבודה זרה.
יא. רמב"ן עד "ודע כי אנשי גבעון"
מה הם מס ועבדות.
יא. רמב"ן מ"ודע כי אנשי גבעון" עד "ויש אומרים"
הסבר פרשת הגבעונים (יהושע ט):
מדוע הם רימו את ישראל.
מה רצו ל"הרויח" בטענת השקר שלהם.
מדוע ישראל לא הרגו אותם כשנתגלה השקר.
הפיכתם לחוטבי עצים תואמת את הדרישה למס ועבדות.
יט. ראב"ע מ"ולפי דעתי"
הפסוק נקרא בניחותא דלא כרש"י. והוא מקרא מסורס.
הפסוק מתפרש כך: לא תשחית עץ פרי כי חיי האדם הם מעץ השדה לכן גם אסור לכרתו לצורך המצור.
יט. רמב"ן
לדעת רבותינו:
אסור לכרות עץ מאכל רק בדרך השחתה שלא לצורך המצור.
לצורך המצור מותר לכרות גם עץ מאכל אם אין עצים אחרים.
עץ שאינו למאכל – מותר לכרות אותו גם בדרך של השחתה שלא לצורך המצור.
טעם הציווי – יש לבטוח בה' שיעזור לכבוש.
ד. רמב"ן מ"וטעם ונגשו הכהנים"
חלוקת הפעולות בין הכהנים והזקנים בפסוקים ה-ז.
טעם מצוות העריפה לפי ראב"ע ולפי הרמב"ם (מו"נ ג,מ).
ד. ספורנו "וערפו"
העריפה רומזת למעשה שעשה הרוצח הנעלם.
ח. ספורנו
הכפרה תהיה בהריגת הרוצח, בידי אדם או בידי שמים. דלא כרש"י שהכפרה היא במעשה העגלה הערופה.
ט. ספורנו
אם יתברר מי הרוצח, צריך לבערו ולא להמתין שה' ימיתנו.
ט. ראב"ע מ"והנכון בעיני"
עשיית הישר בעיני ה' היא הסיבה ש"לא יישפך דם נקי".
דלא כרש"י הסובר שעשיית הישר היא הריגת הרוצח אם נתפס.
|
