נחום הנביא, תקופתו ושליחותו

מנין לאסכולה הזאת המיון הזה, שנחום איננו נמנה עם נביאי האמת? עיקרון קבעו פרשנים וחוקרים: נביא מחובתו להיות חוזה שחורות ומנבא פורענות. נביא כזה נקרא נביא אמת, ואם ניבא לשלום – אין הוא נביא אמת.

המקור העיקרי לתאוריה הזאת הוא ירמיהו פרק כח. שם מתנהל ויכוח בין ירמיהו לבין חנניה בן עזור: ירמיהו ניבא להמשך שלטונו של נבוכדנאצר, ושהגלות ארוכה ורק בעוד שבעים שנה ישובו הגולים. בא חנניה בן עזור הנביא אשר מגבעון ואומר (פס' ג):

כיון שנחום ניבא רק לשלום, הוא – לפי המיון הזה ולפי העקרונות של ירמיהו – איננו נמנה עם נביאי האמת.

ירמיהו אומר לחנניה: אם נכון מה שאתה אומר, אין צורך בנביא, כי הרי רוב העם, העלית של העם אומרת כך.

מה הקריטריון של נביא אמת? זהו נביא שיש לו שליחות שהעם אינו יודע אותה, הוא מבשר משהו שאינו מקובל על העם, והעם על פי רוב מסיח דעתו ממנו ומשלה את עצמו שלא יבוא. אלה הם דברים בלתי שגרתיים, שאינם מקובלים על העם. בשתי מילים נרדפות האיסלם פירש את המהות של הנביא: "נבי" ו"רסול" כלומר – נביא הוא שליח. בזה קלעו המוסלמים אל האמת: נביא הוא שליח לבשר מהו חדש. משהו מהפכני, בלתי שגרתי ובלתי מקובל.

גם הלשר וגם זלין טוענים שנחום איננו נמנה עם נביאי האמת, כי הלשר סובר שהדעות הנכונות בספרות המקראית הן אותן הדעות האוניברסליסטיות, שבהן נושאים פנים לנוכרים, ואילו הטקסטים השוביניסטים-הבדלניים היהירים, שבהם מעלים את ישראל מעל לאומות ושבהם מגדפים את האומות – הם טקסטים לא נבואיים אמתיים. לכן הוא מעלה על נס את יונה כנביא האמת, יונה אוהב את הנוכרים והוא בא לבשר להם וללמד אותם, ובזכות כך חזרו יוזבי נינוה בתשובה.

יש הבדל גדול בין המלך אשורדן, שהיה נושא פנים לישראל, לפי השערתו הנכונה של תדמור, ובין התקופה שבה אנחנו עומדים. הלשר וחבריו טוענים שנחום שמח לאידה של נינוה, לאידם של הנוכרים, ולעומת זאת הוא מבשר שלום לישראל, אם כן זהו איש שוביניסטי, בדלן ישראלי יהיר והוא אינו יכול להימנות עם נביאי האמת.

יוצא מזה – אם כי אין הוא אומר זאת במפורש, אבל זוהי מסקנה מדבריו – אמנם, נחום הוא נביא אמת.

אבל הפעם לא קלע קויפמן אל האמת. עם מפלת אשור לא בא הקץ על האלילות. אתה מעיין בנבואת נחום ואתה מוצא שלא מדובר כאן בכלל על אלילות ועל קיצה. יש כאן שתיים, שלוש מילים על האלילים בסוף פרק א ותו לא. כלומר – בין כל הפורענויות שיבואו על נינוה גם "אכרית פסל ומסכה". על מלכת אשור ואמהותיה, על אריות וחגבים מדבר נחום הרבה יותר מאשר על האלילים. אין פה זכר לכך שנחום מבשר את קץ האלילות. ממילא אין כאן, כפי שקויפמן רומז, תקווה שהאלילות תחלוף מן העולם. יש מקומות במקרא שמדובר בזה. ישעיהו אומר: "והאלילים כליל יחלף" (ב, יח), או למשל: "והיה ביום ההוא… והיה ה' למלך על כל הארץ" (זכריה יד, ח-ט). לא כן בספר נחום.

ועוד שאלה: איך ייתכן שנחום, שחי סמוך לחורבן אשור וסמוך לעליית בבל, רואה בנפילת נינוה ובחורבן אשור חזות הכל, כאילו בזה תבוא הישועה לישראל. ואין הנביא חוזה מה שיהיה אחרי חורבן אשור, שבבל תעלה והיא לא תהיה טובה יותר וחסודה יותר לישראל ממה שהייתה אשור. והלוא נבואתו של ישעיהו, שקדם בהרבה לנחום, חזתה את עליית בבל.

במל"ב כ ובישעיה לט, מסופר שבאו שליחים של מרודך בלאדן אל חזקיהו והם מביאים ספרים ומנחה אל חזקיהו, כי שמע שחזקיהו חלה. והנביא אומר:

מה רצה ישעיהו? למה הבהיל את חזקיהו? ובמה חטא חזקיהו? ישעיהו התכוון לומר: אל תכניס ראשך לברית מסוכנת כזאת, אל תכרות ברית עם מרדך בלאדן. לא כדאי לך הדבר. במשך הזמן הקרוב אשור תהיה די חזקה. ואם יהודה תעזור למפלת אשור, היא לא תרויח מזה ולא כלום, כי במקום מטה הזעם הזה יקום מטה זעם אחר שיכה אותך. בתחושתו ההיסטורית רואה ישעיהו כי צפויה ליהודה הסכנה גם מבבל והוא רצה למנוע זאת. אולם חזקיהו טעה ולא שמע לקול הנביא, כפי שהיה רגיל, והביא את יהודה עד סף החורבן.

יאשיהו נפל במגידו. מפלת יאשיהו במגידו הייתה אחד הזעזועים הקשים ביותר שפקדו את עם יהודה, ובייחוד אותו חלק של העם, שהיה נאמן עם הנביאים ותורתם, כי כיצד יתכן שמלך שכתוב עליו (מל"ב כג, ג):

בדה"ב לה, כ נאמר:

אי אפשר לתאר כלל שמישהו יאמר ליאשיהו חדל לך, מפני שאלוהי מצרים יפגעו בך. יש להניח שהכוונה היא לא לאלוהי מצרים אלא לאלוהי ישראל, כלומר – הנימוק של נכו היה בדומה למה ששמענו מפי רבשקה בשם סנחריב מלכו:

איך ייתכן שיאשיהו המלך הצדיק נפל חלל? בתענית כב, ע"ב נאמר שהיה לו להימלך בירמיהו ולא נמלך. ובאיכה רבה נאמר: זהו ירמיהו שאמר ליאשיהו והוכיח אותו שלא יילחם במצרים ולא שמע לו (פרשה א, יח).

דברי "עזרא החיצוני" עולים בקנה אחד עם מסורת של חז"ל, ואין ספק שהפירוש של הפסוק בדה"ב שנכו הזהיר את יאשיהו "אלהים אשר עמי", מתבסס על נבואה, כנראה נבואת ירמיהו, שהייתה רווחת בציבור. ירמיהו התנגד, אפוא, למהלך הזה של המלך.

כך מסתבר לפי מה שרומז ספר דברי הימים, לפי עזרא החיצוני ולפי מסורת חז"ל. מסתבר, שגם נחום התנגד ליוזמת יאשיהו, מאותה סיבה. הוא אומר (א, ט):

דברים דומים לאלה שמענו מפי ישעיהו ומפי נביאים אחרים. הנביאים התנגדו בדרך כלל להתערבות ממלכת יהודה בהתגוששות מעצמות. מקורה של השקפה זו של הנביאים ראשיתה בהתמוטטות של האימפריה הישראלית של שלמה. נאמר בדה"ב יב, ה-ח:

נחום עומד על התפיסה המדינית של יאשיהו. הוא רואה את הדינמיות המעשית שלו – את ההכנות למלחמה. ואולי יש פה גם רקע דתי שהנביאים רומזים אליו פה ושם מתוך התנגדות. יאשיהו היה נמרץ במהפכה הדתית ובתיקונים שהנהיג, אבל ייתכן שרצה "להגיש את השטר לפרעון", כלומר הייתה לו גישה דתית – אני עשיתי את שלי, עכשיו אתה (הקב"ה) תעשה את שלך.

אם נכונה הנחה זו, נראה לי שהשליחות של נחום דומה לשליחות של ישעיהו ושל נביאים אחרים לפניו. זוהי שליחות אל הדור ההולך לקראת כישלון ולקראת סכנה. נחום לא בא סתם לבשר ישועות. הוא מתאר בצבעים עזים מאוד את חורבן נינוה העומד לבוא, אבל הוא מדגיש:

שיטתו של פרופ' ייבין בהשוואת הנבואה היא כשיטת הימבר הצרפתי. הוא כתב שנבואת נחום היא שיר הודיה ליטורגי לאחר המעשה. אבל הרוב הגדול של המפרשים דוחים בשתי ידיים את ההנחה הזאת.

ייבין אומר שבפרק כח בירמיהו יש ויכוח על עניין ממשי. מה שאני טוען הוא שגם בנחום יש עניין ממשי, כמו בירמיהו. שם השאלה היא, האם יש להתנגד לנבוכדנאצר ולצפות למפלתו או לא, וכאן הייתה השאלה האם יש להתערב בעניין של מפלת אשור ולעזור לבבל או לא. פרופ' ייבין אמר בצדק ששיקולים מדיניים היו הגורם העיקרי למעשיו של יאשיהו בשעת סכנה.

נחום אינו מביע הרגשה עממית. הרגשה כזאת יכולים להביע אנשים רבים, ואין זה עניין לנביא. להיפך: אם כל העם מרגיש כך, אין מה ללמדו.

אני מודה לפרופ' אופנהיימר על הסיוע שלו. באמת למדתי מדבריו בנוגע לרקע של התאוריות של החוקרים הפרוטסטנטים.

מה שאתה אומר בעניין ירמיה כח, שהוא יישום הכתוב שבספר דברים: "אשר ידבר הנביא… ולא יהיה הדבר ולא יבא…" (דב' יח, כב), וכי כוונת ירמיהו לומר שכוחו של כתוב זה יפה רק לגבי נבואות שלום ולא לגבי נבואות פורענות, אני מסכים, אבל בתיקון קל – ירמיהו איננו מפרש שהכתוב בספר דברים מתכוון דווקא לנבואות של שלום ולא לנבואות של פורענות, כי אם שכוונת הכתוב לנבואות שהן תומכות בדעה הרווחת בקרב העם (שהוא על פי רוב תקוות שלום וטובה), ואילו לגבי נבואות על דברים שאינם מקובלים בדעת הקהל, שונים הדברים. אין לחשוד בנביא שהוא בא לתמוך באיזו מפלגה, שהוא בא להחניף למישהו או להצטרף למחשבה מסוימת.

אני קרוב לדעתו של פרופ' ייבין, שהתכלית של יאשיהו הייתה לפרוס את שלטונו על פני ארץ ישראל כולה. המניע היה שהוא סבר שעכשיו הגיעה שעת כושר, כי הסיטואציה מאפשרת זאת. האשורים עצמם עומדים להתמוטט, הבבלים עומדים לעלות, ואם הוא עושה משהו לטובת המעצמה העולה, ודאי שהממשלה העולה תסכים ותתן לו את הפרס הקטן הזה.

פרופ' אופנהיימר אמר שזוהי הבעת שמחה למפלתם של האשורים – בזה דומים הדברים במקצת למה שאמר פרופ' ייבין, אבל השאלה היא האם זוהי נבואה קודם המעשה או שיר תהלה לאחר המעשה? אם זוהי נבואה קודם המעשה, הרי קשה להגדיר שיש כאן שמחה למפלתם, כי אז לא נפלו עדיין. לא נראה לי שזוהי סתם הבעת שמחה למפלתו של אשור, זוהי נבואה ושליחות.

בקשר לדברי עציוני כבר ענה הפרופ' הרן; אני חושב שאפשר להסכים לדעה הזאת, כי כבר חז"ל אמרו: "הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה". המאמר הזה מניח שהיו הרבה נביאים והרבה נבואות ולא כולם נשתמרו. מה הסיבות והגורמים לכך? הלוואי והיינו יודעים. האם הייתה איזו הכוונה בכל המקרים האלה או שהייתה מידה רבה של מקריות, איני יודע אם אפשר לברר זאת.

בעקבות ההערות שנשמעו כאן, כדאי לזכור את טענותיו של פרופ' קויפמן שהראה שהנביא רואה לאו דווקא את ישראל. אצל נחום יש רק חמישה פסוקים על ישראל, בכל היתר הוא מדבר על נינוה. וודאי יש מקומות אצל עמוס ואצל נביאים אחרים שבהם הם יוצאים מתוך השקפה ישראלית. אבל במקרה זה לאו דווקא, אלא הטענה נגד נינוה היא, שזוהי ממלכת עריצות, שהיא עריצה כלפי הכל, גם כלפי עמים אחרים.

בנוגע ל"האלקשי": המסורת הערבית ביחס למקום בבבל אינה נראית לי. אני חושב שזה צריך להיות איזה מקום בארץ ישראל, אולי מקום בגליל, לא כפר נחום. אף על פי שנחום ניבא ביהודה כבר אחרי חורבן ממלכת ישראל, מולדתו בגליל. זוהי ראיה נוספת לדעה של קליין כי בתקופה של מלכי יהודה האחרונים נקשרו קשרים מסויימים בין שארית ישראל בגליל לבין ממלכת יהודה.

אשר לספקות שהביע פרופ' הרן בעניין התנגדות הנביאים, ובייחוד ירמיהו, להתערבותו של יאשיהו בהתגוששות המעצמות, הרי אין להתעלם מארבעה מקורות שונים בטיבם המעידים על כך, היינו:

א. דברי הימים ב לה, כב.
ב. עזרא החיצוני פרק א.
ג. בבלי תענית, כב ע"ב.
ד. איכה רבה א, יח.

איפה כתוב בנבואת נחום שהתנגד למסע מגידו של יאשיהו? כאמור: "הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום חגי יהודה חגיך שלמי נדריך" (כלומר: אין חורבן נינוה עניין להשתתפות במלחמה כי אם לשמוח במפלתם של רשעים וללכת לקראת השלום). כאמור, ירמיהו התנגד למסע, ובאותה שעה היה נחום מתהלך בירושלים, בפרק הזמן בו התכונן יאשיהו למסע הצבאי. על רקע זה יש להבין את הפסוקים: "טוב ה' למעוז ביום צרה ויֺדע חֺסי בו" (א, ז); "מה תחשבון אל ה' כלה הוא עֺשה לא תקום פעמים צרה" (שם, ט); "וענתיך לא אענך עוד" (שם, יב); "ועתה אשבֺר מֺטהו מעליך ומוסרֺתיך אנתק" (שם, יג); "הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום חגי יהודה חגיך שלמי נדריך" (ב, א).