נ 1ר ־ ±
1 3
י
ד *
0ו ר * ב * י *
יי
£ג
ו־־1
ד
1
* * } ! ־ *
ע ד !
כנד*
4
^•1ר*
י ז ר י
יי י י ^ צ ,
ד*
הועתק והוכנס לאינטרנט
״
בתוכן:
§00^8.01כ]:6¥1כ¥¥¥.1161
ע"י חיים ת ש ס ״ ט
,
על מצות ״שנאה לרשעים ׳ /הרב משה צוריאל
. . . .
,
על ״תורותיו״ של הרמב״ם /הרב קלמן כהנא
1
5
,
השכל והאגדה בקביעות ההלכה והמעשה /פרופ יהודה ל ו י 27 .
אץ מקרא יוצא מידי פשוטו )המשד( /דוד הנשקה 52 . . .
הערות להשגות בדין מתליפי הום בשבת /הרב ישראל ד ת ן 70 .
הערות להערות בדין מתליפי הום בשבת /ידידיה מנת 74 . .
,,
מי אשם ב״תיקונים בש״ם דפוס ראם ז /א ש ר ווייס 79 . . .
כפ״ד ירושלים תמוז תשל״ז *
מנוי שנתי :כישראל — 25.ל״י
,
כרד מ ,גלימ ד
•
המחיר 7.50ל״י
כחוץ לארץ —$ 8.
כתובת המערכת :רח צפניה ,26ירושלים ,טל׳ 288883
הרב מ ש ה צוריאל
המצוה של ״שגאה לרשעים״
״ושנאת הבריות כיצד? מלמד שלא יכוין אדם לומר אהוב את החכמים
ושנוא את התלמידים ,אהוב את התלמידים ושנוא את עמי הארץ ,אלא אהוב
את כולם ושנוא את האפיקורסין והמסיתים וחמדיחין והמסורות וכן דוד אמר
משנאיך השם אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים
היו לי )תהלים קל״ט(״ )אבות דרבי נתן ,סוף פרק ששה־עשר(.
במדרש הנ״ל מבואר דינם של ארבע קבוצות החוטאים להכעיס ובמהשכררנ
זדוניות .לעומת זאת ,בגמרא מוזכר דינם של פושעים החוטאים במעשי המצוות:
״כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו״ )שמות כג ,ה( מאי שונא ? אילימא
שונא נכרי ,והא תניא שונא שאמרו שונא ישראל …ומי שריא למםניא י
והכתיב ״לא תשנא את אחיך בלבבך״ )ויקרא יט ,יז( …אלא לאו כי האי
גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה ,מצוד ,לשנאתו שנאמר ״יראת השם שנאת
רע״ )משלי ח ,יג(״ עכ״ל )פסחים הי׳יג.(:
הדברים נראים פשוטים וללא כל חולק .אבל כשנעיין במפרשים ראשונים
ואחרונים ניווכח בהסתייגויות ותנאים הקובעים לנו למעשה שאין בידינו
לקיים מצוד .זו כלל ,אלא נשארה בבחינת ״דרוש וקבל שכר״ ותו לא .כוונת
מאמר זה לפתה ולבאר מהלך הפוסקים בשלושה כיוונים שונים ,והמשותף
שבשלשתם היא כאמור ,שאין לנו מקוב כלל לקיים מצוד ,זו כפשוטה.
שיטה ראשונה בתוספות )פסחים שם( מעירים שבבבא־מציעא ל״ב:
מבואר שלמרות שיש חובר ,תמיד לחעדיף מצות פריקת משא מעל גבי הבהמה
לפני מצות טעינת משא על גבי הבהמה )משום צער בעלי חיים( ,בכל זאת
כשמדובר בבהמת אוהב לפרוק ושונא לטעון ,מצוד ,בשונא כדי לכוף את
יצרו .ושואלים תוספות והשתא מה כפיית יצר שייך ,כיון דמצוה לשנאותו
)כי הוא רשע ,כמבואר פד ,בפסחים( י וי״ל כיון שהוא שונאו ,גם הברו שונא
אותו דכתיב ״כמים הפנים לפנים כן לב חאדם לאדם״ )משלי כז יט( ובאין
מתוך כך ליךי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר״ עכ״ל .כלומר ,יישוב שתי
הסוגיות הסותרות מכריה אותנו להבין שהמכוון כאן להגיע רק לשנאה
חיצונית ,על ארשת פני הצדיק .יש ליזהר לא להכשל בשנאה שבלב ,ולכן
התורה ציותה לנו לעזור לרשע בטעינת בהמתו ,כדי שלא ניגרר לידי שנאה
גמורה ,בלב וגם במעשה.
וכן דעת הסמ״ק ,מצור ,י״ז :״שלא לשנוא את חברו ,ואינו בכלל ״ואהבת
לרעך כמוך״ )ויקרא יט ,יח( שמזהיר אותנו על אותו שמותר לשנאותו ,כגון
אם עבר עבירה ,אפילו הכי אסור לשנאתו בלבו לחראות לו פנים יפות ,אלא
ידאה דו שנאתו״ עכ״ל .כלומר ,דעת הסמ״ק היא שאין מקיימים מצות שנאת
הרשע אם היא בלב ,כי על רשע נצטוינו גם במצות ״ואהבת״ ,אלא יש
1
לצמצם ולהגביל השנאה להבעת הפנים בלבד .וכנראה ,מטרת השנאה באה
כבידור ממחלה—מדבקת רוחנית ,אבל אסור בשום אופן שתקנן שנאה בלב•
שיטה שניה — למדנו מהסמ״ק שמצות אהבה לכל יהודי ויהודי לא פגה
שמצור•
ולא הוחלשה בגלל היותו רשע .וכן כתב בעל התניא בפרק ל״ב:
לשנאותם ,מצוד ,לאהבם גם כן ושתיהן הן אמת ,שנאה מצד הרע שבהם,
ואהבה מצד בחינת הטוב וגנוז שבהם שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם״ עכ״ל•
ושורש הדברים הללו נעוץ היטב בדברי גדולי המקובלים .הרמ״ק כתב :״ירגיל
עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו ,ואפילו הרשעים ,כאילו היו אחיו ויותר
מזה ,עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם ,ואפילו הרשעים ,יאהב אותם
בלבו )אבל בהוץ ,צריך להפגין שנאה ,כדברי הסמ״ק( …יהא מזכיר במחשבתו
)אבל לא בדבורו ,כי אז נכשל בחנופה וכבוד לרשעים( טובות אשר בהם
ויכסה מומם ולא יסתכל בנגעים אלא במדות הטובות אשר בהם״ עכ״ל )תומר
דבורה ,סוף פרק ב( .וכן כתב המקובל רבי אברהם אזולאי ,סוף ספר ״הסד
לאברהם״ בריכת אברהם ,׳שוקת כ״ג עיי״ש.
וכן כתב רבי היים ויטאל :״ויאהב את כל הבריות ,אפילו גויים״ )שערי
קדושה חלק א שער חמישי( .יש לציין שכוונת דבריו אינה סותרת הצורך
לפעמים להילהם נגד הגויים או להרוג אותם ,כי כאשר מונעים מהם האפשרות
להזיק לשאר העולם ,מטיבים לנשמתם באמת .ויעויין בחזון איש על או״ח,
דף פ״ב ד״ה ומ״מ הייב ,שתיאר צורת הנקימה מגויים ,והדברים מפליאים.
ברור מכל זה ,שאם השנאה שנצטוינו עליה ,עלולה לסתור ולבטל את
המצוה השניה של אהבה לכל ישראל ,עדיף להיות שב ואל תעשה ונמנע.
רק המדקדק במדותיו ,במשקל השכל ,מורשה לגשת לקיים שתי המצוות
הנראות סותרות בבת—אחת.
שיטה שלישית — המצוד ,לשנוא את הרשע באה רק אהרי שקוימה בו
מצות התוכחה ,ומבואר בערכין ט״ז :שאין בדורנו מי שיודע להוכיה .דבר זה
קיבלנו להלכה ולמעשה מהרב ה״הפץ היים״ ,בסוף ספרו ״אהבת חסד״ ,שם
החליט להדפיס מחדש ״מרגניתא טבא״ )וזה גופא מהווה הסכמה של ההפץ
היים לכל הנאמר שם( ושם כתוב בסעיף י״ז :״ולהזהר מלאו דלא תשנא,
ואף ברשע גמור יש איסור לדעת מהר״מ לובלין לשנאתו כל זמן שלא הוכיחו
ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח ,שמא אם היה לו מוכיה היה מקבל״ עכ״ל.
גם ה״הזון איש״ ,יורה דעה ,סוף סימן ב ,מצטט כל זה לדינא.
היסוד האמור פה ,שאין לשנוא אלא אחרי שהוכיח ,אינו מפורש בש״ס,
אבל הוא מופיע בהרבה ראשונים ואהרונים .ראש לכל המדברים ,הרמב״ם,
בהלכות רוצח ,פי״ג הי״ד :״אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה,
והתרה בו ולא חזר בו ,הרי זה מצוד ,לשנאותו״ ,עכ״ל .וכן הסמ״ג ,בסוף
מ״ע פ״א ,ובמל״ת ה׳ ובספר החינוך מצוה רל״ח .בהגהות מיימוני על
הלכות דעות לרמב״ם ,פרק ו ם״ק א׳ :״אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה,
2
מצוד .לשנאותו״ ,עכ״ל .וכן כתב הב״ה בחו״מ סימן רע״ב ד״ה והפוגע וכר
דאפילו בשונא שמצור .לשנאותו שנראה בו דבר עבירה והתרה בו ולא חזר
אעפ״כ הזהירה התורה לרחם עליהם ולעזרם בשעת הצורך״ ,עכ״ל.
וכן בפירוש ר״י אברבנאל לפרשת קדושים ,פסוק ,לא תשנא את אחיך׳:
״רוצה לומר אף שהאדם יהיה עובר עבירה אין ראוי לשנוא אותו כ ל כ ,
רק לשנוא מעשיו ולהוכיהו כדי שיהזור למוטב ובפרט תהיה המצוד .ענינה
אם תלך רכיל והגיד לאדם שהברו דיבר רע ממנו ,לא ישנא בלבו את חחבר
ההוא אבל הוכיח יוכיח אותו …והנה עשה הכתוב טענה להייב שאין ראוי
לאדם שתהיה שנאה בלבד על עמיתו״ ,עכ״ל .הרי שלוש פעמים הדגיש
שאין שום היתר לשנוא בלב ,ואפילו לעוברי עבירות.
וכן באורחות צדיקים ,סוף שער ששי ,ציין התנאי ״שאינו מקבל תוכחה״.
וכן בספר ״מעלת המצות״ )רבי יחיאל בן יקותיאל הרופא ,לפני 700שנה(
מעלה שניה )דף מ״ג( ״שאסור לשנאותו עד שלא יוכיחנו …וחוזר ומוכיחו״ .עכ״ל.
ובענין השאלה אם מותר לשנוא למין ואפיקורוס ,יש לעיין ברש״ש
למסכת שבת דף לא .ד״ה גייזריה וכר )בענין איך הותר להלל לגייר גוי
שכפר בכל תורה שבעל פה( :״דכופר לא מיקרי אלא אהרי החקירה בכל חלקי
הסותר אבל זה לא חקר ולא נוכח אלא שלא היה מאמין ולכן הובטח )הלל(
שלאהר שיברר אליו אמיתת הדברים ,ישוב )להיות( מאמין״.
ובשל״ה )דפוס אמסטרדם( דף צ״ה :ודף רכ״ב :״דלא נקרא מין אלא
מי שמכיר את בורא*• ומתכוין למרוד בו״ .עכת״ד .אבל אלו בדורנו לא יודעים
כלל הדברים המהזקים אמונה בה׳ ובתורה )והלק גדול של הציבור הדתי
גם כן לא למד מקצוע זו בתורה ואין בידם לשכנעם( ובכן אין דינם כמינים.
ועוד ,מין לא נקרא אלא מי שאדוק בע״ז )רש״י על מסכת ע״ז דף כ״ו
ובהולין יג :וכן ר״ה דף יז ,(.אבל אלו בזמנינו הם סתם מופקרים לתאוות,
אבל אינם מינים בההלטה ובביסום־רעיוני .עי׳ מכתב מאליהו )רב דסלר( ה״א
דף 57ודף .173
וכן כתב רש״ש על שבת דף ל״א .״דכופר לא מיקרי אלא אהר ההקירה
בכל הלקי הסותר״ ,עכ״ל .משמע גם כן דלא נחרץ גורלו וכינויו של
״אפיקורוס״ עד שישתדל )מי שראוי לכך( לברר לו טעותו — ,דבר שנבצר ממנו
באיסור הוויכוה )סנהדרין ל״ה (:עד שיבורר לו בםד״ש כשישוב בתשובה.
יפה סיכם הדברים הרב קוק באגרתו מתאריך י״א שבט תר״ע :״שכל
השנאות כולן והומרי דיניהן הנם נאמרים רק במי שכבר ברי לנו שקיימנו בו
מצות תוכחה .וכאשר אין לנו בדור הזה ולא בכמה דורות שלפנינו ,ע״פ עדות
רבי עקיבא ,מי שיודע להוכיח ,על כן נפל פיתא בבירא ,וכל ההלכות הנוטות
לרוגז ושנאת אחים נעשות הן כפרשת בן סורר ומורה ,עיר הנדחת ובית
המנוגע ,למאן דאמר לא היו ולא עתיז־ין להיות ,ונכתבו משום דרוש וקבל
שכר ,והשכר של הדרישה גדול הוא מאד ,כי הוא המלח המעמיד את צביון
3
הטוב ע״י תגבורת שנאת הרע בכל ענפיו .וביון שהוא עושה באורח למרדי
את פעולתו ,איננו מניח בפועל לרשע משחית באמת להשתרש כלל ועיקר״,
עכ״ל.
אהרי שהרב קוק זצ״ל יישם דבריו לכל ההסתעפויות ההלכתיות של דיני
רשעים ,צע״ג כעת אם מותר לדבר לשון הרע על רשעים בלי שהוכחנו אותם,
כמבואר בחפץ חיים כלל ד׳ סעיף ד .ויוכל להיות שרק מותר אם זד ,לתועלת,
כדי לגנות מעשיהם בעיני השומעים ולחרחיק חציבור מחם ,כמבואר ברבינו
יונה ,ושם בחפץ חיים כלל ח׳ סעיף ה׳ .אבל סתם ללא תועלת ,אסור.
״עוזבי תורה יהללו רשע ,ושומרי תורה יתגרו כה״ )משלי כח ,ד(,
אבל אין הדברים פשוטים כל עיקר .התרגום מוסיף ״מתגריין בהין דיתובון״
— כלומר כל ההתגרות מכוונת אך ורק לתועלת כדי להחזיר אותם למוטב,
ותו לא מידי.
נ ת ק ב ל במערכת
קו
התאריך הישראלי ע ל חילופי ה ת א ר י כ י ם במנין הימים בחופי
היבשות שבשני ח צ א י כדור ה א ר ץ — מזרח ומערב העולם .בצירוף
הסברים ו מ פ ו ת לפי ה ש י ט ו ת השונות .מ א ת הרב מ נ ח ם מ׳ כשר.
ה ו צ א ת בית תורה ש ל מ ה ,ירושלים תשל״ז.
מ ס כ ת כתובות עם ״דקדוקי־סופרים־השלם׳ /ח ל ק ב .מ ת ו ך
כתבי־ היד ,ש ל ק ט ע י הגניזה ודפוסים ראשונים ,ה ש ו ו א ו ת ע ם
ה ב א ו ת בספרי חז״ל ,גאונים וראשונים .ע ם שינויי נ ו ס ח א ו ת לרש״י
ע ״ פ כתבי־יד .ע ם מ ס ו ר ת ה ש ״ ס השלם .סדורו ע ״ י חברי מכון
ה ת ל מ ו ד הישראלי ה ש ל ם בעריכת הרב מ ש ה הרשלר .כתובות
פרקים ה -י ג .ה ו צ א ת מכון ה ת ל מ ו ד הישראלי ה ש ל ם ,ירושלים
תשל״ז.
מקור חיים לבנות ישראל על ה מ צ ו ו ת ש ה א ש ה ח י י ב ת בהן ,לכל
ע ד ה לפי מנהגיה ו פ ס י ק ת ה .מ א ת הרב חיים דוד הלןי ,הרב ה ר א ש י
ל ת ל ־ א ב י ב -י פ ו .תל־אביב ,תשל״ז.
4
הרב ק ל מ ן כ ה נ א
על ״חזרותיו״ של הדמב״ם
בהלכות אישות )פ״א ה״ב( קבע הרמב״ם :וליקוחין אלו )כלומר ליקוחי
אשד ,ע״י האיש( מצות עשה של תורה הם .ובאחד משלשה דברים אלו האשד•
נקנית :בכסף ,או בשטר ,או בביאה; בביאה ובשטר מהתורה ,ובכסף מדברי
סופרים.
זכינו ויש בידינו הסבר הלכה זו מהרמב״ם עצמו בתשובה שהשיב לר׳
פינחס דיין שהשיג עליו בזה )עי׳ שו״ת הרמב״ם מהדורת פרופ׳ יהושע בלוי
סי׳ שג״ה ,והובאה ע״י הרמב״ז בחשגותיו לספר חמצוות שרש שני; ובחלקה
גם במגיד משנה ובכסף משנה להלכה הנ״ל ועוד( .השאלה היתה :מפני מה
קדושי ביאה ושטר מדאורייתא וקדושי כסף דרבנן? והא כולהו ילפינן להר
מן התורה .קדושי כסף ילפינן להר מן התורה ,בכסף מנא לן ,גמר קיחה קיהה
וכו׳ )קידושין ב ,ע״א(.
בתשובתו מסביר הרמב״ם ,שדבר הנלמד בדרכי המדרש אינו מן התורה
אלא אם כן פירשו חכמים בו שהוא מן התורה ,והוא הכלל שכלל אותו בשורש
השני מספר המצוות שלו .ואם לא פירשו בו הכמים שהוא מן התורה אינו אלא
מדברי סופרים .ולפי זה מן התורה הוא רק דבר המפורש בתורה ,או דבר
חנלמד בדכי חמדרש שפירשו בו חכמים שהוא מן התורה .והנה קדושי ביאה
מפורשים בתורה בכתוב )דברים כד ,א( :כי יקח איש אשח ובעלה — מלמד
שנקנית בביאה .קדושי שטר נלמדו באהת המדות מהכתוב )דברים כד ,ב(:
ויצאה והיתד ,,מקיש הויה ליציאה ,ושטר הואיל וגמר ומוציא גומר ומכנים
)קידושין ט ,ע״ב( .וכאמור קדושי כסף נלמדים באחת המידות״ .אלא שקדושי
שטר מפורש אמרו חכמים שהם מן התורה .שהרי כתוב )דברים כב ,כג(,
דנערה בתולה מאורסה הנה בסקילה .ולשאלת הגמרא )קידושין ט ,ע״ב(:
חיאך משכחת לה נערה בתולה מאורסה? מסיקה הגמרא דמשכהת לה כגון
שקידשה בשטר ,שמע מינה שהשטר גומר ומכניס ,והוא מן חתורח .לעומת זאת
בקדושי ביאה לא מצאנו מפורש להכמים שהם מן התורה.
1
שאלח זו ששאל ר׳ פינחס דיין את הרמב״ם נשאלה ביתר פרוטרוט ע״י
ר׳ דניאל הבבלי לר׳ אברהם בן הרמב״ם )עי׳ ברכת אברהם סי׳ מד ,והועתקה
1וגם להלן הציונים שלנו הן לשו״ת הרמב״ם מהדורא זו•
2ר׳ פינחס דיין בשאלתו מביא את הלימוד קיחה קיחה משדה עפרון .ולימוד זה מובא
גם בפיהמ״ש לרמב״ם קדושין פ״א מ׳׳א ובספר היד הלכות אישות פ״ג ה״כ .ומקורו
כידוע בריש מסי קדושין )ד׳ ע״ב( .אמנם בספר המצות )עשה ריג( נאמר :וכמו כן
למדנו שהיא נקנית בכסף מאמרו באמה העבריה אין כסף — אין כסף לארץ זה
אבל יש כסף לאדון אחר .ומקורו גם הוא בקדושין )ד׳ ע״ .0ועיי״ש בקדושין צריכותא
לשני הלימודים.
5
על ידינו מכ״י בתשובות רבנו אברהם בן הרמב״ם בנספח להרמב״ם מהדורת
פרדס סי׳ לד( .ר׳ אברהם בן הרמב״ם לא ראה כנראה את תשובת אביו׳
שלא רק שאינו מתייחס אליה ,אלא גם מסביר אחרת את דעת הרמב״ם מאשר
הוסברה ע״י הרמב״ם עצמו .הראב״ם כותב :״לא הגיהו הספרים שלכם בטוב,
וכמדומה לגו שקודם שתיקן אבא מארי זצ״ל הלכה זו העתיקו אותה ,שכך
היה סובר בתחלה שקדושי כסף דרבנן״ .ואח״כ תיקן הרמב״ם את דבריו
ו״נוסה דבריו המתוקנים בכתב ידו כך :בכסף או בשטר או בביאה ושלשתן
דין תורה״.
הכסף משנה )אישות פ״א ה״ב( מביא עדותו זו של הראב״ם ,שהרמב״ם
תיקן את דבריו ,אבל הנו כותב בהסתמכו על מה שכתב רבינו בספר המצוות
ובהלכות אישות פ״ג ה״ב )עי׳ על כך עוד להלן בדברינו( :מכל מקום לי נראה
שאין עדותו נכון.
הכסף משנה דחה את דברי הראב״ם ,אף כי הנו מזכיר שיש לה סעד
בהגהותיו של הרמ״ק .ונראה לנו שיש לנסות להסביר סתירה זו שבין דברי
הראב״ם והרמב״ם.
רמז לנםיון הסבר אפשר למצוא בדברי ר׳ ראובן מרגליות בתולדות רבינו
אברהם בן הרמב״ם ,שהקדים לספרו של הראב״ם ״מלחמות השם״ )ירושלים
תשי״ג( .אהרי שהביא שם )עמ׳ כה ,הערה (16את נוסהתו של הראב״ם בדברי
הרמב״ם ודברי הכסף משנה שקיים הגוסחא הקדומה ,ציין לדברי עצמו בתולדות
אלה פ״ב הערה .3והנה שם )עמ׳ יג־יד( מאריך ד״ר״ר מרגליות להוכיח ,שיש
הלכות שבהן חזר הרמב״ם מדעתו על ידי ההשגות שהשיגו עליו ,וקיבל דעת
המשיגים ,אך רבותינו האחרונים הראו ,כי באמת נכון כמו שכתב הרמב״ם
לראשונה .וכנראה שכוונתו לרמוז ,שגם כאן מקרה דומה .הרמב״ם אמנם חזר בו,
וכדברי הראב״ם ,אך יש לבכר את עמדתו שלפני חזרה.
והיות ולדעתנו אין הנידון שלפנינו דומה לדוגמאות שהביא הגר״ר מרגליות,
וגם יש מקום לערער על הגישה העקרונית שבדבריו ,נידון ראשית כל בעיקרי
דבריו.
כבר קדם במידת מה לר״ר מרגליות הרב מתתיהו שטראשון בחידושיו
שנדפסו בספר נתיבות עולם מהדורת ר׳ צבי הירש קצינלינבויגין )ווילנא תרי״ט
עמ׳ 136ואילך( .הרמ״ש מביא שם את מכתבו של הרמב״ם לר׳ פנחס בר׳
משולם דיין דאלכסנדריא )קובץ תשובות ואגרות ליפסיא ה״א סי׳ ק״מ הובא גם
3
1
3הועתק במבחר כתבים לד׳ מתתי׳ שטראשון )ירושלים תשכ״ט( ,עמ׳ קי ואילך.
4ועי׳ בספר שבילי עולם לר׳ שמעון בלוך )מהדורא ראשונה ) ,(1828ח׳׳ב ,דף מח ע״א
בהערה( ,שעל יסוד האגרת הנידונה לדי פנחס דיין דאלכסנדריא הוציא מדברי הרמב״ם
״כלל אחד״ באומרו ,שהרמב״ם ״לא איש לבל ישכח מאומה במספר ימי חיי הבלו״,
ולפעמים ״הוצרך לדחוק״ כדי לקיים פסקו ו״שכח בעצמו מקור דבריו מאין הוציאם״
ועל כן ״חתר להצדיקם בדברים לא יטעמו גם לחיך נושאי כליו ,חפצי צדקו כל היום,
ובאמת דבריו טובים ונכוחים אם רוח והצלה יעמוד להם ממראה מקום אחר״ .והסתמך
6
ע״י ר״ר מרגליות שם הערה .2והועתק ע״י ר״ב מינץ בדברי הקדמה לרמב״ם
מהדורת פרדס ,עמ׳ א( .הרמב״ם כותב ,שבא אליו ״הדיין החסיד״ ״וקונטרס מן
ההבור )כלומר משנה תורה( בידו ,יש בו הלכות רוצח״ ,הראה לו חלכח אחת ושאל
למקורה .הרמב״ם ענהו :״במקומן ,או באלו הן הגולין או בסנהדרין בדיני רוצח״.
אך השואל ענהו שכבר היפש ולא מצא ,גם לא בירושלמי ולא בתוספתא.
הרמב״ם אמר לו :״אני זוכר שבמקום פלוני מגטין נתפרשו דברים אלו״ .וממשיך:
״הוצאתי גטין והפשתי ולא מצאתי .תמהתי ונבהלתי ואמרתי היכן דברים אלו.
הנה עתה עד שאזכור מקומן .הוא יצא ואני נזכרתי .שלחתי שליח והחזרתיו,
והראיתי לו הדברים מפורשים בגמרת יבמות אגב גררא״ .הרמ״ש וכן הרר״מ
אומרים שהמדובר הוא בהלכות רוצח פ״ה ה״ב .לדברי הרמ״ש דין זה הוא
מדינים עיקריים שבהלכות רוצח ,ויש להשוב שנמצא וודאי במקומו בסנהדרין
או במכות ,ובאמת הוא ביבמות )קכ ע״ב( שהובא שם אגב גררא .וזכרונו
של הרמב״ם באמרו שמקומה בגטין לא כיחש בו ,כי הברייתא היא גם בגטין
)ע׳ ע״ב( ,והכ״מ הביא מקורה מגטין .ובמגדל עוז כתב )כפי שהעיר רר״מ(,
שעיקר הפסק הזה כולו בגטין פ׳ מי שאחזו ומייתי לה ביבמות פ׳ האשה שלום.
אמנם נראה לי שאפשר עוד לדון בדבריהם .שאם כדבריהם ,היאך זה
שהרמב״ם חיפש בגטין ולא מצא ,ואף לאחר שמצא הדברים ביבמות לא נזכר
במקבילה שבגטין־־.
בכל אופן מסיים הרמב״ם רבריו מתוך הבעת צער על כך שלא פעם נעלם
ממנו מקור דברים שכתב בהלכותיו.
הרמ״ש מזכיר שלש הלכות ברמב״ם ,אשר בשתים מהן מצאו האחרונים
מקור לדברי הרמב״ם יותר מתקבל על הדעת מאשר המקור שהרמב״ם מציינו
בתשובותיו .ובחלכח אחת אף חזר בו הרמב״ם ,ע״י ההשגה ,מפסקו ,וחאחרונים
מצאו מקור לדעתו חראשונח.
ואלה ההלכות שתזכיר הרמ״ש״:
א .בהלכות ציצית פ״ב ה״ז פסק הרמב״ם :המוצא תכלת בשוק אפילו
מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולין .והשיגו עליו הראב״ד והכמי לוניל )עי׳ מג״ע
וכ״מ שם ושו״ת הרמב״ם רפ״ז( וע״פ ההשגה כתב חרמב״ם :ודאי אמת כדבריכם,
ובעיקר העתקתי לנוסחא שלי טעיתי ,וכך הם הדברים ,וכזה תיקנו הנוסחא:
אפילו מצא חוטין פסוקין פסולה ,ואם שזורין כשרה .עכ״ל.
וכנוםחא המתוקנת נקבע בספרי הרמב״ם לפנינו .בהגר״א או״ח שא
סעיף מב כתב ,שנוסחתו הראשונה מבוססת על שיטת הרי״ף .וכלשון הגר״א:
על דוגמא ב׳ המובאת להלן על דברי התום׳ שמביא מקור לדברי הרמב״פ ממס׳ מנחות.
וע״ע בנספח בקשר לספר שבילי עולם.
5עי׳ זכרון מלך לר׳ נחום אש )פיטרקוב תרצ״ב( עמ׳ ז—ח ,שאף הוא מתייחס למכתב
הרמב״ם לר׳ פנחס וכותב שם שרק הלכה אחת בהלכות רוצח מקורה ביבמות ומציין
למה שציין הרמ״ש.
6ואנו נביא דבריו ונוסיף עליהם הסבר ,שקיצר ,ויש להוסיף על דבריו.
7
7
להרמב״ם
דבריו הראשונים ברורים וקימים ולא טעה כלל ,ואישתמיטתיה
בתשובתו שיטת הרי״ף וכד.
ונסביר הדברים .בעירובי! צו ע״ב איתא :א״ר אלעזר המוצא תכלת בשיק.
לשונות פסולות )רש״י :שמא לא צבע לשם ציצית ,ואנן עשיה לשמה בעינן(,
חוטין כשרין .ומסבירה הגמרא ,דחוטין כשריז איירי בחוטין שזורין ומופסקין,
דכולי האי ודאי לא טרהו אינשי )מאירי :שהדברים מוכיחים שלצורך ציצית
געשו( .ומקשה על זה רבא מהמשנה בעירובין )צד ,ע״א( דתנן המוצא תפלין
)רש״י :בשדה במקום שנאבדין( מכניסן )רש״י :לעיר ולבית( …בד״א בישנות
)פיה״מ לר״מ :שהן ברצועותיהן וקשריהן( אבל בחדשות פטור )הר״מ :בלי
רצועות או שאינן קשורים אינו חייב להצניען ,כי אפשר שהן קמיע שנעשה
בצורת התפלין ותארו( .וקושית רבא מחדשות :וכי אדם טורח לעשות קמיע
כמין תפלין )רש״י :ואפילו הכי חיישינן דילמא קמיע נינהו( .ואף דר׳ זירא
תני ברייתא כר׳ אלעזר :המוצא תכלת בשוק לשונות פםזלין חוטין מופםקין
כשרין ,לפי שאין אדם טורח ,רבא לא זז מהוכהתו מהמשנה ומסיק דטרח ולא
טרח פלוגתא דתנאי היא ,ע״פ הא דתניא :המוצא תפלין מכניסן …אחד חדשות
ואחד ישנות דברי רבי מאיר ,רבי יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות .ולפי זה
המשנה באה כר׳ יהודה הסובר דטרח איניש ,והברייתא דר׳ זירא סברה כר׳ מאיר
דלא טרה איניש .ודברי ר׳ אלעזר שלא כמשנתנו .ומסיקה הגמרא :והשתא
דתני אבוד ,דשמואל בר רב יצחק אלו הן ישנות כל שיש בהן רצועות ומקושרות,
חדשות יש בהן רצועות ולא מקושרות ,אסר ר׳ יהודה בחדשות )ע״פ מה שמפרש
שם אביי( ,משום דקסבר עניבה קשירה מעלייתא היא ואסורה בשבת ,ועל כן
הנו אוסר בחדשות שטעונות עניבה שהיא קשירה האסורה בשבת .ור״מ מתיר
בעניבה .ודכולי עלמא לא טרח איניש ,ואין אנו חוששין בחדשות שהן קמיע.
וכן אין אנו חוששין בחוטי תכלת שזורים מופסקים שעשאן שלא לשמן ,דכולי
האי לא טרח איניש.
זו היא מסקנת הגמרא לפי הראב״ד וחכמי לוניל ,ולפי הרמב״ם אחר חזרתו
כפי שפירשו הכסף משנה .ובחוטי תכלת מופסקים כשרה .וכן צריך לומר דתפלין
הדשות אין בהן חשש קמיע .והא דתנינן שלא יכניסם איירי באינן מקושרות
לפי שאין קושרין בשבת .ואכן כך כתב הראב״ד בהלכות שבת פי״ט הכ״ד
בהשגתו.
ולשון הרמב״ם שם הוא להלק בין מקושרין ״שודאי תפלין הן״ ,ובין אם
אין רצועותיהן מקושרות אינו נזקק להן .ומקושרין הן לפי עירובין צז ע״א
7הגר״א משתמש לא פעם בביטוי זה כלפי קודמיו .ועיין שדי חמד )מערכת כללים
אות א ,סעיף שטז ,ובפאת השדה סעיף קמב( ע״פ החוות יאיר ויד מלאכי ועוד.
דאישתמיטתיה הוא לשון נקי׳ ודרך כבוד לומר דבאותה שעה נשמט ממנו הדבר ההוא׳
כי השכחה היא טבע אנושית כוללת כל האישים ,ואם יש חילוק ביניהם בין רב למעט׳
דלפי שעה הוא דנעלם ממנו אף דידעו והיתר .עמו וקרא בו ו
רי״ח סופר ב״אוצרות ירושלים״ חלק ר״ב עמ׳ כ״ה בהערה.
8
ס מ ך
י .וע״ע מה שציין
דו
ישנות ואינן מקושרין הן חדשות .הרי שדברי הרמב״ם בהלכות שבת לפי הנוסח
שלפנינו הן ע״פ מה שכתב בהלכות ציצית לפני חזרתו שטרח איניש לזייף
ציצית ,וגם תכלת שחוטיה שזורין פסולה ,וכן טרח איניש לעשות קמיע כעין
תפלין ,וחדשות חיישינן דהן קמיע .וכבר העיר על כך המגיד משנח .ולפי זח
אחר שחזר בו בהלכות ציצית וכתב דשזורין כשרה דלא טרח איניש לזייף
כולי האי ,היה צריך גם כאן לחשוב החדשות לכשרות ,ומאי דלא נזקק להן
אינו מפני חשש כשרותן ,אלא מפני איסור קשירה ,ולא היה יכול לכתוב
דבקשורין קשר של תפלין וודאי תפלין הן — כאילו באחרים לאו וודאי תפלין.
ואם נפרש חזרתו של הרמב״ם כדרך שפירשנו ,צ״ע למה לא תיקן הרמב״ם
דבריו בהלכות שבת בתיאום לתיקון דבריו בהלכות ציצית י .אם לא שנאמר
שאכן גם כאן תיקן דבריו ,אלא שלא הגיע אלינו תיקון דבריו.
גם הגר״א )שו״ע או״ח סי׳ שא סעיף מב( ,מפרש דחרמב״ם חזר בו
בהלכות ציצית ,ובחזרתו הודה לשיטת הראב״ד שהיא שיטת חכמי לוניל .אלא
שהגר״א בדיעה שנכון הוא כדעת חרמב״ם לפני חזרתו — וכפי שהוזכר לעיל —,
ולפי שיטת הרי״ף כפי שמפרשה חגר״א אכן חוטי תכלת שזורין פסולין הן,
ותפלין חדשות חיישינן להו לקמיע.
הגר״א מפרש שיטת הרי״ף והרמב״ם לפני הזרה כך :במשנתנו שנינו
8וצריך לומר שלפני חזרתו סבר שכשם שבתפלין אמרינן דטרח צריך לומר גם בתכלת
דטרח ,וכדמשמע מהגמרא בעירובין .ולאחר חזרתו מצא טעם לחלק בין תפלין לתכלת,
דבתפלין
דטרח
אמרינן
ובתכלת
אמרינן.
לא
ומהגמרא
לא
משמע
חילוק.
ומלשון
השאלה של חכמי לוניל משמע דלא חילקו והרמב״ם הודה להם .וצ״ע רב .שוב ראיתי
בחידושי
הריםב׳׳א
שהקשה
לאבוד•
כיון
דשמואל,
דלא
מכפקינן
להו
בקמיע
נהי
דאינו מניחן )כלומר ומשום קשר ובלא קשר אין דרך מלבוש( יחשיך עליהן .ומתרץ
דכיון דלא נגמרה מלאכתן לא חשו להם כל כך ,דהא אפילו במקושרות צריכין הן
בדיקה כל זמן שאינו יודע בהם שהם מן המומחה ,אלא שלענין הצלה לא חששו
כל כך ואמרו להציל על הספק אבל כשאינן מיישרות חששו .עכ״ל .הרי שיש לחלק
בין תפלין לתכלת .תכלת יש בה רק החשש שלא לשמה ,אבל אין בה חשש שמא לא
מן המומחה הן .ובתפלין יש גם חשש שמא לא מן המומחה הן.
ואולי אפשר לומר ,שלפני חזרה פסק הרמב״ם כפי שפירש הגר״א או המלחמות דטרח
איניש
ובתכלת
ועל
כן
כשרה.
בתכלת
פסולין.
ולאחר
חזרה
ולפי זה היה צריך לומר
פסק
דלכולי
דבתפלין אף
לא
טרח
איניש
בחדשות יציל
וכר׳
מאיר.
עלמא
ואי אפשר לומר דמתניתין דלא יציל כר׳ יהודה ,שהרי פסקינן דעניבה אינה בקשירה.
אך מדחזינן במתניתן דאף לא יחשיך ,משמע — כסברת הריטב׳׳א — דיש עוד טעם
בתפלין
והוא שמא אינם מן המומחה .ויש לפרש לשון הרמב׳׳ם,
דבמקושרין וודאי
תפלין הן ,ואינן מקושרין אינו נזקק להם — ,ואינו אומר שאינן וודאי תפלין ,כלומר
שלא נעשו לשם תפלין ,אלא טעמו שמא אין הם מן המומחה .וצ״ע .וע״ע במרכבת
המשנה לה׳ שבת הכ״ד שהעמיד דברי הרמב״ם בתפלין אף אי נימא שחזר בו מהוראתו
הראשונה בציצית.
9
שחדשות פטור מלהכניםן .המשנה ממשיכה שאם מצאן צבתים או כריכות
)רע״ב :שהם מרובים ,שאם יביאם זוג זוג לא תכלה הבאתן קודם הלילה(
מחשיך עליהן )רע״ב :יושב ומשמרם עד שתחשך( .הרי ׳שבחדשות אינו צריו
לשמרן .אלא וודאי דלמשנתנו חדשות אינן תפלין ,ואמרינן דטרח איניש לעשות
קמיע כעין תפלין .ופסק הרמב״ם כמשנתנו ,ועל כן גם בחוטי תכלת שזוריז
אמרינן דטרח איניש ,אף דאינן עשויין לשמן ,ועל כן פסולין .ומשנתנו לא אתיא
כרבי מאיר דאמר בברייתא דהדשות יכניס ,ואף לא כר׳ יהודה ,דחדשות לא יכניס,
מפני שטעונין קשירה ,ועניבה קשירה מעלייתא היא ,כפי שפירש אביי את דעת
ר׳ יהודה .והנה הא דעניבה קשירה הוי היא שלא כהלכתא .ואין לאוקמיה
משנתנו כר׳ יהודה שלא כהלכתא .ומה שאמרה הגמרא והשתא דכולי עלמא
לא טרח איניש אינו מתייהס להסבר משנתנו ,אלא בא להסביר ברייתא דתני
ר׳ זירא ,דחוטין מופסקין כשרה לפי שאין אדם טורח ,וכן דברי ר׳ אלעזר
התואמים את הברייתא ,שסובר דאין מחלקותם של ר״מ ור״י בטרח איניש אלא
כולי עלמא סברי דלא טרח איניש• .ובאה הברייתא ור״א ככולי עלמא ,כלומר
כר״מ וכר״י ,דסברי דלא טרח איניש ,והחוטין השזורין והתפלין שאינן מקושרין
כשרות ,ומחלוקת ר״מ ור״י בתפלין היא רק אם מותר לעונבן בשבת ,אבל
משנתנו סברה דטרח איניש.
ולפי זה לחינם חזר בו הרמב״ם .ודבריו לפני חזרה בציצית ודבריו בתפלין
בהלכות שבת תואמים זה את זה .ולפי זה אפשר לומר דיש לנו לבכר דברי
הרמב״ם לפני חזרה על דבריו ׳שלאחר חזרה.
בסוף דבריו ציין הגר״א שהמלחמות יישב הרי״ף בענין אחר .ואף ביישוב
זה סבר הרי״ף דפםקינן דטרח איניש ,ופירש מחלוקת דר״י ודר״מ כפי שפירשו
רבא ולא כפי שפירשו אביי ,ומשנתנו כר׳ יהודה והכי פסקינן.
וע׳ בפיה״מ לרמב״ם שפירש גם כן שהדשים אין הייב להצניען כי אפשר
שהן קמיע,
וכבר הקדים במרכבת המשנה לר׳ שלמה אב״ד חעלמה בה׳ שבת )פי״ט
הכ״ד( לבכר את הנוסח הראשון שברמב״ם וכתב ש״תשובת רבנו להכמי לוניל
לאו רבנו חתום עלה״.
ב .ה׳ תפלין פ״א סהי״א :ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה .נשאל רבינו
ע״י חכמי לוניל )שו״ת סי׳ של״ד ,ומובא במג״ע ובכ״מ( לטעם הדבר למה
מזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה ,וספר תורה ותפלין צריכין עיבוד לשמן .והשיב
שלא מפני שקדושתה קלה ,אלא היכא דאיתמר — כלומר בספר תורה ובתפלין
— איתמר ,והיכא דלא איתמר — כלומר במזוזה — לא איתמר .והסביר הדבר,
שס״ת ותפלין חובת גוף תדירה ,ומזוזה אינו חייב בה אלא מפני בית המתהייב,
ואם אין בית אין מזוזה .וע׳ במג״ע שכתב ,שאע״פ שבעיקר הדין תשובתו נכונה,
טעמו של הרמב״ם אינו נראה לו .ובכ״מ הביע תמיהה על עצם הדין.
וכבר נידונה תשובה זו בארוכה בברכת אברהם )סי׳ מ /בנספח לרמב״ם
פרדס סי׳ ה׳( לר׳ אברהם בן הרמב״ם .ובתום׳ מנהות מ״ב ע״ב ד״ה תפלין
מובאת הכרעת הרמב״ם בענין המזוזה ,וכתב שלא פירש מנא ליה .וכתב
10
שמא טעמו מהברייתא המובאת בגמרא שם ,שתפלין אין נקהין אלא מן המומחה
)רש״י :היודע שצריך עיבוד לשמן( ,ומזוזות ניקהות מכל אדם ,וכפירש״י
דליכא בהן עיבוד לשמן .ואף שבתום׳ לא הזכירו תשובת הרמב״ם בענין ,הנה
הר״ש משנץ״ )כתאב אלרסאייל — ספר אגרות — לר׳ מאיר אבולעפיה עמ׳
קכ״ד( דחה את דברי הרמב״ם בתשובתו ,והביא מקור לפסקו של הרמב״ם
מהגמרא במנחות .וע׳ הגר״א ליו״ד )ךפ״ח ם״ק ט׳( שמסתמך על דברי תוס׳
ואינו מזכיר את תשובתו של הרמב״ם.
ובשיירי קרבן )יומא פ״ג ה״ו ד״ה עור שעיבדו( כתב ,דהא דשנינו שם:
עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה ורשב״ג אוסר ,הנו מקור
לרמב״ם בקשר למזוזה ופסק כת״ק .וכשכתב הרמב״ם תשובתו נשכח ממנו
מקור זה.
אמנם יעוץ חזון איש מנהות סי׳ מ״א ם״ק ג׳ ,שפירש דהרמב״ם פסק
כרשב״ג במנהות מ״ב ע״ב ,דבעינן עיבוד לשמן ,ופירש כרז״ה דקאי ארצועות.
ובגיטין מ״ה ע״ב איתא דרשב״ג בעי גם בקלף וגויל עיבוד לשמן מקל והומר
דרצועות .ומביא שביר׳ יומא )פ״ג ח״ו( איתא מחלוקת בעור שעיבדו לקמיע,
דלת״ק מותר לכתוב עליו מזוזה ורשב״ג אוסר .והרמב״ם פסק בה׳ תפלין פ״א
הי״א דגויל של ספר תורה וקלף של תפלין או של ספר תורה צריך לעבד
אותן לשמן .הרי שפסק כרשב״ג .והשאיר בצ״ע מה שפסק הרמב״ם שמזוזה
אינה צריכה עיבוד לשמה .ותמה ביותר על מה שכתב הרמב״ם בתשובתו
דבמזוזה לא איתמר ,והרי איתמר בירושלמי.
והנה הח׳ לוי גינצבורג )גנזי שכטר ב׳ עמ׳ (533מפרש ,דהמחלוקת
בירוש׳ יומא אינה מתייהםת כלל לענין עיבוד לשמה ,אלא אם עושים דבר
קודש ,בין קדשי גבוה בין קדשים כספרים תפלין ומזוזות ,מדבר שנעשה
להדיוט ,וכעין ששנינו בתוספתא מגילה )פ״ב ה״י( :כלים שנעשו בתהילתן
להדיוט אין עושין אותן לגבוה .ונ״ל שכך פירש המחלוקת בירוש׳ גם בספר
ניר) .וע׳ ה׳ בית חבחירה סוף פ״א( .ועלינו לומר שכך פירש גם הרנ?ב״ם
המחלוקת בירוש׳ יומא .וע״כ אמר רבמזוזה לא איתמר שצריך עיבוד לשמן,
ולא יכול היה להשתמש בדברי ת״ק כמקור לדבריו ,בעינן עיבוד מזוזה.
ומקורו לעיבוד תפלין וס״ת הוא מדברי רשב״ג בגטין כפי שהביא החזו״א.
ואין מקום לקו״ח מרצועה למזוזה ,שהרי בזה לא איתמר.
ולפי זה אין כאן כל שיכחה בדברי הרמב״ם ותשובתו ברורה ומבוררת.
ודברי רש״י בפירושו במנחות יש הולקים עליהם .וכנראה הרמב״ם ביניהם.
ג .בפ״ו הכ״ב מהלכות שבת מפרש הרמב״ם דין של מי שהחשיך בדרך
ויש עמו נכרי .ובפרק כ׳ מהלכות שבת ה״ו וה״ז פוסק הרמב״ם שמי שהחשיך
בדרך ,ולא היה עמו נכרי שיתן לו כיסו ,מניחו על גבי בהמה — בתנאים
המוזכרים שם — ואם אין עמו לא נכרי ולא בהמה מוסרו להרש שוטה וקטן.
9והוא כמשוער מחברן של התוס׳ למנחות ,עי׳ אורבך :בעלי התוספות ,עמ׳ 512ואילך,
שרואה כאן ראיה גדולה לכך .וע״ע חקרי זמנים לר׳ אלתר הילביץ ,עמ׳ קצב ,הערה .8
11
ואם אין עמו לא זה ולא זד ,מוליכו פחות פחות מארבע אמות .ויבם מבאר
שאפילו מציאה שבאה לידו מוליכה פחות פחות מארבע אמות .ואם לא באה
לידו ,אם יכול להחשיך עליה יחשיך ,ואם לאו ,מוליכה פחות פחות מארבע
אמות .מקורו של הרמב׳׳ם למי שהחשיך הוא במשנה ובגמרא שבת קנג ע״א
וע״ב ששם מפורטות האפשרויות השונות .והנה בקשר למשנה שמוזכר בה
מסירת כיסו לנכרי ,או חנחתו על גבי בהמה ,מצאנו שם דברי רבא בשתי
לשונות .ללשון האתת קובע רבא שהעצות האלו ניתנו רק לגבי כיסו .ומציאה
שבאה לידו ככיסו דמיא .ולאיכא דאמרי בעי רבא מה דין מציאה שבאה לידו,
ולא איפשטא ונשאר בתיקו .וכתב ישם ר״ח בפירושו דכל תיקו דאיםורא
לחומרא ,והלכתא כרבא שרק בכיסו ממש התירו .בהסתמכות על דברי ר״ח
אלה השיגו חכמי לוניל )מובא במג״ע ובמ״מ שם ,ובשו״ת הרמב״ם סי׳ ש׳(,
10
10כך נראית פשטות הדברים של השואלים בהביאם את דברי ר״ח ,שהרי אמרו :״כי לא
נדע לפרש גמרא שבר״פ מי שהחשיך אלא לחומרא שלא התירו בשום ענין לגבי מציאה
כי אם בכיסו דטרח ביה ה ר ב ה . . .וכן מצאנו בפי׳ רבינו חננאל ז׳׳ל כמו שקבלנו״.
ובפיר״ח שלפנינו :ובא רבא ודקדק ואמר דוקא כיסו ,אבל מציאה דלא אתאי לידיה
לא התירו לו לתתו לנכרי .ובמציאה דאתאי לידיה ללישנא בתרא עלתה בתיקו .וכל
תיקו דאיסורא לחומרא .והלכתא כרבא דאוקמא )לידיד] (.למתני׳[
בכיסו ממש .עכ״ל
ר״ח כפי שהודפס במהדורת ווילנא .ולפי המוגה צריך לומר שר״ח פסק באיכא דאמרי
כלישנא בתרא .ופסק בתיקו דאיסורא לחומרא .ולא התירו אלא בכיסו ממש .ומציאה
אף דאתיא לידיה לאו ככיסו ממש .כך נראה בפשטות .ויש חילוק דברים בין פיר״ח
שלפנינו ובין המובא בשמו ע״י חכמי לוניל .אך מידי הרהור בדבר לא יצאנו.
מצאנו שני כללים בדברי ר״ח בתרי לישני .במגדל עוז לה׳ ברכות פ״א הי״ב שאמרו
רבותינו בעלי התוספות ז״ל דבכל מקום שאנו מוצאים שתי לשונות בתלמוד ,הראשון
עיקר והשני טפל לו ,כדברי רבינו חננאל ז״ל שכל דבריו דברי קבלה .ומייחסו בעל
מג״ע למחלוקת בברכות )מג ע״א( ללישנא קמא לר׳ יוחנן פת ויין בעו הסיבה ,בכדי
שאחד יוכל לברך לכולם ,הא שאר אוכלים ומשקים אינן צדיכין הסיבה.
וכך פסק
הרמב״ם שם .ולאיכא דאמרי א״ר יוחנן דפת ויין מהני להו הסיבא וכל חד מברך
לעצמו .וכך פסק הראב״ד שם .ומג״ע הצדיק פסקו של הרמב״ם ע״פ הכלל האמור
של ר״ח ,כלומר שפסק כלישנא קמא אף שהוא מיקל ,ולפי זה לישנא קמא עיקר.
ובחידושי רמב״ן סוף פ״ג דר״ה איתא בקשר לדברי ר׳ יוחנן בברייתא ששונה דבריו
ארישא ואיכא דמתני דבריו אסיפא :ר״ש בעל הלכות ורב חננאל ורבינו הרי״ף ז״ל
כולם פסקו כלישנא קמא דרבי יוחנן לחומרא .וכך נהגו הגאונים הראשונים ז״ל דכל
בדאורייתא לחומרא אף ע״פ שהוא לישנא קמא• ולא אמרו הלכה כלישנא בתרא אלא
בשל
סופרים
ובמקום
שאינו
ראוי
להחמיר.
עכ״ל.
ומכאן הי׳
נראה
דלר״ח
עיקר
כלישנא בתרא אלא שבמקום שראוי להחמיר ובדאורייתא הלכה כלישנא למא.
ולפנינו בענין מציאה פסק ר״ח כלישנא בתרא ולחומדא .וזה אינו סותר דברי הרמב״ן׳
שאפשר לומר שזה מקום שראוי להחמיר ,אף שהוא מדרבנן .אבל בין דברי הרמב״ן
והמגיע בשם ר״ח נראה כאילו יש סתירה .אם לא שנחלק ונאמד שדברי ר ״ ברמב״ז
ח
12
שהרי משמע שרק בכיסו התירו ולא התירו בשום ענין לגבי מציאה .וההשגה
היא כפולה שהשיגו על זה שחשב מציאה שבאה לידו ככיסו ,וכן השיגו על מה
שהתיר במציאה שלא באה לידו להוליכנה פהות פתות מד׳ אמות אם איגו
יכול להחשיך .שהרי כתבו בהשגתם ״שלא התירו בשום ענין לגבי מציאה
כי אם בכיסו״ .וגם הראב״ד השיגו באמרו :זה שיבוש״.
הרמב״ם בתשובתו מזכיר :גם ראשי הישיבה שבבבל ז״ל תפסו על
פיסקא זו כשהגיע אליהם החבור .ואכן מצאנו לרמב״ם שאלה ותשובה בזה
בלשון ערבי ,שתורגמה לראשונה ע״י ד״ר צ .בנט ופורסמה ע״י רא״ח פריימן
בספר היובל לרב״מ לוין )ירושלם ת״ש ,עמ׳ כז—מא( והועתקה על ידינו
בנספח לרמב״ם ח״ב מחדורת פרדס )תשי״ז( ,סי׳ יב ,ואחרי כן עם מקורה
הערבי בשו״ת חרמב״ם מחמרת בלאו )ח״ב סי׳ תםד(־ .
1
הם רק שהלכה כלישנא קמא .ומה שכתב וכך נהגו הגאונים אין לו קשר לדברי ר״ח.
ואם כך הרי גם למג״ע וגם לרמב׳׳ן כללו של ר״ח הוא הלכה כלישנא קמא .אלא שאו
נצטרך לומר שמה שפסק כאן כלישנא בתרא ,מפני שבמקום שראוי להחמיר לא פסקינן
כלישנא קמא אלא כבתרא המחמיר.
ועי׳ פיר״ח בר״ה כז ע״ב שפסק כר׳ יוחנן ולחומרא ,אלא שהוסיף ואע״ג דלישנא
בתרא לאו הכי הוא ]לא[ אתברירא לן הי מינייהו לישנא בהרא .ולפי זה כוונת הרמב״ן
לא לכלול כאן כלל בדברי ר״ח אלא לומר לן שפסק כאן כלישנא קמא שלפנינו.
ולפי זה יצא שעיקר כלישנא קמא.
ואולי צריך
להגיה
בפיר״ח:
והלכתא
כרבה
דאוקמא ]דאתי[ לידיה
)בכיסו! ]ככיסו[
ממש .אלא שאז אינו מוסבר יפה למה הוצרך ר״ח לומר לנו כאן דכל תיקו דאיסורא
לחומרא .וצריך גם לפרש מה שכתבו חכמי לוניל ״וכן מצאנו בפי׳ ר׳׳ח״ שכוונתם
שלא התירו שום דרכי טלטול במציאה ,אבל לא הביעו עמדה בקשר למציאה דאתיא
לידיה מה דינה אי ככיסו אי במציאה .ואגב אעיר :בספר כריתות עם עיטור סופרים
)ירושלים תשכ״ה( ,עמ׳ שטז בהערה קמה כתבו ,ששיטת ר׳׳ח היא דבדאורייתא עבדינן
לחומרא ובשל סופרים לקולא .והסתמכו על תוס׳ שבת מב ע״ב ד״ה והיינו ,ותוס׳
ע׳׳ז ז ע״א ד״ה בשל תורה וכנראה התחלף להם ר״ח בר״ת ,שהרי תום׳ מביא דיעה זו
בשם ר״ת ואינו מזכיר את ר״ח.
11הכ״מ
בפ״ו
הראב״ד,
הכ׳׳ב
וליתא
הזכיר
בספרי
השגת ראב׳׳ד
הדפוס
המקובלים.
זו.
והרמ״ש
העיר
ובמהדורת ר׳
דליתא
שבתי
לפנינו
פרנקל
בהשגות
הדפיסו
כאן
ההשגה ע׳׳פ כי״י.
12לשונה של תשובה זו כפי שהיא מתורגמת לפנינו וודאי משובש .וכבר העיר על כך
הרב זקש ב״סיני״ יח ,עמ׳ שד.
השגת המשיג שם מתייחסת לדברי הרמב״ם בה׳ שבת פ״ו הכ״ב )המהדיר הראשון
ציין בטעות לפ״כ ה״ז .ובעקבותיו העתקנו — לצערי — גם אני וגם פרופ׳ בלאו
ציון זה( .בהלכה זו מתיר הרמב״ם לתת כיסו לנכרי אם קדש עליו היום ,וממשיך
ואומר :בד״א בכיסו ,אבל במציאה לא יתן לנכרי אלא מוליכה פחות פחות מארבע
אמות״ .ועל זה הקשה קושיותיו.
13
והנה בתשובתו )סי׳ ש( מסביר הרמב״ם ,ישבפרק מי שהחשיך גידה
במשנה רק ענין נתינת המציאה לנכרי או הנחתה על גבי חמור ,אבל לא נשנה
במשנה כלל ענין הולכה פחות סחות מארבע אמות .ורבא בהבדילו בין כים
למציאה דן רק בדרכי הולכה אלה .ועל הולכה פחות מד׳ אמות לא אמר רבא
שיש להבדיל בין כיסו למציאה .ואיתא התם )שבת קנג ע׳׳ב( :אמר ר׳ יצחק
עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה .מאי עוד אהרת היתה .מוליכו פחות
פהות מד׳ אמות .ע״כ לדעת הרמב״ם יש ליחס מימרא דר׳ יצחק הן אמציאה
הן אכיסו .ומסביר הרמב״ם :ואם תאמר מאי שנא הא )כלומר הולכה ע״י נכרי
או ע״י חמור שאסור לדבריו במציאה( מהא )כלומר להוליך פחות פחות
מד׳ אמות שהתיר במציאה( .י״ ל שזו ההולכה פחות פחות מד׳ אמות צנעה
גדולה יש בה ולא אושא מ ל ת א . . .ואינו צריך דבר אחר ולא איש אחר לסייעו,
ולא יכיר בו אדם ,ולא יהי׳ נחפז ,ולפי׳ לא ניחוש לו שמא יעבירנו ארבע
אמות .עכ״ל.
ובקרבן נתנאל על הרא״ש )שבת פכ״ד אות ג׳( כתב :וברור לי שהרמב״ם
בנד .בנין יסוד דין זה מהאי שמעתתא דע״ז דף ע ׳ כמה כיסי קמשכחי
בשבת מוליכו פחות פהות מך׳־
בשוקא וכו׳ דקאמר רבי נתן המוצא כים
):נ
בתשובתו זו אומר הרמב״ם :וכאשר ראיתי במה שכתב בד״א וכו׳ והנוסח הזה איני
בנוסחתי המקורית ,ראיתי אצלי נוסח ההלכה הזאת כמו שהיא אצלי כדלקמן :אלא
נותנו לאי זה מהן שירצה .לא היתד .עמו בהמה ולא נכרי ולא אחד מכל אלו מהלך בו
פחות פחות מארבע אמות ]ואפילו מציאה שבאה לידו מהלך בה פחות פחות מארבע
אמות[ .אבל קודם שתבוא לידו אס יכול להחשיך עליה מחשיך ,ואם לאו
מוליכה
פחות פחות מארבע אמות.
)דברי הרמב׳׳ם העתקנו
בדיוק ע״פ
המודפס
מתוך כ״י
והוספנו
עליהם רק
המוקף
במרובע — ע״פ הצעת המהדיר הראשון .וכן נראה .והושמם ע״י הדומות(.
והנה הרמב׳׳ם הזכיר כאן את מה שכתב בפ״כ ה״ז והתעלם כאילו לגמרי ממה שכתב
בפ׳׳ו הכ״ב וכתב על כך ״והנוסח אינו בנוסחתי המקורית״ — והרי הדברים כתובים
בפ״ו כאמור והיו כך גם לפני המשיג .נוסף לכך יש שינוי גם בפ״כ כמובא בתשובה
למה שישנו ברמב״ם לפנינו .במובא בתשובה איתא :״אלא נותנו לאיזה מהן שירצה״
ולפנינו מודפס* :חרש וקטן נותנו לאי זה מהן שירצה״.
וכששאלתי את פרופ׳ יהושע בלאו אולי יש טעות בתרגום ענני שהציע כבר לפני
זמן מה לתרגם ״ולשון זה אינו העיקר בנוסחתי״ )במקום
המתורגם :״והנוסח הזה
אינו בנוסחתי המקורית״( ועל כן הולך הרמב״ם ומעתיק את המקום העיקרי הדן בענין.
13עי׳ נתיב חיים לבעל קרבן נתנא׳ לאו״ח רסו שהביא הדבר
ב
ש ם
ב נ ו
,
/ה ב ח ן ר
כ״ה
שמעון הירש״ .ובשו״ת מנחת יצחק ח״ה סי׳ מב אות ה העיר שבק״נ כתב דהגירםא
שלנו היא ״המוצא״ בלי יו״ד ,ובנתיב חיים כתב שהגירסא שלפנינו היא ״המוציא"
ביו״ד .וכתב בעל מנחת יצחק שלומר על הרמב״ם ששכח מקום מוצאו המה
מופלאים לומר כן על הרמב״ם.
14
דבי
0 ,
והוא גרס כגירםא שלנו המוצא בלא יוד ,קא משתכחי היינו שנמצאו כיסי
בשבת ,ונשתכח מהרמב״ם מקום מוצאו וכתב מה שכתב .עכ״ל.
וכוונתו למה דאיתא בע״ז ע׳ ע״א :אמר לי איסור גיורא כי הוינן בארמיותן
אמרינן יהודאי לא מנטרי שבתא ,דאי מנטרי שבתא כמה כיסי קא משתכחי
בשוקא .ולא ידענא דסבירא לן כרבי יצחק דא״ר יצחק המוצא כים בשבת
מוליכו פחות פחות מד׳ אמות.
ור׳ מתתי׳ שטרשון העיר עוד שכן כתב ר״ח אבולעפיא בם׳ עץ החיים
)דף קמ ע״ב( י י ,והגר״א בביאורו לאו״ה סי׳ רם״ו ס׳׳ק ה ,והגר״מ איליער
בספר אלפי מנשה )צ ע״ב(׳•' ,ור׳ יעקב קרלין בספרו קהלת יעקב בהידושיו
ב״תולדות רבינו אברהם בן הרמב״ם״ שבראש
לסוף שבת .ור״ר מרגליות
מהדורת ״מלהמות השם״ שלו )עמ׳ יג ,הערה (3הוסיף גם ממראה הפנים
ליר׳ ריש פרק כד דשבת.
10
17
14בספר עץ החיים לר׳ חיים אבולעלפיא נרו יאיר )איזמיר תפ״ט( ח״ב ,דף קמ ,עמודה ד,
הביא תמיהה בשם זקנו ״דש״ס ערוך בע״ז דף ע ׳ . . .הרי דינו של רבינו מימרא
דר׳ יןצחק[ ולמה לא הביאו רבינו בתשזעבה[ ,וצ״ע״.
15בספר אלפי מנשה לר׳ מנשה מאיליא ח״ב )וורשא (1860לשבת קנד כתב ,דלכאורה
בע״ז ע׳ א׳ מפורש כדברי הרמב״ם ,אלא שאין משם ראי׳ ששם הגירםא הנכונה היא
המוציא וכו׳ ולא המוצא .וכתב על זה :וכמדומני שראיתי כן באיזה ספר .וכתב עליו
ר׳ מתתי׳ שטרשון שבודאי ראה כן בביאור הגר״א .אך לי לא נראה שכוונתו להגר״א,
שהרי הגר״א בהגהותיו לאו״ח רסו מפרש ,שהראשונים האוסרים להוליך פחות פחות
מארבע
אמות גרסי בע״ז
המוצא.
ואילו ראה דברי הגר״א לא היה
המוציא,
מפרש
והרמב״ם
כפשטיה שמצא,
דוחה ללא דיון את
כלומר
המקור
שגורס
בע״ז
ע׳׳פ
הגירסא המוציא.
16וקדמהו ר׳ נחום אש בספרו זכרון מלך )פיטרקוב תרצ״ה ,עמ׳ ח( .עי׳ עליו עוד
להלן הערה .22
17בעל פני משה — ר׳ משה ב״ר שמעון מרגלית מקיידאן ,נפטר י״ב טבת תקמ״א בברודי
)ע׳ פנקס של בית העלמין הישן בברודי ב־ ^.^.!,.0.טו ,עמ׳ 132׳ ועי׳ עליו •3.3.1*0
יג ,עמ׳ , 94—92׳ וכן לוי
גינצבורג פירושים
וחידושים
בירושלמי ח״ר
מבוא עמ׳
קכד—קכו(.
בקשר לגמרא בע״ז ע ע״א כתב הפני משה )בריש פ׳ כד דשבת במה״פ( ,שדברי
ר׳ יצחק שימשו
מקור
לרמב״ם
בהלכה
הנידונה,
ושהרמב״ם גרס
יצחק
בדברי ר׳
המוצא את הכיס .והוא כתב שם על הרמב״ם :״ואפשר שהוא לא זכר מזה בשעה
שהשיבו לו ,כמו שהעיד על
מאין יצא לו
זקנותו
עצמו
באגרותיו
שלעת
מהרבה דברים שכתב
בחבורו״.
ואח״כ כתב
ומחמת
שאיזה
טרדותו
״תלמיד
שכח
מבהיל״
אמר לו ,שיש לפרש הגמרא בע״ז שדנה במי שהוציא כיס ,וכן הביא בשם ״ספר
ממחברי האחרונים״ ,שלרמב״ן ורשב״א יש לגרוס המוציא כיס ,וע״כ הוראתם שהמוצא
אינו מטלטל פחות פחות מד׳ אמות,
והרמב״ם גרס המוצא ,וע״כ הוראתו
שהמוצא
בשבת מטלטל פחות פחות מד׳ אמות .ודוחה דברים אלו בחריפות .ומצאנו סברא זו
15
ובבית התלמוד )ח״ב ,עמ׳ (58כמאמרו של מרדכי רבינוביץ :״לקיים
דברי הרמב״ם הראשונים והאחרונים״ ,דן בהוכחתו זו של ר׳ מתתי׳ שטרשון
ומביא גירסת כ״י מינכן מתוך דקד״ס לע״ז שאינה גורסת את המלים ״המוצא
כיס בשבת״ בדברי ר׳ יצחק אלא אומרת :א״ר יצחק מוליכו פחות פהות
מד׳ אמות ,והיא מימרת ר׳ יצחק שבשבת קנג ע״ב המתייחסת למי שהחשיך
לו בדרך .ובדקה״ם ציין שכך היא גם גי׳ הרא״ש )ע״ז פ״ה סי׳ יז( ,הר״ ז
ברי״ף ,הראב״ן ותורת הבית הארוך בית ה׳ שער ד׳ )מהדורת צילום ירושלים,
דף נ״ד ע״א ודף ג״ו ע״ב( .והוסיף בעל המאמר גם מהאשכול )ח״ג סי׳ נז׳
עמ׳ .(150ויש להוסיף שכגי׳ כי״מ כן גי׳ כ״י ניו יורק — עי׳ צילומו במהדורת
אברמסון )ניו יורק תשי״ז(.
והוכחה ברורה לדברי מחבר המאמר יש למצוא בבית הבהירה לע״ז
)עמ׳ ,(282שכותב:
״וכבר שמעו מהם שהיו אומרים אילו היו ישרא׳ משמרים את השבת כמה
כיסים היו נמצאות בדרכים ,שאי אפשר שלא יערוב שמשם בדרכים ,ואיו
יכולים להעביר ארבע אמות ,והם אינם יודעין הוראת מוליכו פחות פחות
מארבע אמות״.
הרי שהמאירי מייהס סיפורו של איסור גיורא על אלה שמעריב שמשם
בדרכים ולא על מוצאי מציאות .וברור שגם לפני הרמב״ם לא היה בדברי
ר׳ יצחק ענין של ״מוצא״ או ״מוציא״ ,אלא שייחס כל הענין למי שהחשיך לי׳
ועל כן לא יכול הי׳ להביא ראי׳ מהאי דע״ז.
ל ׳ אברהם
גם הרב ר׳ ראובן מרגליות ז״ל בהקדמה למלחמות
בן הרמב״ם )ירושלים תשי״ג ,עמ׳ יג־יד( דן בענין ,ונוסף על הציונים שציין
ר׳ מתתיהו שטרשון הוסיף אחדים מדיליה וכתב :״מענין ,כי על הרבה לאל׳
ההשגות ]= שהשיגו חכמי זמנו על הרמב״ם( שעל ידן חזר בו רבינו והסכים
לדעת המשיגים ,עמדו רבותינו האהרונים והראו כי באמת נכון כמו שכתב
רביגו מקודם״.
ה ש ם
ש
ר
כפי שראינו בציוניו של הרמ״ש רק באחת מדובר בה על חזרתו על
הרמב״ם מהוראתו .בשתים חאחרות הביאו האחרונים מקור אחר לדברי הרמב״ם
מאשר הרמב״ם עצמו בתשובותיו .והנה בשלשה הציונים שהוסיף ר׳ ראובן
מרגליות אין אף אחת שהרמב״ם חזר בו מחמת ההשגה כפי שנבאר .באמת מהל
כאמור
בקרבן נתנאל לשבת פ׳ כב אות ג .ר־
נתנאל מיל
)תמ״ז—תקכ״ט( הדפיס
ספדו קרבן נתנאל למועד ונשים בשנת תקט״ו ,ולפי זה יכולה הערתו של בעל פגי
משה להתיחס לדברי קרבן נתנאל.
וסברת קרבן נתנאל נמצא כאמור גם
בביהגר״א
לאו״ח דסו .וברור שהגר״א לא ראה את פגי משה לירושלמי מועד בדפוס ,שנדפס
לראשונה בשנה נגה גר מערב לפ״ק ]תר״כ[ ) .(1860ואולי גם לא הגיע לידו הפירוש
לשאר סדרים שנדפסו בחייו )עי׳ גינצבורג שם ,עמ׳ קכו(.
16
ציין הרמב״ם שהנוסח שלפני המשיג מוטעה ע״י הכנסת גליון לתוך דבריו
שלא במקום הראוי לו — אבל אף כאן לא מבוארת חזרת הרמב״ם מדבריו
הראשונים .ויותר מדויק — לפי הנחתם של הדגים בדברים — ניסוחו של
הרמ״ש ,האומר שהרמב״ם השיב ״תשובה בלתי ברורה״.
ונעיין כעת בשלשה ציוניו של רר״מ.
ד .ראשונה מציין ר׳ ר״מ למג״א ס״ק א׳ באו״ח ר״ט ,שמביא בקיצור
דברי הכ״מ מה׳ ק״ש פ״א ה״ח .הנידון הוא בהסבר הלכה קשה ברמב״ם,
יישוב סתירה לכאורה בינה ובין הלכה אחרת וחשיפת מקורה בתלמוד .הכוונה
היא לה׳ ברכות פ״ח הי״א .שם נאמר ,שמי שלקח כוס של שיכר בידו והתהיל
הברכה על מנת לומר שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן שאין מחזירין אותו,
והוא הדין כפירות הארץ ,שהתהיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה
וסיים בורא פרי העץ ,וכן בתבשיל של דגן שפתח על מנת לברך בורא מיני
מזונות וסיים המוציא ,דאין מחזירין אותו .והשיג הראב״ד עליו .ונראית כעין
סתירה לדברי הרמב״ם מה׳ ק״ש פ״א ה״ח .ובכ״מ נדחק לפרשו וליישבו.
אך הוא מביא גם שאלת חכמי לוניל )סי׳ רצח( ומתקשה בהבנתה ומסיים
ד״אין מקום לתשובה זו״ .אכן השאלה והתשובה אינה לערות מקורו של
הרמב״ם ,אלא היא מצמצמת חלות הדין של כוס של שיכר ,שאינה מכוונת
לשיכר היוצא משעורים אלא לשיכר היוצא מן הגפן ,ששיכר זה אינו נראה
בכוס אם הוא של ענבים או שעורים ,ואפשר לבא בו לידי טעות .ואחת
הקושיות של הכ״מ היא שאם כן גם בדוגמא השניה המוזכרת ברמב״ם אין
מקום לטעות בין פרי העץ לפרי האדמה .גם זיהוי שיטת הרמב״ם עם שיטת
הרי״ף ,המשתמעת מהדיון עם הכמי לוניל ,אינה נראית לכ״מ .מתוך כך
הנו כותב ד״אין מקום לתשובה זו״ .אבל לא עלה על דעת הכ״מ לומר שבעת
כתיבת ספר הי״ד היתד .לרמב״ם בענין זה שיטה אחת ובעת זקנותו לא היתה
על דעתו יותר ,ועל כן כתב מה שכתב .אלא אעיקרא דדינא פירכא — מה
שכתב בתשובה אינו נראה לו *י.
18ועי׳ בלח״מ ה׳ ברכות שם שמיישב בדרכו את תשובת הרמב״ם בתיאום עם האמור
בהלכות.
אך עי׳
בספר עטרת ראש לר׳ לוי ב״ר דוד )אמשטרדם
תקכ״ו( דף
כו
ולהלן קונטרס מיוחד ,בו מערים קושיות על פירושו של הלה״מ .ובתירוצו הנו רואה
בשאלת חכמי לוניל לא השגה על דברי הרמב״ם בהלכותיו ,אלא שאלה בבירור שיטת
הרי״ף שעליה השיב הרמב״ם ,ובהלכותיו לא פסק כהסברו זה .בעל עטרת ראש היה
יכול להגיע לדיעה זו מפני שלפניו היתד .שאלת חכמי לוניל מקוטעת ,כפי שהובאה
במג״ע
ובכ״מ .אכן לפנינו שאלה זו במילואה )סי׳ רצח( ,והיא מתייחסת מפורשות
״על מה שכתוב בפרק שמיני )כלומר של ה׳
ברכות( לקח כוס של שכר
וכו׳ ״,
ובזה ניטל כל היסוד לתירוצו של עטרת ראש .ולא ראינו לע״ע הסבר אחר התואם
גם את התשובה לחכמי לוניל מאשר זה של הלח״מ עם כל הדוחק שבו .וע״ע עינים
למשפט לברכות יב ע״א ,אות ג.
17
ה .והוספנו גם אנו מצדנו ציון .גם בה׳ ברכות פ״א הי״ב ,מצאנו בכ״ל
שדברי רבינו נראים לו ברורים ומקורם ברוך ,לולא דברי התשובה של הרמב״ם
לחכמי לוניל .פסק שם הרמב״ם שפת ויין טעונים הסיבה ,כדי שאחד יברר
זהאחרים יענו אמן ויצאו ידי חובת הברכה .אבל שאר אוכלים ומשקים אחד
מברך לכולם אף ללא הסיבה.
והענין נידון בברכות מ״ג ע״א .למשנה )מ״ ב ע״א( הסבו אחד מברר
לכולם נאמר :אמר רב לא שנוי אלא פת דבעי הסבה ,אבל יין לא בעי הסבה׳
ור׳ יוהנן אמר אפילו יין נמי בעי הסבה .איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא
פת דמהניא ליה הסבה ,אבל יין לא מד״ניא ליה הסבה .ור׳ יוחנן אמר אפילו
יין נמי מהניא ליה הסבה.
לדברי הכס״מ פסק הרמב״ם כר׳ יוחנן וכלישנא קמא; וכדעת הרי״ד
והרמב״ן ,וכהסברו של הרא״ש ,דכיון דברכות דרבנן הלך אחר המיקל .אי
הראב״ד וחכמי לוניל )סי׳ רצו ,ומובא בכ״מ ובברכת אברהם סי׳ מב ]רמב״ם
פרדס :תשובות ראב״ם סי׳ מח( והתשובה גם במג״ע( ה ש י על הרמב״ם
למה לא פסק כלישנא בתרא .לדעת הכס״מ אין מקום להשגה ן ע״פ הסברי
של הרא״ש .אך הרמב״ם בתשובתו ׳ מסביר ,שאין שתי דיעות בגמרא׳
בין שני הלשונות רק הבדלי ניסוח .וכשם שלר׳ יוחנן ללישנא קמא פת וייי
צריכים הסיבה ,כדי שאהד יוכל לברך בשביל כולם כך גם לאיכא דאמרי
בפת ויין מהניא הסיבה ,כדי שאחד יברך לכולם .ואם לא הסיבו כל אחי
מברך לעצמו.
גו
ז
ו י ש
!י
פירוש זה בגמרא עורר השגותיהם של ד״רמי׳ה )באגרותיו שם עמ׳ כב(,
של הר״ש משנץ )שם עמ׳ קיא( ,של ר׳ דניאל הבבלי )ברכת אברהם סי׳
רמב״ם פרדס סי׳ ח( ושל הכס״מ .ר׳ אברהם בן הרמב״ם השיב עליי•)ברכת אברהם שם( ,וכן עיין בקובץ על הרמב״ם.
מ ב
וגם בהלכה זו אין כל מקום לומר שהרמב״ם בזקנותו חזר בו ממה שכתב
בספר הי״ד ושבספר הי״ד התבסס על הכרעה אחרת טובה יותר .וגם איל
להבין כך את דבריו של הכסף משנה.
ונמשיך בציוניו של רר״מ.
:
ו .בהלכות נזקי ממון פ״ד ה״ד נדפסה לפנינו ההלכה בלשון זי׳
המוסר בהמה לשומר הנם או לנושא שכר או לשוכר או לשואל נכנסו תחת
הבעלים ואם הזיקה הייב השומר .במה דברים אמורים בזמן שלא שמרוה כלל׳
אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאת והזיקה השומרים פטורין והבעלים
19אגב :בנוסח התשובה כפי שהודפסה במהדורת בלאו )עמי
,555
שורות
(7/8נפלי־
טעות .וכך צריך להיות שם נ אמר רב לא שאנו אלא פת דבעי הסבה ואחד כך אחי
יברך לכל ]אבל שאר דברים לא בעו הסיבה אלא אחד מכרך לכל[ אע״פ שלא הסיבי
־
והמוקף
הושמט
בכ״י
ע״י
הדומות
הטיבו״ גם לפני המוקף וגם בתוך המוקף.
18
״לכל— לכל״
ולחינם
הודפס
״אע״פ
שלא