מ ו צ א ד * 1 2ד* כנד י*7י
1
כצר-ג
1=1.ל כ* ריענד *
1
א מ ד ת
בתוכן:
1
״ ^ד-אל
4
הועתק והוכנס לאינטרנט
§001^8.01כו¥ג^¥.1!61)16ז
ע״י חיים תשם״ט
רקודים והלכות צניעות /הרב שלמד• חיים אבינר .
.
.
הלכה או אגדה /הרב משה צוריאל
1
17
על היחס שבין המדרש והפשם /זאב ויסמן .
. . .
26
על תפלת ״רצה במנוחתנו״ /שמחה הנשקה .
. . .
51
על תולדות היישוב החקלאי בגליל )המשך( /אברהם שישא .
55
. . .
62
.
71
שתי הערות בענין ״מחליפי חום בשבת״ /הרב יהושע גדום .
74
הארות להערות /הרב י^זראל רוזן
77
מלאכות ו ש מ ת י ם בשופר /הרב קלמן כהנא .
בענין מצות שנאה לרשעים /הרב דוד בן־ציזן קליין .
בם״ד ירושלים ת״ו תשרי תשלי׳ח * כרד י״ח ,גליוו א • המחיר — 10.ל״י
מנוי ש נ ת י :בישראל — 30.ל״י
בחרו לארץ —$ 8.
כתובת המערכת :רה׳ צפניה ,26ירושלים ,סל׳ 288883
בשנים
ה א ח ר ו נ ו ת הופיעו
הן
בעניני
ב״המעיך
הלכה,
הן
מאמרים
בנושא
מסוים,
בעלי
המאמרים
לסכם
א ת הנושא ,א ך עיקר החשיבות ד ו ק א ב ה ב א ת ה מ ק ו ר ו ת הרבים,
ל ה כ ר י ע ו ל ה ג י ע לידי
בעניני
אחדים
השקפה.
ע ם ליקוט
ס י כ ו ם .יש
ברכה
לפעמים
רבה
ניסו
בנסיון
דברי חז״ל ,ראשונים ואחרונים שכותבי ה מ א מ ר י ם עמלו ל ל ק ט ם .מ ע ר כ ת
המעין רואה חשיבות רבה ב מ א מ ר י ם כאלה ,מקורות וליקוטים בנושאים
ו ב ש א ל ו ת רעיוניות וחינוכיות.
הלכתיים
בגליון ה ז ה מ ת פ ר ס ם ה ח ל ק ה ר א ש ו ן ש ל מ א מ ר מ ר ב ה ש ל ק ב ו צ ת
ל ב י א ע ל דיני צ נ י ע ו ת ו א י ס ו ר ר י ק ו ד י ם מ ע ו ר ב י ם .רוב ר ו ב ה ש ל ה י ה ד ו ת
הדתית
נ ז ה ר מ א י ס ו ר ר י ק ו ד י ם מ ע ו ר ב י ם וחוגים ובני נוער ש ב ע ב ר ל א
הקפידו
המעיין
במקורות
את
קולם זה
הרבים
ע ל זה,
מתחשבים
היום
באיסור
שבדבר.
ש ב מ א מ ר שלפנינו יווכח שגדולי י ש ר א ל ה ר י מ ו
ד ו ר ו ת ר ב י ם בענין זה .מ א י ד ך מ ו כ י ח י ם ה מ ק ו ר ו ת ש א י ן זו ב ע י ה ח ד ש ה
ו ב ד ו ר ו ת שונים היו
כלל
פורצי גדר.
ב ״ ה מ ע י ן ״ הופיעו כ ב ר מ א מ ר י ם ר ב י ם ע ל ה י ח ס ש ל מ ד ר ש י ה ה ל כ ה
של
ח ז ״ ל ל פ ש ו ט ו ש ל מ ק ר א .אנו מ מ ש י כ י ם ג ם בגליון ה נ ו כ ח י בדיון
בנושא
זה .א פ ש ר ל נ ק ו ף ה ה ת ע נ י נ ו ת בדורנו ב נ ו ש א ז ה ל ע ו ב ד א ש ח ו ג
לומדי
היחס
של
תורה
ה ת ר ח ב ב״ה בשנים
מדרשי חז״ל לפשוטו ש ל
האחרונות
-
ומכאן שבעית
מ ק ר א איננו עוד עניו ל ר ב נ י ם ולומדי
ל ק ר א ת השנה החדשה אנו מבקשים א ת קוראינו למלאות א ת תלוש ההזמנה כדך זה
ולשלוח לנו בהקדם.
דמי מנוי לשנה ) 4גליונות(
לכבוד
מערכת
3 0 . -ל״י בישראל ,בחוץ לארץ
) $ 8 . -כולל דמי משלות(.
המעין
רחוב צפניה 26
ירושלים
א .ג.
הריני חותם בזה על מנוי שנתי ל״המעין״ ומצרף בזה דמי מנוי.
השם
הכתובת
התאריך
)חתימה(
1
4
.2מעשה בני בנימין ובנות ש י ל ו .״אם יצאו בנות שילו לחול במחולות׳
)שופטים כא ,כא( .בנות ל ב ד ן .
.3בת י פ ת ח .
,
5
6
.4נשים שיצאו לקראת ד ו ד
.5א י ז ב ל .
.6פסוקי י ר מ י ה ו .
7
8
לבדן .
9
10
4ויאמרו ,הנה חג ה׳
ומסילה
בשלו ,מימים
העולה מבית אל שכמה,
ימימה ,אשר
ומנגב
מצפונה
לבית אל מזרחה השמש,
לכו
ללבונה .ויצו את בני בנימין לאמר:
וארבתם בכרמים .וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות וחטפתם לכם איש
אשתו מבנות שילו ,והלכתם ארץ בנימין״ )שופטים כא ,יט־כא(.
5״ומאנשי בנימין אינו ראיה כי שם לא נאמר שהיו בתוך המחול אלא הכי כתב קרא :
וראיתם אם יצאו בנות שילו לחול במחולות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם וכר״ )ים של
שלמה ,פ״ק דגיטין ס׳ י״ח(.
״והמחול זד ,שהיה לבנות ישראל חוץ לעיר שילה באותו המקום אשר מצפונה לבית אל
ולהודיע אותו המקום ,זכר אלה הסימנין ,וכרמי שילה היו סמוכים לזה המקום ,והנה
,
ו שכתוב והיה אם יצאו בנות שיל
היה,
ן ־ פ ס ן ק
י ן כ י ח
כ י
ח י ץ
ה מ ן ן ן ל
ל ע י ר
ה
כ מ
ו ג ן
ואמרו להם שיארכו בכרמים״ )רד״ק שם(.
וההיא דבני בנימין דכתיב אם יצאו בנות שילו לחול בכרמים מבואר שלא היו
ל ל איש אשתו״ )בנימין זאב ס׳ שה(.
^
ו ה ע י
ן ח ט פ ת ם
ש
ס
כ
ושם בתשובתו נאמר מה שהשיב להגמון אחד ששאלו על ככה …והראה לו מה דכתוכ
"
ש ן פ ט י ם
ס
,
מ ן
כ
א ויאמרו הנה חג וכו׳ יצאו בנות שילו לחול במחולות
-ומולא
כתיב עם בחורים או נערים משמע שהמה הבתולות לבד חוללו יחד ,ולא עם הבחורים״
ג
שו״ת זכרון יוסף מובא בביה״ל ס׳ שלט(.
״וכן בסוף שופטים כתוב ויצו את בני בנימין לאמר לכו וארבתם בכרמים וראיתם
והנה יצאו בנות שילו לחול במחולות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם וכו׳ ולמי׳ לא צוו
אותם שילכו במחולות ,אלא ודאי דזהו אסור גמור הוא ,ולא היו מניחים בנות שילו
שיתערבו עמהם ,ולכן ציום להסתר בכרמים״ )ערוך השולחן ,אה״ע ,ס׳ כב ,סע׳ ג(.
וע׳ להלן הערה 11בענין חג הכרמים סוף תענית.
6״ויבא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות״ )שופטים
יא ,לד( .מבואר מכל הספור שהיתר .לבדה.
7״ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחולות לקראת שאול המלך בתופים וכו׳״
)שמואל א ,יח ,ו־ז ן וכן כא ,י ב ; כט ,ה(.
8בנימין זאב לעיל הערה .3
9״היתד ,ביתד ,סמוך לשוק וכל חתן וכלה שהי׳ עובר ,היתד .יוצאת מביתה ומצלצלת
בכפיה ומקלסת בפיה ,ומהלכת עשר צעדות…״ )פדר״א יז( .ולא עם אנשים .וע׳ אהבת
חסד ח״ג פ״ו ופלא יועץ ערך חתן.
10״עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל ,עוד תעדי תפיך
ויצאת במחול משחקים׳׳ )ירמיהו
לא ,ג( ״אז תשמח בתולה במחול ,ובחורים וזקנים יחדיו״ )שם יב(.
4
.7
חג הכרמים בט״ו באב ויוהי׳כ".
״אז תשמח בתולה במחול ,לבדם אבל בחורים וזקנים יחדיו״ )ספר חסידים ס׳ ק ס ח ;
יעי בס״ח הוצאת מוסד הרב קוק בסוף עמ׳ תקצ״ז הערת מורי ורבי הרב צבי יהודה
הכהן קוק(.
״מי התיר להם להיות במחול אחד עם הבתולות ,לא זו הדרך אשר הראו לנו חסידים
הראשונים,
וכתבו
ודרשו ,אז
תשמח
בתולה
במחול,
בחורים
וזקנים
יחדיו,
משמע
דווקא שהבחורים יהיו עם הזקנים והבתולות יהיו לבדן ,אפילו לעתיד לבוא״ )ים של
שלמה ,פ״ק דגיטין ס׳ י״ח(.
״ולא כתיב אז תשמח בתולה עם בחורים במחול״ )זכרון יוסף ,מובא בביה״ל ם׳ שלט(.
וכן בתהילים ״בחורים וגם בתולות ,זקנים עם נערים״ )קמח ,יב( אלו לחוד ואלו לחוד
)ס׳ הגר״א עמ׳ קפג; ערוה״ש אה״ע ,כב ,ג( .וע׳ לקמן הערה 14אות ב׳.
11״לא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב וכיוה״כ שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי
לבן שאולין ,כדי שלא לבייש מי שאין לו ,וחולות בכרמים ואומרות :בחור שא נא
עיניך וראה מה אתה בורר לך ,אל תתן עיניך בנוי ,תן עיניך במשפחה״ )משנה סוף
תענית(.
״לא נאמר שהיה עמהם במחול ,אלא שהיו עומדים ורואים אותם מרחוק ,ואף זה היה
לשם שמים ,שאם תכשר בעיניו ישאנה״ )מהרשל ,ים של שלמה ,פ״ק דגיטין ס׳ י״ח(.
וכן הוא בגמרא ״מי שאין לו אשה נפנה לשם״.
וכתב הרב דוד ב״ר לוי מנרבונה ״יש תמהין על זה המנהג :איך היה טוב בעיני חכמים
שיחטפו איש אשתו ,וח״ו כאילו היו בנות ישראל הפקר ? ואין זה תימה ,כי יש לדעת
שכל מי שהיתה ידו משגת ,לא היה שולח שם בתו …ואם יתירנה ,יזהירנה שלא להתקדש
אלא להגון לה .ועם זה ,היה המנהג יפה ,וטובה להרבה מן בנות שלא היתד ,יד אביהן
משגת .ואולי היו יושבות עד שתלבין ראשן .ובזה היו יוצאות לאור על ידי הבחורים
שבוחרים או ביחס או במשפחה או בנוי .מוסף על כל זה שהיו הדורות כשרים ,והיו
עושין מעשיהם לשום שמיס״ )ם׳ המכתם על תענית( .וכך הוא במלאכת שלמה על
תענית בשם הכל בו.
״וכך אמרו בסוף תענית ,היינו לראות ולחסתכל ,שאמרו חז״ל שאסור לאדם לקדש אשד,
עד שיראנה ,ותהיה הגונה בעיניו״ )בנימין זאב ס׳ שד .(.וע׳ ברמב״ם ״ומותר להסתכל
בפני פנויה ולבדקה ,בין בתולה בין בעולה ,כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ,ואין
בזה צד איסור .ולא עוד אלא שראוי לעשות כן״ )הל׳ איסורי ביאה פכ״א ה״ג(.
והוא כמו מעשה בני בנימין שאין הכוונה אלא לישא אשד< ,רד״ק שופטים כא ,יט
5
אוצה״ג תענית שם(.
ואם נהגו כן רק בט״ו באב או גם ביוה״כ ,בתרגום איכה )א ,ד( מבואר שהיה גם
ביוה״כ .וכן במהרש״ל )מובא לעיל( .לעומת זאת רב האי גאון כתב ״לא נאמר שבנות
ישראל יוצאות וחלות בכרמים ואומרות שא נא בחור עיניך וראה מה אתה בורר לך
אלא על טו באב בלבד כדרך שעשו בנות שילו״ )מובא בספר זמנים לגרמי״ל זק״ש
עמ׳ עג .ועיי״ש באריכות .וכן מקורות בסוף פרושו של ר״ח אלבק על המשנה .(497*9
ובתפארת ישראל על המשנה ״וכי ם״ד שישראל קדושים יתעסקו ביוה״כ הקדוש והנורא
5
.8
.9
1
שמחת בית השואבה׳־ .אנשים לבדם.
13
וכן הוא אצל חכמי ה ת ל מ ו ד .
בשרוכים״ )אות ס׳׳ג(.
ופשטות המשנה והגמרא שהיה אף ביוה״כ )זמנים שם( .וכ׳ הרח״ד הלוי ״יוה״כ היום
הקדוש ביותר בימי השגה …ולבשו בו בגדי לבן ״ללמד כי יצר הרע מסולק מהם שהם
נקיים מחטא ,כאמור בכל עת יהיו בגדיך לבנים וזה )כלומר ,זו הסבר (,שאמרו בנות
שא נא עיניך וכו׳ ולא היו חוששים ליצה״ר )ריטב״א על הגמ׳ שם ך ולכן היו בטוחים
שהבחורים שיצאו לכרמים התכוונו אך בכנות למצוא שם בנית זוג בלבד״ )מקור חיים
ח״ד עמ׳ .(208
וע׳ בפסקי תוספות) ,על תוספות מגילה לא ד״ד• במנחה :במנחה קורין בעריות ,לפי
שהנשים מקושטות בשביל כבוד היום לפיכך צריך להזכירם שלא יכשלו בהם( ״במנחת
יוה״כ פרשת עריות :כדי להבדילן מן הנשים שמתקשטות בו ביום יותר משאר ימים
טובים ,כדאמרינן בשלהי תענית…״.
ועי עוד בס׳ התודעה לר׳ אליהו כי טוב )עמ׳ תכה—תכו( שהדברים נאמרו כשבני
ישראל היו גדורים בגדרי טהרה צניעות וקדושה.
12״וחסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם וכו׳״ )משנה סוכר ,פרק ה׳ משגה ד׳(
מבואר שרק אנשים רקדו ,וכן כתב הרמב״ם ״מצוד ,להרבות בשמחה זו ,ולא היו
עושין אותה עמי הארץ
והסנהדרין
והחסידים
וכל מי שרוצה .אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות
והזקנים
ואנשי
מעשה,
הם
שהיו
ומספקים
מרקדים
ומנגנים
ומשמחים במקדש בימי חג הסוכות .אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות
ולשמוע״ )ה׳ לולב ,ם״ח ,הי״ד( .וכן תויו״ט .ותפארת ישראל ״ולא היו מניחים לכל עם
הארץ לרקוד ולשורר ,כדי שלא יבואו מתוך שמחה יתרה לידי קלות ראש ,רק כולם
באים לראות ולשמוע״ )םקט״ו(.
ולא עוד אלא שעשו ״תקון גדול״ כדי למנוע שאנשים ונשים יגיעו לידי קלות ראש
ביחד )סוכה נא ,(.וע׳ עוד לקמן הערה .25
13רבי ׳הוזיל,
ב ר
אילעי :״אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעי שהיה נוטל בד של הדם
ומרקד לפני הכלה״ )כתובות יז (.לפני הכלה ולא עם הכלה )ע׳ לקמן באריכות אות יב(.
ו?עני! רב אחא .״רב אחא מרכיב לה אכתפיד ,ומרקד .אמרי ליה רבנן :אנן מהו למיעבד
הכי .אמר להו :אי דמיין עלייכו כבשורא׳ לחיי׳ ואי לא׳ לא״ )כתובות יז (.״כי כשורא
— כקורה בעלמא שאין אתם מהרהרים עליה״ )רש״י( )רב
כתפו
ורוקד .אמרו לו
החכמים :אנחנו
מהו
לעשות
א
ח א
כן? אמר
ה
,
ה
מ ר 3י ב
להם :אם
י כ ל ה
ע ל
דומות
בעיניכם כבול עץ ,״לחיים״ ,ואם לא׳ לא(• יע׳ לקמן הערה 39אפ״ז.
ובס׳ החנוך ״וזה שאתה מוצא קצת מעשים בגמרא מראים סותרים דברי אלה ,כלומר:
שאפילו ממה שאסרו זכרונם לברכה בנשים׳ לא היו קצת מהן חוששין
'1
א
ץ
ז ה
סתירה כלל לדברי ,דבמקום מצוד ,הוא דוקא שהיו מקילים קצת …ורב אחא דהוה נקיט
כלתא אכתפיה ,למצוד ,הוא שהיה עושה כן כדי לשמחה ,וקצת ענינים כיוצא באלו ־
ועוד שהם זכרינם לברכה היו כמלאכים ,שלא היה עסקם אפילו שעה קלה כי אם
בתורה ובמצות׳ והיתד .מפורסמת כונתם לכל העולם כשמש׳ ולא היו מרגישים הרגש
6
ג.
14
אסור הוא לרקוד ביחד אנשים ו נ ש י ם ) .ועי׳ בהערה רשימת הפוסקים(.
רע בשום דבר מרוב דבקותם בתורה ובמצות •• אבל אנחנו אין לנו לפרוץ אפילו גדר
קטן בענינים אלו״ )מצות קפח(.
והג״ר בנימין יהושע זילבר כתב בסכום דבריו ,שאם כן הקילו על זה מפני ארבע
טעמים ״א .הקילו קצת .ב .במקום מצוה .ג .שהם ז״ל היו כמלאכים .ד .והיתד ,מפורםמת
צדקתם לכל העולם״) .תורת ההסתכלות עמ׳ מ״א( ועיין עוד
ריטב״א סוף קדושין
)מובא בפ״ת אה״ע ס׳ כא( .ועוד כתב הגרב״י זילבר ״וצ״ל דאיירי על ידי הפסק מפה
ולפיכך היקל משום שמחת חו״כ״ )מקור הלכה על מס׳ שבת ,ח״ב ,ס׳ יז ,דף כ !.וע״ש
באריכות בס׳ יז סוגית הוא בבגדו והיא בבגדה( ״ואלו היה בזד .דררא דאיסורא לא
היה התנא הקדוש מרכיב לכלה ,כי דררא דאיסור ,הוא בלא פלוג .אך נגיעה בלבוש,
אין בה קפידא ,ורק בחינת ארכב אכתיפיה ,שגם לא נקבע על זה איסור קבוע .מכל
מקום ,אמר שאי לא דמיא עלייהו ככשורא ,ומנעו מפועל ההוא ,שהוא צד התגרות
ביצר לפעמים ,כי יש בזה מעין חבוק״ )עזר מקודש ,שו״ע אה״ע ס׳ כה סע׳ ו׳(.
ובענין בר קפרא .״אמר לה בר קפרא לברתיה דרבי :מחר שתינא חמרא בריקודא
דאבוך ובקירקני דאמך״ )נדרים נא) (.אמר בר קפרא לבתו של רבי :מחר נשתה יין
ברקורים של אביך ו״בקרקונים״ של אמך( ,קרקוני דאמך ,פירשו התוספות ״כמו מרקדים
טרפיי״ד״ .והרא״ש פירש ״שתהא אמך מרקדת לפני״ ,והוא גורס רקודי אמך.
וכתב הג״ר שלום יחזקאל שרגא רבין הלברשטם ״וגם זה תמיהה ופלא שאשתו של
רבינו הקדוש תרקוד בפני בר קפרא״ ותירץ ״דודאי הי׳ נזהר בר קפרא בכל אלה ,רק
אישתעי בלשון חכמתא בדוחתא לשמחם״ )אוצרות ירושלים ,חלק קיד ,ס׳ פ׳(.
והג״ר יוסף ראזין הרוגצ׳ובי ,על השאלה ״בנוגע לנדרים נ׳ בר קפרא בקרקרי דאמך״,
השיב ״מה רוצה ? אז הוד ,מחמת שמחת נישואין ועין בכתובות דף יז ע״א ע״ש וגדר
דמיא ככשורא״ )שלמת חיים לג״ר שלמה סאבל ,ס׳ כ׳ אות א׳( וע׳ לקמן הערה 30
והערה .38
14והנה רשימת הפוסקים ראשונים ואחרונים שהזכירו אסור זה ,מסודרת לפי סדר הדורות.
א(
הגאונים :״מהו במחול האנשים והנשים בערבוביה ? אסור לחול כן ,אלא האנשים
לבד והנשים לבד ,ומה הוא בעינת האיביל שהן בוכין באילייא <אלי ,קינה( ובבכיה כת׳
וספדה הארץ משפחות משפחות לבד ,הן בעינת השמחה והמשתה שהם משחקים ויצה״ר
מצוי לא כ״ש שהיו האיללין אלו לעצמן ואלו לעצמן ,כדי שלא יהרהר יצרן של עבירה
בשחוק של משתה״ )אוצר הגאונים לרב״מ לוין על סוכה נא־נב(.
ב( רבי יהודה החסיד בעל ספר חסידים )נולד ד״א תת״י( :״אל תערב בנים ובנות פן
יחטיאו ,אז תשמח בתולה במחול לבדם ,אבל בחורים וזקנים יחדיו )ירמיהו לא ,יב(,
וכן ילדים וילדות משחקים ברחובותיה )זכריה ה ,ד (.ילדים לבד וילדות לבד ,וכן בסוף
תהילים )קמח ,יב( בחורים וגם בתולות ,ולא אמר בחורים עם בתולות ,כמו זקנים עם
נערים ,גם ,לרבות נשים לבד״ )ס׳ קסח() .ועי׳ עוד מעשה בס׳ קסט .ובעמ׳ תקצז
הוצאת מוסד הרב קוק ,הערת מורי ורבי הרב צבי יהודה הכהן קוק ? לענין הפסוק
מירמיהו עי׳ לעיל הערה .(10
ג(
המהר״ם
מרוטנבורג )נולד ד״א תתק״פ( :״ואמר הר״מ מרוטנבורג כי שמו חרם
7
שלא יהיו אנשים ונשים במחול ,והיו דורשים יד ליד לא ינקה רע״ )כל בו ,סוס׳׳י סו(.
)מובא באוצה״פ נ״א סק״ה בשם שיורי ברכה לחיד״א ,ועי׳ לקמן דברי החיד״א באות יד
ומובא בשדי חמד מערכת הה״א אות ב ,כרך ב ,עמ׳ ; 93
;
ובמקורות בסוף שו״ת
עזרת כהן ,עמי תט(.
ד( הרד׳״ן )רבי דוד הכהן מקורפו .נפטר רצד( :שאלה ״שלשה בתי כנסיות גזרו שלא
ירקדו יחד אנשים ונשים ,לאחר מעשה פרוץ שבעל אמר לאשתו שלא תרקוד עם פלוני,
ומצאה לאחר מכן רוקדת עמו ,והביאו את דבריהם בפני בית דין של גויס .מה הדין
אם המעוט לאחר מספר שנים ,רצה לבטל גזרה זו ? ״ .תשובה :״שאין המעוט יכול
לבטול את הגזרה ובודאי לא בענין שהוא לחזוק קיום מצות התורה״ )שו״ת הרד״ך,
בית יב(.
ד(.
שו׳׳ת בנימין ז א ב :״עוד רעה שנית ,העידו לפנינו איך חלק מפריצי בני עמנו
בהיותם חלין במחולות אנשים ונשים יחד ,שלחו ידיהם בחיק הנשים שהיו נשואות,
ותהי זעקה גדולה ומרה ,על הפועל הרע הזה״ ,ונשאל — היות וחכמי אותה קהילה
גזרו בחרם ובשבועה ,שלא ירקדו יותר רקודים מעורבים ,מה דינם של אלו שאינם
רוצים לקבל גזירה זו ? והשיב :היות ורב הקהילה וחכמיה קיבלו על עצמם לגדור
הפירצה ,אין המעט יכול שלא לקבל את גזרתם,
והעובר על כך כעובר על
הדת,
ויהיה מוחרם ומנודה .ואין המעוט יכול לטעון שזהו מנהג של אבותיהם ,כי כל מנהג
הבא ממנו עבירה והוא כנגד מדות התורה ,חובה לבטלו״ )שו״ת בנימין זאב ח״ב,
ס׳ שג() .ומובא באוצר הפוסקים ס׳ כא סק״ה :״תקנת גאוני שאלוניקי וביניהם מהר״י
טייטאצק שהחרימו רקודים אנשים עם נשים״(.
״אף כי
מנהג קדום
בישראל
לצאת
הנשים
במחולות
כמו
שמצינו
במרים
הנביאה,
ובשוב דוד מהכות הפלישתי ,כל אלה היו הנשים לבדן חולות במחול דווקא .וההוא
דבני בנימין דכתיב ״אם יצאו בנות שלו לחול במחולות״ ,מבואר הוא שלא היו שם
אנשים ,והעד :״וחטפתם לכם איש אשתו״ .וכן אמרו בסוף מסכת תענית ,היינו לראות
ולהסתכל שאמרו חז״ל :״אסור לאדם לקדש אשד ,עד שיראנה ותהיה חגונה בעיניו״
אבל להיות חולין האנשים עם הנשים,
כי לא כנשים המצריות
חו
לין
ד
;
,ן ,ואין זה מדרך תורתינו הקדושה,
העבריות …ובמחולות חרם גדול ונורא משנים רבות מימי
הקדמונים מורי התורה — שלא יכנס איש במחול עם הנשים כלל ,ואפילו נער בן י״ב
שנה לא יחול במקום נשים כלל ,וזאת התקנה בפרט נתפשטה בכל ישראל ,כחמר כל
תקנות שתקנו הגאונים הראשונים …ואפילו לחול בבית אחד אנשים לבד ונשים לבד
אסור״ )שו״ת בנימין זאב ח״ב סי׳ שה; מובא בשו״ת זקן אהרן סי׳ קז ,ובאוצר הפוסקים
סי׳ כא סק״ה ״תשובת גאוני קושטנדינא״(.
ה״(
מהרשד״ם )נולד רס״ו( .רבי שמואל מודינא :״בק״ק הסכימו על המלבושים והרקוד
עם הנשים והלכו מקצתם לעיר אחרת ,חלה עליהם החרם״ )פחד יצחק ,ערך הסכמה,
בשם שו״ת מהרשד״ם תשו׳ קמט(.
ו(
המיהרש״ל רבי שלמה לוריא )נולד שנת ע״ר( :״מי התיר להם להיות במחול אחד
עם הבתולות ,לא זו הדרך אשר הראו לנו חסידים הראשונים וכתבו ודרשו :אז תשמח
בתולה במחול ,בחורים וזקנים יחדיו ,משמע דווקא שהבחורים יהיו עם הזקנים ,ובתולות
יהיו במחול לבדן ,אפילו לעתיד ,קל וחומר האימא שהשטן מרקד ביותר והדור פרוץ
8
בחטא .גם אמר הכתוב בחורים וגם בתולות ולא אמר בחורים עם בתולות כמו שאמר
גבי זקנים עם נערים ,אלא להשמיע לנו הבדלן .ומאנשי בנימין אינו ראיה ,כי שם
לא נאמר שהיו בתוך המחול ,אלא הכי כתב קרא :וראיתם אם יצאו בנות שילו לחול
במחולות ,ויצאתם מן הכרמים וחטפתם וכד .והא דסוף תענית ,נמי שהיו בנות יוצאות
במחולות ביוה״כ ובט״ו באי ,ואמרו בחור שא נא עיניך וראה וכו׳ אל תתן עיניך ביופי
וכוי ,לא נאמר שהיו הבחורים עמהם במחול ,אלא שהיו עומדים ורואים אותן מרחוק,
ואולי זה היה לשם שמים ,שאם תכשר בעיניו שישאנה״ )ים של שלמה ,פ״ק דגיטין
סי׳ יח וראה בם׳ שמירת שבת כהלכתה להרי״י נויבירט ,פרק טו סעיף ל הערה נח(.
ז(
רבי
ישעיה
הורוביץ-, ,השל״ה״
)נולד
ש״ל(:
״ואוי להם
לאלו
שהולכים
במחול
עם נשים דעוברים על כל אזהרות חז״ל ,דאפילו במרצה מעות מידו לידה דבעבידתיה
קא טריד ,עם כל זה ״יד ליד לא ינקה״ )ברכות סא ,(.קל וחימר כשמשים יד ליד ממש
לשם שמחה ,השטן מרקד ,וגס היא מסתכל בה .וכבר אסרו להסתכל בבגדי צבעונין שלה,
והוא מסתכל אז בבגדיה ובפניה ובפנים שוחקות וגם משיח עמה שיחות קלות ראש,
ואפילו היא בתולה פנויה ,אמר איוב ״ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על
בתולות״
).איוב לא ,א( .ובפרט כי רובן הן נדות ,כי הגיעו לוסתן ,והרי היא ערוה ,ע״כ מטמא
את עצמו במגע ,וטמא טמא יקרא ,ומחוץ למחנה שכינה יהיה מושבו .ע״כ מי שעשה
אחת מאלה ,יתחרט על העבר ,ויתודה ויבכה ויעשה תשובה ,ואח״כ יהיה נשמר ויזהר
כל ימיו״ )שני לוחות הברית ,שער האותיות ,קדושת המעור ,סור מרע(.
ח(
שו״ת פ ו ח נזטה א ה ר ן :כתב ר׳ אהרן הכהן פרחיה משלוניקי :״עומדות הנשים
מקושטות ומרקדות בפני הערלים המנגנים זמרין ועני נשים )עי׳ סוטה מח.׳( ,ויבואו
האנשים על הנשים ,קרובי החתן והכלה ,ותצאנה כל הנשים הקרובות אשה לקראת אשה,
ונותנים יד זה לזה ,ומרקדים זה עם זה ,דו פרצופין ,זכר ונקבה ,ויראו כל העם וירונו,
והנה פשתה המספחת .עתה חזרנו על הראשונה ,וקבלנו עלינו ועל הבאים א ח ר י נ ו . . .
שכל מין למינו יערב ,והאנשים לקראת האנשים ,ונשים לקראת נשים ,ששים ושמחים
לעשות רצון קודם ,ולא ישנו את תפקידם״ )שו״ת פרח מטה אהרן ,שאלה ה(.
ט(
פחד יצחק )נולד תלט( .כתב רבי יצהק חזקיה לאמפרונטי באנציקלופדיה פחד יצחק :
״רקוד ,אנשים עם נשים ,נראה דאםור ממ״ש באו״ח סוף הלכות יום טוב סי׳ תקכט,
והרמב״ם )הי׳ יו״ט פ״ו הכ״א( דיש להזהיר שלא יתערבו אנשים ונשים בבתים״ )כרך
צא—רת ,עמי קמה ,ערך רקוד(.
י( רבי יהונתן אייבישיץ )נולד ת״נ(:
ואנחנו שוחטים הילדים הרבה ,בחורים וגם
בתולות ,יעשו תופים ומחולות וכו׳ ״ )יערות דבש ח״א דף כ ב ; מובא בשדי חמד,
מערכת חו״כ אות יב ,כרך ז ,עמ׳ ,423ומובא בחופת חתנים עמ׳ טז ,ועוד .ועיי״ש
ביערות דבש באריכות שהוא אסור משום קרבה אל עריות(.
״ונדחתם בגוים ,וכל העבירות תלויות בגולה ,כי עבירה שיחולל במחול בחורים וגם
בתולות״ )שם ,ח״ב ,בן.
יא(
חופת חתנים )נולד ת״ע( .כתב רבי רפאל מילדולא :״אלא דלענין רקוד האנשים
עם הנשים כמנהג ש ל נ ו . . .או היכא מפיק תקלה בשאר ענינים וכו׳ לא דברו כ ל ל . . .
ולדייני העיר הי״ו ,להם יאתר ,המשפט לבדד ולדון כפי השעה״ )חופת חתנים ו ,ח ;
מובא בשולחן העזר ט ,ח ,ג(.
9
יב( הגר״ א )נולד תפן .דברי הגאון מווילנא מובאים לעיל בהערה .3
יג(
שו״ת זכרון יוסף )נולד תפ( .כתב רבי יוסף שטיינהרט :״חיל ורעדה אחזתני,
בכל צרותיהם לי צר ,על דבר הפרצה הגדולה שעשו פריצי בני עמנו במקומם ,לעבור
בשאט נפש על דת ודין תורתנו הקדושה ,ודת יהודית …אף זו שעשו בהאי גיסא
חינגא וחוללו במחולות נערים )בני בלי תרבות( עם בתולות ,ונתערבו בהם גם אנשים
ונשי אנשים ,ושעירים ירקדו
שם; אוי לנפשם כי גמלו להם רעה ,לעבור על דת
בפרהסיא ,והתורה חוגרת שק עליהם רחמנא לשזבן ,מהאי עונש ,ולא יעשה כן וכוי.
והנה מעכ״ת שאלני האם יפה עשה שמיחד ,בהם וכו׳ לבל יוסיפו לחטוא …תשובה :
ודאי יפה עשה למחות בכל כחו באנשים כאלה וכו׳ וכל רב ומורה בעירו מחוייב למחות
ולבטל
בן
בנו
הרקודין
של
קל
והמחולות…
וחומר
בחורים )בני
להאספסוף
בלי
שבקרבו
תרבות(
ותערובת
ובתולות יחד וקל
וחומר
כמ״ש
לעיל,
אנשים
ונשים,
וכמבואר באו״ח סי׳ תקכט שכתב שם שלא יתערבו אנשים ונשים .וידוע דאין חילוק
בין נשואות לפנויות לענין זה .ואין לך דרגא להסתת יצה׳׳ר ומעלה לזנות יותר מזה,
שמתבוננים
ומביטים
)בני
בלי
תרבות
האלה(
בפני
הנשים
והבתולות
בעת
הרקוד,
ואוחזין מעשה אבותיהם בידיהם של הנשים ,וקורא אני עליהם יד ליד לא ינקה מדינה
של
גהינם …וידוע דרוב הבתולות בזה״ז כבר הגיע זמנם לראות .ולדעת הרמב״ם
וכמה פוסקים ראשונים ואחרונים הנוגע בהם לשם חיבה וקירוב בשר ,עובר על לאו:
״ואל אשד ,בנדת טומאתה לא תקרב״ )ויקרא יח ,יט( .ואפילו קורבא בעלמא א ס ו ר . . .
ואפילו לרמב״ן שם הרי היה עליו מ״מ מ ד ר ב נ ן . . .ולענין איסור ערות נדה ,אין חילוק
בין נשואה לפנויה כלל ,וכמ״ש הרמ״א ביו״ד ס״ק פג ,ופשוט הוא ,ומרוב פשיטותו
לא ניתן לכותבו ,ורק כדי להוציא מלב עמי הארץ ובורים שחושבים שאין אסור בפנויה
כלל .אמנם האמת דאין חילוק ,וח״ו לא יעלה על הדעת לחלק .כללו של דבר ,אין לך
גדר ערוד ,גדול מזה ,לבטל המחולות והרקודין של אנשים ונשים יחד ,בין נשואות
ובין פנויות ,שאין לך דרגא לזנות ומעלה לעריות והרגל עבירה יותר מזה .ואנחנו
שקיבלנו תורתו ,מחוייבין לעשות גדר וסייג ,שלא יעשה כן וכו׳ ״.
ושם בתשובתו נאמר מד .שהשיב להגמון אחד ששאלו על ככה ,והשיב ל ו :שאצלנו
הוא עון פלילי ונגד היהדות ,והראה לו מה דכתיב בשופטים סי׳ כא :ויאמרו הנד .חג
וכו׳ יצאו בנות שילו לחול במחולות ,ומדלא כתיב עם בחורים או נערים משמע שהמה
הבתולות
לבד חוללו יחד ,ולא עם נערים .וכן כתוב בירמיה סי׳ לא :״אז תשמח
בתולה במחול ,ובחורים וזקנים יחדיו״ ,ולא כתיב ,אז תשמח בתולה עם בחורים במחול,
וכן כתוב בזכריה יב :וספדה וכו׳ ונשיהם לבד ,ומזה נעשה קל וחומר ,בשעת שמחה
ורקוד בהסתת יצה״ר לעבירה )סוכר ,דף נב( .ולא לחנם אמר איוב :ברית כרתי לעיני
ומד ,אתבונן וגר .ושיבח אותו :.הגמון על תשובתו ,ואמר :ראיתי כי דבריך טובים
ונכוחים .וע״פ דתנו אסור להסתכל אפילו בבגדי צבעונין של אשה ,ומכ״ש להביט בפניה
הן בתולה הן נשואה .ומהאי טעמא תקנו האב״ד והקהל פה פיורדא ובק״ק מיץ׳ שלא
•יחוללו הבחורים )בני בלי תרבות( עם הבתולות כלל ,אפילו על החתונות ,אלא הבתולות
יחוללו בפני עצמן והבחורים יחוללו בפני עצמן .וע״ש מה שהאריך עוד בזה )שו״ת
זכרון יוסף או״ח סי׳ יז ,מובא בביאור הלכה סי׳
תקכט ,ובחיד׳ רע״א בסי׳ שלט שם(.
10
שלט; צויין בשערי תשובה סי׳
והתשובה נכתבה לרב גדול אחה מוה״ר יעקב מו״צ דק״ק פלאם ,ושם גזרו חרם על אלה
שהתפרצו במחולות של איסור ,וגדרו גדר בל יוסיפו לחטוא עוד .והפושעים עברו על
ועוד התריזו נגדו ,ונגד מנהיגי הקהילה ,ושתו אותם לכלימה ,וגם הלשינום
החרם,
אצל השררה ,עד שהוכרח להתיר האיסור — ועל זה כתב להם הרי יוסף שטיינהארט,
שלא יפה עשו ,מה שחזרו ובטלו את הכרוז ,מיראת עונש השררה ,כי מחוייבין אנו
להכניס עצמנו לכל הפחות בעונש הפסד ממון .ועוד כתב שם שמה אירע ליעקב )מוה״ר
יעקב( אירע ליוסף )מורה״ר יוסף שטיינהארט( שהוא ביטל במסירות נפש את הפרצה
הנוראה
הנ״ל ,והם מסרו אותו לממשלה ,אבל
ההגמון הצדיק אותו )מובא בשו״ת
מנחת יצחק ,ח׳׳ג ,סי׳ קיא ,קיב(.
יד(
רבנו
חיד״א
)נולד
תפ״ז(:
״ותוכחה
מגולה
למרקדים
עם
נשים
אפילו
פנויות
דמסתמא נדות הן״ )שד״ח מערכת הה״א אות ב ,ב ,43בשם שיורי ברכה על אה״ע(.
ועל חרם מוהר״ם שלא יהיו אנשים ונשים במחול )מובא לעיל אות ג( כתב שדברים אלו
אינם תורת חסידות .אלא מן הדין <מובא באוצה״פ ס׳ כא םק״ה בשם שיורי ברכה(
)וכן הוא ביוסף אומץ סי׳ צז( :״כי שמענו שיש מקום שנועדים יחדיו לשמוח ולרקוד
אנשים עם נשים בחורים עם בתולות .הוא איסור גמור וחמור והי יחזירנו בתשובה״
)ברית עולם על ספר חסידים סי׳ קסח() .וע״ע בעבודת הקודש ,צפורן שמיר סי׳ ו׳
ס״ק פד—פז(.
טו(
רבי אלימלך נזדינוב )נולד תקמ״ד( :״והנה ראיתי בכמה מקומות שנשתרבב מנהג
רע בשמחת חתונה ,הולכים במחול אנשים עם נשים .זה איסור גמור מדאורייתא ,ואפילו
עם אשתו אסור .הרי אפילו לעיין ברישיה אסרו חז״ל ,ובפרט בפני הרואים .וכש״כ לחול
במחולות
לעין
כל.
ובפרט
נשים
עם
אחרות,
אפילו
פנויות
אסור
מדאורייתא״.
״ . . .לחול מחולות עם נשים ,אין שום היתר ,ומי שעושה כן ,ראוי לנדותו ולהחרימו
עד שיעשה תשובה״ )דרך פקודיך ,מל״ת שלא לבא על אשת איש ,סע׳ יד ,עמ׳ קנו(.
טז( פלא יועץ )נולד תקמ״ר .(,כתב רבי אליעזר פאפו :״ . . .ומציגו גדולי עולם שהיו
מרקדים לפני ה כ ל ה . . .אבל עתה לא נתנה רשות להתערב אנשים ונשים ,אפילו בשעת
מיתה ח״ו כש״כ בעידן חרוה — אלא החתן יושב בין האנשים והכלה בין הנשים בל יראו
אלו עם אלו״ )ערך חתן(.
יז(
רבי יעקב עטלינגר )נולד תקנ״ח(:
״ . . .ומה שהורה שלא לרקוד ולזמר כשהחתן
אבל על אביו ואמו ,יפה ה ו ר ה . . .ואם תוכל לבטל הרקוד בכל החתונות ,ישר כחך וחילך,
כי אין זה שמחה של מצוד״ כשמרקדים בחורים
ובתולות יחד ,ועוברין על אביזרא
דעריות״ )שו״ת בנין ציון ,סי׳ קלט(.
יח(
קצור שולחן ערון )נולד תקס״ד( .כתב רבי שלמה גאנצפריד :״כבר האריכו גדולי
ישראל ז״ל ,בספריהם הקדושים
בתוכחות מוסרים ,על
המנהג באיזה
מקומות שאינן
בני תורה ויראה ,שמתקרבין החתן עם הכלה בחיבוק ונישוק ,וכן עושין רקודין בחורים
עם בתולות יחד ,ומלבד האיסור הגדול איסור נדה ,שהרי כל הבתולות מסתמא נדות הן,
ואין חילוק באיסור נדה בין פנויה לנשואה ,וכל הנוגע בה דרך חבה חייב מלקות,
עוד מגרה יצה״ר בנפשיה ,ומביא את עצמו לידי קישוי לדעת והוצאת זרע לבטלה
רחמנא ליצלן ,ובודאי כל מי שיש
בכחו למחות צריך להתאמץ
בכל
כחו
למחות״
)קצור שולחן ערוך ,קנב ,יג(.
יח•(
רבי יצחק דב הלוי במברגר )נולד תקס״ח( .בין התנאים שיש לדרוש משוחט:
11
מעשיו ,דעותיו,
״ויהיו
ודרכיו
מדותיו
מתוקנים,
ולא ישב
במושב לצים ולא יבא
בחברת משחקים ,ויתרחק מבית המחולות ,בחורים גם בתולות ,והוא עון פלילי לכל
איש ישראלי ,כל שכן לשוחטים
ובודקים ,שצריכים להיות ממצדיקי הרבים״ )מורד,
לזובחים ,סי׳ ב ,ס״ק א(.
רבי ישראל סלנטר )נולד תק״ע(:
יט(
— ,בריקוד אף עם אשה ערוה הרגילה עמו,
מ״מ בודאי פסיק רישא הוא שיבא לנגיעת בשר ,ואף אם רגיל בזה וכמעט רחוק מהרהור,
מ״מ כיון דלפעמים יכול להיות מזה התקשרות הרעיון ,ויולד מזה קורבה יותר ממד,
עמה מקדם ,כמו לרמב״ן אסור מדרבנן ,ג״כ לרמב״ם אסור מדאורייתא״ )מכתב
שהיה
בהפלס חוברת ג ,מכסלו תרם״א ,מובא בס׳ דבר הלכה על ה׳ יחוד לג׳׳ר אברהם הלוי
הורוביץ ,סי׳ א׳ סק״א; אגרות ומכתבים ,אגרת לה עמ׳ מט ; אוצר הפוסקים סי׳ כ״א
סק״ה( ,וע״ש באריכות גדר קריבה לעריות.
כ(
ערוך
השולחן )נולד תק״צ(.
כתב
רבי יחיאל מיכל
הלוי עפשטיין
מנובהרדוק:
״ . . .וכן יזהירו בדבר זה לכל העם שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה ,ולא
ימשכו ביין ,וכל שכן רקודים ומחולות ביחד ,הם מעוונות גדולים ועונשם גדול מאוד
ועל חרם מוהר״ם שלא יהיו אנשים ונשים במחול )מובא לעיל אות ג( כתב דדברים אלו
אינם תורת חסידות ,אלא מן הדין )מובא באוצה״פ פ׳ כא סק״ה בשם שיורי ברכה(.
)וכן הוא ביוסף אומץ סי׳ צז( :״כי שמענו שיש מקום שנועדים יחדיו לשמוח ולרקוד
מאוד ,ויזהרו מדבר זה שזהו פתח לעוברי ע ב י ר ה . . .״ )ערוך השולחן או״ח תקכט ,ז(.
כא(
בן איש חי )נולד תקצ״ד( .כתב רבי יוסף חיים מבאגדד :״רק יזהר שלא ישמחם
)חתן וכלח( בליצנות ,וכל איסור קל ,אפילו מדרבנן ,וכל שכן שלא ירקדו אנשים ונשים
ביחד ,ואפילו רקוד נשים לבדם בפני האנשים אסור ,כי תגרה יצה״ר באנשים הרואין,
וצווחו כמה רבני האחרונים בדברים כאלה ,שאין להם היתר משום שמחת חתן וכלה״
)בן איש חי ,שנה א ,פ׳ שופטים ,אות יח(.
כב(
לב
העברי )נולד תקצה(.
כתב רבי עקיבא יוסף
שלזינגר:
לא
יגרום…
להשחית זרע ישראל ברקודים עם תערובת אנשים ונשים בחורים ובתולות ח״י אשר
גורם לשכינה
כג(
שתסתלק…״
)לב העברי ,עמ׳ נח(•
שדי חמד )נולד תקצה( .כ׳ רבי חיים חזקיהו מדיני :״ותוכחה מגולה למרקדים עם
נשים אפילו פנויות דסתמא נדות ה ן . . .וכבר דרשתי ברבים בקהל רב והחרדתי עליהם
חרדה גדולה ע״ז וברוך ה׳ כי דברי עשו רושם ונכנסו בלב רוב העדה כולה ,כי כל
העדה כולם קדושים ,הא־ל יתברך יטע בלבנו אהבתו ויראתו ונזכה לעובדו שכם אחד
אכי״ר״ )מערכת הה״א אות בי ,ח״ב עמ׳ .(43
״חלילה להתיר משום שמחתם )של חתן וכלה( איסור קריבה לעריות כמו ששמעתי
שיש מקומות שעושין רקוד הטא״ם נערים עם בתולות תוקעים כפם זה את זה ומרקדים…
ולא מיבעיא באיסור קריבה לעריות …ואף אם אינו עושה אלא דבר שאיסורו מדרבנן
מ״מ הוי אביזרא דג״ע ולדעת כמה
פוסקים הדין
נותן ליהרג ולא לעבור עליהם״
)מערכת חו״כ אות י ב ; ח״ז עמ׳ .(422ושם באריכות שלרמב״ם הוא מדאו׳.
״ואותן בני בליעל ההולכים במחול עם נשים דעלמא ,עליהן אומר הכתוב יד ליד לא
ינקה רע מעונשה של גהינם״ ״וזה כולל גם לאותם שאינם מרקדים רק שומעים חרפת
הנבלים ה א ל ו . . .מלבד האיסור החמור אשר על ידי ראייתם עוברים על מצות ה׳ ולא
תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״ )שם ח״ז עמ׳ 425—423באריכות(.
12
״רע
ומר המנהג המנוגע …לעשות רקוד
רב בבה״כ הגדולה ,צווחתי
כד(
הבתולות…
המקודש,
וביום
בהתאסף עם
עליהם…״ )שד״ח ח״ה עמ׳ .(273—272
רבינו החפץ־חיים )נולד תקצה( .כתב רבי ישראל מאיר הכהן מראדין :״אך יש
ליזהר שלא יהא הקלקול יתר על התקון ,כגון במקומות שהבחורים פורעי מוסר ובני
בלי תרבות מרקדים עם הבתולות ,והוא עון פלילי ,ועוברים על כמה וכמה איסורים
או שאר פריצותא״ )אהבת חסד פ״ג ח״ו עמ׳ .(102
״וכבר צווחו ככרוכיא ע״ז בכמה ספרים קדושים ומי זוטר הוא מאי דאחז״ל המסתכל
באשה אפילו באצבע קטנה של אשד ,כיון שמסתכל בה להנות אפילו יש בידו תורה
ומע״ט לא ינקה מדינה של גיהנם .וזהו אפילו בהסתכלות בעלמא .וכל שכן בזה שהוא
מרקד עמה ועובר ע״ז בלאו דלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים
אחריהם ,לפי מה שפירשו חז״ל ,עיין בספר החינוך ,וגם על מה דכתיב ונשמרת מכל
דבר רע ,ואחז״ל שהוא אזהרה שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה ,הרי
דאפילו הרהור בעלמא בלבו שהוא שלא כהוגן אסרה תורה ,כדי שלא יבוא לידי טומאה,
כ״ש בזה שהוא עושה מעשה בפרהסיא להביא עצמו לידי הרהור ולידי הסתכלות…
ועל כולם מצוי שעובר ע״י הרקוד גם על לאו דלא תקרבו,..״ עיי״ש באריכות )הג״ה
שם( ועיין עוד בחתימת ספר גדר עולם ,וכן בביאור הלכה ס׳ שלט דברי הזכרון יוסף
המובאים לעיל אות יג.
כה(
מרן הרב קוק )נולד תרכה( .״שלו׳ להיקר הנכבד מר משה יודביץ ג״י ,חבר פלוגת
ההכשרה של תנועת תורה ועבודה בפרשבורג יצ״ו ,ברכת ד׳ מציון ומקודש.
בתשובה על מכתב כ׳.
על דבר הרקודים ,חס מלהזכיר פריצת גדרי תורתנו הקדושה ודרכי הצניעות והטהרה
שהם מוחזקים בין שלמי אמוני ישראל מעולם .וחלילה לחקות את פורקי עול תורה
ויראת שמים ,ולהכשל אפילו בשמצא דשמצא דאביזרא האסורה ומגונה.
הרגש החברותי וכבוד הבנות בישראל מתחזק ומתפאר הוא דוקא עם יסוד חיי הקודש.
ואפילו בנות עמים אחרים ,היודעות פרק בתרבות ,יכולות להעיד על היתרון של כבוד
האשד ,ויחס ערכה החברותי ,שהוא מרומם ע״פ יסוד תרבותנו.
והליכות חיינו ע״פ
היהדות בטהרתה ,לעומת אחרים המתפארים בכאלה ותוכם נחר.
קדושים,
והייתם
ותזכו לעלות על
הקודש,
אדמת
ולהבנות
לבנותה
בתוכה
בקדושת
ישראל האמיתית ע״פ התורה והמצור ,.ונראה במהרה בגאולה שלמה ,וישועת עולמים
לעם ד׳ ונחלתו ,לכבוד ולתפארת לכל בית ישראל.
והי׳ זה שלו׳ כנה״י ונפש מברכו באהבה מהר הקודש מירושלים.
אברהם
הק׳
)שו״ת
כאן יש
רומז
להעיר:
כי לדעתו
בס׳
משנתו של
הריקוד
הרב
קוק ,עמ׳
המעורב אף־על־פי
שאינו
,187
אסור
עזרת
כתב
מר
יצחק
כהן
צבי
עריות ממש,
ס׳
ה״ק״
ל׳(
ירון
״הוא
הריהו
אסור
משום שיש בו שמץ של אביזר העלול להביא לידי עבירה ממש .לפיכך הוא מפרש את
האיסור על פי חובת הקדושה ,שיש בה משום פרישה מן המותר ביחסים שבין איש
לאשר.״ — .ולא היא ,אביזרייהו אינם דבר מותר שיש לפרוש ממנו כדי לא לבוא לעבירה
ממש׳ אלא אביזרייהו ״נחשבים בכלל גוף האיסורים שאליהם הם שייכים .ולפיכך כשם
13
שעל עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים אם אונסים לאדם לעבור עליהם,
ואל
יעבור ,כך אף על אביזרייהו של
אביזרייהו
שאין
עליהם
מיתה
חיוב
עבירות אלה יהרג ואל
אלא
איסור
לאו
בלבד״
יעבור,
כלשון
ואפילו
י
יי
יג
^
האנציקלופדיר׳
תלמודית ,ערך אכיזרייהו ,וע׳ להלן הערה .20
״ . . .והחיים בכללם ,כמה קלות־ראש וחוסר־אחראיות ,הם מלאים .וכי באמת אין
ל
נ ו
עסק אחר ,וצביון אחר של חיים בארץ ישראל ,כי אם להכניס לתוכם את הפסולת של
כל המנהגים הגרועים אשר לעמים ,כדי שנהיה לשמצה בקמינו ,כלום חסר לנו בימ
ימ
הללו ,כי אם שטיפה אחרי דקודים ומחולות מכל המיגים …נשינו צריכות ללכת דווקא
אחרי
האופנה
ולהכניסם
היותר
פרוצה,
והכל כדי לחקות
בחוזק היד ,פר ,בארץ הקדם ,ובארץ
את
הנמוסים
של
הגוססת׳
אירופא
הקודש ,אשר לא נוכל שאתם ,כרי
להחפיר על ידם את כל ההוד שבתחיה ,ואת כל תפארת רעננותם״ )חזון הגאולה עמי
רלח ועיין עוד אגרות דאי״ה ,ח״א עמ׳ ב(.
כו(
באר חיים מרדני )נולד תרפ״ד( .נשאל הג״ר חיים מרדכי ראללר ,אם יש צד היתר
לעשות נישואין בבית המדרש ,וקודם החופה יש מחולות …ואחר החופה לשמח חת!
וכלה
במחולות ורקודים ,נשים ואנשים לבד רק משפחה ביחד כנהוג .והשיב שאסור
לעשות כן ,בפרט לעשות מחולין ורקודין מאנשים ונשים משפחה ביחד .״ורקודי תערובת
נשים וכו׳ כל מי שיראת ה׳ בלבו מחוייב להשתדל בכל עוז לבטל מנהג הרע הזה שהוא
נגד דת התורה״ )שו״ת באר חיים מרדכי ,חאו״ח ,ס׳ ז׳ י ,מובא בשולחן העזר ס׳ טי׳
סע׳ א ,אות י״א( .וע״ע לקמן סוף הערה .47
כז(
שולחן העזר לר׳ יצחק צבי לעבאוויטש ,מובא לעיל אות יא ,ואות כו ,ולקמן הערות
,38 ,36 ,30ועוד
כח(
הלל אומר )נולד תרמא( .הגר׳ הלל פוסק הביא דברי הבנין ציון )לקמן אות יז(
)שו״ת הלל אומר אה״ע ס׳ סו(
כט(
ישכיל עבדי .כתב הג״ר עובדיה הדיה ״ …מכלל כל האמור ,נמצינו למדים שבחגיגת
הבר מצוה שחוגגים אותה בתערובת נשים ואנשים במחולות ,שאין זה שמחר .אלא תוגה
…״ )שו״ת ישכיל עבדי ח״ז אה״ע ס׳ ח׳ ,ח״ד אה״ע ם׳ ב׳(.
ל(
מנחת יצחק .כתב הג״ר יצחק יעקב וייס ,שנשאל אם מותרים רקודי תערובת כדי
לאסוף ממון לדבר מצור ,״ …כבר כתבתי …בספרי …לבאר דהוי אבזרי דגלוי עריות,
ובכלל יהרג ואל יעבור …״ )שו״ת מנחת יצחק ח״ה ,ס׳ צט( .וכן ״ועי׳ גם בספר נדחי
ישראל ממנו )החפץ חיים( )פרק י״ט אות ג׳( שכתב שיש בזה משום יהרג ואל יעבור …״
)מנחת יצחק ח״ג אות קיב( .ועיי״ש וע״ע ח״ג ס׳ קט ,מובא להלן הערה 52וח״ג ס׳
קיא מובא להלן הערה .47
לא(
הג״ר משה פיינשטיין ״הנה בדבר רקודים בתערובת אנשים ונשים הוא דבר פשוט
שאסור אף עצם הדבר ולרמב״ם פכ״א מאיסורי ביאי׳ יי״א הוא לאו דאורייתא שלוקין
עליו ,לבד מאסורים אחרים הבאים מזה שעובר על ונשמרתם מכל דבר רע .שהוא אסור
על הרהור בנשים כדאיתא בכתובות מו.״ )אגרות משה ,ח״ב ,חאה״ע,
ובענין חתונה בל״ג בעומר
ס
׳
י
ג
ונראה שגם ברקודים יש לעשות׳ אך כמובן' ריקודים
כשרים בלא תערובת אנשים ונשים יחד שזה אסור כל השנה״ )שם ס׳ צז> ועוד מובא
להלן הערה .47
14
15
ד .ואין זה מדת חסידות או חומרא אלא דיו ג מ ו ר .
]ובענין אסור רקודים בשבת ויום טוב עיין בהערה .[16
לב(
הג״ר בנימין יהושע זילבר ״ועוד כתב שם )בספר שולחן מלכים( אף לכבוד המלך
אין להתיר לבא האנשים עם הנשים במחולות ושירים ,כי כבוד המלך ורצונו שלא
לעשות דבר המתנגד לדתינו ואם נעשה נגד דתינו הוא חלול כבודו ית״ש״ )בית ברוך,
ח״א ,עמ׳ תטו(.
״ועצור במלין לא אוכל על אשר בעו״ה העון הזה נעשה הפקר לגמרי ,ויש חוגים שהם
נזהרים ממאכלות אסורות ושמירת שבת ,ועוד מצות ,ולאו זה הופקר להם ,משחקים
ורוקדים בחורים ובתולות בשחוק וקלות ר א ש . . .וכמה טפשות ועמי הארצות יש בזה,
ומה ההבדל בין הלאו של אכילת חזיר להלאו הזה…״ )מקור הלכה על ה׳ שבת,
ס׳ י״ז אות יז(.
לג(
הג׳׳ר עובדיה יוסף
״ . . .ד ב ר י העקידח )שער
כ ׳ ( . . .כי כל חטא גדול שנעשה
שלא ברשות בית דין ,כל ישראל נקיים ,אבל חטא קטן הנעשה ברשות בית דין ,הוא
חטאת כל ישראל …ויש להוסיף דוגמא ,בדבר המצוי ג״כ בדורות העלובים הללו ,שנוהגים
לטייל בחורים ובחורות ביחד ,ופריצי אהדדי ,ובפרט ברקודים בשמחות שנעשה הדבר
כהיתר בעוה״ר …״ )שו״ת יביע אומר ,ח״א ,חאו״ח ,ס׳ ל ,אות טו וכן שו״ת יחוה
דעת סי׳ מח(.
לד(
הג״ר
משה
שטרנבון
״ . . .ו ל כ ן . . .רוקד עם
בתולה
וכש״כ באשת איש,
עבר
באיסור חמור״ )תורת המשפחה השלם עמ׳ י״א .וע׳ להלן סוף הערה .(19
לה(
הג״ר חיים דוד הלו׳ ״אשרי א ד ם . . .אוסר באיסור מוחלט רקודים מעורבים״ )מקור
חיים ,ח״ה ,עמ׳ (44״האם מותר לרקוד מעגל של בחורים ומסביבו מעגל של בחורות…
פשוט מעל ומעבר לכל ספק שאסור בהחלט…״ )עשה לך רב ,ס׳ עג(.
והרבה מקורות נאספו בחוברת החשובה ״קדושים תהיו״ לר׳ שמואל כץ ,הדגה באריכות
על חומרת רקודים מעורבים )וע׳ עוד במחנים כרך ג׳ גליון כד ,כד אב תשטו ,מכתב
הג״ר שלמה יוסף זוין
הדבר הוא איסור גמור ומוחלט ,מלבר אולי לילדים קטנים״(.
15״דהדברים האלו אינם תורת חסידות אלא מן הדין״ ״הוא אסור גמור וחמור״ )חיד״א,
מובא לעיל מקור יד( ״עוברים על כל אזהרות חז׳׳ל״ )של״ה לעיל מקור זי( ״אין דבר
זה צריך בושם דהוי אסור גמור״ )מנחת יצחק להלן הערה .(52וע׳ להלן פרוט האיסורים.
ומה שהדבר מובא אצל כמה גדולי ישראל בלשון חרם וקבלה) ,כגון מהר״ם ,מקור ג,
או הרד״ך ,מקור ד ,בנימין זאב ,מקור ה ,פרח מטה אהרן ,מקור ח( אין הכוונה
שאינו אסור מעיקר הדין ,אלא שהחרם היה לשם חזוק .וכבר כתב החיד״א על חרם
המהר״ם ״שדברים אלו אינם תורת חסידות אלא מן הדין״ )מקור יד( וע׳ עוד מקור
טו בסופו .ומה שמופיע בלשון קבלה ,פירושו של דבר שכל הצבור קבל לקיים מה
שאסור עליו מן הדין ,ולא גשמר כדין כגון חתימת האמנה בימי עזרא ונחמיה .ולמשל בפרח
אהרן ״עתה חזרנו על הראשונה ,וקבלנו וכו׳ ״ )מקור ח( ,וכן מה שמופיע בלשון
תקנה ,אין פרושו שמותר מן הדין ,כגון בזכרון יוסף אחרי שביאר לאורך ולרוחב
שהוא אסור מכמה טעמים ,ומסיים ״ומהאי טעמא תקנו האב״ד והקהל וכו׳ ״ )מקור יג(.
16״אין מטפחין להכות כף אל כף ,ולא מספקין להכות כף על ירך ,ולא מרדקים שמא יתקן
15
ה .והאיסור הוא בין שהאנשים נשואים או רווקים ,ובין הנשים נשואות
או ר ו ו ק ו ת .
]ובענין ילדים וילדות קטנות ע׳ להלן אות יה[.
17
המשך
בגליון
הבא
כלי שיר״ )שו״ע או״ח שלט ,ג ״והא דמספקין ומרקדין האימא ,ולא מחינן מהי ,משוס
(
דמוטב שיהיו שוגגין וכו׳ וי״א דבזמן הזה הכל שרי ,דאין אנו בקיאין בעשיית
שיר ,וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר ,ד מ ל
ת א
דלא שכיח הוא ,ואפשר שעל
ז ה
,
מ
נ ה ג ן
להקל בכל״ )רמ״א שם ״…ואפילו בטפוח ורקוד ,אין כדאי להניח המנהג שלא במקום
(
מצוד ,.אלא משום הנח להם וכו׳״ )משנה ברורה סק׳׳י( ,וע׳ ביה״ל שם ואכמ״ל.
17ספר חסידים )מקור ב( מהרש״ל )מקור ו .״ואפילו היא בתולה פ נ ו י ה . . .ובפרט
כ
(
,
רובן הן נדות ,כי הגיעו לוסתן ,והרי היא ערוד.״ )שלה ,מקור ז( .״וידוע דאין חילוק
בין נשואות לפנויות לענין ז ה . . .וידוע דרוב הבתולות בזה״ז כבר הגיע זמנם לראות״
)זכרון יוסף ,מקור יג( .״אפילו פנויות ,דמסתמא נדות הן״ )חיד״א ,מקור יד(• ״אפילו
פנויות ,אסור מדאורייתא״ )רבי אלימלך מדינוב ,מקור סו( ״הרי כל הבתולות מסתמא
נדות הן ,ואין חילוק באיסור נדה בין פנויה לנשואה״ )קצור שולחן ערוך ,מקור י
ח ( י
״וכי יש חלוק בין אשתו נדה או בתולה נערה פנויה ,הלא הכל באסור כרת מבלי
ה ב ד ל . . .אם יאמרו חבוק ונשוק לנערה נדה או מות תמות ,חייב אדם למסור עצמו
להריגה וכו׳״ )יערות דבש ,דף כא ,מקור י׳( ״עוד הוי גלוי עריות ממש ,היכא דהגין
כבר זמנם לראות ,ואם יאמר לו חבק ונשק לנערה נדה וכו׳ היא בכלל גלוי עריות
אשר ק״ל יהרג ואל יעבור״ )מנחת יצחק ,ח״ג ס׳ קט אות א׳; מקור ל(.
ומקור הדברים שאין חלוק בין נשואה נדד ,ופנויה נדה הוא משו״ת הריב״ש ס׳ תכ״ה,
ומוזכר בשולחן ערוך ״אין חילוק בין פנויה לנשואה לענין אסור נדה״ )שו״ע
יו״
ד
קפג ,א ,הגד — (.ולענין אסור הסתכלות בפנויה נדה עיין מ״ב ע״ה םק״ז וסקי״ז,
אוצה״פ כא ,א סק״ז אות ב׳ ,וס״ק ט אות ג׳ .ולענין שמיעת קול זמר פנויה נדד,
ע׳ חת״ם חו״מ ס׳ קצ ,פמ״ג או״ח ס׳ ער .מ״ז סוסק״ב ,מ״ב ע״ה סקי״ז ,שו״ת אגרות
משה או״ח ח״א ס׳ כ״ו.
16
הרב
מ ש ה צוריאל
הלכה או אגדה
ה ק ד מ ה
במאמר זה ,השם ,,הלכה״ מגדיר לימודים תורניים הנוגעים למעשה .אפילו
הלכתא למשיחא ,דיני בית המקדש ,מלך וסנהדרין וכדומה נחשבו ל״מעשה״
כי אנו מצפים שיווצרו המצבים המאפשרים קיום ההלכות ההן ואז נקיים אותן
בפועל .אין בנו שום עסק בטעמי המצוות ,אף כי רבי שמעון )בר יוחאי( דריש
טעמא דקרא — עיין יומא מ״ב :וש״נ — אך זו דעת יחיד ,ודלא כהלכה.
חז״ל למדו אותנו שכל התורה מבוססת על גזירות המלך הנשגבות מדעתנו.
במסכת ראש השנה ט״ז .״למה תוקעין בראש השנה? למה ת ו ק ע י ן י רחמנא
אמר תקעו!!״ וכן שם בדף ל״ב .״אם אינו תוקע למלכויות ,למה הוא מ ז כ י ר י
רחמנא אמר אידכר״ .ועיין בהרחבה על כך במהר״ל ,תפארת ישראל ,פרקו ,שם
הוא דוחה שיטת המורח נבוכים ,חלק ג ,פרק מח הנותן טעם למצוות .וכן ספר
החינוך בנוי על שיטת נתינת טעם אנושי למצוות .וכן נהג רמב״ן על התורה
ועוד ראשונים .יש לציין שרבי חיים ויטל ,בחקדמתו לעץ חיים ,דף ג צידד
ב ע ד נתינת טעמים — ע״פ סודות התורה — למעשי המצוות .יש לראות בכך
שינויי גישה בין הש״ס ,הזוהר והמדרשים .בעלי ההלכה חששו שהיודע טעם
המצוד .עלול לזלזל בקיומה )עי׳ שבת יב :אני אקרא ולא אטה( .חשש זה
הולך ומתבסס מדור דור בגלל ירידת הדורות .בעלי האגדה טענו שדווקא
״יבשות״ זו )נומינאליזם( גורמת לירידת הדורות.
׳
נפסק הדין בשולחן ערוך או״ח ס ,מצוות בעי כוונה ,אך בשו״ת נודע
ביהודה קמא ,או״ח סימן צג מבואר שזאת אך ורק הכוונה ״לצאת ידי חובת
המצוה״ ,ותו לא מידי .גם המצוות שבלב ,כמו ענוה ואהבת ישראל וכדומה,
הם רק מצוות מבחינת התוצאה בפועל ,מעשים טובים .אבל אינם פועלים
בחלל של מחשבת הלב בלבד.
השם ״אגדה״ מגדיר ,לעומת זאת ,רעיונות התורה ,העולם הרוחני ,אידיאות
ומושגים .אלו הם פרי מחשבה שאינם משנים לכאורה שום דבר בחיצוניות
המעשית והם בתחום האמונות והדעות ,איך מוטל על האדם לחשוב ולהרגיש.
במונח זו של ״אגדה״ כלולים יתר המקצועות של תנ״ך ,קבלה ,פילוסופיה
דתית ,דרוש והגות .כלומר תחום ״מחשבות האדם״.
פרק
א
ברור לנו שהתורה מהווה הרמוניה אחת ,והעובד את השם בעומק העיון
בהלכה בלי העמקת העיון באגדה ,מקטע בשלימות עבודתו .המאמר הנוכחי
בא לעמוד על כך שקיימות בישראל מאז ומתמיד שתי הטנדנציות בין חכמי
ישראל ,אלו המדגישים את האחת ואלו המדגישים את השניה .תופעה שכיחה
17
היא שבכמה ישיבות ,מגיד השיעור מעמיק בביאור כמה סוגיות הלכתיות
ומדלג על קטעי האגדה שבתלמוד בהתנצלות שהתלמידים יוכלו ללמדם בכוחות
עצמם .שיטה זו מקנה דרגא נחותה ללימודי אגדה ,כאילו אין בהם שיטות
מבוססות .ה״נודע ביהודה״ התנצל :״על מה שכתבתי לרום מעלתו ) ר ב י
ישעיה ברלין זצ״ל( שאין דרכי להשיב בדברי אגדה ,ועל זה הרבה מעלתר
במכתבו והאריך להביא כמה גדולים שחברו בדברי אגדה ודרשו בהם כ פ י
ה ש ג ת ם . . .ובודאי האדם לעצמו כשיש לו פנאי ראוי לחקור בכל כוחו ג ם
בדברי אגדה ,אבל אני לא אמרתי אלא שאין דרכי להשיב בהם לשואל כי כ ל
דברי רז״ל בדברי אגדה סגורים וסתומים וכולם קשים להבין ואם באנו להשיב
בהם אין לדבר סוף ,ובפרט איש כמוני אשר עול הרבים עלי ,די שאני נ פ נ ה
להשיב בדבר הנוגע ל מ ע ש ה . . .אבל המדרשים והאגדות עיקר כוונתם ע ל
המוסר ועל הרמזים ועל המשלים שבהם ,והכל עיקר בדת ,אבל אין עיקר
כוונתם על פסק הלכות לכן אין למדים מהם לפסק הלכה כלל״ )נודע ביהודה
תנינא ,יו״ד קס(.
בענין זה כתב בעל ״מסילת ישרים״ בהקדמתו:
״ואחרים ייכנסו יותר אל הקודש דהיינו לימוד התורה הקדושה ,מ ה ס
בפלפולי ההלכות ,מהם במדרשים ,מהם בפסקי הדינים ,אך מעטים יהיו מ ן
המין הזה אשר יקבעו עיון ולימוד על עניני שלימות העבודה ,על האהבה,
על היראה ,על הדביקות ועל כל שאר חלקי החסידות ,ולא מפני שאין דברים
אלה עיקרים אצלם כי אם תשאל להם ,כל אחד יאמר שזהו העיקר הגדול,
ושלא ידומה הכם שיהיה חכם באמת שלא יתבררו אצלו כל הדברים האלה
אך מה שלא ירבו לעיין עליו ,הוא מפני רוב פרסום הדברים ופשיטותם אצלם
שלא יראה להם צורך בעיונם זמן רב ,ולא ישאר לימוד הדברים האלה וקריאת
הספרים מזה המין כי אם אצל אותם שאין שכלם כל כך דק )מפותח( וקרוב
להיות גם ,שאלה תראה אותם שוקדים על כל זה ולא יזיזו ממנו ,עד שלפי
המנהג הנוהג בעולם כשתראה אחד מתחסד לא תוכל להמנע מלחשוד אותו
לגם השכל ,ואולם תולדות המנהג הזה רעות מאד ,לחכמים ולבלתי חכמים.
כי גורם שמאלה ומאלה יחסר החסידות האמתי ויהיה יקר )נדיר( מאד למצוא
אותו בעולם ,כי יחסר לחכמים למיעוט עיונם בו ,ויחסר מן הבלתי חכמים
למיעוט השגתם אותו״ ,עכ״ל.
׳
וכדי להדגיש הגישה הנ״ל ,כביכול ,בא החזון איש והתבטא בתקיפות:
״ומן החיוב לחאריך בחיוב לימוד ההלכה ,מפני מיעוט התלמידים בדורנו…
רבה העזובה בבית המדרש פנימה ,הגורם להתרשל מעיון ההלכה הדק היטב,
ולבלות זמן ברעיונות ובמחשבות בדויות לב ,ולחדש חידושים אין בהם ממה
שנאמר למשה מסיני ,אף שהן שיחות של יראת שמים ותיקון המדות ,או חקר
חיצוני בהלכה ,אבל אינן מספיקות את התכלית המבוקש מהאדם כל שאינן
מתלוים עם ידיעת התורה הדינית .והנה אותן שמעמידים חכמתם על שיחות
מוסריות והגיונות חיצונות בהלכה נכשלים להאמין כי זהו ״חובתו של אדם
18
בעולמו״* ,ובעיניהם כי כן התנהגו התנאים והאמוראים ,וחלק ההלכה היה
אצלם עראי ,ובאמת קשה להוציא טעות מושרשת מאז ,ומעורה מרוב ימים.
ואמנם אין להתעלם שזה שקר מוחלט ,ואין ספק שאם שמענו מבעלי השיחות
שמשתבה ליה בפלוני דגברא רבא הוא ,הבונה בשיחות והגיונות מקסימות
ומושכי לב ,ואם כה היתד ,כוונת רבה )ב״ק מ (.היה מן הראוי לר״נ לשאלו
במדרש והגדה ,וכשבא לפניו שאל הלכות .למדנו שהתפעלות הנפש של
גברא רבא היינו בלימוד ה ה ל כ ה . . .״ )אמונה ובטחון ,דף לא(.
לאור הנ״ל ,מובא בספר ״לב אליהו״ )רבי אליהו לאפיאן זצ״ל( דף ,44
אשר ״לא הרשה לבחורים ללמוד בספר ״אמונה ובטחון״ של מרן ״חזון איש״
זלה״ה בטענה שיש שם קטעים שאין מפרשים אותם כראוי ,וזה עלול להביא
רפיון בלימוד המוסר״ עכ״ל .וכן הרב הגאון בנימין זילבר ,בקונטרס ״דברי
שלום ואמת״ ,בספר תורת היראה ,ירושלים תשי״ד ,חלק על החזו״א בזה**.
ברוח זו כתב הגאון הרב שך שליט״א בהקדמתו לספרו ״אבי עזרי״,
)מהדורה רביעית ,בני ברק תיטל״א( .אחרי שהביא מאמר חז״ל )שבת פח(:
ויכוח המלאכים עם משה רבנו ,וסרבו למסור תורה לבני אדם ,וענה :״וכי
בין העמים אתם יושבים ? ״ ,ופירש שלמרות שהתורה מלאה וגדושה סודות
עליונים ,אין להם על מה לחול אם אין נגלות התורה בפועל עלי־ארץ .״היינו
שכל זה מה שנכללה בתורה חכמת השם חכמת הבריאה כולה ומעשה מרכבה
והיא נקראת כך ,ואפשר ממנה ללמוד ולדעת את החכמה העליונה ,מתיבותיה
ואותיותיה ותגיה ,זה רק אם יש בה הנגלה לנו של יציאת מצרים ודין שבת
וכוליה ,מאז יש בה גם הנסתר ואפשר להבין ממנה וללמוד מתוכה את הסוד
והרמז .אבל בלי הנגלה לנו ,פרחה ממנו גם הנסתר ,ואין שום תועלת ממנו
גם לעליונים .ובפרק ד מהלכות יסודי התורה הי״ג כתב הרמב״ם :״ואלו
ארבער .פרקים חם שחכמים הראשונים קוראים אותו פ ר ד ס . . .ואני אומר
שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר ,ולחם ובשר הוא
לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות ,ואע״פ שדברים אלו דבר קטן
קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן
הויות דאביי ורבא )סוכה כח (.והם הטובה הגדולה ואפשר שידעם הכל קטן
וגדול ,איש ואשה ,בעל לב רחב ובעל לב קצר״ ,עכ״ל הרמב״ם .וביאור סוף
דבריו שכתב :״ועוד שהם הטובה הגדולה״ וכוליה שכוונתו שאף שמעשה
מרכבה הם דבר גדול ,זהו משום שלא לכולם יש כח לידע ולהשיג כל הדברים
על בוריין כמו שכתב הרמב״ם בזו ההלכה עצמה ,וכן כתב לעיל בהי״א:
״לפי שאין כל אדם יש לו דעת רחבה להשיג פירוש וביאור כל הדברים
על בורין״ ,ומשום כך זה נקרא דבר גדול אבל מכל מקום ידיעת ענינים אלו
הוא רק בכלל מצוה שמתוך כך הוא יודע ומכיר את הבורא ,אבל אין זו תורה
*
]ביטוי זה לקוח מתחילת ספר ״מסילת ישרים״[.
** ]הערת העורך :להביא לידי איזון אמתי מהו דעתו של חזון איש על לימוד המוסר,
אשר שם צידד בעדו ,עיין ״פולמוס המוסר״ לרב דב כץ ,דף .[311—309
19
ללמוד ולדעת הא&ור והמותר ,שעל ידי התורה השפיע הקב׳׳ה ליישוב ע י ז ז ״ ז
ולהנחיל חיי העוה״ב ,ושעל זה נאמר ותלמוד תורה כנגד כולם .ולמה ש כ ת ב ת י
למעלה כל זה מה שנכללה בתורה את כל סדרי מעשה בראשית ומעשה מ ר כ ב ה
הוא רק על ידי הנגלה לנו את זאת ,לדעת האסור והמותר״ ,עכ״ל.
סיכום דבריו ,לע״ד ,הוא שלימודי אצילות ,סתרי תורה ,איננו ב כ ל ל
תלמוד תורה כלל ,אלא הוא מצוה נפרדת של ״רצונך להכיר מי שאמר והיד;
העולם? עסוק באגדה״ )ספרי ,סוף עקב( .ולא עליו נאמר ״תלמוד תדו-דן
כנגד הכל״.
כן מצאנו נימא תקיפה זו עוד יותר מובלטת בדברי הגאון רבי יוסף ד
סולובייצ׳יק שליט״א ,במאמר ״איש ההלכה״ ,המתאר את שיטת ב ר י ם ק
ואלו דבריו בכתב־עת תלפיות ,ניו יורק ,שנת תש״ד—תש״ה חוברת א ,ב ,ג
)וכן נדפס מחדש בישראל בס׳ בסוד היחיד והיחד ,ירושלים תשל״ו(.
כ
״איש ההלכה מזדקק אל העולם לא בשל הגעגועים לגאולת האדם ו ל
בעטיו של האידיאל המוסרי הגדולה המתגלה ל נ ו . . .אלא מזדקק הוא ל ע ו ל ס
בחוקים קבועים וכללים מוצקים .תורה שלמה של הלכות ודינים מורה ל ר
את הדרך המוליכה אל ההויה״ )שם דף .(665
א
ועוד שם :״אין איש ההלכה שואף לעולם טרנסצנדנטי )רוחנית( ,ל ש כ ב ו ת
עליונות של הויה זכה וטהורה .כי הרי העולם האידיאלי נוצר רק לשם התגשמות
בעולם הריאלי ה ז ה . . .פה יכולה ההלכה להתממש במדה חזקה או מ ו ע ט ת
ולצאת מן חכח אל הפועל .פה בעולם הזה קונה איש ההלכה חיי ע ו ל ם . . .
גם בעולם הבא יושבים הצדיקים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה,
כלומר עוסקים בתורה המתיחסת להחיים הגופניים שבעולם השפל ,ואף הקב״ה
בעצמו עוסק ,כביכול ,במתיבתא דרקיעא בבירורי ההלכה הקשורה עם העולם
המוחשי )בבא מציעא פו ,(.אין הם עוסקים בטרנסצנדנטיות ,בשאלות שלמעלה
מן הזמן והמקום ,אלא בפרובלימות החיים הארציים לכל פרטיהם ,זוטותיהס
ו ד ק ד ו ק י ה ם . . .אין איש ההלכה מקבל את הגירסא שהתחתונים נכספים א ל
העליונים ,אלא העליונים כמהים ומתגעגעים אל התחתונים״ )שם דפים 6־ .(671
׳
ועוד שם :״כשאיש ההלכה מתגעגע אל האלקים ,הרי הוא מעפיל ל
לעלות אליו אלא להוריד את שכינתו אל קרקע המציאות ) ש ל ג ו ( . . .ואל
תפנה דעתך לחיים הרוחניים נשגביים ,מושרשים בעולם מופשט .נושא הפרוצס
)התהליך( הדתי ,מבחינת איש ההלכה ,אינו הרוח אלא האדם הפיכיולוגי־ביולוגי,
האדם המתאוה ,ההולך שולל בעצת יצרו והנמשך אחר הנאת ה ג ו ף . . .אין
איש ההלכה נלחם ביצרו ואין הוא מתנגש עם השטן שרוצה להעבירו על דעתו.
אין אישי ההלכה כפופים ללחישות היצר והתאוה ואין הם נאבקים עמהס.
איש ההלכה מעורה בעולם הזה ואץ הוא סובל מיכורי שניות )כלומר :כפילות(
של רוחניות וגשמיות ,של הנפש העולה למעלה והגוף היורד ל מ ט ה . . .אין
איש ההלכה מהרהר בשטן ואין הוא חושב על סיטרא אחרא .אין הוא מכיר
את הסימטאות האפלות של הטומאה ואין הוא תועה כלל במבואות סתומים
ומשעולים צרים של הריקנות והתוהו בעולם״ )שם דפים .(678 ,698
א
20
ועוד :״איש ההלכה איננו מפחד ואינו ירא משום דבר .הרי הוא שוחה
בים התלמוד הנותן חיים לכל חי .אם אחד חוטא ,הרי ההלכה של תשובה
באה לעזרו .אפור לו לבזבז זמן על תשכון הנפש ,על בדיקת התודעה העצמית
ועל חיטוט ב״תחושת״ העוון .אין אנליזה פסיכית זו מביאה את האדם לא
לידי יראה ולא לידי אהבה ,ועיקר העיקרים ,לא לידי ידיעת התורה והבנתח.
כל היישות הנפשית צריכה להשתעבד לשלטון הכרת ההלכה ועבודה זו
תציל אותו מרדת שחת״ )כאן יש התקפה חזיתית על שיטת מסילת ישרים
פרק ג ,עשיית חשבון בכל יום( )שם דף .(698
בעל המאמר שליט״א מספר בשם סבו הגאון רבי חיים סולובייצ׳יק זצ״ל,
שהתנגד לשיטת לימוד המוסר המוצע לו ע״י הצדיק הג׳ רבי יצחק בלאזר
באומרו :״אנחנו בוולוזין הננו ב״ה בריאים בנפש ובגוף ,שלמים בתורתנו,
ואין צורך כאן בשמן קיק״ )מובא גם ב״תנועת המוסר״ מאת הרב דב כץ ,ח״ב,
ד; .(230התנגדות זו הובעה גם כן בין הרב מאיר שמחה )בעל ״אור שמח״(
לבין רבי שמחה זיסל מעיר קלם )מובא בספר חפץ חיים ,ח״א ,דף שלג(
בנימוקים דומים.
״איש ההלכה אינו מרבה בפיוטים משום שהוא עובד את קונו במחשבת
ההלכה הטהורה ,בהכרה דיקנית ובהגיון זך .אין הוא מפסיד את עתו באמירת
שירות ותשבחות .הוא עובד את הבורא בגילוי האמת בהלכה ,בתירוץ קושיות
ופישוט איבעיות״ )איש ההלכה ,דף .(705
פרק
ב
עד כה הבאנו לקט מתוך דברי אלו האחרונים
בבלעדיות ,ומנמיכים ערך לימוד האגדה .כעת נעבור
הענין ,לא נסדר מבחינה הסטורית ,אלא נשים רב
האחרונים ,בראש המדברים בעד שיטה זו .וכך הם
הדוגלים בלימוד ההלכה,
לצד השני .למען הבהרת
קוק זצ״ל ,שגם הוא מן
דבריו:
״אחינו היקרים ,חכמי התורה וסופרים ומשפיעים! גם אנו נואלנו וחטאנו.
למדנו וחקרנו ,פלפלנו וחיברנו ,כתבנו וציירנו .אבל שכחנו את אלוקים ועוזו.
לא שמענו לקול נביאי האמת ,לקול מעולי חכמי הדורות ,לקול הצדיקים
והחסידים חכמי המוסר והעיון והרזים ,שצווחו והכריזו בקולי קולות כי סוף
הנהר של התלמוד המעשי לבדו להיות יבש וחרב אם לא נמשוך לתוכו תמיד
מים מני ים ,מימא דחוכמתא וקב״ה ,מים דעת האלוקים ,מים טוהר האמונה
הטהורה ,הנובעת מנשמתנו פנימה משורשה ממקור חיים״ )״קריאה גדולה״,
לוח ארץ הצבי ,תרס״ח(.
מקור דברי הרב הם בתקוני זהר ,תקון ל׳ נתיב תנינא ״דאלין אינון
דעבדין לאורייתא יבשה ,ולא בעאן לאשתדלא בחכמתא דקבלה ,דגרמין דאסתלק
נביעו דחכמה ,וי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדון בעלמא״ ,עכ״ל.
וכן בתקון מ״ג :״מאן דגרים דאסתלק קבלה וחכמתא מאורייתא וגרים דלא
ישתדלון בהון ואמרין דלא אית אלא פשט באורייתא ובתלמודא ,בודאי כאלו
הוא יסלק נביעו מההוא נהר ומההוא גן .וי ליה טוב ליה דלא אתברי בעלמא
21
עלמא
ולא יוליף לההוא אורייתא דבכתב ודבע״פ ,דאתחשב ליה כאילו אחזי
לתוהו ובוהו וגרים עניותא בעלמא ואורך גלותא״ ,עכ״ל.
והרב קוק ביאר ביתר הרחבה במקום אחר:
״מהו הלימוד היסודי של חכמת ה א מ ת . . .שבכל מה שהעזיבה ה ו ל כ
ומתרבה ותורה דלעילא )סודות התורה( מופרת ,הולכים קוצים ו ב ר ק נ י ם
וצומחים מאליהם סביב סביב לנקודת האורה של אמונת אלקי ישראל .ה צ מ ח י ס
הרעים אינם צריכים עבודה ,מתוך עצלות מעצמם הם גדלים .והדור ה ז ד
הלקוי כל כך במחלת הכפירה ,שהוא רפיון האמונה ,האם אין לנו יסוד ל י מ
שלתשועתו אנו צריכים להרבות ב״תורת האמונה״ .וכל זמן ש ה א ו ר ט ו ד ו ק ס י ד
אומרת ,בעקשנות דוקא ,״לא! רק גמרא ופוסקים לבדם! לא אגדה׳ לא מ ו ס '
לא קבלה ולא מחקר ,לא דעת עולם ולא חסידות! ואם כל זה אנכי א ה ׳
ך^
את מלחמתי נגד כל הקמים עלי מעברים!״ הרי מדלדלת את עצמה.
האמצעיים שהיא לוקחת בידה להגן על עצמה מבלי לקחת את סם־החי•.
האמתי ,אור התורה בפנימיותה ,הם לא לעזר ולא להועיל ,והיא מ ת מ ל א ד
,י
על ידי זה בקצף אין איל ,ומתמלאה מחשבות של משטמה ומדנים ,גם
?1.
לבין עצמה )פלגים פלגים( וכוחה הולך ו כ ש ל . . .ומזה באה התוצאה
הצמצום המקוצף ,שכל תקון עולם וכל כח חיים המתגלה ,הכל הוא נ ר א ה ל
י
לבלע אותה ,להוריד עוז מ ב ט ח ה . . .עד שהיא מוכרחת להאחז
במלחמה שלילית לבדה״ )אגרות ראיה ,כ״ה אלול ,תרע״ג(.
״ י י קנב•( …ג ד
" ע ו ד כ ת ב :״עזבנו את
הכשרון שבנו פנו להם בעיקר אל הצד המעשי ש ב ת ו ר ה . . .והצד ה ה י ג ^ '
י ״ ׳ יף קכז,-׳
ויותר מזה ,הצד העיוני׳
אותו עזב לגמרי .ולגם רוח ומשוגע ייחשב מי שבא ותובע העלבון הגדול ד י '
מרועי ה א ו מ ה . . .יבואו כל הטוענים מעברים וימטירו עליו מבול של ה ש ג ו ת
״מה אתה חפץ? בקבלה ,במוסר ,בחקירה ,בפילוסופיה ,בדרשנות ,ב ס ס ר ך
בשירה! הלא כל אלה לא נתנו לנו מה שהבטיחו בעת שהתחילה ת ס י ם ו ז ס ״ '
וטענות כאלה מספיקות כבר להחניק את קול השם הקורא בנו :״דרשוני ו ד * ,
)שם ,כ״ה טבת ,תרע״ג(.
ת
ר
ר
ז י
כ
כ
ר
כ
ב
ת
א
נ
ש
ד
ש
מ
ת
ה
ת
י
ר
ה
) ע י י ז
ז ה ר
ח
ג
ר ל
ה
ק
י
י :ן ב י
ג א ו ל ה
י י ש י ע ה
ג נ ו ז ה
) ז ה
ג
ח
:
ת
זלי
עוד כותב :״אני רואה שעיקר מניעת ההצלתה בכל מה שעושים לד,
את היהדות ומעמדם של ישראל בכל ,הוא מפני שנזנח האור האלוקי ,נ
לגמרי מן הלב והמוח .הכל פונים עכשיו רק לתקן את ה״פראסטע פ ר ו מ ק י י ^
)״חרדות פשוטה״( כאילו יהיה אפשר להחיות את העולם בגוף בלי נ ע
אפילו החסידות ,שכל יסוד הויתה בעולם היה להאיר את האור האלוקי בעשי־ל-ך יי
ובזריחה מבהקת בכל לב וכל מוח ,שינתה את טעמה והיא הולכת עכשיו
בדרך החרדות הפשוטה ,עד שאין בינה ובין המתנגדות מאומה• על כן
אור החסד מתוך הלב ,וכל הפנים הנם נזעמים ומלאים דינים תקיפים ,קי^
ועצובים ,על כן הכל נופל״ )שם ,כ״ב ניסן ,תרס״ח(.
ז
ק
ז
, ,
כ 7ד
מ
ד
? {
ס
מ ר ו ת
ועוד כ ת ב :״לא כן הוא גורל המחשבה העיונית׳ ל
האגדה לפלוגותיהם ,בעלי המוסר ,המחקר ,והקבלה העיונית
22
כ
ל
על
ע
מ
ל
כל
י
כעל,
^
ס
ב
י
לחבב ולרומם את עבודת המחשבה והרעיון ,לא זכינו עדיין בענינו לקבוע
קבוצים וישיבות קבועים שתהיה מטרתם לכנס במקום אחד בקבוץ ובהתאמה
את כל פזורי המחשבה הגדולה של כנסת ישראל שנגלתה בצדדים רבים
בדורות ש ו נ י ם . . .והכל הולך למקום אחד ,למקור ישראל .וכל אותם הספרים
הנפלאים ,מלאי ענין ,שכל כך התעמקו בהם גדולי הדורות בחבורם ובהפצתם,
הם מונחים בקרן זוית או נחשבים לספרי טיול שמעיינים בהם בדרך ארעי
ועיון כזה איננו מביא כלל את תועלת המבוקש הכללי להתכנסות המחשבות,
לקישורן ,התילדותן ובנינן .אותן שהתפתחות המחשבה הכללית הביאתם למדה
זו להיות גם הם צמאי רעיון ותאבי דרכים חדשים וחיים ,באין להם מן המוכן
על אדמת ישראל מזון מעדן ומבריא ,מחובר ענפים שונים מתוקן מפועלים
חחיים אתנו ומקובל על לב הדור חחי ,חנם מתרחקים מתדלדלים ומתנודדים
לכל רוה .וכל זאת באתנו מפני היראה המופרזה מכל עיון ומחשבה בחלקי
התורה הנודעים ללב המרגיש ולמוח החושב ,שצווחו עליה גדולי הדורות,
ביחוד המקובלים .היראה )הזו( שבאה היא עצמה ממיעוט הלימוד והידיעה
באיכותה של מדת היראה בכלל והתגדלה פרא בלב היא מתהפכת לפלצות
ובעתה הרחוקה מיראת הרוממות הדר כבוד עליון המתחלת מההכרה הברורה
עד כמה הלימודים האלוקיים פועלים לטובה״ )אדר היקר ,ירושלים ,שנת תשכ״ז,
מוסד הרב קוק ,דף יד—טו(.
והרב הגאון רבי פנחס אליהו ,בעל ספר הברית )נדפס בירושלים ,תש״ך(
כ ת ב :״ובזכות הלמוד הקדוש הזה נצא מן הגלות ,לא בזולת זה ה ל י מ ו ד . . .
ולאחר יציאת נשמתו מגופו ,פוטרין אותו מכל הדינים )של ג י ה נ ם ( . . .וכמה
גדול העונש מי שלא עסק בחכמה זו .ואל תפן לקחת ראיה מגדולי התורה
בעלי חנגלות שלא רוצים לעסוק בחכמח זו ,כי דברי חז״ל במדרש ובזוהר
שזכרנו נאמנים ובטוחים יותר מגדולי הדור הזה״ ,עכ״ל )דף .(319
פעם הרבה רבי ישראל סלנט לדבר בשבחו של תלמידו רבי שמחד ,זיסל
מקעלם .העירו רב אחד :״חילו של רש״ז לאורייתא ,ולוא היה מקדיש
כשרונותיו ללימוד גמרא ותוספות ,ופחות לתורת המוסר כי אז היה מתגלה
כגאון תורני אדיר״ .ענה לו רבי ישראל :״מובא בשו״ע אם יש לפניו שתי
חלות ,אחת שלימה ואחת גדולה ולא שלימה ,צריכים לבצוע על השלימה .יש
ראיה מכאן ששלימות )באהבה ויראת השם( חשובה יותר מגדלות )בהלכה(״
)מאורות הגדולים ,רב זייציק ,ניו יורק ,תשכ״ב ,דף כ״ט( .והדברים כהמשך
קו המחשבה של גדולי הדורות :״יותר יש ליזהר ממדות רעות ,יותר מן קיום
מצוות עשה ולא תעשה״ )שערי קדושח ,רבי חיים ויטל ,ח״א ,שער ב( וכן
כתב הגר״א בפירושו לפסוק אחרון של מגילת אסתר .וזה פשוט שכפי החשיבות
בקיום ,כך חשיבות של הלמידה באותו מקצוע לזהירות בקיומו.
גם הגאון הרב שמשון רפאל הירש זצ״ל התריע מרות על חוסר ההתמסרות
ללימודים עיוניים ברוחה של התורה ,והנטיה להסתגר בפרטי המעשה של
התורה .וכך פתח באגרות צפון ,בנתינת הסבה לנטישת שמירת המצוות ,כי
חונכו ״עם קצת עיון במקרא ובתלמוד ,בהדרכת יהודים מפולין ,ללא הכנה
23
והשגה״ )ירושלים ,מוסד הרב קוק ,דף ג( .הרב קבע שמתוך כל אוצרות ר ו ח
ישראל נרשמו בכתב רק היסודות השלדיים ,ולא ההבנה על בוריה .וזד,
לשונו :״מתחילה לא נקבע מדע ישראל בכתב אלא ביסודותיו העיקריים
תורה שבכתב ,ואילו קיום התורה לפרטיה ,ועל הכל ,הרוח ,שהוא עצם ה ח י י ם ,
צריך להתקיים רק בדבור החי ,תורה שבעל פה .בצוק העתים והגלות ע ל ת ה
הסכנה של אבדן המדע ,אז חברו את המשנה בספר ,והניחי את הרוה ב ש ב י ל
השקלא וטריא שבעל פה .אך מצוקת הזמנים דרשה עוד יותר ,ואז העלו ע ל
הכתב את רוח המשנה ,אכל רק ביגיויר המעשי ,בחבור הגמרא ,ואילו את ר ו ח
הגמרא הניחו בשביל הדיוק שבעל פה .אך פגעי הזמנים דרשו עוד יותר ו א ז
העלו את רוח התנ״ך והגמרא בכתב בחלק האגדות ,אבל גם כאן הסתפקר
רק ברמזים ,למען תתקיים החדירה העצמית לתוך האגדות ותסייע לגלות א ת
הרוח הנמסר מדור לדור בלימוד שבעל פה) …במשך הדורות( הלכה ה ת ו ר ה
בגולה ,אותיות הכתב והקיום של המצוות למעשה ניצולו ,ואילו הרוח ,פ ר ט
לאות ,זו ששימשה לה מסווה וסמל ,אותר ,רוח פרחה .מתוך האותיות והמסווד,
הסמל עלינו לגלות את הרוח ,נוסף על אותו חלק ממנה שכבר ניצול ו נ מ ס ר
לידי יחידים .וכאן אמנם הגיעו לידי הצטיינות יחידים מבין חכמינו ,אכל ל א
על כולם שרתה הרוח״ )שם ,דף ם״ז(.
עוד כ ת ב :״היום ,לאחר ששני דורות נצבים זה מול זה ,הדור האחד ש י ר ע
את היהדות הבלתי מובנה ״כמצות אנשים מלומדה״ ,נטולת רוח ,ונשאה בידר
כחנוט קדוש ,שלא יעורר חלילה את הרות .הדור האחר ,קצת אש קודש ל ו ה ט ת
בלבו למען טובת היהודים ,אך היהדות אינה בעינו אלא חזיון בלא רוח מ ת ק ו פ ה
שכבר מזמן נסתם עליו הגולל ,דור שמבקש את הרוח ואינו מוצא אותה…
אחת היא הדרך לישע ,במקום שחטאו ,שם חייבים לחזור בתשובה ,והדרך
אחת הזאת היא :לשכוח את ההשקפות והשגיונות שהורישו לנו על היהדות,
לפנות אל התנ״ך ,ש״ם ומדרש ,אל מקורות היתדות ,נקרא בחם ,נלמדם ו נ ב י נ ם
למען החיים .ממקורם נשאב את השקפת היהדות על אלקים ,על העולם ,ע ל
האנושות ,על ישראל מבחינת גורלו ותורתו ונכיר את היהדות מתוכה היא.
נתחיל בתנ״ך …ואז ,נלמד ברוח המושג הזה ש״ס …כי אין לבנות את החיים
אלא על המושג ועל האמת שנתפסו תפיסת פנים ,או אז יתעורר לשאול א ת
השאלה ״מה אני איפוא ,כיהודי? יהדות מהי?״ .״אילו לא היתה נ ד ר ש ת
בהכרח ,בימים שאחרי הרמב״ם ,הקפדה מעולה כדי לקיים את היהדות מ ב ח י נ ת
המעשה החיצוני וליצור שאיפות מתנגדות זו לזו ,כי אז כבר לפני מ א ו ת
שנה היתד• באה הרוח ,תוך חיות מלאה ,לכלל ישוב הדעת ,ואנחנו היינו
מגיעים עתה כבר למקום שאליו נגיע רק אחרי שנות מאות״ )שם ,דפים
עג—עו(.
עוד כ ת ב :על הפסוק ״את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם״
)ויקרא י״ח( ״רבותינו הבינו שציווי ״שמירה״ פירושו לימוד התורה .ל ת ת
מזמנו וכוחו ללמוד ולקבל הבנה בהירה ומורחבת של תיאוריית התורה .כי
הוקיס הקיימים בספרי־תחוקה אבל אינם מתקשרות לכושר־ההבנה ,איבדו א ת
התנאי הראשון להבטחת קיומם׳׳ עכ״ל.
24
ואמנם רוב רובו של עבודתו המונומנטלית של הרש״ר הירש זצ״ל מבוסס
על ההבנה הפנימית של חוקי התורה ,מאותו רוח המוזכרת לעיל שלא נמסרה
לכתב ,ונגנזה ברמזים וחצאי־רמזים עבור עבודתם הפעילה של מוחותיהם של
עמלי תורה ביראת השם.
הבאנו כאן רק דברי הרב הירש והרב קוק .כמובן שהם לא היו היחידים
בתקופות האחרונים שדרשו לעיין ברעיונות שבמצוות .רבי ישעי׳ הורביץ
חייב אפילו העיון בטעמי המצוד ,של פרה אדומה )של״ה ,תורה שבכתב ,פ׳
חקת( ,ואילו רבי יהונתן איבשיץ הביא רעיונות עמוקים בטעמי המצוות לא
רק בספרי דרוש שונים ,אלא גם בספרי הלכה בדיוניו בכללי המצוד• ופרטיה,
כמו בם׳ אורים ותומים ריש סי׳ סז וסי׳ צז ם״ק ח.
ובכן ,ראינו מחלוקת נטושה בין גדולי האחרונים ,אלו מיימינים ואלו
משמאילים .חשבתי שמן הראוי לחפש בדברי חז״ד ובראשונים ,כמו שיבואר
לקמן ,ולבסוף יוכרע דתרוייהו איצטרכי ,מיניה ומיניה יתקלס עילאה .אי אפשר
לכלל ישראל בלי שני המקצועות .ולמרות הדברים הבוטים הנשמעים לעברים,
אל לנו להיות נחפזים ולהבין מהם שלילה מוחלטת לצד שכנגד .ולסוף המאמר
יוצע במה יעסוק כל אהד ואחד מן הלומדים.
]המשך בגליון הבא[
נ ת ק ב ל במערכת
מ נ ה ג י ב ע ל ה ״ ח ת ם ס ו פ ר ״ ה ח ד ש ,כ ת מ ש מ א ו ת מנהגים והנהגות
ש ל רבינו מ ש ה ס ו פ ר ע ם ס פ ר שירי מ ש ה ,שירי מ ר ן ה ה ת ״ ס .
ה ו צ א ת מעין ה ת ו ר ה ,בני ב ר ק תשלי׳ו.
י ח ו ה ד ע ת ש ו ״ ת י ח ו ה ד ע ת ,פ נ ת ה ה ל כ ה א ש ר ש ו ד ר ה ברדיו ב כ ל
ע ר ב ש ב ת ,ב ת ו ס פ ת מ ר ו ב ה ,ח ל ק ראשון .מ א ת ה ר ב ע ו ב ד י ה
יוסף ,ר א ש ו ן לציון ה ר ב ה ר א ש י ל י ש ר א ל .ירושלים ת ש ל ״ ז .
בעקבות
הרוח
ל ו ח מ י ם ,מ ל ח מ ת יום ה כ פ ו ר י ם ,ח ו ו י ו ת וגילויים
ש ל חיילי י ש ר א ל .ה ו צ א ת דמויות ,בני ב ר ק .
מגבורת
ב מ ע ל ו ת ק ד ו ש י ם ,ל ז כ ר ם ש ל ת ל מ י ד י ביה״ ס ה ת י כ ו ן ה ד ת י ב צ פ ת
ש נ פ ל ו ב ע י י ר ה מ ע ל ו ת ב כ ״ ג אייר ת ש ל ״ ד .ה ו צ א ת מ ש ר ד ה ח י נ ו ך
ו ה ת ר ב ו ת ,א ג ף ה ח י נ ו ך ה ד ת י ו א ג ף הנוער .ירושלים ת ש ל ״ ז .
ב ר כ ת ו ש ל ה ר ב י ,מזכרונותיו ש ל ר ב צ ב א י ב צ ב א
מ א ת נ פ ת ל י הירץ ליבזר .ירושלים ת ש ל ״ ז .
ארצות
הברית.
25
ז א ב וישמן
על היחס שבץ המדרש והפשט
מ ב ו א
ב״המעין״ ניסן ותמוז תשל״ז נתפרסם מאמרו המעניין של דוד הנשקה נ״י
]להלן דוד ה ,[.שבו ניסה לפתור את בעית היחס שבין פשוטו של מ ק ר א
ובין מדרשו.
הצעתו היא שפשוטו של מקרא מבטא את הגדר האמיתי של ההלכה,
ומדרשו את גדרה המעשי ,לאחר התחשבות במכלול הגורמים הנוספים.
הרעיון יפה ,אך נראה שאינו עומד במבחן הבקורת ,כשבודקים ענין ענין
לגופו .זאת ,כיון שאם אכן הגדר ההלכתי האמיתי מתאים לפשוטו של מקרא,
כפי שמבינו דוד ה ,.הרי שאין בהסבריו מדוע השתנה גדר הלכתי זה ,ו ל א
נותר ממנו כל שריד למעשה ,כדי להניח את הדעת .לכך אתיחם בראשית
הדברים.
לאחר מכן ,אעסוק בגישת חז״ל למדרשיחם ,וניוכח שאת רובם הגדול ש ל
מדרשי ההלכה ראו כפרושים במסגרת פשוטו של מקרא.
בהמשך אעבור לענין הגדרת פשט ,ואנסה לעמוד נגד התפישה המקובלת
להגדרתו .נראה שהרבה פשטים אינם כל כך פשוטים ,ולעומת זאת הרבה
מדרשים אינם רחוקים מהפשט.
אם כך ,כל הסתירה הגלויה בין פשט למדרש מוטעית היא ,ובהרבה מקרים
אלו שני פרושים במסגרת הפשט.
טענה זו ,לכאורה ,נסתרת ע״י חז״ל עצמם שבדבריהם על ״אין מ ק ר א
יוצא מידי פשוטו׳׳ ועוד ,מגלים שיש לכתוב מישורים שונים; פשט ודרש;
לכך אתיחס לאחר מכן.
בסיום אציע כיוון למחשבה בבעיה העולה מתוך חדברים ,והיא :מדוע
אין בתורה פשט מוחלט ,ודבריה כתובים כך שניתן לפרש פרושים רחוקים זה
מזה ,כאשר לכל אחד יתרוגות אחרים במסגרת פשוטו של מקרא.
יש להדגיש שהדברים נאמרים כהערות ונקודות למחשבה לאור הדברים
הרבים הנכתבים סביב נושא זה בתקופה האחרונה .אין הם באים לבטל ולסתור
את שנאמר בענין זה ע״י גדולים ומומחים ממני אלא לנסות לבנות נדבך נוסף
תוך שימת לב לנקודות ידועות שיש מקום להזכירן ולהדגישן.
א .פשוטו של מקרא והגדר האמיתי של ההלכה
ככל הצעד .טובה חבאה לפתור את בעית היחס שבין הפשט והדרש ,גם
גישתו של דוד ה .מסלקת קשיים רבים ,אך בו בזמן מעוררת היא בעיות
חדשות שעל מקצת מהן ברצוני לעמוד להלן.
לעומת אחרים הנדחקים בישוב המקרא עם חז״ל ,נדחק דוד ה .בישוב
חז״ל עם המקרא .לדעתו הגדר ההלכתי האמיתי מצוי במקרא .אם כך ,עלינו
26
להבין מדוע קבעו חז״ל גדר מעשי השונה מהגדר האמיתי .ועוד עלינו לחפש
אחר רמזים ושרידים כל שהם בחז״ל לאותו גדר הלכתי אמיתי .וכאן מתגלים
הקשיים.
בענין יובל כותב דוד ה .ששעבוד נרצע הוא עד סוף ימי חייו ,כפשט
הכתוב ״ועבדו לעולם״ ,אך יובל מפקיע כל שעבוד ,ומדין זה יוצא נרצע ביובל.
אם מעינים בפרשת בחר ,מגלים שמבחינת פשוטו של מקרא ,יובל לא
מפקיע שעבוד ,אלא ,כיון שבנ״י — בניגוד לשאר הגויים — עבדי ה׳ הם,
אינם יכולים להמכר ממכרת עבד .לכן קניתם ועבודתם מוגבלת מלכתחילה עד
היובל :״כשכיר כתושב יהיה עמך עד שנת היובל יעבוד עמך ,ויצא מעמך
הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו …כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ
מצרים לא ימכרו ממכרת עבד …ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגויים אשר
סביבותכם מהם תקנו עבד ואמה …והיו לכם לאחוזה ,והתנחלתם אותם לבניכם
אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו…״) .ויקרא כה ,מב—מו( .עבד
עברי אינו אחוזת האדון וקנינו ,לכן נמכר רק לתקופה מוגבלת .עבד כנעני,
לעומת זאת ,חינו אחוזת האדון ,וממכרו—לנצח .כיוצ״ב ,הארץ אינה קנין פרטי
אלא קרקע ה׳ היא ,ולכן גם היא מלכתחילה אינה נמכרת אלא לתקופת
כמו״כ לא
מוגבלת :״והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ״ )שם כג(
ברור :אם אכן היו כאן שני גדרים הלכתיים אמיתיים סותרים — יציאת כל
עבד ביוכל ועבודת עולם לנרצע — מדוע גוברת ידו של היובל ,וגדרו
ההלכתי האמיתי של נרצע לא בא כלל לידי ביטוי? למה לא נאמר להיפך:
אמנם יש דין שכל עבד יוצא ביובל ,אך כיון שהתורה מפרשת בפרשת משפטים
שדינו של נרצע לעבוד כל ימי חייו ,הרי שדין זה יפקיע מפרשת יובל ,ולמעשה
נרצע יעבוד כל ימי חייו כפ* גדרו האמיתי שפורש בתורה ,ודין יובל יתבטא
בשאר עבדים.
׳
בעיות אלו יסולקו אם נלך בדרכו של רד״צ הופמן ,בפרושו מאיר העינים,
לפסוקים אלו :״ועבדו לעולם״ מלמדנו שעבד שויתר על זכות שחרורו בתום
שש שנים ונרצע ,מאבד את זכותו לדרוש שחרור עד סוף חייו .אך לעומת
זאת לומדים אנו בפרשת בהר שלאדון אין רשות מלכתחילה להחזיק עבד עברי
אלא עד שנת היובל ״כי עבדי הם …לא ימכרו ממכרת עבד״ .וא״כ למרות
שהעבד אבד את זכותו להשתחרר כפי שלומדים אנו בפרשת משפטים :״ועבדו
לעולם״ ,יוצא הוא להפשי בשנת היובל כיון שעל אדוניו מוטלת החובה
לשחררו .כל אלו דברים המתישבים היטב בכתובי־.
1וצ״ע לאור דברי הגר״א
ב-אדרת אליהו״,
שמדבריו משמע
שמתיחס
ליובל
כמפקיע
עבדות.
2הסבר זה יפה מבחינת התאמתו להלכה ,אך אין הוא מישב את דרשת חז״ל שלא הרשו
כך את הדברים והבינו ש״ועבדו לעולם״ פרושו — עד היובל ,ולא כל ימי חייו .ועל כך
בפרק השני והשלישי.
27
בענין עין תחת עין כותב דוד ה .שהגדר ההלכתי האמיתי הוא שיוציאו
עינו ,אך דין לקיחת כופר האמור בפרשת מסעי מפקיע :״ולא תקחו כופר
לנפש רוצח״ ,אבל לראשי אברים אתה לוקח…
ואכן ,אם התורה היתח כותבת כדבריו ,שיש לקחת כופר במקרה ש ל
נתינת מום ,או אפילו היתד .כותבת היתר לכך ,ניחא .ניתן היה לומר ששתי
הפרשיות משלימות זו את זו ,ומבחינה מעשית לוקחים כופר) .אם כי לדבריו
— שהגדר ההלכתי האמיתי הוא הוצאת עין תחת עין — טעון הסבר מ ד ו ע
כשבמקרה ומסיבה כל שהיא הכופר לא ניתן ,לא מבצעים את ההלכה המקורית
האמיתית (.בכל אופן ,מתוך התיחסות לפשוטו של מקרא ,הרי שניתן לפרש
שהפסוק ״ולא תקחו כופר לנפש רוצח״ וכר ,כלל אינו מתיר או מחייב לקיחת
כופר במקרים אחרים אלא מתיחס למקרה הקיצוני׳ :אם במקום שמטרת לקיחת
הכופר היא מניעת שפיכות דמים והמתת אדם נוסף מישראל — שלכא׳ לא ת ב י א
כל תועלת — אסור הדבר ואין להמיר את עונש המיתה בממון ,על אכו״כ
שאין לעשות זאת בעונשים קלים יותר שאין סיבה שלא לבצעם .ואם אכן
הגדר האמיתי שאותו מלמדת אותנו התורה היה שאדם שנתן מום כן ינתן
בו ,מדוע נפרש שהיא מבטלת גדר אמיתי זד ,ואומרת לקחת כופר ,בזמן
שניתן לקיים את שני הכתובים י
3
5
8
בענין פיגול דבריו קשים עוד יותר .הגדר ההלכתי האמיתי לדעת דוד ה.
בפגול הוא ע״י אכילה חוץ לזמנו .אך למעשה מתבטאת ההלכה דוקא כ מ ח ש ב ה
אכילה חוץ לזמנו .לגדר מעשי זה מגיעים אנו בגלל שתי הנחות שלא כתובות
בפשוטו של מקרא .אחת ,שלא יתכן פגול אחר שנרצה הקרבן בזריקת הדס,
ובזאת מתבטל הגדר האמיתי .והשביח ,שמחשבה כמעשה ,וכך מגיעים לגדר
המעשי.
3אלו שמסבירים שלכתחילה כשהתורה אומרת ״עין תחת עין״ ,הבונה לממון והסיבד,
לומר דבר זה בלשון זו היא כדי לבטא שהיה ראוי )תאורטית( להוצאת עין
_
ל
א
יתקשו להסביר מדוע כשלא ניתן ממון ,לא מוציאים עין תחת עין וכר ,שהרי לדעתם,
מבחינה הלכתית ,התורה מעולם לא התכונה שיעשו זאת.
4כדרך התורה במקומות רבים אחרים .כגון בדין ירושת הבכור פי־שנים שנכתב בתורד,
לגבי בן השנואה) ,דברים פכ״א( ,דין השבת אבידה שאמור בתורה לגבי שונא )שמית
כ״ג( וכו׳ וכר.
5אין לתמוה על דברי הגמ׳ בב״ק פ״ג :שמסיקה מאסור לקיחת כופר ברוצח שבנתינת
מום מותר לקחת ,שהרי לדעתה הדבר לא עומד בסתירה למפורש בפרשת עין
תחת
עין ,אלא מהווה הוכחה לפרוש הנכון בפרשה זו) .ויעוץ שם בגמ׳ שמביאה לכך עוד
הוכחות רבות אחרות(.
6הוכחתו מהרמב״ם גם היא קלושה .הרי הרמב״ם כותב
בפרוש :״זה שנאמר בתורה
כאשר יתן מום באדם כן ינחן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו אלא שהוא ראוי
לחסרו אבר״ וכוי ,דהיינו :לדעת הרמב״ם א״א לומר שההלכה שמחסרים אותו אבר אך
מדין כופר משלם למעשה ממון ,אלא ,לכתחילה הכתוב מתכוון שישלם ממון ,אך נוקט
28
מגמ׳ וסברה מוכח ,לטענתו ,שלא יתכן שהקרבן יפסל למפרע .מדוע לא,
אם זהו הפשט האמיתי ,קרי :הגדר ההלכתי האמיתי? וכי זה מתישב פחות
עם ההגיון מאשר עצם הרצוי והכפרה שבקרבנות ,כאשר אינם נפסלים ?
וכי בגלל סברה זו נעקור כתוב מפשוטו והלכה מגדרה האמיתי ?
ההנחה השניה היא ,שמחשבה בעת ההקרבה נחשבת כמעשה .בכך נפתרת
הבעיה ,ומעשה הפגול קודם לזריקת הדם ו ל ר צ ו י . . .כך כבר מתישבים הדברים
עם ההגיון והסברה ,והקרבן לא בפסל למפרע שהרי האכילה חוץ לזמנו
״נעשית״ קודם לזריקת ה ד ם . . .אך האם ביתן ל״המציא״ הלכה זו ,שמחשבה
כמעשה ,רק כדי ליישב את הגיוננו עם הכתוב ? ועוד ,א״כ מדוע מחשבת הזריקה
לא נחשבת אף היא כמעשה? )שחרי חמפגל חושב לאכול שלשה ימים לאחר
שיזרוק את הדם( וא״כ שוב קודם הריצוי למעשה הפסול.
7
אי אפשר לפתור את הבעיה ע״י התחשבות במישור המחשבה לגבי
האכילה ,כאשר לגבי הזריקה והריצוי מתעלמים ממישור המחשבה ומתחשבים
רק במעשה ממש.
וברור שפשט דברי חגמ׳ בענין מחשבה כמעשה איננו כדבריו; אלא,
כיון שאנו מבינים את הכתוב כמלמד שמחשבת פגול פוסלת ,רואים אנו
ש ע ש ה ה כ ת ו ב מחשבה כמעשה.
לדעת דוד ה .ניתן להוכיח מהרמב״ם שלדעתו הקרבן נפסל כיון שאני
רואה אותו כ ז ו ר ק כ ע ת במחשבת פסול.
לא הבנתי כיצד ניתן לצרף את דעת רש״י שהפסול הוא כעת )לכא׳
בשחיטה( ,לדעת הרמב״ם שהפסול בזריקה ,ולהסיק שלדעת הרמב״ם אנו
רואים אותו כזורק כעת במחשבת פסול ,בניגוד למפורש בדברי הרמב״ם
עצמו ש״כאילו חושב ב ש ע ת ז ר י ק ה ולפיכך פסולה״ )הל׳ פסולי חמוקדשין
פט״ו ה״י(.
וכמו שראינו בשלשת המקרים הראשונים ,כך ניתן להמשיך ולהראות
גם לגבי שלשת המקרים הבאים שבהם דן דוד ה .שאם אכן היינו מניחים
לשון זו כדי ללמדנו שתאורםית היה ראוי לחסרו אבר וכוי.
ואשר
לבעיה מדוע לדעת
הרמב״ם,
המודה
שחבל
בחברו
פטור ,א״צ
בכל
אריכות
הדברים ,כשבסופו של דבר הדברים נשארים עדיין קשים .וי״ל שלדעת הרמב״ם תשלומים
עבור מום שעשה בחברו מעצם טבעם קנס הם ,שהרי סוף סוף א״א לדבר כאן על נזק
ממוני שאותו משלמים ומחזירים לבעלים .שבת ורפוי ,שמשלם לו ממון שהפסידו —
ה״ז ממון ,לעומת זאת ,נזק ,צער ובשת ,שאין בהם תמורה על הפסד ממון ישיר —
התשלומים שבאים לפצות את הניזק בגדר קנם הם ,ולכן פטור בהודאת עצמו .לאור זאת,
מסביר הרמב״ם בהל״ז מדוע על בשת בכל אופן משלם ע״פ עצמו .ע״פ ההסבר שמביא
דוד ה — .לא ברור מדוע אינו משלם נזק וצער ,ומשלם רפוי ,שבת ובשת .וכמו׳׳כ אין
הדברים
מתישבים היטב בלשון הרמב׳׳ם.
7ויעוין בראב׳׳ע על אתר שהעיר כבר שמבחינת הסברה היה ניתן להבין את הכתוב
כמשמעו.
29
שהפסוק
כמשמעותו
הראשונית
מלמדנו
את
גדרה
האמיתי
של
שאיו כל סיבה לסטות מגדר אמיתי זה בגלל כל מיני בעיות
האמיתי של ההלכה וע״פ פשוטו של מקרא אינן
הגדר
את הפשט והמדרש לא מהווה סיבה מספקת,
ליישב
בפרושי
שלא
המקראות,
ודאי
שאיננו
יכול
להוות
סיבה
הרי
ההלכה,
צדדיות
שעי׳ס
ק י י מ ו ת /ואם
הרצון
לדעת דוד
מספקת
להדדזק
ה,.
ולדרוש
לעשות
ככתוב בפשוטו של מקרא!!*־
ולסכום
פרק זה ניתן לומר ,שהקושי המרכזי בשיטת דוד ה.
מדוע
הוא
אין אנו נוהגים למעשה ככתוב בתורה ,כאשר )לדעתו( הכתובים אינם מ ס כ י מ י ם
עם דרשות חז״ל ,בעוד הגדר ההלכתי האמיתי נמצא בכתובים ולא בדרשות ח ז ׳ ׳ ל .
ה א מ י ת י
טענתו של דוד ה ,שלא ניתן למעשה לנהוג ע״פ הגדר ההלכתי
היא החוליה החלשה והרחוקה בשרשרת טענותיו.
8אם כדי שבגדים יטמאו בנגעי בתים אכן היה צורך ע׳׳פ הגדר ההלכתי האמיתי ב מ ע ש ה
דירה של אכילה או שכיבה ,כהצעת דוד ה ,.לא מובנים דבריו שלמעשה שהיה מ ט מ א ת
רק כיון ש״אכילה ושכיבה יכולות להעשות בזמן השהייה ולפיכך הוי כאילו אכל
אן
שכב בבית״ )עמ׳ .(60וכי מאיזה דין נאמר כן ? האם גם כאן אמרינן ״כל
הראוי
לבילה אין בילה מעכבתו״ ? ! אינני מבין מדוע דוחק גדול הוא לומר שחז״ל
פרשו
שהפס׳ ע״פ פשוטו מלמדנו שאכילה ושכיבה מטמאות בגדים בגלל שיש כאן
מכוונת וארוכה יותר ,וא״כ בכל מקרה שישהה זמן ארוך כזה יטמאו
שהיד,
בגדיו ז
ו ,
כ
יותר פשוט להבין את חז״ל אם נאמר שע״פ פשוטו צריך אכילה דוקא ,ושהיה גם ה י א
מטמאת בגדים כיון שלדעת חז״ל שהיה חשובה כאכילה או שכיבה ז •
ובדומה לכך נשאל לגבי תגלחת נזיר ,שלדעת דוד ה .צריך לגלח בעזרה ,אך דין ב ז י ו ן
מקדש מבטל גדר הלכתי אמיתי זה .על סמך מה נאמר שבתגלחת נזיר בעזרה יש מ ש ו ם
בזיון המקדש ? ועל מד ,נתבםט באמרנו שדין בזיון המקדש דוחה הלכה
ד,מפורש
בתורה :אתי ׳לא תעשה׳ ודחי ׳עשה׳ ? …י ומנין לנו לומר שגלוח בלשכת נזירים
כגלוח בעזרה ,כדעת דוד ה ? .לכל ההנחות הללו זקוקים אנו כדי להדחק ולהסביר
דרשת חז״ל כיון שקשה לנו להבינה כפשוטה
ולקבל שלדעתם זהו
הפרוש
ד,
ת
ו י
ת
א
בפסוק
)אולי חז״ל פרשו כך בגלל שזה נראה בזיון ולא מסתבר שהתורה תדבר על כך׳
אך
אם ברור שהפרוש אחר הוא אין סיבה לסטות מדבריה(.
כמו״כ לגבי ״ואף לאמתך תעשה כן״ נדחק דוד ה .בהבנת דברי חז״ל שלא
כפשוט
כשלבסוף לא מובן כלל מדוע למעשה אמה לא נרצעת ,כי הרי לדעתו יש שני
/ 0
דיני
ס
נפרדים :א .רציעה כמעשה קנין לעולם .ב .מצות רציעה כעונש לעבד המתנגד ל צ א ת
אחר שש שנים .לגבי אמה עבריה לדעתו אין מצות רציעה כעונש אך מדיו קנין׳ יכילו•
היא להקנות כעבד עולם.
וא״כ מדוע אמה שרוצה להמשיך לעבוד ,לא תרצע ותעבוד לעולם ?
9ואינני מבין כיצד פתר דוד ה .את הבעיה עליה דבר בהערתו מס׳ — 1בהקשר ל ג י ש
המלבי״מ
והכתב והקבלה :״…לפי זה תורתנו־שבע״פ תהיה כהררים התלויים
וכל אמונת ישראל תתבסס על הסברים דחוקים״ .וע״פ דרכו אץ הדבר כך ז !
30
מ
בשערו•
כ.
דרשות הז״ל מבטאות את
הבנתם
בפשטי המקראות
עד כה ראינו שאם אכן הגדר ההלכתי האמיתי היה כתוב בפשוטו של
מקרא ,לא היתד .כל סיבה הגיונית לסטות ולשנות גדר זה .כעת ננסה להוכיח
מתוך דברי חז״ל שאכן לדעתם דרשותיהם מבטאות את פשט המקראות:
עבד עברי עובד עד היובל כיון שזהו ה פ ר ו ש בפסוק ״ועבדו לעולם׳/
מוציא עין חברו משלם ממון כי זה פשט הכתוב ״עין תחת עין״ וכו׳.
השאלה היחידה שניתנת להשאל היא כיצד יתכן לראות פרושים אלו
כפשט ,אך אין לשאול מדוע פשוטו של מקרא סותר את ההלכה האמורה
במדרשי חז״ל ,כי לדעת חז״ל אין סתירה כזו ,ופשוטו של מקרא ,כפי שהבינו
אותו ,מלמדנו את ההלכה האמיתית והמעשית גם יחד.
ג
ונפתח בשלש ראיות מתוך דבריהם על הפסוק ״ועבדו לעולם״.
א .הגמ׳ בקידושין דנה במקור חדין שעבד עברי יוצא ביובל .אם הגמ׳
היתה מקבלת את התפישה ש״ועבדו לעולם״ מלמדנו שהגדר ההלכתי האמיתי
הוא שנרצע עובד כל ימי חייו ,ורק הפסוק ״ושבתם איש אל אחוזתו״ וכו׳
מלמדנו שעבודתו של הנרצע מופקעת ע״י היובל; הרי שהיתר״ צריכה לענות
על השאלה ״הנרצע קונה את עצמו ביובל — מ נ א י ״ מ״ושבתם איש אל
אחוזתו״.
העובדה שהגמ׳ מביאה כהוכחה לדין זה דוקא את הפסוק ״ועבדו לעולם״
)שם כא — (:בשעה שלא נמנעת מלהביא את הפסוק מפרשת ״בהר״
כ מ ק ו ר ליציאת עבד עברי )לא נרצע( ביובל )שם טז — (.מעידה שלדעתה
הפרוש האמיתי בפסוק ״ועבדו לעולם״ הוא ״לעולמו של יובל״ .ואם היה
כתוב במקום ״לעולם״ — ״כל ימי חייו״ ,הרי שנרצע היה עובד כל ימי חייו
ורק ע״ע שאינו נרצע היה יוצא ביובל ,שהרי ב״בהר״ לא מוזכר כלל נרצע.
ב .למ״ד שהפסוק ״ושבתם איש אל אחוזתו״ אכן מדבר בנרצע )ברייתא
המובאת שם בדף טו (.דנה הגמ׳ למאי איצטריך למיכתב גם ״ושבתם״ וגם
״לעולם״ ,ומסבירה שאם היה כתוב רק ״ושבתם״ הייתי אולי חושב שהדברים
אמורים בנרצע שחספיק לעבוד אחר רציעתו פחות משש שנים ,שיוצא ביובל,
אך אם לא פגע בו יובל יוצא לחפשי שש שנים לאחר רציעתו ,וא״צ להמתין
עד היובל .לכך כתיב ״ועבדו לעולם״ — שעובדו עד ה י ו ב ל !
2
אםהגמ׳
לעולם״ לא
אל אחוזתו״.
דידיה ,שאם
היתד .נוקטת בגישת דוד ה .הרי שאין כלל לבעיה ,כי ״ועבדו
מהווה כפילות לדין יציאה ביובל האמור בפסוק :״ושבתם איש
אם בכל אופן מועלת הבעיה ,היתד ,הגמ׳ צריכה לענות ,אליבא
היה כתוב רק ״ושבתם״ ולא ״לעולם״ לא היינו יודעים שבמקרה
1שאלה שתידון בפרק הבא.
2אמנם לולא הפסוק ״ושבתם איש אל אחוזתו״ אומרת הגמרא ש״ועבדו לעולם״ היד,
מתפרש כמשמעו עד סוף ימי חייו ,אך כעת כששני הפסוקים נמצאים ,אנו מפרשים
״לעולם״ — ״עד היובל״ ,ומתעוררת בעית הכפילות.
31
ויובל יתבטל באמצע עבדותו של נרצע הרי שימשיך לעבוד עד סוף ימי ח י י ו ,
׳כפי גדרו ההלכתי האמיתי.
ג .אם חד׳ ל היו מקבלים את תפישתו של דוד ה — .מדוע לא פ ר ש ו
זאת ל מדוע לא כתבו :״לעולם — כ ל י מ י ה י י ו .וכי תעלה על ד ע ת ך
שאכן עובדו עד מותו? ת״ל ,ושבתם איש אל אחוזתו׳ בא יובל ו מ פ ק י ע ו
מעבדותו ?״ לעומת זאת ,מניסוח דבריהם במכילתא משתמעת תפישה א ח ר ת
תי׳ל
לגמרי :״לעולם — ע ד ה י ו ב ל . . .או ,ועבדו לעולם׳ כמשמעו ?
,ושבתם איש אל אחוזתו׳ .רבי אומר :בוא וראה שאין העולפ אלא חמיינ״יש . . .
שנאמר, :ועבדו לעולם׳ — עד היובל״׳ וכי לא ברור מכאן שלדעתם ה פ ר ו ש
היחידי האמיתי בפסוק ,לאור התחשבות בפסוק בפרשת ״בהר״ ,הוא ו ע ב ד ו
עד היובל ?
3
; ה
לעומת זאת ,במקום שחז״ל חשבו שפשט הפסוק הוא אהד ,אלא יש ד 3ר
המפקיע פשט זה ,אמרו זאת בפרוש .ונביא גם לכך שלש דוגמאות מתוך מ א ו ת
המצויות בחז״ל.
א .״וכי יכה איש את עין עבדו — למה נאמר ? לפי שהוא א ו מ ר
שנו וסמא את עינו ? ת / /ל
,לעולם בהם תעבודו׳ שומע אני אף הפיל את
עבדו …י והרי הכתוב מוציא עכר כנעני מכללו ל ה ח מ י ר
,וכי יכה איש את עין
עליו שהוא יוצא בראשי אברים .לכך נאמרה פרשה זו״ )מכילתא משפטים פ ״ ש ( .
דהיינו :ההלכה היסודית והגדר האמיתי הוא שעבד כנעני עובד לעולם ,א
הוצאת שן ועין מפקיעים מעבדות זו.
;
ך
ב .״ויאמר ה׳ אל משה ואהרון בארץ מצרים לאמור״ — שומע אני ש ה י ד ,
הדבר למשה ולאהרון .כשהוא אומר ,ויהי ביום דבר ה׳ אל משה בארץ מ צ ד י ק /
למשה היה הדבר ולא לאהרן .א״כ מה ת״ל ,אל משה ואל אהרן׳ ? אלא מ ל מ ד
שכשם שהיה משה כלל )כלי( לדברות כך היה אהרון כלל לדברות .ומפני כןן.
לא נדבר ע מ ו . . .״ וכו׳ )ריש מכילתא דר׳ ישמעאל( .דהיינו :מבחינת ה ג ד ר
המעשי ,אומרים חז״ל ,דבר ה׳ עם משה ולא עם אהרון .אך מבחינה ר ע י ו נ י
תאורטית ,יש להדגיש שגם אהרון היה ראוי לדבר ה׳ .לכן נכתב ״אל מ ע ד
ואל אהרון״.
אם ה ת מ נ ו חז״ל לומר דברים דומים בעבד עברי ,היו יכולים ל ו מ ד .
״ועבדו לעולם — שומע אני שנרצע עובד כל ימי חייו .כשהוא אומר ,ו ש ב ת ס
ת
3
כמובן שאין לערב בין -כמשמעו׳׳ לפשוסו של מקרא .גם חז״ל הסכימו
׳שמשמעו
הנפרדת של הפסוק היא ועבדו כל ימי חייו .אך השאלה היא אש פשוטו של
והמשמעות
בפרשיות
האמיתית
של
מקבילות מגיעים
הפסוק
חז״ל
מתאימים
למסקנה
למשמעותו
שפרושו
הנפרדת.
ופשוטו
של
ומתוך
מקרא
מק
ד א
התחשכו
ת
3
ן
אצלנו
כמשמעו .ונדגים את הדברים מתוך לשוננו .משמעות השרש י.ש.ב היא מצב
של האדם כשאינו עומד ,שוכב או כורע .לעומת זאת ברור שבמשפט :הוריו
א
י
נ
תניח
ינם
וציפי לו בדאגה כל זמן שבתו בכלא — פשט המילים ישבו ושבתו איננו כמשמעם.
32
תו
ת ו
3ן
איש אל אחוזתו׳ — עד היובל עובדו ותו לא .א״כ מה ת״ל ,ועבדו לעולם׳ ך
אלא מלמד שהיה ראוי לעובדו כל ימי חייו .ומפני מה לא עובדו י שהיובל
מוציאו לומר לך עבדי הם אשר הוצאתים מארץ מצרים״.
ג .״שבעת ימים תאכל מצות״ — כתוב אחד אומר שבעת ימים וכתוב
אחד אומר ששת ימים )דברים טז( .כיצד יתקיימו שני כתובים אלו י השביעי
הזה היה בכלל יצא מן הכלל ללמד על הכלל; מה שביעי רשות אף כולן רשות.
אי מה שביעי רשות אף לילה הראשון רשות י ת״ל ,בראשון בארבעה עשר יום׳.
הכתוב קבעו חובה הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון.
לילה הראשון חובה ושאר כל הימים ר ש ו ת . . .״ )מכילתא דר״י פ״ז ושם פ״ח(.
דהיינו :למעשה לאחר בחינת המקראות מגיעים למסקנח שהחובה לאכול מצות
קיימת בלילה ראשון בלבד ,ושאר הימים אינם אלא רשות .וא״כ מבחינת הגדר
המעשי ,לא קיימת החובה ״שבעת ימים מצות תאכלו״ ולא חחובד .״ששת ימים״
וכו׳ .ועובדה זו ,שהגדר ההלכתי המעשי איננו מתאים לפשוטו של כל כתוב
כנפרד נאמרת ע״י חז״ל כפרוש ,ואין הם מבטאים רעיון זה ע״י דרשת כל פסוק
שלא כפשוטו והעמדתו כהלכה למעשה .וא״כ ,שלא כדברי דוד ה .כשחז״ל
רוצים לומר לנו שהגדר ההלכתי המעשי שונה מדברי הכתוב ע״פ פשוטו,
אומרים הם זאת בפרוש ולא עושים זאת ע״י דרשה העומדת במישור שונה
מפשוטו של מקרא .וגם אז דבריהם אינם סותרים את פשוטו של מקרא ,אלא
לדעתם זוהי כ ו נ ת דברי הכתובים ע״פ פשוטם לאור התחשבות והתרשמות
מהפרשיות כולן .ואלו במקומות שאין הם אומרים שהפסוק אומר דבר אחד,
אך למעשר .מתוך חתחשבות בפסוקים נוספים אנו עומדים על כונת הפסוק
לאמיתה ,אלא הם מפרשים את דברי הפסוק ,חרי ששם לדעתם אין זו רק
כוונת הפסוק למעשה השונה מפשוטו׳ אלא זהו הפרוש האמיתי בו .דהיינו:
בפסוק ,ועבדו לעולם״ לדעתם כתוב בפרוש שעובדו עד היובל .לעמת זאת,
בפסוק ״לעולם בחם ת ע מ ד ו ״ כתוב בפירוש שעובדו כל ימי חייו אלא שלמעשה
מתוך התחשבות בפסוקים נוספים מתברר שפסוק זה איננו מתכוין לכל אופן,
ויש שעבד כנעני לא עובד כל ימי חייו.
בדומה לענין ״ועבדו לעולם״ ,גם בשאר הפסוקים ההלכתיים שבהם רואה
דוד ה .סתירה בין הפשט ובין המדרש; ניתן להווכח מתוך עיון בדברי חז״ל.
שהם לא ראו כך את הדברים ,ולדעתם הדרשה היא פשט הכתוב
4וא׳׳כ א״צ לחפש אחר מקרה שבו נרצע יעבוד כל ימי חייו כי מלכתחילה אינו עובד אלא
עד היובל ,לדעת חז״ל .וחקירת ה״משך חכמה״ לא נובעת מתוך הבנתו שנרצע לכתחילה
עובד עד סוף ימי חייו ,וניתן לחקור חקירה זו גם אם היה כתוב בפירוש :״ועבדו
עד היובל״ .האש כשנמכר ובטלו היובלות — עבדותו פוקעת ,או כעת אינו יכול יותר
להשתחרר ועובד עד סוף ימי חייו .ואם נבין כצד ב׳ ,הרי משמעות הדבר שיובל מפקיע
עבדותו וכשבטל יובל אינו יכול להשתחרר.
5כשנעיין בדברי חז״ל בדרשותיהם על הפסוק ״עין תחת עין״ הרי שרואים שהם מפרשים
שהבונה לדמי עין ולזאת מביאים הם מספר ראיות והוכחות .אך הם אינם אומרים שדין
33
אין לטעון שהפשט והדרש זהים הם ,אך מצד שגי יש להבין שאין הם
סותרים זא״ז ואין הם עומדים במישורים שונים .כמובן ,יש מקומות שחז״ל
קובעים הלכה מסוימת בגלל גורמים שונים ,והם רק מסמיכים דבריהם לפסוק
שגם לדעתם אינו אומר .את דבריהם ואינו מקור להם .אך בדרך כלל הם
מצינים זאת באומרם ״אע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר״ וכו׳ )משנה שבת
פ״ח מ״ז ופ״ט מ״ד וסנהדרין פ״ה מ״ב( או בלשון אמוראים ״אסמכתא בעלמא״.
בכל אופן ,אלו מעוט הדרשות.
לעומת זאת ,במקומות אחרים מתלבטים תנאים או אמוראים בהלכה כל
שהיא ,במציאות חדשה ,בספק מחודש וכד׳ ויש ס ב ר ה לומר לכאן או
לכאן — הרי שכ״א מנסה ל ה ו כ י ח את דעתו מהכתוב ,מתוך יתור כל
שהוא ,רמז מסוים וכד׳] .נראה שאלו הן רוב הדרשות .ז״א שלא היתד .הלכה
ידועה שהסמיכו אותה לכתוב ולא מתוך הכתוב הוציאו הלכה כל שהיא תכ״ד
עיון ודקדוק בדבריו ,אלא היתד .בעיה שמסברה ניתן היה להסתפק לכאן או
לכאן ,ומתוך דרשת הכתוב מצאו רמז והוכחה לכיוון מסוים(.
בסוג דרשות זה — וודאי שבדרשות שבהן הסיקו הלכה מתוך עיון
בפסוקים" ,ואפילו בדרשות שבאות להוכיח שהלכה מסוימת כתובה או רמוזה
בכתובים אם מעינים בהם ואינה כהל״מ )עיין בהקדמה למשנה לרמב״ם(
יש להבין כיצד פרשו את הפסוקים והאם הכתוב אכן אומר או רומז להלכה זו.
מ ק ר ה לא יתכן שנאמר שלא רק שהדברים לא כתובים ולא
בכל
רמוזים בפסוק אלא שהפסוק כותר את האמור בדרשה .לדרשה יש אפשרות
לפרש את הפסוק או להוסיף עליו או למצוא בו גוון נוסף ,אך לא לסתור את
דבריו.
כבר נכתב רבות על דרכיהם השונות של ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא במדרש
הכתובים כששרש החילוק הוא בהבנה שונה של דרכי כתיבת התורה ודרכי
׳
מוציא עין הוא שתוצא עינו ,אלא שיכול לשלם כופר וכר .כמו״כ דבר זה לא כתוב
ברמב׳׳ם )ועיין לעיל פ״א הערה .(6
וכמו׳׳ב לגבי פיגול אין הם אומרים שמחשבה פוסלת כיון שנחשבת כאכילה חוץ לזמנו
אלא שבפסוק נרמז ונאמר שגס מחשבה מספיקה לפסול ואם הפסוק היה אומר שרק
אכילה חוץ לזמנו פוסלת; הרי שלא היה ניתן לפסול ע״י מחשבת אכילה חוץ לזמנו.
וכן הוא בענין טומאת בגדים שלדעתם פשט הכתוב הוא ששהיה בכדי אכילה מטמאת
בגדים ואין אכילה ושכיב־ אלא דוגמאות וקריטריונים לקביעת הזמן שבו מטמאים בגדים
אך אין הפסוק דורש שתהיה אכילה או שכיבה ממש .וכן בדרשותיהם בענין תגלחת נזיר
ובענין רציעת אמה מתכונים חז׳׳ל לפרש את כונת הפסוקים ולדעתם מעולם לא נאמר שאמד,
תרצע אף היא ,או שנזיר יגלח שערו בפתח אהל מועד.
ואכמ׳׳ל
בהוכחת
הדברים
הגלוים לעין כל מעיין בדברי חז״ל כפשוטם.
6וודאי שיש גם דרשות כאלו ,אם מוצאים אנו שפונים לר״ע ״וכי מפני שאתה
דור
ש
בת ובת נוציא זו לשרפה״ ? )סנהדרין נ״א .(:ואם ההלכה לא נובעת מדרש הפסוקיש
אלא מקבלה ,סברה וכד /הרי שלא בגלל שהוא דורש בת ובת נוציאנה לשריפה ,אלא
בגלל קבלתו .ודרשות מסוג זה ניתן למצוא ,ויש הוכחות רבות לכך.
דבורה ,והבנה שונה בפשוטם של מקראות; האם התורה נכתבה כלשון בנ״א
או שלא ויש משמעות לכל מילה מיותרת .האם בביטויים כגון ״וקנא את
אשתו״ יש משום עובדה או אפשרות ,או משום מצוה וכו׳ ואכמ״ל ,ולשתי
השיטות יש מקום בפשט הכתוב.
תנאים לא נמנעו מלחלוק על חבריהם שפרשו את הפסוקים אחרת מאשר
חשבו הם .כך מוצאים אנו שכשלר״י בן דורמסקית לא נראה שהפסוקים
מסכימים עם דרשתו של ר׳ יהודה הרי שלא נמנע מלומר לו :״יהודה ,ברבי,
למה אתה מעוות עלינו את הכתובים?״ )ספרי דברים פיסקה א׳( או במקום
אחר אמרו:
נגעים י״ג ב׳(.
הרי אתה אומר לכתוב שתוק עד שאדרוש?״
)תו״כ תזריע
והרי מוצאים אנו בחז״ל מחלוקות יסודיות בדרשותיהם .האם כונת התורה
שד״חיב מלקות ילקה 40או 39י ;ספרי תצא פיסק׳ רפ״ו( האם כונת התורה
ב״נפש תחת נפש״ לנפש ממש או לממון ? )מכילתא משפטים פ״ח( ושתי
הדעות מבססות דבריחן על חכתובים ואין כאן פשט בצידו של דרש ,אלא
שתי אפשרויות בהבנת הכתובים ,כשלזה יש סיבות לפרש כך ולזה סיבות
לפרש אחרת.
לסכום פרק זח ,ניתן לומר שלדעת חז״ל התורה כותבת לנו את ההלכה
שעל פיה עלינו לנהוג למעשה ,וא״כ דרשותיהם ה ה ל כ ת י ו ת אינן אלא פ ר ו ש
לכתוב בתורה .פרוש כוונתה האמיתית של התורה חמחייבת אותנו למעשה.
7
ג.
פשט — מ ה ו ?
כבר נרמז לעיל שיתכן ובעית היחס בין דרשות חז״ל לפשוטו של מקרא
מתעוררת בגלל הגדרה מוטעית של חמונח פשט .ומתוך כך מסיקים שכל דרשה
שנאמרה ע״י חז״י המסבירה ,את חפסוק אחרת מאשר הרשב״ם או הראב״ע,
הרי היא יוצאת מגדר פשוטו של מקרא .לדעתו של דוד ה .המשמעות האמיתית
היחידה של הפסוק היא כנקבע ״ע״פ הדקדוק והסגנון״ )המעין ,ניסן תשל״ז,
עמ׳ .(17זו קביעה שקשה לקבלה משתי סבות :א .הקשר הדברים וההגיון
שיש לראות בכתוב — גם חם קריטריונים לבחינת משמעותו האמיתית של
המקרא; ב .ספק אם המקרא כתוב ע״פ כללי לשון וסגנון המוכרים לנו.
1
ד בענין מדרשי האגדה הרבים שבחז״ל ,שם ודאי יש מדרשים רבים שאינם בגדר פשוטו
של מקרא.
במדרשים אלו גב חז״ל עצמם לא נתכוונו לעמוד על כוונת הכתוב ולפרשו ,אלא ללמדנו
את דרך המוסר וההתנהגות ,ולחנכנו ליראת שמים ,מדות טובות ואמונה תמימה ,ויחד
עם זאת להסמיך את דבריהם לכתובים ,ןויעוין בענין זה בדברי ד״ר משד ,ארנד במאמרו
ב״המעין״ תשרי תשל־ה עפ׳ .{60—61
לעומת זאת בדרשות ההלכתיות נתכוונו חז״ל לפרש את הכתוב בתורה ,ולהבהיר את
המצוות וההלכות הכתובות בתירה.
35
באשר לנקודה הראשונה :אם היד .פסוק כגון זה בתורה :״כי תקנה עבד
עברי עד שנת היובל יעבוד עמך ,לא יוכל עבד לעבדך אחר שנת היובל.
והיה אם רחוקה תהיה שנת היובל ,ורצוע לא נרצע העבד ,שש שנים יעבוד
ובשביעית יצא לחפשי ,אך אם יאהב את אדוניו ורצעו ,לא יצא בשביעית
ועבדו לעולם״ .האם גם במקרה זה נשתעבד לכללי הלשון ונאמר שחמשמעות
האמיתית היחידה של הפסוק היא שנרצע עובד עד יום מותו? או אולי נודה
כאן שאי אפשר להתעלם מחלקו הראשון של הפסוק ,ועי כרחנו נאלץ להודות
שמבחינת פשוטו של מקרא ״לעולם״ בפסוק זה ,משמעותו האמיתית —
בכל אופן ,אף אחד לא יוכל לטעון שהאפשרות השניה
״עד היובל״ ?
מתנגשת עם פשוטו של מקרא.
1
מי שרואה את התורה כולה כמערכת מצוות וחוקים אחידה ושלמה,
ומטרת הפרשיות המקבילות — שניתנו ע״י רועה אחד — להשלים זו את זו,
בבואו לפרש את התורה ע״פ פשוטה יעדיף פרוש שיישב את הפרשיות הנראות
כסותרות .וזאת מתוך אמונה שזהו הפרוש האמיתי שאליו התכוון הכתוב,
ופרשיה אחת מוכיחה על רעותה ,שהרי לא יתכן שבאותו ענין נצטווינו בשני
מקומות לעשות דברים שונים.
כמובן יכולה להיות גישר ,אחרת שתטען שהמשמעות האמיתית של הפסוק
נקבעת על־פי ההקשר הקרוב בלבד ,ואת הסתירות בין הפרשיות הרחוקות
תנסה לפתור בשיטה אחרת .יהיה קשה ליישב שיטה זו עם פשוטו של מקרא,
שהרי בכל מקרה תטען שיטה זו שהתורה איננה מתכונת לצוותנו מה לעשות
ומה לא לעשות ,אלא לומר לנו רעיונות מחשבתיים המסתתרים מאחורי ההלכה
או לומר לנו מהו הגדר האמיתי התאורטי של ההלכה )כשיטת דוד ה(.
צריך היה שנרצע יעבוד לעולם ומוציא עין חברו תוצא עינו ונזיר יגלה
בעזרה וכר ,אך למעשה רוצה התורה שלא נתנהג בשום מקרה כפי שהיא
מצוה לעשות.
ודאי שלא יהיה זה מן התבונה לומר שגישה זו היא שמבטאת את ה פ ש ט
האמיתי — שלו התכוון נותן התורה — ואילו השניה אינה אלא דרש .א ל ו
ואלו באים ליישב פשוטו של מקרא .כשאלו )הז״ל( מקבלים כנתון שהתורה
התכוונה בדבריה לומר לנו כיצד להתנהג למעשה — כפי שעולה מ פ ש ו ט ו
של מקרא — ומתוך כך ״נדחקים״ הם לומר שלשון התורה במקומות רבים ל
מתפרשת כמשמעותה הפשוטה בלשוננו אנו .ואלו )דוד ח (.מקבלים כ נ ת ו ן
שלשון התורה מתפרשת בכל מקום כמשמעה ,ומתוך כך נ ד ח ק י ם הם ל ו
שכוונת התורה בדבריה לאו דוקא להורות הלכה למעשה ,דבר שקשה ל י י ע
עם פשוטו של מקרא.
א
מ ר
3
1ופסוקים כגון אלו מוצאים אנו במקומות רבים .יעוין למשל בירמיהו ל׳׳ד י״י - :מקץ
שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפש,
מעמך״ .שרק סיפא דקרא משנה לחלוטין את פרושנו למשפט שברישא.
36
ועוד בענין הלשון לעומת ההגיון .בסופו של דבר אף לא אחד מפרש ע״פ
הלשון בלבד .ובמידח זו או אחרת הרי שאמונתנו והגיוננו משפיעים על
פרשנותנו .וכי מהו פשוטו של מקרא בפסוק ״ ו י ר ד ה׳ על הר סיני״ י
או בפסוק ״לא תוכל לראות את פ נ י . . .והסירותי את כ פ י וראית את
ו פ נ י לא יראו״ י ואם יבוא ויטען מישהו שאכן יינן לפרש את
אחורי
הדברים כפשוטם ולאור זאת יעצב את השקפתו ואמונתו ,חאם נאמר שהוא
שעמד על כונתו האמיתית של הכתוב ,שהרי רק הוא מפרשו כמשמעו ?
והרי גם פרשן עקבי כגון זה ,אם ירצה שפרושיו ישארו בגדר הפשט ,יודה
שכוונת הפסוק ״ויכן שלמה את הבית״ )מל״א ו ,יד( איננה ששלמה עצמו
בנה את כל ביחמ״ק ,זאת למרות שאם אנו לא מתחשבים בהגיון ,הרי שזה
מה שהפסוק צווח ואומר׳־ .אם כן כשחז״ל מתחשבים בהגיון שלא יתכן ששתי
פרשיות סמוכות תאמרנה דברים סותרים ,ומוציאים כתוב ממשמעו — אין זה
בגדר הוצאה מפשוטם של דברים.
ועוד בענין ההגיון :אם ירצה מישהו לפרש פשט בדברי הרמב״ם בדרך
מסוימת והדברים יתיישבו היטב בלשונו ,ולעומתו נמצא פרוש אחר לדברים
אלו שנכתב ע״י בנו או תלמידו של הרמב״ם שמסביר את דברי הרמב״ם
ע״פ הסבר שאמר לו הרמב״ם בע״פ ,אך הסבר זה לא מתיישב כ״כ עם לשון
הרמב״ם .איזה פרוש מהם נקבל כפשוטם של דברים י זה שמעיד עלינו בנו
של הרמב״ם או זה שמתיישב עם הלשון י
באשר אנו מאמינים
ישראל בסיני ובחם עם
של מקרא עלינו להשתדל
ישראל המעיד על פרושם
שחחוקים חכתובים בתורח חם חחוקים שניתנו לעם
ישראל מחזיק מדורי דורות ,חרי שמבחינת פשוטו
לפרש את הכתוב ע״פ הנוהג ההלכתי המעשי בעם
האמיתי של הפסוקים.
וא״כ יתכן שדוקא פרוש ע״פ פרשיות מקבילות ,בניגוד למשתמע מהלשון
והסגנון בלבד ,יגלה את משמעותו האמיתית של הפסוק .ובדומה לכך ,דוקא
פרוש ע״פ קבלה ונוהג יכון לאמת יותר מהסתמכות על לשון וסגנון .ומי
שמפרש בדרך זו את פסוקי התורה איננו סוטה מפשוטו של מקרא בדיוק
כמו שמי שמפרש דברי הרמב״ם ע״פ מסורת בע״פ ולא בדיוק ע״פ הלשון,
אינו אומר ״דרשות״ ברמב״ם אלא פשט אמיתי בדבריו.
ובאשר לנקודה השניה; האם כתובה התורה ע״פ כללי לשון וסגנון
שמוכרים לנו מתקופת המקרא ? לשם הבנת הספק נעיין בארבע דוגמאות מתוך
עשרות ומאות המצויות בתורה.
א .אלו כללי לשון וסגנון יסבירו את הפסוק ״ורוחב חמישים בחמישים״
)שמות כ״ז י״ח( ? אם חמישים בחמישים אזי לא רוחב ,ואם רוחב אזי לא
2והראיה שאש היה כתוב ויכן שלמה מזבח או ויבן אליהו מזבח ,הרי כולנו מבינים
שהבונה שעשה בעצמו .ואש לא נבין כך הרי זה רק משום שההגיון אומר שהדבר לא
יתכן ,ולאור זאת אנו מפרשים את הפסוק.
37
ועל
ברחנו
נאלץ
לפרש
פשט
בפסוק
שבכללי
הלשון
חמישים בחמישים.
והדקדוק לא יתחשב.
ב .כיצד נסביר ע״פ כללי הלשון את הפסוק ״ויקח ק ר ח . . .ודתן ואבירם
בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן ויקומו לפני משה״ )במדבר טז ,א( י
האם מצינו בכללי לשון המקרא משפט שיש לו מובן ,הפותח בלשון קיחד,
בלא פרוש המושא י
ג .מהם כללי הלשון והדקדוק שיסבירו לנו את הפסוקים )בראשית ט,
ד—ו( :״אך בשר כנפשו דמו לא תאכלו .ואך את דמכם ׳•.נפשותיכם אדרוש
א י ש אחיו אדרוש את נפש
מיד
מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם
האדם .שופך דם האדם כארס דמו ישפך״ .את המילים בשר ,נפש ,דם,
איש ,אחיו ואדם אנו מכירים .אך כיצד נבין את דרך דבוקן זו לזו בפסוקים
אלו ן מה היו הסרים הפסוקים ,לו היינו משמיטים את המילים המודגשות י י•
האם זו היא הלשון שבה דברו בני האדם י אם כן ,האם כלליה מוכרים לנו ?
לא קשה להביא עשרות דוגמאות נוספות המעוררות את הספק אם התורה
כתובה בלשון וסגנון בנ״א ,המוכרים לנו.
ד .האם ע״פ כללי הלשון והסגנון ניתן לדעת מתוך פסוקי התורה מה עלה
בגורלו של קורח ,כיצד מת; בבליעת האדמה או בשרפה ל וכך נאמר בפרשת
פנחס )פכ״ו( :״ותפתח הארץ את פיח ותבלע אותם ו א ת ק ר ח ב מ ו ת
העדה באכול האש את חמישים ומאתים איש ויהיו לנס״ .האם הארץ ב ל ע ה
גם את קרח או שקרח מת במות העדה עם מאתים וחמישים האיש ל כאן גם
פרשיות מקבילות לא יסיעו רבות לפתרון הבעיה ,שהרי בפרשת קורח )פט״ז(
מדובר על מ ש כ ן ק ר ח דתן ואבירם )פס׳ כ״ז( ,על בליעת דתן ואבירם
ועל בליעת ״האדם אשר לקרח״ )פס׳ ל״ו( ,ולעומת זאת ,על אכילת מאתים
וחמישים האיש בלי הזכרת קרח ,דהיינו ,מותו של קרה לא מוזכר .ובדברים
פי״א מוזכר רק מות דתן ואבירם בבליעת האדמה ואילו קרח כלל לא מוזכר.
אם כן ,אם התורה היתד .מעונינת לדבר כלשון בנ״א ,האם לא יכולה היתד,
לכתוב בפרוש ובבהירות את אשר עלה בגורלו של קרח ,ולא לדבר בסגנון
כזה המשאיר מקום לאמיתות פ י ל ו ל ו ג י ו ת שונות י מה שאין כן בלשון
בנ״א שבדרך כלל אין מקום בו אלא לאמת פילולוגית אחת ויחידה.
4
דוגמאות כגון אלו יש רבות מלמנות ,גם בחלק ההלכתי שבתורה .וכולן
מעוררות את הספק אם כתובה התורה בלשון וסגנון בני אדם ,המוכרים לנו.
אם נחזור לענין הקשר הדברים ונתבונן בדוגמאות שבהן דן דוד ה , .
נראה שגם הפרושים שאותם מקבל הוא כפשט ,אינם מתישבים עם כ ל ל י
3אם הפסוק מתכון לומר שלא נאכל אבר מן החי ,מםשיק לומר -אך בשר בנפשו
ל
א
תאכלו״ .ואם הוא מתכון שלא נאכל דם ,מספיק לומר -אך בשר דמו לא תאכלו״ .ואולי
ירצה משהו לומר שהפסוק אוסר אכילת דם של חיה רק בחייה ומכאן רמז לאיסור
דם התמצית אלא שגם זה היה ניתן להאמר בצורה פשוטה יותר.
4באמת פילולוגית כמתי לאמת שתתחשב גס בהקשר הגיוני ולא רק בלשון וסגנון.
38
הדקדוק והלשון דוקא ,אלא מתחשבים במידה רבה בהקשר ובהגיון .ואם כך
הם הדברים ,מי יקבע מהו גבול ההקשר שבו מותר להתחשב במסגרת פשוטו
של מקרא?
משמעות המלה ״לעולם״ היא לנצח ,עד סוף ימי העולם יי .ואם אנו מפרשים
״ועבדו לעולם״ — כל ימי חייו ,הרי שזה רק בגלל ההקשר וההגיון ,שהרי
לא יתכן שהעבד יעבוד עד סוף ימי העולם אלא מקסימום עד סוף ימי חייו,
לכן אנו מפרשים שהבונה היא ״לעולמו של אדם״ .חז״ל ־— גם הם ידעו
שלעולם במשמעותו הנפרדת פרושו לנצח ,ו״ועבדו לעולם״ בגלל ההקשר
יהיה כל ימי חייו" .אך הם המשיכו באותו קו ולדעתם ״לעולם״ בהקשר
עבדות עבד עברי — מוכרה להיות יובל .זאת מתוך דברי התורה עצמה
שמפרשת ומדגישה שבעבד עברי לא תתכן עבדות מעבר למסגרת שנות היובל.
ואותה קושיה המועלית כנגד הז״ל — מדוע לא כותבת התורה בפרוש ״ועבדו
עד היובל״ — גצבת גם כנגד בעלי הפשט האחרים — מדוע לא כותבת התורה
בפרוש ״ועבדו כל ימי חייו״ ? ואם כאן ברור שלעולם בהקשר זה פרושו כל
ימי חייו ,הרי שלדעת חז״ל ההקשר הרחב יותר מפרש שבמקרה זה ״לעולם״
הוא י ו ב ל .
7
ודוגמא נוספת בענין חפסוק ״עין תחת עין״ שעליו כותב דוד ה .שהסתירה
בין פשוטו של מקרא למדרשו גלויה וידועה שהרי ההלכה לא מחייבת לחוציא
עין ממש ו״מסתפקת״ בתשלומיה בלבד.
אולי יגלה לנו דוד ה .היכן ע״פ כללי הלשון כתוב שיש להוציא את עינו ?
מדוע לא כותבת התורה בפרוש :״המוציא עינו של חברו את עינו שלו
יוציאו״ ?
דוקא כאן מבחינת כללי הדקדוק ,ללא התחשבות בהקשר ובהגיון ,קרובים
יותר חז״ל בפרושם לפשוטו של מקרא .שחרי ״ ו נ ת ת . . .עין תחת עין״ -־
פרושו הפשוט שתתן עין אחרת במקום העין שאותה הפסדת לחברך .ואם
את זה אומר הפסוק ,הרי ברור שכונתו שתתן ממון במקום חעין שאתה חייב
לתת לו ,כי מבחינה מעשית אין א פ ש ת ת להחזיר עין ממש .קשה לומר שזהו
דרש ,והפשט האמיתי אינו שיתן עין תחת עין אלא ש י ו צ י א ו לו עין
תחת העין שהוציא.
כשבודקים פרושים אלו לאור פרשיות מקבילות ,מגלים שיש מקומות
שמחזקים ויש מקומות שמערערים כל אחד משני הפרושים .מצד אחד בפרשת
5וכן פרש הגריא ב״אדרת אליהי״ שלעולם כפשוטו לעולמי עד ,עיי״ש.
6עיין בראש הפרק השני ובהערות 3 ,2שב.
ד לכאורה אש יבוא .פשטן׳ חדש שירצה לישב את המלה כמשמעה ,יוכל לפרש שהתורה
קובעת שעבד נרצע אכן עובד לנצח .והדבר מתבסא בכך שזרעו אחריו יהיה גם הוא
משועבד תמיד לזרע האדון .אך נראה שגב פשסן זה לא ימלט מבעיות קשות בפשוטו
של מקרא ,שהרי רצינו במקימות דונייב שהתורה יודעת להניד דבריס כאלו בפרוש:
״והתנחלתם איתם לבניכב־ )ויקרא כיד״ מיו(- ,גב דיר עשירי״ )דבריס כ״ 4ח( וכר.
39
אמור מפורש הפסוק ״שבר תחת שבר עין תחת עין״ וכו /ע״י הכלל ה כ ת ו ב
קודם לכן — ״ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו״ .ומצד ש נ י
מפרשת ״כי יריבון אנשים״ בפר׳ משפטים משתמע שאדם שפוגע בחברו ל א
לוקה מידה כנגד מידה אלא משלם שבת ,ריפוי וכי .ועוד ,אמנם את ה ב י ט ו י
״מיה תחת כויה״ וכו׳ קשה לפרש מבחינה הגיונית )לא לשונית( ש ת מ ו ר ת
המיה שעשה ,יתן מ י ה אחרת ועלינו לפרש שעושים בו כויה אחרת ,אד ל ע ו מ ת
זאת בפסוק בפרשת אמור ״ומכה נפש בהמה ישימנח נפש תחת נפש״
ברור ש״נפש תחת נפש״ פרושו שיתן לו בהמה אחרת תחת בהמתו,
שיהרגו אותו או את בחמתו כעונש מידת כנגד מידה.
ולא
מהו אם כן הפשט האמיתי ? קשה ואולי בלתי אפשרי לדעת .אך דבר א ח ד
ברור :שני הפרושים נכללים במסגרת פשוטו של מקרא .ואכן זוהי ה ד י ל מ ה
בה נתקלים פרשני הפשט .כיצד לבחור מתוך אפשרויות הפרוש את ה ד ר ך
העונה על מירב הבעיות ובו בזמן מעוררת מינימום בעיות הדשות.
כדי לשבר את האזן ,כדאי לעיין בפרוש הרשב״ם שודאי אינו ״חשוד״
על גישה ״אפולוגטית״ ובפרוש המקראות לאור דברי חז״ל דוקא ,ובכל ז א ת
לא נמנע מלפרש בפסוקנו ״דמי עין״ .וכמוהו גם ראב״ע קובע שלא יתכן ל פ ר ש
כ״משמעו״ מבחינת פשוטו של מקרא ,אם כי ,לדעתו מ ש מ ע ו )לא פשוטו.
עי׳ לעיל פ״ב הערה (3של הפסוק הוא נתינת מום ממש והוא נותן טעם ל ד ב ר
מדוע נקטו לשון זו.
ואם לא די בזה ,הרי שניתן למצוא ,להבדיל ,גם בין חוקרי מקרא ח ד ש י ם
— שדברי חז״ל בפרוש המקראות ודאי לא היו נר לרגליהם — כאלו ש פ ר ש ו
שע״פ פשטי המקראות ה מ נ ח ב״נפש תחת נפש״ לתשלומים )קסוטו ב פ ר ו ש ו
לס׳ שמות(.
ניתן להמשיך ולהראות בדוגמאות רבות נוספות שהכלל המקובל ש כ ל
דרש אינו פשט ,אינו נכון .וחדברים אמורים גם לגבי פרוש חז״ל על ה פ ס ו ק
״ואף לאמתך תעשה כן״ )דברים ט״ז( .ויעוין ברשב״ם וראב״ע שם .ו כ ״ ש
על הפסוק ״והשוכב בבית יכבס את בגדיו״ )ויקרא י״ד ,מ״ז( ,ואפילו ל ג ב י
הפסוק ״ארבעים יכנו לא יוסיף״ )דברים כ״ה ,ג(] .והשוה :״כל הנפש ה ב א ה
מצרימה ש ב ע י ם ״ )בראשית מ״ו ,כ״ז( כשאין אנו מוצאים אלא ש ש י ם
א ר ב ע י ם שנה )במדבר ל״ב׳ י״ג(
ותשע ע״פ פשוטו; ויניעם במדבר
וודאי ע״פ פשוטו לא היו שם יותר משלושים ותשע שנה ,זאת לאור ה פ ס ו ק י ם
״ומשה בן שמונים ש נ ה . . .בדברם אל פרעה״ )שמות ז ,ז( ,ו״ומשה בן מ א ה
ועשרים שנה במותו״ )דברים ל״ד ,ז( ופסוקים נוספים בענין־[.
כמו״כ אפשר לראות ,שלא כל פשט הוא כל כך מוחלט וברור .ב פ ס ו ק
בו דן דוד ה .״וגלח הנזיר פתח אהל מועד״ )במדבר ו ,י״ה( ,אם ה מ נ ה ע ״
פשוטו לעזרה ,מדוע לא כתבה התורה בפרוש ״בחצר אהל מועד״ ? ואם ה כ ו נ ה
ס
8ועיין בענין זה במאמרו של הרב קלמן כהנא בחקר ועיון חלק ג׳ .עמ׳ קנ״א והלאה.
40
פתח ממש — כיצד נסביר את הפסוק ״אל יסוד מזבח העולה אשר פתח
אהל מועד״ )ויקרא ד ,ז( י
אין בכונתי לומר ,שהפשט היחידי הוא הפרוש המוצע ע״י חז״ל .עלינו
להשלים עם העובדה שהתורה כתובה בצורה כזו ,הזוקקת פרשנות רבה לישוב
הקשיים הרבים המתעוררים בכל פסוק ופסוק .וממילא אין היא כתובה באופן
כזה שניתן לדבר בה על פשט יחיד ומוחלט ,וכדי להבינה יש להניח הנחות
שאינן כתובות ,להוסיף או לגרוע מילים ,לשנות סדרי מילים ,להוציא מילים
ממשמען וכו״' .וממילא כל פרוש ששואף להבין את כונתה בדרכו שלו,
הרי הוא הולך בדרך הפשט .ובמקומות מועטים בלבד ,ניתן לקבוע בצורה
בטוחה פשט יחיד ומוחיט שיענה עי כל הקשיים והבעיות.
י•
איל מ־רא ייצא מידי פשיטו
השאלה שיש לברר כעת היא — אם דרשות חז״ל מבטאות את חבנתם
בפשוטי המקראות ,מהו שאמרו חז״י ״אין מקרא יוצא מידי פשוטו״ י
מביטוי זה משמע שלדעתם קיים גם מישור דרש ׳מאינו פשט .וכמו״כ נראים
הדברים ממקומות מספר שפרשו פסוקים בדרכי דרש ולאחר מכן שאלו ״פשטיה
דקרא במאי כתיב י ״
ואכן ברור שבמסגרת פרושי הז״ל בדרשותיהם יש גם פרושים במישור
שונה מהפשט .אבל לדעתם הדבר כמעט ולא קיים במסגרת דרשותיהם ההלכתיות י.
שם נאמרו דרשותיהם במסגרת פשוטו שי מקרא ,או שהן מוסיפות על הפשט
אך לא מוציאות ממנו.
אך הגדרת פשט ודרש לענין זה אצל חז״ל איננח כמקובל אולי לחשוב.
פרוש היוצא מידי פשוטו ,לדעתם ,הוא פרוש שבו מוציאים את הפסוק
מהקשרו וענינו ,ומסיעים אותו לענין שונה לחלוטין .כשמפרשים שהפסוק
״חגור חרבך על ירך גבור ד״ודך והדרך״ עוסק בדברי תורה ,הרי מוציאים
אותו מפשוטו ,שהרי לא מוזכרים כאן כלל ד״ת ,ורואים אותו כמשל )שבת ס״ג(.
או כשמפרשים .,אחרי הוטמאה״ האמור בגרושה שנשאה לאחר ,לעגין
סוטה ,הרי מוציאים את הפסוק מהקשרו ומפשוטו ומפרשים אותו בענין אחר
)יבמות י״א.(:
9וכי ניתן לדבר על פשט יחיד ומוחלט ואמיתי בפסוק ״ומושב בני ישראל אשר ישבו
במצרים שלשים שנה וארבע מאית שנה־ שמות י״ב ,מ׳( ,שיתישב עם סכום שנות ארבע
הדורות שחיו בנ׳׳י במצרים ,שמגיע רק לשלש מאות וחמישים שנה ? או על פשט
מוחלט
ופשוט
בפסוק
-תחוגי את חג ה׳
טבעת ימים ביום
הראשון
שבתון
וביום
השמיני שבתון ?
וכי ניתן יהיה להבין פסוקים אלי ללא תיספת הסבר ומילים שלא כתובות בהם ? הרי
אם לא נוסיף ולא נגרע ,נסיק שבשניהם יש סתירות פנימיות .ממילא כל פרוש בהם
יוכל לשאוף ללכת בדרך הפשט ,אך לידי פשט מוחלט לעולם לא יגיע.
1ויעיין לעיל בפרק ב׳ הערה מסי .7
41
במקרים כאלו אומרים חז״ל שנוסף לדרש יש גם משמעות לדברי ה פ ס ו ק
כפשוטם ,משמעות הלכתית מעשית ולא תאורטית )כשהפסוק עוסק ב נ ו ש א
הלכתי ,כמובן(.
לעומת זאת ,כשחז״ל מפרשים ״לעולם״ — עולמו של יובל ,ה״ז פ ר ו ש
מלה בפסוק שאיננה מוציאה את הדברים מהקשרם ,ולמרות שפרושם אינו ז ה ה
לפרוש הרשב״ם ,אין בזאת כדי לומר שפרושם אינו פשט.
ומה ההבדל בין פרוש זה למקרים שעליהם אומרים חז״ל שאינם ב ג ד ר
פשוטו של מקרא ,כדלעיל? כאן אין יציאה מהקשר הפרשה כולה וניתן ל ח ז ו ר
ולקרוא את הפיסקה כולה כשאנו משלבים את פרוש ח ד י לתוכה ,מה ישאין כ ן
במקרים בחם פרושם מוציא מפשוטו של מקרא ואינו יכול לחזור ו ל ה ש ת ל ב
במסגרת הפרשה כולה.
נבהיר נקודה זו תוך כדי עיון בפרוש חז״ל לפסוק ״חכלילי עיניים מיין
ולבן שנים מחלב״.
לדעתם ,זו בקשה מהקב״ה שירמוז בעיניו לעם ישראל ,דבר שהוא ט ו ב
מיין וילבין שיניו ,וזה טוב לנו מחלב .פרוש זה מגדירים חז״ל כפשמיה ד ק ד א
)כתובות קיא (:למרות שפרוש זה רחוק מפרושם של רשב״ם ,ראב״ע ,ה ר מ ב ״ ן
ואפילו מפרושו של רש״י על הפסוק )עיניו אדומות מרוב יין ,ושיניו ל ב נ ו ת
מרוב חלב( אין זו יציאה מגדר הפשמ ,לדעת חז״ל — למרות שבמבט ראישון
היה נראה אולי לפרש אחרת — כיון שניתן לקרוא את חפםוק ב ש ל מ ו ת ו
כחטיבה אחת ולהבינו ע״פ הפרוש המוצע מבלי לנתקו מהקשרו .ומהו ד ר ש
הפסוק לפי חז״ל ? חכלילי — כל חיך שטועמו אומר לי לי .והיין טוב ג ם
לנערים שנאמר לבן שנים )שם( .פרוש זח מוגדר ע״י חז״ל כדרשה ה י ו צ א ת
מפשוטו של מקרא .שהרי אי אפשר לומר פרוש זה במסגרת הפסוק בשלמותו.
כיצד נוכל להסביר את המשפט ״חכלילי עיניב מיין״ או את ה מ ש פ ט
״לבן שנים מחלב״ ,אם נפרש חכלילי ולבן שינים בפרושם זה י
ומכאן מוכח שהגדרת פשט אצל חז״ל איננה זהה עם הגדרתנו ,ש ה ד י
אנו לא היינו מגדירים פירוש זה כפשט.
במקום אחד בלבד נאמר ע״י אמורא על דרשה הלכתית שאינה מ ת א י מ ה
לפשט הכתוב .זאת בענין ״והיה הבכור אשר תלד״ )יבמות כ״ד .(.מדוע ד ו ק א
שם לדעתו דרשת חז״ל איננה יכולה להכלל במסגרת הפשט י נראה ש ג ס
לאחר כל הישובים ,עדיין ישאר הקשי .אך ע״פ דרכנו נצטרך לומר ש א מ נ ם
״והיה הבכור״ יכול להתפרש כבכור האחים .ו״יקום על שם אחיו המת״ יכול
להתפרש מבחינת פשוטו לענין נחלח .אך כשמנסים לפרש בדרך זו את ה פ ס ו ק
בשלמותו ,נתקלים בקושי — מהו ״והיה הבכור א ש ר ת ל ד יקום על ש
אחיו ה מ ת . . .״ ? ואף אם נדחק לפרש שמדובר על אם האחים ו״אשר ת ל ד ״
משמעו אשר ילדה )כדעת הרמב״ם הל׳ יבום וחליצה פ״ב ה״ו( ,דבר ה ק ש ה
בפשוטו של מקרא ,עדיין מקומו של הפסוק מוכיח כנגדו ,שהרי קודם נ כ ת ב
״יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה״ ,ולאחר מכן ״והיה הבכור א ש ד
תלד״ וכר .קצת מוזר שרק לאחר שמדובר על הצווי המוטל על היבם ל ב ו א
ס
42
שהמדובר
הוא
בבכור
האחים
על יבמתו ולקחתה לאשה ,חוזרים ומפרשים
ועליו מוטל התפקיד להקים שם לאחיו יי.
מ״מ ברור שגם לדעת רבא כאן ,בכל שאר המקומות הדרשה מתאימה
לפשוטו של מקרא או מוסיפה עליו ,אך לא סותרת אותו.
אין הדברים עומדים בסתירה לדעת רבא במכות כ״ג :״כמה טפשאי שאר
אינשי דקימי מקמי ס״ת ולא קימי מקמי גברא רבא דאילו בס״ת כתיב
ארבעים ואתו רבנן בצרו חדא״ .כי יתכן שאין זה פרוש הנוגד את פשוטו של
מקרא לדעת רבא ,וברור לכ״ע שכתוב ״ארבעים יכנו״ ולא שלושים ותשע,
ורבא רק בא להדגיש שרבנן הורו להלקות שלושים ותשע מלקות ופחתו מכה
אחת מהכתוב בתורה .אך אין זה נובע מתוך דרשה הנוגדת את פשוטו של מקרא.
ואפילו נאמר כפשט דברי המשנח — ש־ 39מלקות בלבד — נובעות
מתוך מדרש הכתוב ,אין מכאן ראיה שמדרש זה הוא לא פשוטו של מקרא,
אלא רק שהמקרא כמות שהוא ,מבלי לדקדק בדבריו ופרושו ,מורה שיש להלקות
,40ורק רבנן הראו בדרשתם ובדקדוקם שכונת הפסוק ע״פ פשוטו לומר שלוקה
39ולא .40אך אין זה בנגוד לפשוטו של מקרא ,אלא בנגוד לרושם המתקבל
ממנו במבט ראשון.
כעין זה מצינו בספרי ראה פיס׳ קכ״ב )וכן בירושלמי קידושין פ״א
ה״ב ובבבלי סוטה ט״ז :(.״בשלשה מקומות הלכה עוקפת המקרא …וכסה
בעפר והלכה אמרה בכל דבר שמגדל צמחים …ספר כריתות והלכה אמרה בכל
דבר שהוא בתלוש .התורה אמרה במרצע והלכה אמרה בכל דבר״ .וכאן נראה
לכאורה שפרוש חז״ל לא עומד בסתירה לפשוטו של מקרא אלא הם רק
•1כמובן שפרוש זה דחוק הוא .פשוט יותר היה ,לו רבא לא היה אומר שדרשה זו
יוצאת מפשוטו של מקרא.
אלא ש-ממה נפשך״ נאלץ להדחק בהסבר גמרא זו .גם אם נאמר שכל פרוש השונה
מהנראה מקריאה ראשונה של הפסוק ,יוצא מגדר פשוטו של מקרא ,והדרש איננו בגדר
אחד ה״פשטים״ ,ומסיבה זו- ,והיה הבכור״ יוצא ,לדעת רבא ,מגדר פשוטו של מקרא,
בכל
אופן ,נתקשה להבין
במה מיוחדת דרשה זו
לעומת שאר
הדרשות שהן אינן
מוציאות מפשוטו של מקרא.
בעיה זו מאלצת אותנו ,בכל מקרה ,להדחק בפרוש הדברים .ויעוין בהסבר הריטב״א
וגם לאתר הסברו של דוד ה .בדבריו )המעין ,ניסן תשל״ז עמ׳ (14נשארים מספר
קשיים :מדוע דווקא כאן הפשט לא מלמד הלכה ? כיצד ניתן לומר במקרה זה שהפשט
מלמד במישורים אחרים לא הלכתיים )המעין שם עמ׳ (13הרי זה בניגוד לפשוטו של
מקרא שלכא׳ בא ללמד הלכה ? )כשבטענה זו עצמה תקף דוד ה .את הר״י קופרמן —
שם עמ׳ 11ז( כיצד יתישבו הדברים עם דברי רבא שהגזרה שווה היא שהוציאה מידי
פשוטו של מקרא? ועוד.
לכן יש להעדיף לפרש את דברי רבא כפשוטם ,שבכל שאר המקומות אין הדרשה יוצאת
מגדר פשוטו של מקרא ,לעומת זאת כאן הדרשה מתנגדת לפשט ומבטלת אותו .ועלינו
לנסות לחפש הסבר מדוע דווקא כאן הדרשה אינה עולה בקנה אחד עם פשוטו של מקרא.
43
מפרשים ועומדים על בונת הפסוק ע״פ פשוטו בניגוד ,אולי ,לרושם ה מ ת ק ב ל
לכתחילה-־ .אך קשה לומר שפרושם מתנגש עם פשט הפסוק כמו שא״א לרפלמ
שע״פ פשוטו פרשת ״כי יגח שור איש״ וכו׳ עוסקת רק בשור ש ע ח ש ו ר ו ל א
בכל בהמה אחרת ,ופרשת ״כי תראה חמור שונאך רובץ״ וכו׳ ע ו ס ק ת ר ק
בחמור ולא בשאר בע״ח ,וכו׳ וכו׳ .
1
גם
2ואולי ״עוקפת״ מלשון חכמה ,כפי שפרש רש״י ״בעקיפין״ בב׳׳ק קי״ג .וכן הגירסה
בירושלמי) .אך בבבלי עוקבת .שם גם במקום מרצע תער וכו׳ן.
3
לעומת זאת אם נסביר כהסבר הגמרא בסוטה ,שמשמע שבג׳ מקומות הלכה סותרת מ ק ר א ,
שוב נתקשה להבין:
א .מדוע אי אפשר להסביר כאן שדבר הכתוב בהווה ?
על סמך מה מקפחת ההלכה את המקרא ומה משמעות דברי המקרא ז האם גם
ב.
ניתן לומר כשיטת דוד ה .שהגדר האמיתי הוא מרצע וכל דבר שווה וחשיב
כאן
כמרצע
׳
ובדומה לכך לגבי ספר או עפר ?
פשוטו
מתוך עיון בדברים נראה שקשה לומר ששלשת פרושים אלו של ההלכה סותרים
גלו
של מקרא .וודאי לגבי איסור העברת תער בנזיר שפרשו שהאיסור הוא כללי לגבי
ח
)אחרת גם בשול גדי בחלב אמו דוקא ועוד(.
ובשאר המקרים ג״כ א״א לומר שפשוטו של מקרא הוא שהכסוי יהיה
והרציעה
דוקא במרצע או
נתינת
הכריתות דוקא
בספר .יתכן
וכולם
בעפר
ננקטו
דוקא
כצורר,
המצויה והרגילה] .בדומה לפסוקים רבים אחרים בתורה ,כגון :בשול גדי בחלב
לא תטה משפט אביונן בריבו )שמות כ״ג( :לכלב
תשליכון אותו״ )שם(
5
אמו .
״מכנם9
ה
לא תחיה״ )שם( ועוד .וכל אלו אינם בכלל הדברים העוקפים מקרא[.
אם בכל אופן נאמר שיש כאן טתירה לפשוטו של מקרא ,ה״ז לא פשוטו של
מקרא
שע״פ הגיון וסגנון ,אלא פשט העולה מתוך דיוקים בכתוב והנחה שדבר שהתורה י כ ל ה
לומר במלה אחת ,הרי שלא תאמר אותו בשתים וכו׳ .ואז לגיטימיות השאלות מדוע
כתוב ורצע את אזנו ,וכסהו ,וכתב לה כריתות ? ואש כך הרי נצטרך ליחס
ל
א
משמעות
מבחינת פשוטו של מקרא גם למלה ״לה״ בפסוק ״וכתב לה ספר כריתות״ ,שהרי
היד .להכתב ״וכתב כריתות״ וכו׳ וכו׳ .דהיינו ,נגיע לכך שההלכה עוקבת כאן
י
ל
כ ך
מקרא
כשהכתוב במקרא נבחן ע״פ דרכי הדרש.
מדברי ר׳ פפא ברור שכן הוא ,שהרי לדעתו בעדן וגלח הנזיר וכו׳ היד .צריך ל מ נ ו ת
זאת בכלל הלכה עוקבת מקרא) ,אם זד ,היד .אכן גורע( למרות ששם הסתירה
ביחס
לדרשת חז״ל בכלל ופרט וכלל .וגם ר׳ אשי מסכים עקרונית לתפישה זו )ע״ש(.
מסקנות דומות עולות גם מתוך דברי ר״ג בר יצחק ומהירושלמי ,שהרי לדעתם
מצורע
לא נמנה בין הדברים העוקבים מקרא שאיננו אלא עוקב מדרש ולא מקרא .וא״כ מ ש מ ע
שהמקרא מסכים להלכה ,וא״כ המדרש כן עוקב את המקרא וזה לא קשה ; דהיינו,
כ
ל
המקרים שבהם נעקב המקרא אם היד .זה ע״י מדרש אין זו קושיה ובעיה כיין ש ה ו א
הוא המקרא .אך כנראה במקרים שנמנו )תער ,ספר וכוי( גס בדרכי מדרט א״א ל ה ג י ע
לידי הלכה זו ,ולכן זד .קשה.
א״כ לכ״ע הלכה עוקבת מקרא בשלשת מקרים אלו ,לא כיון שהמדרש לא מתישב
44
ע
0
דברים כגון אלו כבר טען הרמב״ן בהשגותיו על השרש השני בסהמ״צ
וחס ושלום ,כי המדרשים כולם בענין המצוות אין בהם מקרא
לרמב״ם:
יוצא להם מידי פשוטו אלא כולם בלשון הכתוב נכללים .אע״פ שחם מרבים
בהם ברבויים ואין מדרש כבוד ת״ח מלשון ׳את ה׳ אלקיך תירא׳ מוציא הכתוב
מפשוטו .וכן אם נאמר ב׳כי יקח איש אשה׳ שהוא בכסף ,אינו מוציא ממשמעו
ופשטו .ולא כל אתין וגמין רבויין ואכין ורקין מיעוטין ושאר המדרשים כולם.
אבל הכתוב יכלול הכל ,כי אץ הפשט כלשון הפרי הדעת ולא כדעת הצדוקים.
כי ספר תורת ה׳ תמימה אין בה אות יתר וחסר .כולם בחכמה נכתבו .ולא
מצאו מדרש שהוא עיקרי כמצוות מוציא מקרא מידי פשוטו ,זולתי הנדרש בו
׳והיה הבכור אשר תלד׳ כמו שהזכירו במסכת יבמות״ וכר.
הרמב״ם )שם( מרחיק לכת עוד יותר ולדעתו לא נמנה בכלל תרי״ג מצוות
לא רק מצוד .שנסתרת ע״י פשוטו של מקרא ,אלא אפילו מצוד ,שאינה נסתרת
אך לא כתובה בפרוש בפשוטו של מקרא )כגון את ה׳ אלקיך תירא לרבות
ת״ח( ,גם היא אינה נמנית בכלל תרי״ג ,וא״כ כל מצוד .שמנה ,ה״ז כיון
שהבין שהיא כתובה בפשוטו של מקרא — וזאת כפי שתבינו אותו חז״ל ׳.
1
עלינו להבין שאמנם אנו לא היינו אומרים חלק גדול מדרשות חז״ל ע״פ
הגיוננו ודרכי חשיבתנו .אך אין זאת אומרת שאם נאמרו ,הרי שמקורן אינו
בדרכי פרוש ע״פ פשוטו של מקרא .ובחחלט יתכן שדרכי חפרוש וחבנת הפשט
ע״י חז״ל ,שונות היו מהשיטות שנתגבשו ונתקבלו בתקופת ימה״ב • .וזאת
היא כונת הרשב״ם בדברו על ״פשטות המתחדשים בכל יום״ )בראשית ל״ו,
ב( .דהיינו ,שפסוק שהובן ע״פ פשוטו בדרך מסוימת ,הובן בתקופה אחרת
בדרך שונה וגם כן ע״פ פשוטו .ולא ניתן לקבוע בהחלטיות כללי פרוש לפשט
4
המקרא ,אלא שההלכה איננה מוזישבת עם המקרא וצורת דרשתו ,שהרי הדרשה מבטאת
את הכתוב במקרא.
ועל כן כתב רש״י )שש( שאכן לר׳ ישמעאל הדרשות להלכות אלו אינן אלא אסמכתא
בעלמא כיון שאש היו אלו דרשות ממש ,אין כאן הלכה עוקבת מקרא אלא מסכימה איתו.
4וכן כתב בהקדמתו למשנה
תורה :וחברו חכמי המשנה חבורים אחרים לפרש
דברי
התורה ,ר׳ הושעיה …חבר באור לס׳ בראשית ור׳ ישמעאל פרש מאלה שמות עד סוף
התורה והוא הנקרא מכילתא .וכן ר״ע חיבר מכילתא .וחכמים אחרים אחריהם חברו
מדרשות…״) .כאן מתכון הוא למדרשי אגדה שאינם בכלל פרוש לכתוב ,אלא גון נוסף
בדברים .ועיין עוד בהערה 1בפרק הבא(.
•4אם כי משיטת רש״י בפרושו לתורה מוכח שגם הוא ראה ,בדרך כלל ,את פרושי חז״ל
בדרשותיהם כפשט הכתובים .שהרי הוא עצמו מעיד שאיננו בא אלא לפרש פשוטו של
מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו ]בראשית ג׳ ח׳; שם ל״ג
כ׳ ועוד[ ,ומצד שני רואים אנו שעיקר פרושו שאוב מדרשות חז״ל ובדרך־כלל נמנע
רש׳׳י מלהזקק לפרושים מקוריים משלו] .בניגוד לשאר
פרשני ימה״ב שאצלם
המצב
הפוך ועיקר פרושם מבוסס על רעיונות מקוריים[.
45
5
הפסוקים ] .אם כי לעניננו משמע מהרשב״ם שאכן לדעתו הדרש ע ו מ ד
במישור שונה מפשוטו של מקרא ,אך דבריו שם לא ברורים בדיוק ש ה ר י
בתחילה הוא כותב שהדרשות נלמדות ע״י רמיזת הפשמ וע״י אריכות ה ל ש ו ן
וכו׳ ומשמע שלדעתו לדרשות חז״ל יש יסוד בפשוטו של מקרא או אין ה ן
זהות לו ובתורה כתוב פשט מסוים שבדרך כתיבתו רמוזות עוד הלכות ,ד י נ י ם
וכר ,אך אם הכתוב רומז ומתכוון לדרשות אם כן גם הם בגדר פירוש ב פ ש ט
דברי הכתוב) .ועיין בפרק ה׳ הערה .(1גם אם נאמר שהרשב״ם נתכוון ל י מ ד ,
שהפסוק רומז על הצורך בדרשה אך לא על תכנה ,עדיין אין ל ר א ו ת א ת
הדרשה במישור שונה מהפשט ,שהרי פשט הכתוב מורה שיש צורך ל ד ר ו ש
פסוק זה[.
עלינו להבין את ההנחות המסתתרות מאחורי גישת חז״ל לפרוש ה מ ק ר א ו ת ,
ולעמוד על היתרונות שבגישה זו במסגרת פשוטו של מקרא ,ולא ל ב ח ו ר ב ד ר ך
הקלה והחמקנית האומרת שהבנתנו בפשטי המקראות היא דרך הפשט ה מ ו ח ל ט ת ,
ואילו דרשות חז״ל שאינן עולות בקנה אחד עם גישתנו ,עומדות ב מ י ש ו ר י ם
שונים וכלל לא מתכונות לפשט .אי אפשר לעצום עעים נגד העובדה ה ע י ל ה
מכל דברי חז״ל שדרשותיהם באות לפרש את דברי הכתוב ע״פ פשוטו ,ז א ת
כיון שהם ראו את המקרא כולו כחטיבת חוקים אחת שבה יש למצוא פתריז ל כ ל
בעיות ההלכה שהתעוררו .הם יחסו משמעות רבה לעובדה שהתורה כ ת ב ה
את דבריה בסגנון מסובך ,לכאורה מלא סתירות וכפילויות ,כשמילים ר ב ד ת
נראות כמיותרות או כנמצאות שלא במקומן .ולדעתם ,מי שאינו יודע ל ד ר ו ש
0
הנללי,
5אפילו כיום נוכל למצוא גישות שונות בכללי פרשנות החוק
ודין
באנגליה שונה מדרך הפרוש בשאר ארצות ארופה ,זאת למרות שכאן ושם
לחקור אחר משמעותו הנבונה של החוק .ההקש המרחיב את
החוק
הרתבה
וטבעית ,שמהווה חלק משיטת פרוש החוק בארצות ארופה ,אינו מוכר בשימת
האנגלית.
בארופה נזקקים לעבודות ההכנה
שקדמו לחקיקת
החוק
הפרשנות
מתכוניס
ד.גיוני
ת
המשפס
ולתולדות
חקיקתו,
לשם פרשנות החוק ,ואילו באנגליה מתפרש החוק מתוכו בלבד ,מבלי להזקק
למקיו־ו
חוץ .לכל אחת מהגישות הללו יתרונות וחסרונות ,כשלא ניתן לקבע
בהחלטיות
ת
מהי
הגישה הטובה יותר .הדבר משתנה ותלוי בצבור ,במקום ובתקופה.
6דוד ה .מדבר על גישותיהם של המלבי׳׳ם והכתב והקבלה כעל נישות -אפולוגטיות׳׳.
כל גישה הבאה להגן נגד טענות כל שהן ולא מוכנה בשום פנים לקבל את
מסק
הטענה ,הרי היא גישה אפולגמית .וא׳׳כ כל אדם כאמין שבא לישב את הסתירות
נ ו ת
כ
י
ן
דברי חז״ל לדברי המקרא ואינו מוכן לקבל שחדל אמרו דברים בניגוד לדברי ה מ ק ר א ,
ושינו מההלכות הכתובות בתורה ,הרי גישתו לפתרון הבעיה היא גישה אפולגטית ,כ י ו ן
שבשום פנים לא יהיה מוכן להגיע למסקנה האמורה ודבריו באים כדי להג! על ע מ ד ת ו
והשקפתו שחז״ל לא חידשו הלכות בניגוד לאמור ע״י הקב״ה בתורה.
וא״ב גס גישת דוד ה .וגם גישתי המן גישות אפולגטיות ,ואין בכך כל
הטענות הן טענות הגיוניות ומסתברות ואינן בגדר התחמקות מהבעיה.
46
פסול,
א
ש
את הפרטים הקטנים הללו ולהרמז מהם ,לעולם אינו עומד על כונתו האמיתית
של נותן התורה.
מכל האמור לעיל ברור שהדרך שבה הלכו בעל ״הכתב והקבלה״,
המלבי״ם ועוד״ היא הגישה הנכונה בהבנת חז״ל׳ .כלומר — יש להבין מדוע
וכיצד ראו חז״ל את פרושם כפרוש האמיתי ל פ ס ו ק י .והגישה האומרת שחז״ל
ידעו את הפשט האמיתי ,אך בדרשותיהם כלל לא נתכונו לומר פשט בפסוקים
ולכן מפשוטו של מקרא לא ניתן ללמוד באותו תחום בו מלמד מדרשו של
מקרא — היינו בתחום ההלכה למעשה — אינה אלא גישה חמקנית.
7
!
ה.
מדוע אץ פשט מוחלט כ ת ו ר ה ?
השאלה שיש לברר לבסוף היא מדוע מורכבת התורה מפרשיות מקבילות
הסותרות
משמעות
אחת את רעותה וממשפטים מורכבים ומסובכים ,וכך
יחידה וברורה,
מאבדת היא
ונותנת מקום לפרושים ופשטים רבים.
השאלה קשה ומורכבת מכדי שיהא אפשר למצוא כללים מחודשים
שבעזרתם תפתרנה הבעיות כולן .יתכן שרעיון מסוים מהווה פתרון במקום זה
או אחר ,אך קצת פזיז יהיה לקבוע דפוסים וכללים מתוך מקום אחד או שניים,
ואח״ב להדחק כדי לקיים כלל זה או אחר במקומות השונים .אמנם מפתה לקבוע
כלל שיהווה פתרון כללי ,אך לעיתים המרחק בין היפה לאמת — גדול הוא.
במאמרו ב״המעין״ תשרי תשל״ה ,מעלה ד״ר ארנד את הקשיים שמתעוררים
לאור הצעותיו של הרב י .קופרמן בענין הפונקציות ההלכתיות של הפשט,
ובסיכומם של דברים כותב :״ואשר לשאלה מהי הפונקציה של הפשט ,נענה
עליה בשאלות נגדיות :אם הלכה כב״ה ,מהי הפונקציה של דעת ב״ש? אם
הפשט כפרוש רש״י ,מהי הפונקציה של פרושי רשב״ם וראב״ע י על כגון דא
7מדובר על הדרך ולא על הההבר הפרטי בכל ענין וענין וכאן ברור שיש מקום רב
לחידוש והבנה מעמיקה יותר.
8גם אבי סבו של דוד ה .נ׳׳י — הרב הירש ז״ל הלך באותה דרך ומן הראוי היה שנינו
יזכיר גם אותו.
9קמו מפרשים נאמנים שעסקו גם הם בהבנת המקרא .חז׳׳ל קראו לנו את דרכם בהבנת
המקרא ,אך פנים רבות להבנת הכתובים .יש לשער שאש אנו באים כיום לפרש את פשוטו
של מקרא ,יתכן ולא נפרש בדיוק כמו שחז׳׳ל פרשו ,וגש לא כמו שפרשוהו חכמי ימה׳׳ב
)רש״י רמב״ן אב׳׳ע ,רשב׳׳ש יכו׳( .אש כי בדבריהש כמו בדברי חז׳׳ל נמצא דברים
רבים מאירי עינייש בהבנת פשוטו של מקרא.
10כמובן יש לחקור ולהבין את פשוסו של מקרא לפי הדעות השונות של חז״ל ואץ
להסתפק להבין את כוונת הפסוק לפי דעתו של אותו תנא שההלכה כמותו .גם אם
ההלכה לא כמוהו יש להבין את פרושו של אותו תנא בפשוטו של מקרא .וכי בשביל
שההלכה לא כמוהו אין דבריו מתישבים בפשוטו של מקרא? בהקדמת מאמרו הסתייג
דוד ה .מפרוש המלבי״ם ,אך יש להדגיש שהמלבי״ם חידש לנו הסברים מקוריים בדרשות
השונות של התנאים בפרוש הפסוק.
47
אמרו :אלו ואלו דברי אלקיב חייב ,גם כשיש ניגוד ביניהם וכאשר
הגיונית הם מוציאים אלה את אלה מן הכלל״.
מבחינה
נראה שבמקרים רבים ,השואה זו קולעת היא ,ואנו ניצבים ב פ נ י ׳ ש ת י
אפשרויות פרוש שונות ,שההולך בדרך אחת ,שולל את השניה — כ ב מ ח ל ו ק ו ת
ב״ש וב״ה .כשברור שאין לחפש פונקציה הלכתית לפרוש ב״ש ב ד ב ר י ב ״ ה ,
ולהפך .למרות שאלו פרושים סותרים ולא משלימים ,נאמר עליהם ״אלו ו א ל ו
דברי אלקים חיים״ .ונראה שעל הפרושים השונים למקראות ודאי ש נ א מ ר ג ״ כ
״אלו ואלו דברי אלקים חיים״ .וא״כ מה המשמעות של אותו פ ר ו ש ש ג ם
הוא כפרוש האחר דברי אלקים חיים?
יש להעיר לדברי
הריטב״א
בערובין י״ג:
העומד על
המושג
משמעות
״אלו ואלו דברי אלקים חיים״ ועל הבעיה כיצד יתכן ששתי דעות מ נ ו ג ד ו ת
—
טהור טמא ,חייב פטור וכד׳ — תהינה שתיחן דברי אלקים חיים• אילי י א י ר ו
דבריו גם בעניננו.
וז״ל הריטב״א :״כשעלה משה למרום לקבל התורה ,הראו לו על כ ל ד ב ר
מ״ט פגים לאיסור ומ״ט פגים להיתר .ושאל להקב״ה על זה ,ואמר ש י ה א ז
מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהא הכרעה כמותם .ונכון הוא ל פ י ה ד ר ש
ובדרך האמת יש טעם סוד בדבר״.
ד ״
מדוע לא הראה הקב״ה למשה דברים
ברורים? מדוע בכל ד ב ר
נמסרו
לו מ״ט פנים לכאן ומ״ט פנים לכאן ?
יתכן וכיון שלכל ענין צדדים שונים ובחינות שונות ,הרי שגם
המסקנות
אינן חד משמעיות .ולכן לא נתן ה׳ למשה תורה חתוכה הכוללת הלכות ק ב ו ע ו ת
וברורות ,אלא הביא בפניו מסקנות שונות ופנים שונות
כשלכל א ח ת
מהן
הגיון וסיבה.
אם כך ,כיצד ינהג עם ישראל למעשה אם בכל ענין נאמר דבר ו ה פ ו כ ו י
ענין זה ,מלמדנו הריטב״א ,מסור יהיה לחכמי ישראל ,ורצון הקב״ה ש י ע ש ר
על פי הכרעתם .אולי כיון שהכרעתם תבטא את הפנים והאמת ה מ ת א י מ ה
לדורם .שהרי יש מקום לומר לכיוון זה או אחר ,ובדור אחד כיוון זה ה ו א
המתאים ,ובדור שני חכיוון חאהר הוא שמתאים לו .וזהו רצונו של ה ק ב ״
שההנהגה וההכרעה למעשה תהינח מסורות לחכמי ישראל שבכל דור ודור.
ה
דברים בסגנון זה מוצאים אנו גם בהלכה מפורשת ברמב״ם הל׳ מ מ ד י ם
פ״ב ,שבי״ד אהד מבטל דברי בי״ד קודם לו שקבע דין — בעזרת ה מ ד ו
שהתורה נדרשת בהן — ואפילו איננו גדול ממנו בחכמה ובמנין ,אלא ש נ ר א ה
לו טעם אחר והבנה אחרת.
ת
דרכה זו של התורה שלא לקבוע הלכות פסוקות אלא ללמדנו מ״ט פ נ י
לכאן ומ״ט פנים לכאן היא שמבטיחה את נצחיותה ועם זאת את ה ת א מ ת ה
המיוחדת לכל דור ודור .אותה תורה עצמה יכולה כדבר ה׳ להשמע ו ל ד ,י
מובנת בדור זה אחרת מבדור קודם לו; בחינת ״אחת דבר אללץפ שתייפ
שמעתי׳) /כמו שה׳ הוא אחדות גמורה אך פעולותיו רבות בהתאם ל נ פ ע ל י ס
ס
ו ת
ז ך
48
השונים ,כך גם התורה אחת ולובשת פנים שונות
בהתאם לנפעלים שונים.
ועי׳ במו״נ ח״א פנ״ג(.
וכך נקבע בירושלמי סנהדרין פ״ד ה״ב )שכנראה היוד ,מקור לדברי
הריטב״א( :״א״ר ינאי :אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה .מה
טעם וידבר ה׳ אל משה? אמר לפניו :רבונו של עולם ,הודיעני היאך היא
ההלכה .א״ל :אחרי רבים להטות .רבו המזכים — זכו ,רבו המחיבין —
חייבו ,כדי שתהא התורה נדרשת מ״ט פנים טמא ומ״ט פנים טהור ,מנין
ודגל״ו .וכן הוא אומר :אמרות ה׳ אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ
מזוקק שבעתים .ואומר :מישרים אהבוך…״
לפי זה ,התורה שבכתב הקשורה בתושב״ע לא כתובה מלכתחילה בצורה
חד־משמעית ,וניתנת להתפרש לכאן או לכאן ,כיון שהדברים איגם חתוכים
ולכל דבר פנים לכיוונים שונים .כיצד רוצה הקב״ה שננהג למעשה אם ניתן
לפרש את דבריו בדרכים שונות ? ע״פ הכרעת חכמי כל דור ודור .ו״הואיל
וכל אותם הדברים שבגמרא חסכימו עליחם כל ישראל ואותם החכמים שהתקינו
או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא הם כל תכמי
ישראל או רובם והם ששמעו בקבלה כעיקרי התורה כולה דור אחר דור עד
משה רבנו עליו השלום…״ )רמב״ם בהקדמתו למשנה תורה( ,הרי שלמעשה
נוהגים אנו ע״פ פרושי הז״ל והכנתם את התורה וזוהי הכרעת הדורות שלאחר
הגמרא .אך קודם לכן מוצאים אנו דברים הרבה הנתונים במחלוקת ובתי
דינים רבים שדנו אחרת לאור הפנים לכאן ולכאן שמצויים בתורה .ולענין זה
יעוין גם בדברי הריטב״א בראש השנה ט״ז .ובדברי הר״י קופרמן שדן בדבריו
במאמרו :״הראוי ,הרצוי והמחייב בפשוטו של מקרא״ )המעין ,ניסן תשכ״ה
עמ׳ .(28—29
כמובן אסור לשכוח שבמקומות רבים פרשו חז״ל את הפסוק ע״פ מסורת
מדור דור ,ע״פ הפירוש שנתן בעל פה בסיני ,כך שיש לבדוק בכל מקרה מהם
הגורמים שהביאו את חז״ל לומר את פרושם ,כשלנו נראה אחרת) .ישוב
סתירה ,קבלת פרוש ,ישוב עם הנהוג והמקובל ,קשיים לשוניים וםגנוגיים וכו׳(
כמו״כ יש לשאול האם במסגרת דרכי הפרוש של חז״ל והבנתם את דרך כתיבת
התורה אכן מבטא פרושם את פשוטו של מקרא ,או אין זה כלל פ ר ו ש אלא
אסמכתא וכו׳.
1
1הצרוף ״פרוש בדרך הדרש״ לא מובן לי .אש זה פרוש — ה״ז פשט ,ואש זה לא פשט —
ה״ז לא פרוש .שהרי פרוש הוא הבנת כוונת הכותב בדבריו ,וזאת גם הגדרת הפשט.
ואם כונתו מושגת בדרך דרש — ה״ז פשט דבריו ,ואם לא — ה״ז לא פשט ולא פרוש
אלא מציאת גוון נוסף או פן נוסף בדברים ,אך אין זה בכלל פרוש .אם משהוא התכון
לומר דבר מה במשפט מסוים ,ואני אמצא בו ר׳׳ת ,גימטראות וכד׳ שיצביעו על רעיון
מסוים ,הרי שאם הכותב התכון לומר דבריו בר״ת ובגימטראות — ה״ז פשט דבריו,
ואם כלל לא התכון לזר ,אלא שזה מצוי בדבריו — הרי אין בפרוש דבריו ע׳׳פ ר׳׳ת
וגימטראות פרוש שלא בדרך הפשט ,אלא מציאת רעיון מסוים ותליתו בדרך דרשנית
בדברים מסוימים שנאמרו ,ואיננו בגדר פרוש.
49
האם מצינו מקרים בהם פרשו חכמים דיני תורה ,הכתובים
דן-
בצורה
משמעותית ,בדרכים סותרות זו לזו ?
בענין ״ארבעים יכנו״ מוצאים אנו שהיו שפרשו למעשה ארבעים מ מ ש
)רבי יהודה בספרי דברים פרק כה( .בענין ״וקצות את כפה״ מציגו ש פ ר ש ו
ממש ,וברודף עסקינן )שם פס׳ י״ב( ,בענין נפש תחת נפש אפשרויות ה פ ר ו ש
השונות — ממון או ממש ,באות גם הן לידי בטוי בדעות השונות ל ה ל כ ה
)מכילתא דר״י משפטים פרק כ״א( ואפילו בפסוקים לא הלכתיים כגון ״ ו ת ח ת
רגליו כמעשה לבנת הספיר״ ושאר פסוקים המגשימים לכא׳ את ה ק ב ״ ה ,
מוצאים אנו שפרשו ע״פ פשוטו )עי׳ ראב״ד בהשגות הל׳ תשובה פ ״ ג ה ״ ז ( .
ולעומת זאת כיום בטלה דעה זו וכל הפסוקים הללו מתפרשים כ״דברה ת ו ר ה
כלשון בנ״א״.
ואולי על דרך זו נבין את דברי רש״י בבראשית ל״ח ,שמפרש ״ ו ה ק ם
זרע לאחיך״ — הבן יקרא על שם המת; בניגוד לפרוש חז״ל וההלכה ו ל ד ב ר י
רש״י עצמו על הפסוק ״והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו ה מ ת י ׳
שלהלכה נתפרש יקום על שם אחיו לנחלה .ואולי גם כאן כ ו ת ב ת ה ת ו ר ה
בצורה כזו הניתנת להתפרש לשני כיוונים ,וזאת כדי לבטא גם ת ק ו פ ה ש כ ה
היבום היה ע״י קריאת שם ממש )כדברי רש״י שם( ,שהרי על נחלה ב ת ק ו פ ה
זו אין לדבר שהרי לא נחלו עדיין כ״א חלקו .ומלמדת אותנו התורה ש ג ס
קריאת שם ,בגדר מצות יבום היא )ויעוין ברא״ם שם שמאריך ב ה ס ב ר דבו^•
רש״י( .והנה כאן מבטאת התורה בדבריה הניתנים להתפרש לכאן או ל כ א ן ,
הלכה שהיתה אולי נהוגה קודם מתן תורה.
כמובן שזהו ענין הטעון בדיקה בכל מקום לגופו; האם הפרוש ה נ ו ס ף
בא לידי ביטוי הלכתי בתקופה כל שהיא ,ואז יתכן והתורה רוצה שדבריה יהיו
מכוונים גם לדור זה ולתקופה זו ,או אולי יתכן והדברים רומזים ל ת ק ו פ ה
העתידה לבוא )כפי שעל דברי ב״ש נאמר שהלכה כמותם לעתיד לבוא(.
ואם לא כן ,הרי עדיין פתוהות בפנינו הדרכים האחרות שהוצעו ל פ ת ר ו ן
״ ניתז ל ל כ ת
הבעיה ,בעיקר ע״י הר״י קופרמן שעוסק רבות בבעיות ל י '
בדרכו של ד״ר משה ארנד שמעדיף להשאר בקושיה כיון שביכולתנו ל ב ר ר
לכל היותר ,מה אמר הקב״ה ,מה התכון בדבריו ומה ניתן להבין בהם .א ך
מדוע הביע דבריו בדרך זו ולא באחרת ,זאת שאלה שגכ הז״ל כדרד כ ל ל ל
הוןיחסו אליה ,ואולי היא מהשאלות שבמופלא ממנו ,שלא עלינו לחקור.
א
כ מ ו
כ
א
2
בנוסף לדברי הר״י קופרמן שכונסו בספרו -פשוטו של מקרא״ ,יעוץ בדבריו
ב׳׳סרקי
מבוא לפירוש משך חכמה לתורה״ )הוצאת השכל — תשל״ו( ששם מעיר הוא ל פ ו נ ק צ י ו ת
השונות
שממלא הפשט בדברי ר׳ מאיר שמחה הכהן.
ונציין כאן בעיקר לפרק ח .שנושאו- :פשוטו של מקרא — הלכה לשעה״
שבו מובאות דוגמאות שבהן פשוטו של מקרא מלמד על הלכה שהיתר,
מסוים.
50
ולפרק
נוהגת
ט,
בדור
ש מ ח ה הנשקה
על תפלת ״רצה במנוחתנו״
הערות
למשמעותה של ברכת קדושת היום
ה ק ט ע החוזר בארבע
-
תפילות השבת ,והמתחיל ב־״אלוקינו ואלוקי אבותינו רצה במנוחתנו״.
לעילוי
נשמת אבי מורי מרדכי ב׳׳ר ישראל
הכהן שהלך לעולמו בשבת שובה ,ח׳ בתשרי
תשל״ג.
ידוע
ומקובל הוא
שמטבעות
הלשון
שטבעו
חז״ל
מדויקות,
בתפילה הן
מבוררות ורומזות בביטויים שנבחרו ,אף במספר המלים והענינים רמזים הרבה,
המפתח להבנתם .נבחון אפוא את הקטע הנדון לאור ההנחה הנ״ל של
שהם
הדיוק
והרמזים הנרמזים בתפילה.
לפני העיון במילות הקטע עצמן ,נסקור את
א .רצה
בקשות:
ב.
במנוחתנו;
קדשנו
מבנהו:
במצוותיך;
ג.
הקטע כולל
ותן
חלקנו
שבע
1
בתורתך;
ד .שבענו מטובך; ח .ושמחנו בישועתך; ו .וטהר לבנו לעבדך באמת; ז .והנחילנו
ה׳ אלוקינו באהבה וברצון שבת קדשך ,וינוחו בה ישראל מקדשי שמך .מספר
הבקשות ,המספר שבע ,הוא מספר מקודש בכל מילי דקדושה ב כ ל ל
השבת
בפרט.
בשבת
העמידה,
בשבעת
מצוותיה:
שתי
אנחנו
הקרואים
מצוות
נתקלים
לתורה,
עשה,
שלש
בו
)בשבע
מצוות
ב־:
יום
השנים
לא
השביעי,
שבשבת
תעשה
2
ובקדושת
בשבע
הארץ(
ושתי
ברכות
ובמספר
מצוות
מדברי
1הרב יששכר יעקבסון ז״ל מנה בספרו ״נתיב בינה״ את ״וינוחו בה ישראל מקדשי
שמך״ כבקשה שמינית ,ולא היא .כל הבקשות בקטע זה הן בצורת נוכח ,כך שאין
ספק שצורת הנסתר של ״וינוחו בה״ מוציא מלים אלה מהגדר של
בקשה
נפרדת,
ומשוה להן חותם ברור של השלמת הבקשה השביעית של ״והנחילנו״.
2על קדושת המספר שבע כמה
דוגמאות :שבע ביום הללתיך )תהילים קי״ט,
קס״ד(
רש׳׳י במנחות מ״ג ע״ב :תפילין בראש ובזרוע ,הרי שתיים ,וארבע ציציות ומזוזה ,הרי
שבע — .רש״י על פסוק זה בתהילים — מפרש על ברכות שמע :שחרית שתיים לפני
קריאת שמע ואחת לאחריה ,ובערב שתיים לפניה ושתיים לאחריה — .אף בני נח
נתקדשו
בשבע מצוות — .החודש השביעי ,ירח האיתנים ,נתקדש בקדושים שבחגינו.
מנין בית הדין הגדול הוא שבעה מנינים ומשה ,ואחריו לדורות הנשיא ,על גביהן .ל)פי
סנהדרין דף ב׳ ע״א( — .המנורה במקדש שבעה קנים לה — .כיצד מתקדש כהן גדול —
בלבישת שמונה בגדים ובמשיחת שמן ,שבעה ימים ,יום אחר יום )הלכות כלי המקדש,
פרק ד׳ הלכה י״ג( — .שבע הזאות על מזבח הזהב ביום הכיפורים — .כשם ששביעית
משמטת בשנה השביעית כך העולם משמט אלף שנים באלף השביעי ,שנאמר ונשגב ה׳
לבדו ביום ההוא )עפ״י סנהדרין צ״ן ,ע״א( — .״כל השביעין חביביך׳ )סוף פ׳ כ״ט
ויקרא רבה( .שם נמנו :אבות ,דורות ,בנים ומלכים ,שבכולן שביעי חביב.
51
סופרים )כבוד ועונג( ,הרי הן שבע .הקטע בקידוש ובעמידה בליל ש ב ת ״ ו י כ ל ו
השמים והארץ…״ )בראשית ב׳( מכיל חמש פעמים שבע מלים.
.1
רצה במנוחתנו:
לפי סדר הדברים הנקבע ע״י העקרון של סור מרע ו ע ש ה ט ו ב ,
הבקשה הראשונה שבשבע הבקשות היא על המנוחה ,שהיא ק י ו ם
איסור מלאכה בשב ואל תעשה.
.2
?דשנו במצוותיו:
רומז לקידוש היום .הבקשה היא אפוא להתקדש במידה
מידה :אנחנו מקדשים ,קדשנו נא כנגד הקידוש שלנו.
.3
ותן חלקנו ב ת ו ר ת ו :
כנגד
הנתינה )״ותך( והחלק )״חלקנו״( טעונים הסבר .הנתינה :ב ב ר כ ת
התורה אנחנו מברכים ״שנתן לנו את תורתו״ ,דהיינו כ ב ר נ ת ו נ ה
היא לנו ,כך שלכאורה אין מקום לבקשה של ״ותן״ .מאידך ג י ס א
אומרת הברייתא של קנין התורה )פרק ו׳ של פרקי א ב ו ת (
הי
שהתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים ,משמע שאין
ברכת
נתונה מכבר .אלא שאין סתירה בין ההנחה של
אמורה
התורה
התורה לבין זאת שבקנין התורה .ברכת
על האומה שקבלה את התורה מסיני ,בעוד שחברייתא דנה ב י ח י ד
שהתורה אינה ירושה לו )פרקי אבות ב׳ י״ב( ,ושמוטל ע ל י ו
לקנותה בארבעים ושמונה דברים .אלא שאין בהבחנה זאת בין
ציבור ליחיד משום פתרון להבנת הבקשה ״ותן חלקנו ב ת ו ר ת ך ׳ /
כי ממה נפשך :לציבור ,התורה כבר נתונה ,וליחיד היא ל
תינתן בתפילה ובבקשה ,אלא בארבעים ושמונה דברים .על כ ר ח נ ו
יש יש לתפוש את המילה ״ותן״ כאילו נאמרה בצורת ״ ו ת נ נ ו ׳ /
כמו ״ותבנו היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים״ ) ב ש ח ר י ת
אחרי ברכות השחר( .ההמשך מחייב אז לפרש ,כאילו נ א מ ר
״ותבנו שיהא…״ — .ח ל ק :למלת ״חלק״ יש כמה וכמה משמעויות,
ויש לברור מהן את המכוונת כאן .המשמעות העולה ר א ש ו נ ה
על הדעת היא זאת המבוטאת ב־״כל ישראל יש להם חלק ל ע ו ל ם
הבא״ ,או ״וחלק לא יהיה לך בתוכם״ )במדבר י״ח ,כ( א ל א
שבהקשר לתורה משמעות זאת של חלק אין לה הבנה .וכי א י ז ה
חלק יש לנו בתורה ,ומה טיבו של חלק זה? ייתכן שלכל י ה ו ד י
יש חלק בארץ ישראל )סברה כזאת שמקורה מימי ה ג א ו נ י ם
נזכרת בבבא בתרא ,מ״ד ע״ב ,תוספות ,דייה דלא הוד• ל י ה
ארעא מעולם( ,וייתכן שבתורת הח״ן קיים מושג של חלקו ש ל
כל יהודי בתורה )כעין מה שגמסר מהגר״א ,ששמו של כל יהודי
א
א
52
רמוז בתורה ,כשהרמז להגר״א הוא ב־״אבן שלמה׳ /אליהו בן
שלמה( ,אך נראה רחוק להניח שחז״ל ביקשו לבטא רעיון מפתיע
זה במלות התפילה שלפנינו דוקא .משמעות שניה היא כמו
״חלק ה׳ עמו״ )דברים ל״ב ,ט( ,שלפיה הקטע הנדון היה
מתפרש כ־״ותננו שיהא חלקנו־גורלנו־ייעודנו בתורתך״ .לפי פירוש
זה חסר הקשר לשבת )ולמועד ,ב־״והשיאנו ה׳ אלוקינו את
ברכת מועדיך״ — הקטע המקביל בחג ,הכולל שש מתוך שבע
הבקשות הנ״ל ,למעט בקשת השבת הראשונה ״רצה במנוחתנו״
שאין לה מקום בחג שמותר בו אכל נפש ,אם המנוחה פירושה
איסור מלאכה כפי הסברנו( וכן חורגת היא משאר הבקשות
שלפניה ושלאחריה ,שענינן הוא ענינא דיומא .שייעודנו וגורלנו
יהיה בתורה היא בקשה חשובה בפני עצמה ,ואין היא צריכה
להיגרר אגב אורחא אחרי בקשות הנובעות מהקדושה המיוחדת
של היום .על כן יש להעדיף משמעות שלישית של ״חלקנו״,
והיא כמו ״ושים חלקנו עמהם״ )בי״ח של חול( ,או כמו ״ויהי
חלקנו עמהם״ )בהגדה של פסח ,בברכת המזון( .במשמעות זאת
חלקנו הוא גם גורלנו וייעודנו כמו במשמעות השניה ,אבל גורלנו
וייעודנו בשותפות החויה עם אחרים .לפי משמעות זאת ,יתפרש
הקטע שלנו כ ך :״ותננו שיהא חלקנו עם עוםקי תורתך״ .עכשיו
הקשר לשבת ולמועד ב ת ר ,כי לימוד התורה בצותא הוא מסממני
היום ,הוא אחד הדברים המאפיינים את השבת ,כמעט כמו איסור
מלאכה וקידוש היום .מכיון שכך ,מקומה של בקשה זאת כבקשה
שלישית בין שלש הבקשות הראשונות שנושאיהן הם שלשת
סימני ההיכר האלה של השבת ,מדבר בעד עצמו .הראיה שלימוד
התורה בשבת בצותא הוא באמת מיסודות השבת ,היא מתקנת
משה רבנו ע״ה )מסכת סופרים ,פרק י׳ הלכה א׳( של הקריאה
בציבור בשבת ,ויותר מזה מכך איד הורחבה תקנה זאת
בתורה
מקריאה ללימוד ,בכל ישראל מאז ומקדם ,וכדברי המדרש :״אמר
הקב״ה :עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות
שבת ,כדי שילמדו ממך לדורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת
ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה,
איסור והיתר ,כדי שיהא שמי הגדול מתקלס) …ילקוט שמעוני,
פרשת ויקהל ,רמז ת״ח ,ד״ה ו י ק ה ל ( .בעל ״דורות ראשוגים״
בחלק ראשון ,כרך שלישי ,הוכיח בהרחבה ובטוב טעם שכד
אמנם נהגו ישראל כבר בבית ראשון ומאז ומתמיד.
3
.על מקור כילקוט שמעוני שמצתי מפי מו״ר הרב ד״ך ב: .ז .בנדיקט שלים״א.
53
.4
שבענו מטובך:
כשם שבטובו של הקב״ה לא התליע המן בשבת ושבעו
כך בקשתנו שנשבע בשבת ממה שזימן לנו בטובו בחול.
.5
ושמחנו בישועתו:
מטובו,
על משקל :״שלא תהי צרה ויגון ואנחה ביום מנוחתנו ,כ י א ת ה
הוא בעל הישועות״ )ברכת המזון ,רצה במנוחתנו( .אסור ל ה ת ח נ ן
בשבת ,ובכל זאת הצרות והדאגה מעיקות .בי״ח של חול נ י ת ן
ביטוי רחב לבקשת הישועה בכל התחומים .בשבת די ב מ ל י ם
ספורות אלה לתת פורקן למועקה ולדאגה.
וטהר לבנו לעבדו כאמת:
.6
בלי טהרת הלב ,בלי הכוונה וההשקפה הנכונה על קיום ה ש ב ת ,
שביתת השבת לא יהיה בה משום עבודת ה׳ האמיתית .ל כ ן
בקשה זאת ,בחינת ״הבא לטהר מסייעים אותו״.
.7
והנחילנו:
מסתבר שהבקשה היא שהשבת תהיה נחלת כל אומתנו ) ,כ נ ז כ ר
בהמשך בנוסח הקרוי נוסח ספרד :וינוחו )בה( )בו( )בם( כ ל
ישראל מקדשי שמך( שכל אומתנו ולא רק מקצתה ,יקדשו שם ש מ י ם
ע״י שמירת השבת לעיני אומות העולם .קידוש שם שמיים נ ז כ ר כ א ן
בפירוש .שאותו קידוש שם שמיים הוא לעיני הגוים ,מ ס ת ב ר מ ת ו ך
הענין ,כי בשביל קידוש שם שמיים הרי נחוץ ציבור כלשהו מ ל ב ד
ציבור המקדשים .בשחרית של שבת נזכרים הגויים בפירוש :״ ו ל א
נתתו לגויי הארצות וכו׳ ״ .ושוב ,אם רק מקצתן של ישראל ש ו מ ר י ם
את השבת ,שם שמיים לא יתקדש לעיני הגויים .הגוים י ת פ ע ל ו ,
לעיניהם יתקדש שם שמיים ,רק למראה כל האומה ה ש ו ב ת ת ,
ולכן מסתבר שזהו תוכן הבקשה השביעית הזאת .וראויה ה י א
בקשה זאת להיות השביעית ,דהיינו החשובה שבהן ,לא רק מ כ י ו ן
שאחרונה אחרונה חביבה ,אלא מפאת תוכנה .אם זכינו ל ה ב י ן
תוכן זה אל נכון ,הרי אז כוללת בקשה זאת כמה וכמה ע נ י נ י ם ,
שהם מהוים בקשות נפרדות בי״ח של חול ,כגון:
והחזירנו בתשובה שלמה לפניך
— כדי שכל האומה תשמור את השבת.
תקע בשופר גדול
— רק אחרי שכל האומה תהיה מרוכז בארץ ,יכולה ה י א
לקדש שם שמיים לעיני כל העמים.
ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים
— כי הרי :״אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן,
)שבת ,קי״ה ע ״ ב (
מיד נגאלים.
;
54
אברהם
ה א י שישא
על תולדות היישוב החקלאי בגליל
)ה מש ר(
פרק
ג
על המבנה של החברה להתישבות שנוסדה בתרל״ד אין לנו ידיעות
ברורות .לא ידוע אם היו לה תקנות ומה היתד .התכנית שהכינו מראש .מספר
החברים לפי דברי הכתבה ב״המגיד״ שנת תרל״ה ־ — אם אפשר לקבל
הדברים כאמתיים — היו ,85אבל מלבד שמותיהם של ״הרה״ג פאר המעלות
ומדות שלשלת היוחסין וכו׳ מריה אלעזר רוקח״ וחברו יצחק פרידמן לא
נזכרו שמות .לא נודעו ברבים שמותיהם של החברים עד שהדפיס רוקח שמות
של 29החותמים על שלושה מכתבים שפרסם בשנת תר״ם ־ ,הגם שבגוף הכתבות
מדובר על ארבעים ראשי בית אב ולא פחות משס״ה התלויים בהם .הרושם
המתקבל מן המכתבים ,והוא באמת הרושם שרוקח רוצה שיתקבל ,שכולם,
היינו ה־ 29החותמים ,כביכול ,ואלה הנוספים עד לארבעים כולם היו מרוכשי
הצי הכפר וכולם היו שותפים בקניה .לעומת זה יש לנו עדות של עורך הצפירה
שעל התעודה המקורית היו שלשים חתימות ולא כ״ט .מאלה ידועים שמותיהם
של כמה שנכללו בין 14שמות החותמים על ה״מודעא רבא״ שהדפיסו כתגובה
על מכתבי רוקח ב״שערי ציון״״ .כמובן שאי אפשר לעמוד מתוך החתימות
מי היו חתומים על התעודה המקורית ומי לא — שהרי הם בעצמם אמרו
0
1
1
20ראה העתק הדברים לעיל )המעין ניסן תשל׳׳ז( פרק א׳ עמ׳ .27
21החבצלת שנה י׳ תר׳׳מ מס .3 .ו׳ חשון :מס .4 .יג חשון ,מס .5 .בא חשון.
שלשה התעודות נדפסו ב״החבצלת׳׳ תר׳׳ם ,במכתבים ממתישבי ג׳י־אוני .מכתב הראשון
נדפס ב״החבצלת׳׳ מס׳ 3והמכתב נושא התאריך צפת ,ז״ך תשרי ,תר״מ ? המכתב השני
שם מספר ,4ותאריך המכתב יום ב׳ כ׳׳ו תשרי תר׳׳מ; והשלישי במם ,5 .התאריך
גי־אוני .ב׳ אלול תרל׳׳ט .על כל אלה נמצאים 29חתימות .המעניין שעל אף שבין
המכתב הראשון עד לאחרון עברו שבע שבועות ומקום החתימות שניים בצפת ואחד
בגי׳ אוני ,נמצאים לא רק בדיוק 29חתימות אלא אף בסדר מדויק בכל אחד מאלה,
ללא סטיה כל שהיא — ראשון ראשון ואחרון אחרון .זה נותן מקום לחשד של זייפנות,
שבאמת הביעו לאחר כך שכן
כל אלה המד ,מעשה זיוף של רוקח.
מוזר איך השתמש ברשימות אלו הרוזן — הוא כותב שעל המכתב הראשון חתומים
ד 1שמות ,על השני 25ועל השלישי כמו כן ) .25על מכתב רביעי שעליו ידובר לקמן
במשך דברינו שעליו תתומים 34שמות מצא הרוזן רק .(26ראה ספרו עמ׳ ,406—404
טעות וו באה לו ממר .ששכח להפוך הדפים ב״החבצלת׳׳ וקרא רק חתימות שבעמוד א׳
של התעודה .מכלל מעות זו באו לו כמה דרשות של דופי ,ואין להאריך.
22שערי ציון ,ירושת״ו שנה ו׳ מם׳ .3עמו׳ = 19ה׳ שבט תר״מ 15/יאנ.
.1880ראה
למטה העתק.
55
שלא כולם היו בני החברה ,ובכל זה ,החתימם׳ רוקח .מה שנראה ברור ששלשים
אנשים היו בני החברה שקנו ביחד — אבל אי אפשר לעמוד על פירוט שמותיהם
מתוך החומר התעודתי שבידינו.
ועוד פרט חשוב שמתברר מתוך קריאה זהירה בתעודות שלפנינו ושעד כ ה
לא עמדו עליו :התאריך המדוייק של הקניה של חצי הכפר גיא־אוני .התאריך
המדויק היחידי שבידינו הוא תאריך בו נ ד פ ס הקול קורא של רוכשי ה כ פ ר
שנדפס בהוספה ל״הצפירה״ ביום כ״ב בתמוז תרל״ח ,בשם ״קול מ ב ש ר
ישוב ארץ הקדושה״ .העורך השמיט שמותיהם של החותמים וכנראה גם א ת
התאריך בו נכתב הקול־קורא .אכן אם נתחשב בתנאי קשרי הדואר ב א ו ת ם
הימים ,לא נטעה אם נשער שעבר כחדש ימים פחות או יותר בין שלוח הקול־
קורא מצפת להדפסתו ב״הצפירה״ בווארשא .זאת אומרת שהיכו בפטיש ל ע ר ך
או מעט לפני ר״ח תמוז תרל״ח ,ומיד הודיעו על זה בעתונות היהודית .וראיה
לדבר יש למצא בדברי רוקח במכתב שהודפס על ידו ב״חחבצלת׳ /ושנושא
התאריך יום ג׳ ז״ך תשרי תר״מ ושנכתב ונחתם ,כביכול ,על ידי רוכשי ה כ פ ר
כה עברו חמשה עשר חדשים מיום
מצפת בו ניתן בפיהם דברים אלו:
שקנינו את ה כ פ ר . . .״ .אם נוריד מסוף תשרי תר״מ חמשה עשר חודש,
אנו מגיעים לערך אותו הזמן ,תמוז שגת תרל״ח .עם גמר הקנייה השלישיו
את שטרי המקנה בידי ״הקאנסולאר אגענט לממשלת אשכנז יר״ה בעה״ק
צפת ת״ו״.
אשר לשם המקום לא היה שום ספק לאלו אשר היו עתידים להתישב בו,
״אשר יקרא שמו בישראל עיר מושב״ ,וההדגשה במקור ־.
3
בזמן שנגמרה
לשנה זו ,ולא עוד
ולא היו מסוגלים
זאת היתד! עבודה
שרב ובצורת.
הקנייה בימי הקיץ החמים ,איחרו כבר את זמן הזריעה
שהשדות שהיו עד אז בידי הערבים ,לא היו מטופחים כ ל ל
לחזרע מיד .בעליו החדשים התחילו מיד בהכנת הקרקע,
קשה בשנה קשה מאד —־ שנת תרל״ח/ט היתד .שגה ש ל
מסופקני מאד אם היה הד לקול־קורא שיוצא מלב המתיישבים ,ואם כן
היה ,כנראה לא היה חיובי ביותר .בסוף תרל״ט כבר נוטש הכפר ממתישביו
הצפתיים ,ואלה חזרו בפחי נפש מאוכזבים לצפת .כאמור ,באלול של אותה
שנה תרל״ט חזר אלעזר רוקח לצפת אחרי שעשה בבירות יותר משנה וחצי.
במכתב שהוזכר כבר כמה פעמים ,שיצא כביכול מתחת ידיהם של מתישבי ג׳י
עתה )ההדגשה א.ש (.הקרה ה׳ כי שב ידידינו הרב החה״ש
אוני כתוב:
ה׳ אלעזר רוקח מ ב א ר ו ת לצפת״ו ,ויקשב וישמע לקול תחינותנו כי יהיה
24
23ראה לעיל הערה 3בפרק הקודם.
24אם אין ראי׳ לדבר זכר לובר שהמכתב נכתב על ידי רוקח ולא ע״י אנשי צפת׳ רוקח
היה רגיל להשים בראשי. .מכתביו ששלחם ל-החבצלת״ מביירות בארות
שם המקום.
56
— מליצה על
ב
לראש ולקצין על כן בחרנו בו …־־״ ובכל זה ,יש רגליים לדבר שבשעה שיצא
רוקח את הארץ כבר לא היה למתישבים דריסת רגל בכפר.
גם מן קטע המכתב שנכתב כביכול ע״י המתישבים )אבל ללא ספק על
ידי רוקח בעצמו( שממנו צוטטו מלים הנ״ל ,אין שום רמז קל שלרוקח היה
לו יד בקנית הקרקעות .רוכשי הכפר מנוהו דחיות להם לראש ולקצין ולהציע
צרתם לפני קהל ועדה ולהיות ציר שולח שלהם .בכל זה רוקח בעצמו מזכיר
כפעם בפעם שהוא היה בין אלה שרכשו הכפר וזהו זכותו ,להיות נציגם ברבים.
אולם הוא בעצמו מודח באחד ממכתביו שלא כן הדבר ,ושעל עצם הקניה
שמע רק מפי השמועה בהיותו בבירות .ולא עוד אלא בשעה ששמע על כר
ושמע מי הם העומדים בראש החברה )המתפרדת מהחברה המקורית( התלוצץ
מכל העניו באופן גס .הוא מתנצל באופן לא מוצלח ביותר על ׳טעות בידו׳ ־־־
וחושב לחסל בזה פחזותו להוציא בדפוס לעז על הקנידי• .-הוי אומר שלא
עוד שלא היה בשעת הקניה בצפת ,ולו בעצמו לא היה שום חלק ונחלה בקניה
— אלא כדרכו התלוצץ מכל העסק והדפיס בעתו נים דברי שקרים ורכילות
על אלה שעשו למען הישוב.
רוקח הבין היטב ששלש הכתבות שלו המלאות נאצות ובזיונות ,וכדרכו
בלשון גס וצורב ,נגד ראשי הישוב הישן בצפת ונגד אלה שעמדו מנגדו בחברה
החדשה למען ישוב חקלאי ,יביאו בעקבותיהן תגובות .האנשים שהעליל
עליהם עלילות דברים ושקרים לא יחשו ,וגם חם יפרסמו דברי תגובתם .לקדם
את פני הרעה התחכם רוקח והתקיף עתה את ראשי החברה ,ולהפחית כבודם
הצביע עליהם רק ״כפלוני …ופלוני…׳ ,והאשים את עלומי השם שאין
ראוי להביא שמותיהם עלי ספר ,כפחותי ערך אנשים חסרי נאמנות .מענין
לציין שראשי החברה החותמים ראשונה על מ כ ת ב התגובה ,ר׳ הרשיל שפיגלמן
ור׳ צבי אריה כ״ץ ,הם היו ראשוני החותמים )כביכול( על כל מכתבי רוקח
שפורסמו ב״החבצלת״ — אז כנראה עוד היו בעלי צורה וערך.
שניים אלו ,יחד עם י״ב אנשים שהיו נחתמים על ידי רוקח על המכתבים,
הגיבו שרוקח העיז לדבר בשמם בשעה שלא מנוהו לשום מינוי .הם מאשימים
אותו שהוא אינו אלא הדיוט הקופץ בראש וממילא אין לו שום סמכות לדבר
בשמם .מעולם לא נתנו לו יפוי כח לנסוע לחוץ לארץ כנציגם של קוני
הכפר או המתישבים ומה גם לאסוף ולקבץ כספים עבורם .הם המאשימים אותו
עוד יותר שהוא רמאי שהתנכל בערנ?ה לרכוש לעצמו חלק בחברה אחרי ששב
מביירות לצפת ,מאחד )אשר שמו לא נזכר( של רוכשי הכפר ,האשימוהו כזייפן
חסר מצפון שכל המכתבים שיצאו עם חתימותיהם של המתישבים ,הוא כ ת ב
אותם והוא החתים השמות מבלי לשאול אותם .להשבית תוכניותיו של רוקח
כתבו מחאה גלויה ושלחה אותה לעורך ״החבצלת״ ,לבמה בה נדפסו המכתבים
25החבצלת מס 3 .עמ׳ 18במכתב תאריך כ״ז תשרי תר״מ.
26במכתב שהדפים רוקח ב״החבצלת -שגה תר״מ מם׳ 6כט חשון .המכתב בענין קבלת
המשרה של שליחות מאנשי חברה ישוב ארה׳׳ק .מוענה להם מצפת ז׳ אלול תרל״ט.
;57