פרק ח

אמר רבי יהודה ברבי שלום:
מצינו שהיה המשכן שקול כנגד מעשה בראשית. כיצד?
ביום הראשון – נבראו שמים וארץ, וכתיב בהם: נוטה שמים כיריעה.
ובמשכן כתיב: ועשית יריעות עזים,

ביום השני – יהי רקיע ויהי מבדיל,
ובמשכן – והבדילה הפרוכת,

בשלישי – יקוו המים,
ובמשכן – ועשית כיור נחשת ונתת שמה מים.

ברביעי – יהי מאורות,
ובמשכן – ועשית מנורת זהב.

בחמישי – ועוף יעופף,
ובמשכן – והיו הכרובים פורשי כנפים.

בששי – תוצא הארץ נפש חיה בהמה,
ובמשכן – אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה.

בשביעי – היה כולו אור,
ובמשכן, כיון שנכנס האלהים לתוכו התחיל מבהיק מן השכינה, לכך סמך: ובבא משה וגו'. בהעלותך את הנרות וגו'.
למה שבעה נרות?
כנגד שבעה כוכבי לכת (א) חנכ"ל שצ"ם (חמה, נגה, כוכב, לבנה, שבתאי, צדק, מאדים).

דבר אחר:
כנגד שבעת ימי בראשית.

דבר אחר:
למה עשה משה שבעה נרות ושלמה שבעים נרות?
אלא משה עקר שבעה אומות מלפני ישראל, אבל שלמה היה מושל על שבעים אומות, שנאמר: ושלמה היה מושל בכל הממלכות.
אמר הקב"ה: בעוה"ז אע"פ שהיה במשכן אורה, לכבודי הנרות היו דולקים לתוכו, אף לעתיד לבא אע"פ שאני ממלא ירושלים מכבודי, שנאמר: קומי אורי כי בא אורך וגו', אני מדליק לתוכה נרות, שנאמר: והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות.
וכתיב: כי נר מצוה ותורה אור.
נרות של בשר ודם של חרס או של נחשת הכל לפי כבודו של אדם, וכבוד השבת נרותיה הן כבודה, אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון, שנאמר: והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה אלא בכבודי אני מאיר לכם, שנאמר: לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם, האומות עתידין להיות מהלכין לאורכם, שנאמר: והלכו גוים לאורך.
ואי זה אור הקב"ה מאיר לישראל?
באור הצדקה, שנאמר: וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה.
וכל כך למה?
בזכות הנרות שהן מדליקין בשבת.
תדע לך, כמה חביבה היא מצות הנרות לפני הקב"ה, שאע"פ שאין הקב"ה צריך לאורה הוא מצוה למשה שיזהיר לאהרן, הדא הוא דכתיב: דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות.

דבר אחר:
בהעלותך את הנרות –
אתה מוצא שנים עשר שבטים שהקריבו קרבנות לחנוכת המזבח, ושבט לוי לא הקריב כלום, והיו מצירים למה רחקנו מהקרבת חנוכת המזבח?

משל למה הדבר דומה?
למלך שעשה סעודה והיה קורא בכל יום אומניות אומניות. והיה לו אוהב אחד שהיה אוהבו יותר מדאי, לא קרא אותו עמהם, והיה מצר לומר: שמא יש בלבו עלי, לפיכך לא זמנני מכל הסעודות, [כיון שעברו כל ימי הסעודות] קרא לאוהבו ואמר לו: לכל בני המדינה עשיתי סעודה ולך לעצמך אני עושה סעודה בלבד. למה?
שאתה אוהבי.
כך המלך זה הקב"ה, כיון שעברה חנוכת המזבח, א"ל הקב"ה לאהרן [ולבניו]: אתם לעצמכם עשו חנוכה, לכך נאמר: בהעלותך.
מה כתיב למעלה מן הענין?
ויקריבו נשיאי ישראל, כל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי,
ומי היה זה?
זה אהרן, שנאמר: ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי.
והיה אומר: אוי לי, שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי?
אמר לו הקב"ה [למשה: לך אמור לאהרן]: אל תירא, לגדולה מזו אתה מתוקן!

הקרבנות בזמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל (ב) הנרות לעולם, שנאמר: אל מול פני המנורה.
וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני, אינן בטלין לעולם. זה שאמר הכתוב: גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה וגו' ולנו אתה אומר: בהעלותך את הנרות?!

משל למה הדבר דומה?
למלך שהיה לו אוהב, אמר לו המלך: תהא יודע שאצלך אני סועד היום, לך התקן לי.
הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט מנורה של הדיוט שלחן של הדיוט.
כיון שבא המלך באו עמו שמשין סבבו מכאן ומכאן [מנורות של זהב], כיון שראה אוהבו אל כל הכבוד הזה נתבייש והטמין כל מה שהתקין לו, שהיו הכל מן ההדיוט.
אמר לו המלך: חייך, שאני פוסל את כל כלי שהבאתי עמי, ובשביל אהבתך איני חפץ להשתמש אלא בשלך.
כך הקב"ה כולו אורה, שנאמר: ונהורא עמיה שרא.
והוא אומר לישראל: התקינו לי מנורה ונרות ועשו לי מקדש וגו', ועשית מנורת זהב טהור, כיון שעשו מיד באתה שכינה. מה כתיב שם?
ולא יכול משה וגו' כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן.
(ובבא משה) מיד קרא למשה, שנאמר: ויקרא אל משה וידבר ה' אליו [וכתיב: ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו.]
ומה דבר?
בהעלותך את הנרות.

בהעלותך – למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה – שומע אני שיהו כל הנרות דולקין על פני כל (הרוחות) [המנורה]?
תלמוד לומר: אל מול פני המנורה וגו' שיהו הנרות מקבילין את המנורה ומנורה את הנרות. הא כיצד?
שלשה כלפי מזרח ושלשה כלפי מערב ואחת באמצע, נמצאו כולם מקבילים את האמצעי.

מכאן היה רבי נתן אומר:
האמצעי משובח.

דבר אל אהרן –
לפי שכל מעשה הפרשה באהרן, הביא את אהרן לכלל דבור.

ואמרת אליו –
הרי אזהרה לאהרן.

בהעלותך את הנרות –
עשה לה מעלות.

אל מול פני המנורה –
עשה לה מול ופנים.

יאירו שבעת הנרות –
שומע אני שיהו דולקים לעולם?
תלמוד לומר: מערב עד בקר.
אי מערב עד בקר, יכול כולם מערב עד בקר?
תלמוד לומר: להעלות נר תמיד. וזה נר מערבי שיהיה נר מערבי דולק תמיד, שממנו מדליק בין הערבים.
בהעלותך – איני יודע אם בהעלותך להעלותם או בהעלותך לסדרם?
כשהוא אומר: יאירו שבעת הנרות – להעלותם אבל לא לסדרם.
יכול שהיה מעלה כולם כאחד?
אמרת: להעלות נר תמיד – אחד אחד.
יכול אהרן לא היה מעלה כולם כאחד, אבל בניו היו מעלים כולם כאחד?
תלמוד לומר: יאירו שבעת הנרות יערוך אותו אהרן ובניו – אחד אחד.
ומנין שיהו חוזרין חלילה כמין עטרה?
תלמוד לומר: יאירו.
ומנין שהיו כל הנרות מסודרין כנגד האמצעי?
תלמוד לומר: אל מול פני המנורה.
וכן הוא אומר והוא יושב ממולי.

ויעש כן אהרן –
להודיע שבחו של אהרן, שכשם שאמר לו משה כן עשה.

אל מול פני המנורה –
עשה לה מול ופנים.

העלה את נרותיה –
עשה לה מעלות.

מכאן אמרו:
אבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות שעליהן הכהן גדול עומד ומטיב את הנרות.
הניח את הכוז על מעלה שניה ויצא.

כאשר צוה ה' את משה –
חצי לוג לכל נר ונר, אין לי אלא נמורה שעשה בה את הנבים כאב, הקטרת מנין?
הרי אתה דן: נאמרה עבודה (בפנים) באהרן ובמנורה, ונאמר עבודה באהרן ובקטרת,
אם למדת למנורה שעשה בה את הבנים כאב (היא תוכיח לקטרת) אף הקטרת נעשה בה את הבנים כאב. הרי עבודת יוה"כ תוכיח, שנאמר בה עבודה באהרן ולא עשה בה את הבנים כאב, היא תוכיח לקטרת שאף על פי שנאמר בה עבודה באהרן, לא נעשה בה את הבנים כאב.
אמרת הפרש: נאמרה עבודה באהרן ובמנורה ובבגדי זהב ונאמרה עבודה באהרן ובקטרת ובבגדי זהב, אם למדת למנורה שעשה בה את הבנים כאב, אף הקטרת נעשה בה את הבנים כאב. והרי פר העלם דבר של משיח יוכיח, שנאמר בו עבודה באהרן ובבגדי זהב ולא עשה בה את הבנים כאב, היא תוכיח לקטרת שאע"פ שנאמר בה עבודה באהרן ובבגדי זהב לא נעשה בה את הבנים כאב.
אמרת הפרש: אדון שלשה לשונות כאחד, נאמר עבודה באהרן ובמנורה ובבגדי זהב ונאמר בה תמיד, ונאמר עבודה בקטרת ובבגדי זהב ונאמר בה תמיד, ואל תבא עבודת יום כפורים ותוכיח אף על פי שנאמר בה עבודה באהרן אבל אינה בבגדי זהב, ולא עבודת פר העלם דבר של משיח שאף על פי שנאמר בה עבודה באהרן ובבגדי זהב אבל לא נאמר בה תמיד.
אלמוד דבר מדבר ואדון דבר מדבר:
אלמוד דבר שהוא שוה בשלשה דרכים מדבר ששוה בשלשה דרכים, ואל אלמוד דבר ששוה בשלשה דרכים מדבר שלא שוה אלא מדרך אחד או בשנים. אם למדת למנורה שעשה את הבנים כאב אף הקטרת נעשה את הבנים כאב.

וזה מעשה המנורה –
רבי עקיבא אומר:
זה אחד משלשה דברים שנתקשה בהם משה והראהו הקב"ה באצבע.
כיוצא בו אתה אומר: החודש הזה לכם וגו'.
כיוצא בו אתה אומר: וזה לכם הטמא.

מִקְשָׁה –
אין מקשה אלא מן קשה (מעשה אומן) [מן הָעֶשֶׁת] מעשה קורנס.

עד ירכה עד פרחה –
אין לי אלא ירכה ופרחה, גביעיה כפתוריה ופרחיה מנין?
תלמוד לומר: ועשית מנורת זהב טהור וגו'.
או יעשה אברים אברים?
תלמוד לומר: ממנה יהיו.

מקשה היא –
עוד למה נאמר? והלא כבר נאמר: מקשה זהב ומה תלמוד לומר: מקשה היא?
לפי שמצינו בכלי בית עולמים שאם אין להם מן קשה עושין מן גרוטי, שומע אני אף במנורת משה כן?
תלמוד לומר: מקשה היא – שָׁנָה עליו הכתוב לפסול.

מכאן אמרו:
אין של זהב – עושין של כסף ושל ברזל ושל נחשת ושל עופרת, דברי רבי.

רבי יוסי בר רבי יהודה אומר:
אף של עץ. אבל אין להם מן קשה, לא יעשה מן גרוטי. מה שאין כן בחצוצרות, שבחצוצרות אין של כסף לא יעשו של זהב, אבל אם אין להם מן קשה עושה מן גרוטי, נמצא כשר במנורה – פסול בחצוצרות, כשר בחצוצרות – פסול במנורה.
אין במנורה (נרות) גביעיה כפתוריה ופרחיה, אלא בזמן שהיא מן הככר, מן זהב, מן קשה.

כמראה אשר אראה ה' את משה כן עשה –
להודיע שבחו של משה, שכשם שאמר לו הקב"ה כן עשה.

רבי נתן אומר:
אינו צריך, שהרי כבר נאמר וראה ועשה – מגיד הכתוב שהראהו הקב"ה למשה כלים עשויין ומנורה עשוייה [ונעשית], שנאמר: כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה.

מקשה תעשה המנורה –
מנין לרבות קנים ופרחים?
תלמוד לומר: תעשה, יכול אף הצבתים והמחתות?
תלמוד לומר: היא.
אי אפשר לומר היא שכבר נאמר תעשה, ואי אפשר לומר תעשה שכבר נאמר היא, אחר שריבה הכתוב מיעט הרי הן מוּקָשים למנורה, מה מנורה משמשת ואינה זזה, אף אני ארבה את כל הכלים שהן משמשין ואינן זזין, יצאו הצבתים והמחתות שהן נכנסין ויוצאין.
ומנין שהמנורה מן הככר?
אמרת: ככר זהב טהור יעשה אותה.
מנין לרבות קנים ופרחים?
תלמוד לומר: יעשה אותה.
יכול אף הצבתים והמחתות?
תלמוד לומר: אותה.
אי אפשר לומר אותה שכבר נאמר יעשה, ואי אפשר לומר יעשה שכבר נאמר אותה.
הא כיצד?
אחר שריבה הכתוב מיעט הרי הן מוקשין למנורה, מה מנורה משמשת ואינה זזה אף אני מרבה אל כל הכלים שמשמשין ואינן זזין, יצאו הצבתים והמחתות שהם נכנסים ויוצאין.

רבי יהושע בן קרחה אומר:
אם לומר שהמנורה מן הככר, הרי כבר נאמר ככר זהב טהור, ומה אני מקיים ואת כל כליה? אלא מה מנורה זהב טהור, אף כליה זהב טהור.

וזה מעשה המנורה –
מלמד שראה אותה ארבעה פעמים:
ראה אותה עם שאר כל הכלים ושכח,
וראה שנית מיכאל עומד וממתיח בה,
וראה אותה נעשית,
וראה אותה עשויה.

קח את הלוים –
קח אותם לשמי, לשררה. ואין הקב"ה מעלה את האדם לשררה, עד שבודק ובוחן אותו תחלה, שנאמר: ה' צדיק יבחן, וכיון שהוא עומד בנסיון [הוא מעלה אותו לשררה.
וכן אתה מוצא באברהם אבינו עליו השלום נסהו הקב"ה בעשר נסיונות ועמד בהן], ואחר כך ברכו, שנאמר: וה' ברך את אברהם בכל.

וכן יצחק, ויזרע יצחק בארץ ההיא וגו',
וכן יעקב, נסהו בכל אותן הצרות וברכו, שנאמר: וירא אלהים אל יעקב עוד וגו'.
וכן יוסף נסהו (באדונתו) [בכל אותן הצרות] ונעשה מלך.
ואף שבטו של לוי נתנו נפשם על קדוש שמו של הקב"ה שלא תבטל התורה, שבשעה שהיו ישראל במצרים מאסו את התורה ואת המילה והיו עובדים עבודת אלילים, שכן יחזקאל מוכיחם, שנאמר: כה אמר ה' ביום בחרי בישראל.
מה כתיב [בסוף הענין]?
וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי וכו', אבל שבטו של לוי כולם היו צדיקים והיו עושין את התורה, שנאמר: כי שמרו אמרתך – זו התורה, ובריתך ינצורו – זו המילה.
ולא עוד, אלא כשעשו ישראל אותו מעשה לא נשתתפו עמהם, שנאמר: ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי, כיון שאמר להם משה: שימו איש חרבו על ירכו מיד עשו כן ולא נשאו פנים.
וכן משה מברכן: האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו', וכיון שראה הקב"ה שעמדו בנסיונן שנאמר: אשר נסיתו במסה מיד אמר הקב"ה והיו לי הלוים.

תנו רבנן:
ופר שני בן בקר תקח לחטאת –
מה תלמוד לומר?
אם ללמד שהם שנים, הרי כבר נאמר: ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה.
ומה תלמוד לומר: ופר שני וגו'?
[שיכול שיהא חטאת קודמת לכל מעשה עולה?
תלמוד לומר: ופר שני בן בקר וגו'].
אי פר שני יכול תהא עולה קודמת לחטאת לכל דבריה?
תלמוד לומר: ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה.
הא כיצד?
דם חטאת קודמת לדם עולה מפני שמרצה, אברי עולה קודמין לאברי חטאת מפני שהן כליל לאישים. ואימא הך מתנה קמייתא דמכפרת תקדום והנך לא?

אמר רבינא:
[הכא בחטאת] הלוים עסקינן, דאף על גב דכי עולה היא אמר רחמנא תקדום,

במערבא אמרי:
הואיל והתחיל במתנות גומר.

והיו לי הלוים כי לי כל בכור –
(כתוב ברמז שס"ד):

ביום הכותי כל בכור –
ולהלן הוא אומר: ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור, הא כיצד?
לקו מכת מיתה מבערב והיו מפרפרים כל הלילה ומתים ביום.
ומה טעם?
שנאמר: כלנו מתים – כולנו מתנו אין כתיב כאן אלא כולנו מתים, מייתין ואזלין, הכא את אמרת ביום הכותי,
וכתיב: הקדשתי לי כל בכור,
אמור מעתה, ביום שמתו בכוריהם של מצרים בו ביום הקדשתי לי כל בכור.

תנו רבנן:
השיר מעכב את הקרבן, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים:
אינו מעכב, מאי טעמא דרבי מאיר?

אמר רבי אלעזר:
דאמר קרא: ואתנה את הלוים נתונים לאהרן וגו' לכפר וגו' – מה כפרה מעכבת אף שירה מעכבת.
ורבנן, לכדאידך דרבי אלעזר.
דאמר רבי אלעזר:
מה כפרה ביום אף שירה ביום.

תנא רבי שמעון בן אלעזר אומר:
כהנים לוים וישראלים והשיר מעכבין את הקרבן.

ר' אבא בשם רבי אלעזר:
טעמא דר' שמעון, דכתיב: וכל (ישראל) [הקהל] משתחוים – אלו ישראל.
והשיר משורר – אלו הלויים.
והחצוצרות מחצרים – אלו הכהנים, הכל עד לכלות העולה – הכל מעכבין את הקרבן.

רבי תנחומא שמע לה מן הדא:
ואתנה את הלוים – אלו הלוים,
נתונים לאהרן ולבניו – אלו הכהנים.
לכפר על בני ישראל – זה השיר.

זאת אשר ללוים –
תנו רבנן:
כהנים, במומין – פסולין, בשנים – כשרים,
לוים, במומין – כשרים, בשנים פסולים.
נמצא כשר בכהנים – פסול בלוים, כשר בלוים – פסול בכהנים.
מנא הני מילי?

דתנו רבנן:
זאת אשר ללוים –
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: ומבן (עשרים) [חמשים] שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, למדנו ללוים שהשנים פוסלות בהם.
יכול שמומין פוסלין בהם?
ודין הוא: ומה כהנים שאין השנים פוסלות בהם מומין פוסלין בהם, לויים שהשנים פוסלות בהם אינו דין שיהו מומין פוסלין בהם?!
תלמוד לומר: זאת אשר ללוים – ואין אחרת ללוים וכו'.

אשר ללוים –
ולא אשר לכהנים.
יכול אף בשילה ובית עולמים כך?
תלמוד לומר: לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף.
כתוב אחד אומר: מבן חמש ועשרים שנה ומעלה.
וכתוב אחד אומר: מבן שלשים שנה.
אי אפשר לומר שלשים שכבר נאמר חמש ועשרים, ואי אפשר לומר חמש ועשרים שהרי כבר נאמר שלשים, הא כיצד?
חמש ועשרים לתלמוד ושלשים לעבודה.
מכאן לתלמיד חכם שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה.

רבי יוסי אומר:
שלש שנים, שנאמר: ולגדלם שנים שלש וגו' וללמדם ספר ולשון כשדים.
ואידך, שאני לשון כשדים דקליל.
ואידך, שאני הלכות עבודה דתקיפן.

תנו רבנן:
כהן משהביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה ומיין פוסלין בו.
בן לוי מבן שלשים ועד בן חמשים, כשר לעבודה ושנים פוסלות בו.
במה דברים אמורים?
באהל מועד שבמדבר, אבל בשילה ובית עולמים אין נפסלים אלא בקול.

אמר רבי יוסי:
מאי קראה?
ויהי כאחד למחצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד.
עד שיזקין – עד כמה?

אמר רבי אלעאי אמר רבי חנינא:
עד שירתת.

ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה –
שומעני כל עבודה במשמע?
תלמוד לומר: ולא יעבוד עוד.

ושרת את אחיו באהל מועד –
מגיד שחוזר לנעילת שערים (ה) ולעבודת בני גרשון.

רבי אומר:
הואיל (ו) ואמרה תורה יעבוד ואמרה לא יעבוד,
אם למדת שהוא עובד בשלשים אינו עובד בחמש ועשרים.
יכול יעבדו כלו לחמש ועשרים?
תלמוד לומר: ולא יעבוד עוד ושרת ועבודה לא יעבוד.