פרק ט

וידבר ה' אל משה במדבר סיני –
נאמר כאן במדבר סיני,
ונאמר בראשון: במדבר סיני,
מה מדבר סיני האמור בראשון באהל מועד,
אף מדבר סיני האמור כאן באהל מועד.

מאהל מועד נאמרו כל המצות. (ז)
מאהל מועד נאמר לו למשוח המשכן.
מאהל מועד נאמר לו לשרוף את הפרה.
מאהל מועד נאמר לו להעמיד את האהל.
מאהל מועד נאמרו לו כל הטומאות והטהרות.

וידבר ה' אל משה במדבר סיני –
(בגנות) [בשבח] ישראל הכתוב מדבר שהרי להם אחד עשר חדשים שהיו חונים לפני הר סיני, וללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
שבתחילת הספר הוא אומר: וידבר ה' אל משה במדבר סיני,
וכאן הוא אומר: בחודש הראשון?
ללמדך, שאין מוקדם ומאוחר בתורה.

אמר רבי:
אינו צריך, שהרי כבר נאמר: ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וגו', ועדין לא אכלו!
אלא ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בפסוק. וללמדך (ח) שהיו מונין מיציאתן ממצרים.

ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו –
תנו רבנן:
הלכה זו נתעלמה מבני בתירה.
שפעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, ושכחו ולא ידעו אם הוא דוחה את השבת אם לאו.
אמרו: כלום יש אדם שיודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו?
אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו.
שלחו וקראו לו.
אמרו ליה: כלום אתה יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו?
אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת, והלא יותר הרבה ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת!
אמרו לו: מנין לך?
אמר להם: אמר קרא: עולת שבת בשבתו על עולת התמיד – מכלל דתמיד קרבה בשבת.
וקל וחומר: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת לא כל שכן?!
איכא למיפרך: מה לתמיד שכן תדיר ושכן כליל.
א"ל: נאמר במועדו בפסח,
ונאמר במועדו בתמיד,
מה תמיד דוחה את השבת,
אף פסח דוחה את השבת.
מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה יושב ודורש בהלכות פסח כל היום כולו. התחיל לקנתרן בדברים: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם?
עצלות שהיה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון.
א"ל: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת, מהו?
אמר להם: הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להם לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן.
למחר, מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחב לו בין קרניו, ראה מעשה ונזכר [הלכה].
אמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.
אשכחן תמיד ופסח דדחו שבת, דדחו טומאה מנלן?
אמרי: כי היכי דיליף פסח מתמיד לענין שבת, יליף נמי תמיד מפסח לענין טומאה.
ופסח גופיה מנלן?

[א"ר יוחנן]:
אמר קרא: איש איש כי יהיה טמא לנפש – איש נדחה לפסח שני, ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עושין בטומאה.

א"ל ריש לקיש לרבי יוחנן:
אימא איש נדחה לפסח שני, צבור לית להו תקנתא לא בפסח ראשון ולא בפסח שני?
אם כן ליכתוב רחמנא איש כי יהיה טמא, לנפש למה לי?
וכי תימא: נפש הוא דנדחה לפסח שני, אבל שאר טמאים לא.
והתניא: יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא נפש ומי שהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובועלי נדות מנין?
תלמוד לומר: איש איש כי יהיה טמא!
לנפש דכתב רחמנא למה לי?
אלא הכי קאמר: איש נדחה לפסח שני, ואין צבור נדחין אלא עושין בטומאה.
וצבור נמי דעביד בטומאה, בטמא נפש, אבל בשאר טומאות לא.

ויעשו בני ישראל את הפסח –
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל – שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים: מחלליה מות יומת?
בשאר כל מלאכות, חוץ משחיטת הפסח.
או אף בשחיטת הפסח, ומה אני מקיים ושחטו אותו?
בשאר כל הימים חוץ מן השבת.
או אף בשבת?
תלמוד לומר: ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, דברי רבי יאשיה.

נם לו רבי יונתן:
ממשמע כזה עדיין לא שמענו.

נם לו רבי יאשיה:
לפי שהוא אומר: צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי, אם ללמד על התמיד שדוחה את השבת אין צריך, שהרי כבר נאמר: וביום השבת שני כבשים בני שנה.
ומה תלמוד לומר: במועדו?
אלא מופנה להקיש ולדון גזרה שוה:
נאמר כאן במועדו.
ונאמר להלן במועדו,
מה במועדו האמור להלן דוחה את השבת,
אף במועדו האמור כאן דוחה את השבת.

בארבעה עשר יום בחדש הזה וגו' במועדו –
למה נאמר?
והלא כבר נאמר ויעשו ומה תלמוד לומר: במועדו?
אלא בא הכתוב ולמד על פסח ראשון, שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את השבת (ט) דוחה את הטומאה. עד שלא יאמר יש לי בדין:
ומה פרה שאינה דוחה את השבת דוחה את הטומאה, פסח ראשון שדוחה את השבת אינו דין שידחה את הטומאה?!
הרי פסח שני יוכיח, שדוחה את השבת ואין דוחה את הטומאה, והוא יוכיח לפסח ראשון שאע"פ שדוחה את השבת לא ידחה את הטומאה!
תלמוד לומר: במועדו – בא הכתוב ולמד על פסח ראשון, שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את הטומאה.
יכול אף שלמים הבאים עמו יהו דוחין את השבת ואת הטומאה?
תלמוד לומר: אותו – אותו דוחה את השבת ואת הטומאה ואין שלמים הבאים עמו דוחין את השבת ואת הטומאה.
אימתי מביא עמו חגיגה?
בזמן שהוא בא בחול ובמועט, חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן, יכול אין לי שהוא דוחה את השבת אלא בשחיטתו, אמרת: ויעשו ויעשו – ריבה קבול דמו וזריקתו, ומחוי קרביו והקטר חלביו.

רבי אליעזר:
מוסיף ארבעה דברים: חתיכת יבלתו, ונותן משכון ולוקח, הרכבתו מירושלים להר הבית, והבאתו לחוץ לתחום.

שהיה ר' יהושע אומר:
הבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה את השבת.

רבי אליעזר אומר:
דוחה הוא מקל וחומר:
אם התרת שחיטה שהיא משום מלאכה, לא נתיר הבאה שהיא משום שבות (לא כל שכן)?!

אמר ליה רבי יהושע:
הרי שחיטה שהיא במקראי קודש בגבולין תוכיח, שהתיר בה משום מלאכה ואסר בה משום שבות.

אמר ליה רבי אליעזר:
מה זה יהושע?
אין דנין רשות מחובה ולא חובה מרשות, ולא רשות מרשות לגזרה שוה וחובה מחובה לגזרה שוה.

נסתלק רבי יהושע וקפח רבי עקיבא,
אמר ליה: הרי מי שהזה הזאה ראשונה ואירע יום שביעי שלו ביום שבת בערב פסח, אומר אתה לו שיזה שיאכל את הפסח?!

אמר ליה רבי אליעזר:
הוא עיקר דיני, אם התרת שחיטה שהיא משום מלאכה, לא נתיר הזאת שהיא משום שבות?!

אמר ליה רבי עקיבא:
אתה כופר בי, ואני כופר בך, אם אסרת הזאה שהיא משום שבות, לא נאסור שחיטה שהיא משום מלאכה?!

אמר ליה רבי אליעזר:
עקיבא, אין אתה יכול לכפור בי לעולם, מפני שאמרה תורה: במועדו – דוחה את השבת, במועדו – דוחה את הטומאה.
אמר ליה: הבא לי מועד לאלו כמועדו לשחיטה.

בארבעה עשר יום בחדש הזה בין הערבים –
בד' מקומות הוא אומר בין הערבים יכול בערבו של ערב ובערבו של שחר ובחצות היום כאן היא שחיטת הפסח?
תלמוד לומר: בין הערבים – בא לחלק בין הערבים שנים.
אי בערב משחשכה, אמר הכתוב השלישי בין הערבים,
אי בין הערבים בין השמשות, אמרת ברביעי בין הערבים בא לחלק בין חצות יום ובין לילה בין ח' שעות ומחצה.
כל ימות השנה היה תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ערבי פסחים היה נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה, והפסח אחריו. בזמן שחל ערב פסח להיות ערב שבת –

רבי ישמעאל אומר:
כסדורו בערב שבת.

רבי עקיבא אומר:
כסדורו בחול.
חקת בחקתי חקתיו בכל חקתיו, משפט במשפט משפטיו ככל משפטיו, ליתן בפסח דורות מה שלמד בפסח מצרים:
שה תמיד זכר בן שנה,
אף של דורות כן.
מה למד בפסח מצרים?
מן הכבשים ומן העזים
אף של דורות כן.
ככל חקותיו – אלו מצות שבגופו. שה תמים זכר בן שנה.
וככל משפטיו – אל מצות שעל גופו, לשבעה ולמצה ולבעור חמץ:

וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח –
למה נאמר?
(יא) לפי שהוא אמר: וידבר משה את מודעי ה' אל בני ישראל, ומה תלמוד לומר: וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח?
אמר להם: שמרו את הפסח בזמנו נמצאו מועדות כתיקונן.

דבר אחר:
מלמד ששמע פרשה זו מסיני ואמרה להם, וחזר ושנאה להם בשעת המעשה.

דבר אחר:
אמר להם הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג.

מכאן אמרו:
משה תקן להם לישראל להיות שואלין בענין ודורשין בענין.

ויעשו את הפסח בראשון וגו' –
בגנות ישראל הכתוב מדבר, שלא עשו אלא פסח זה בלבד.
וכן הוא אומר: הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר.

ר' שמעון בן יוחאי אומר:
ישראל לא היו מקריבין, ומי היה מקריב?
שבטו של לוי, שנאמר: ישימו קטורה באפך.
ואומר: ויעמוד משה בשער המחנה וגו'.
ישראל עבדו אלילים ושבטו של לוי לא עבדו אלילים, שנאמר: כי שמרו אמרתך.
ואומר: כי מולים היו כל העם היוצאים וגו'.
ישראל לא היו מלין ומי היה מל?
שבטו של לוי, שנאמר: ובריתך ינצורו.

ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל –
להודיע שבחן של ישראל, שכשם שאמר משה להם כן עשו.
א"א לומר היו מקריבין, שהרי כבר נאמר: הזבחים ומנחה וגו', מלמד, שלא היו מקריבין. וא"א לומר שלא היו מקריבין שהרי כבר נאמר: ויעשו וגו' ככל אשר צוה ה', הא מה הדבר מלמד?
שהיה שבטו של לוי מקריב משלו כל קרבנות צבור ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, (יב) וכשרי ישראל סמוכין לו. שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, שנאמר: ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו.
וכתיב: ויהי אנשים וגו'.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:
שתי שבתות, שהרי משה עומד בר"ח ומזהיר על הפסח, שנאמר: וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית.
וכתיב בתריה: ויעשו בני ישראל את הפסח.
כתיב הכא: במדבר סיני.
וכתיב התם: וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש
אתיא מדבר מדבר
מה להלן ראש חדש,
אף כאן ראש חדש,
וניכתוב ברישא דחדש ראשון והדר ניכתוב דחדש שני?

[אמר רב מנשיא בר תחליפא]:
זאת אומרת: אין מוקדם ומאוחר בתורה, ולא אמרן אלא בתרי עניני, אבל בחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר. דאי לא תימא הכי, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ודלמא פרט וכלל הוא?!
אבל בתרי עניני אין מוקדם ומאוחר וכו', ואפילו למאן דאמר כלל ופרט המרוחקין זה מזה דנין בכלל ופרט. הני מלי בחד ענינא אבל בתרי עניני אין דנין.

שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה.

מנא הני מלי?
דתנו רבנן:
(ובלכתך בדרך) [בשבתך בביתך], פרט לעוסק במצוה וכו'.
הא מהכא נפקא הא מהתם נפקא.
דתניא: ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם – נושאי ארונו של יוסף היו, דברי ר' יוסי הגלילי.

ר' עקיבא אמר:
מישאל ואלצפן היו.

ר' יצחק אומר:
אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין ליטהר, [אם מישאל ואלצפן היו היו יכולין ליטהר], אלא מי היו?
טמאי מת מצוה היו, וחל שביעי שלהן בערב הפסח, שנאמר: ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא – ביום ההוא אין יכולין לעשות, הא למחר יכולין לעשות. צריכא.
דאי אשמעינן התם משום דלא מטא זמן חיובא דפסח, אבל הכא דמטא זמן קריאת שמע אימא לא? צריכא.
ואי אשמעינן הכא משום דליכא כרת, אבל התם דיכא כרת אימא לא? צריכא.

ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא –
שבאותו היום נטמאו.

איסי בן יהודה אומר:
ולא יכלו לעשות –
(יג) מתקניו היו עצמן לעתיד לבא.

ר' אליעזר בר' שמעון אומר:
יכולים היו לעשותו ביום שלאחריו, מפני שהיה שלישי להזייתן.

ויקרבו לפני משה ולפני אהרן –
אם משה לא היה יודע אהרן היה יודע?!
אלא סרס המקרא ודרשהו, דברי ר' יאשיה.

אבא חנן אומר משום ר' אליעזר:
בבית המדרש היו יושבין ובאו ועמדו לפניהן.

ויאמרו האנשים ההמה אליו –
מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים וחרדים על המצות.

רבי אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר: ויאמרו האנשים ההמה אליו – שאין תלמוד לומר: ההמה, אלא מגיד שאין נשאלין אלא לבעל המעשה.

למה נגרע לבלתי הקריב וגו' –
אמר להם: אין קדשים קרבין בטומאה.
אמרו לו: אם כן יזרק הדם עלינו והבשר יאכל לטהורים.
והדין נותן: ומה חטאת שהיא קדשי קדשים דמה נזרק על הטמאים ובשרה נאכל לטהורים, פסח שהוא קדשים קלים דין הוא שיזרק הדם על הטמאים והבשר נאכל לטהורים!
אמר להם: אין קדשים קרבין בטומאה.
אמרו ליה: אם קדשים (יד) שיש להם אחריות יהו קרבין, קדשים שאין להם אחריות לא יהו קרבין?!
אמר להם: לא שמעתי, עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם – כאדם שאומר אשמע דבר מפי רבי. אשרי ילוד אשה שכך הוא מובטח, שכל זמן שהוא רוצה היה מדבר עמו.

א"ר חידקא:
שמעון השקמוי היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא ואומר: יודע היה משה שאין טמאין אוכלין את הפסח, על מה נחלקו?
אם נזרק הדם עליהן אם לאו.
ראויה היתה פרשת טמאים שתאמר ע"י משה אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב.

ויאמרו האנשים –
בעלי שמות היו.

ההמה אליו –
הם מעצמן דברו, לא הוצרכו לשלוח שליח.

אנחנו –
יחידים.

אנחנו טמאים לנפש אדם –
ואין בתוכנו לא זבין ולא מצורעין.

במועדו –
את שהוא במועדו בהכרת, ואין שני בהכרת.

דבר אחר:
במועדו – משעבר זמנו אי אפשר לעשות.

בתוך בני ישראל –
לא שיהיו כמנודים.
בתוך בני ישראל – לא שאנו מבקשים אכילה ושתיה, אלא שיזרק עלינו הדם.

עמדו ואשמעה –
כדאין אתם שידבר עמכם.

דבר אחר:
כדאין אתם שידבר עמי על ידכם.

איש איש כי יהיה טמא –
זה דבר ששאל.

או בדרך רחוקה –
זה דבר שלא שאל.

כי יהיה טמא לנפש –
אין לי אלא טמא מת שאר טמאים מנין?
תלמוד לומר: או בדרך רחוקה.
הרי אתה דן בנין אב מבין שניהם: לא ראי טמא מת כראי דרך רחוקה ולא ראי דרך רחוקה כראי טמא מת, הצד השוה שבהן שלא עשה את הראשון יעשה את השני, כך כל שלא עשה את הראשון יעשה את השני.

בדרך רחוקה –
איני יודע איזוהי דרך רחוקה?

ושערו חכמים:
כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים ולחוץ.

ר' עקיבא אומר:
נאמר טמא מת,
ונאמר דרך רחוקה,
מה טמא מת רוצה לעשות ואין יכול,
אף דרך רחוקה רצה לעשות ואין יכול.

ר' אליעזר אומר:
נאמר ריחוק מקום במעשר,
ונאמר ריחוק מקום בפסח,
מה ריחוק מקום האמור במעשר חוץ למקום אכילתו,
אף ריחוק מקום האמור בפסח חוץ למקום אכילתו.
איזהו מקום אכילתו?
מפתח ירושלים ולפנים.

ר' יהודה אומר משמו:
נאמר ריחוק מקום במעשר,
ונאמר ריחוק מקום בפסח,
מה ריחוק מקום האמור במעשר חוץ למקום הכשרו,
אף ריחוק מקום האמור בפסח חוץ למקום הכשרו.
ואיזהו מקום הכשרו?
מפתח העזרה ולפנים.

דבר אל בני ישראל –
בני ישראל עושים פסח שני (טו) ואין הגרים עושין פסח שני.

איש –
איש עושה פסח שני ואין קטן עושה פסח שני.

ר' שמעון אומר:
איש עושה פסח שני ואין צבור עושים פסח שני.
איש – לרבות את כל שלא נזרק עליהם את הדם, שיהו עושים פסח שני.

כי יהיה טמא ועשה פסח –
יכול כל הטמאים יהו עושים פסח?
הרי מי שהוזה הזאה אחת, וזב שראה ראיה אחת, והקטן והחולה, ומחוסר כפורים וטבול יום, והאונן המפקח את הגל, וכל מי שהבטיחוהו להוציאו מן בית האסורין?
תלמוד לומר: כי יהיה טמא לנפש – טמא מת עושה פסח שני ואין כל אלו עושים פסח שני.

או בדרך רחוקה לכם –
יכול יוצאי מצרים, מנין אף לדורות?
אמרת: לדורותיכם – אף לדורות.

ועשה פסח לה' –
את היחידים.

ועשה –
בעשה.

מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון – יעשה את השני.
שגג או נאנס ולא עשה את הראשון – יעשה את השני.
אם כן למה נאמר טמא או בדרך רחוקה וכו'?

תנו רבנן:
אלו שעושים את השני הזבין והזבות המצורעין והמצורעות בועלי נדות והיולדות והשוגגין והאנוסין והמזידין וטמא ושהיה בדרך רחוקה, אם כל למה נאמר טמא?
[למה נאמר] דאי בעי למעבד בראשון לא שבקינן ליה?
אלא למה נאמר בדרך רחוקה?
לפוטרו מן הכרת.
ואשה בשני מי מיחייבה?
והתניא: יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא מת ושהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובועלי נדות מנין?
תלמוד לומר: איש איש! לא קשיא, הא רבי יוסי, הא רבי יהודה ור' שמעון.

תנו רבנן:
חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני, [דברי רבי].

רבי נתן אומר:
חייב כרת על הראשון ופטור על השני.

רבי חנניא בן עקביא אומר:
אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני, ואזדו לטעמייהו.
דתניא: גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבים לעשות פסח שני [דברי רבי].

רבי נתן אומר:
כל שזקוק לראשון זקוק לשני וכל שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשני.
במאי קמיפלגי?
רבי סבר: שני רגל בפני עצמו הוא.
ורבי נתן סבר: שני תשלומין דראשון הוא [תקוני לראשון לא מתקין ליה].
ורבי חנניא בן עקביא סבר: שני תקנתא דראשון הוא, ושלשתן מקרא אחד דרשו.

והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח –
רבי סבר:
וחדל לעשות ונכרתה – דלא עבד בראשון, אי נמי קרבן ה' לא הקריב במועדו – בשני, חטאו ישא האיש ההוא – כרת הוא, קסבר מגדף היינו מברך את השם, וכתיב ביה במברך את השם: ונשא חטאו, וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דהתם, [מה להלן כרת אף כאן כרת].

ור' נתן (מה להלן) [סבר]:
לא הקריב במועדו – בראשון.
האי חטאו מאי עביד ליה?
קסבר מגדף לאו היינו מברך את השם, וגמר האי חטאו דהתם מחטאו דהכא,
מה הכא כרת אף התם כרת.

ורבי חנניא בן עקביא סבר:
וחדל לעשות הפסח ונכרתה אם קרבן ה' לא הקריב במועדו – בשני,
והאי חטאו ישא מאי עביד ליה?
כדאמרן. הילכך, הזיד בְּזֶה וּבָזֶה – דברי הכל חייב,
שגג בזה ובזה – דברי הכל פטור,
הזיד בראשון בראשון והזיד בשני – לרבי חייב,
לר' נתן ור' חנניה בן עקביא פטור.

בעי רב יוסף:
כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום או לא?

אמר רבא:
גמר מועדו מועדו מפסח.
וטומאת התהום גופא היכא תיבא?

אמר רבי אליעזר:
אמר קרא: וכי ימות מת עליו, בִּמְחֻוֶּרֶת עליו.
אשכחן נזיר, עושה פסח מנלן?

א"ר יוחנן:
אמר קרא: כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם – במחוורת לכם.

ריש לקיש אמר:
או בדרך רחוקה –
[כדרך] מה דרך בגלוי אף טומאה בגלוי.
טומאת התהום גמרא גמירי לה, וקרא אסמכתא בעלמא.
אי זהו טומאת התהום?
כל שלא הכיר בה אדם בסוף העולם, הכיר בה אדם בסוף העולם – אין זה טומאת התהום.
הרי שהיו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים –

רב אמר:
מחצה על מחצה כְּרוֹב, וטהורים עושין פסח ראשון וטמאים עושין פסח שני.

ורב כהנא אמר:
מחצה על מחצה אינו כרוב, הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן.
מאי טעמא דרב?
דכתיב: איש איש כי יהיה טמא – איש נדחה לפסח שני ואין רוב צבור נדחין לפסח שני אלא עבדי בטומאה.

או בדרך רחוקה לכם –
נקוד על ה"א, שאפילו היה בדרך קרובה והוא טמא לא היה עושה עמהן את הפסח.
כיוצא בו: ישפוט ה' ביני וביניך שלא אמרה לו אלא על הגר בלבד.
ויש אומרים:
על המטילין איבה בינו לבינה.
כיוצא בו: ויאמרו אליו איה שרה אשתך – שהיו יודעין היכן הוא.
כיוצא בו: ולא ידע בשכבה ובקומה – נקוד על וי"ו, לומר בשכבה לא ידע אבל בקומה ידע.
כיוצא בו: וישקהו – שלא נשקו בכל לבו.

רבי שמעון בן יוחאי אומר:
והלא בידוע שעשו שונא ליעקב! אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו.
כיוצא בו: וילכו אחיו לרעות את צאן – נקוד על את, שלא הלכו אלא לרעות את עצמם.
כיוצא בו: כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן – נקוד על אהרן שלא היה אהרן מן המנין. כיוצא בו: וַנַּשִׁים עד נפח אֲשֶׁר – נקוד על אשר, (טז) שאף מלהלן היה כן.
כיוצא בו: ועשרון עשרון [נקוד על עשרון ראשון] על שלא היה אלא עשרון אחד בלבד.
כיוצא בו: הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם – נקוד עליו, אמר להם: עשיתם הגלויים אף אני אודיע אתכם הנסתרים.
אף כאן אתה אומר: או בדרך רחוקה – נקוד על ה"א, שאפילו היה בדרך קרובה והוא טמא לא היה עושה עמהן את הפסח.

או לדורותיכם –
שינהוג הדבר לדורות.

בחדש השני בארבעה עשר יום –
הוסיף כאן הכתוב שתי מצות חוץ ממצוה האמורה בו, ואיזו?
זו: ועצם לא תשברו בו.

ככל חקת הפסח –
במצות שבגופו הכתוב מדבר.
או אינו אלא במצות שעל גופו?
כשהוא אומר: ככל חקותיו וככל משפטיו תעשו אותו – הא מצות שעל גופו אמורות.
הא מה תלמוד לומר: ככל חקת הפסח יעשו אותו?
במצות שבגופו הכתוב מדבר.
או אף לשבעה ולמצה ולבעור חמץ?
תלמוד לומר: ועצם לא תשברו בו – עצם היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל.
מה עצם במצוה שבגופו הכתוב מדבר, אף כשהוא אומר: בכל חקת הפסח יעשו אותו – במצות שבגופו הכתוב מדבר.

איסי בן (יהודה) [עקיבא] אומר:
חוקה האמורה בפסח אינה אלא בגופו.

ועצם לא תשברו בו ועל מצות ומרורים יאכלוהו –
(כתוב בפסח מצרים).

ר' יוסי הגלילי אומר:
לפי שנאמר: בכל מושבותיכם תאכלו מצות – מצה הנאכלת בכל מושבות אתה יוצא בה ידי חובתך ואי אתה יוצא חובתך בבכורים.
ואומר: ששת ימים תאכל מצות – מצה הנאכלת כל ששה, ואי אתה יוצא ידי חובתך בחלות תודה וברקיקי נזיר, מפני שהן נאכלין ליום אחד.
תלמוד לומר: בכל מושבותיכם וגו' מצה הנאכלת בכל מושבות וכו'.

רבי עקיבא אומר:
מה אם שומע אני בדבר קצר משניהן?
לפי שנאמר בפסח שני על מצות ומרורים יאכלוהו שאינו צריך לאמרו, והלא כבר נאמר כחקת הפסח וכמשפטו והלא בכלל חקת הפסח מצה ומרור!
אלא הקיש מצה למרור:
מה מרור אינו בכורים,
אף מצה אינה בכורים.

מה מרור נאכל כל ששה,
אף מצה נאכלת כל ששה.
ואין אתה יוצא ידי חובתך בחלות תודה וברקיקי נזיר, שאין נאכלין אלא ליום אחד.

לא תשברו בו –
פרט לטמא, פרט ליוצא ולנותר.

ר' יהודה אומר:
בו – למעט שאר כל הפוסלין.

ככל חקת הפסח יעשו אותו –
כל שלמד (יז) בגדול למד בקטן.

והאיש אשר הוא טהור –
שומע אני אחד יחיד ואחד צבור עושין פסח שני?
תלמוד לומר: ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם – היחיד עושה פסח שני ואין הצבור עושין פסח שני.

רבי נתן אומר:
אין צריך, שהרי כבר נאמר: והאיש – היחיד עושה פסח שני ואין הצבור עושין פסח שני.

וחדל לעשות הפסח –
אין וחדל אלא שיכול לעשות ולא עשה.
שערו חכמים:
כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים ולפנים, וכן לכל מדותיו.

ונכרתה –
אין ונכרתה אלא הפסקה.

הנפש ההיא –
מזידה, דברי רבי עקיבא.

מעמיה –
ועמה בשלום.

כי קרבן ה' לא הקריב במועדו –
על פסח ראשון הכתוב ענש כרת.
או לא ענש אלא על פסח שני?
אמרת: איזהו (יח) מועד?
זה ראשון.

דבר אחר:
כי קרבן ה' לא הקריב במועדו –
בא הכתוב ולמד על פסח שני שדוחה את השבת.
או ידחה את הטומאה?
אמרת: כל עצמו אינו בא אלא מפני הטומאה.

חטאו ישא האיש ההוא –
אין לי אלא איש, אשה מנין?
תלמוד לומר: ונכרתה הנפש ההיא – להביא את האשה.

רבי שמעון בן יוחאי אומר:
חטאו ישא האיש ההוא – להוציא את האשה.

ובדרך לא היה –
היכן היה?
בבית המטבחים.

רבי אליעזר אומר:
את שהוא בבית המטבחים – חייב בהכרת.

רבי עקיבא אומר:
כל שהוא מן המודיעים ולחוץ – פטור מן הכרת.

וחדל לעשות הפסח –
פרט לשנטמא קודם שחיטת הפסח.
יכול שהוא חייב?
אמרת: וחדל – לא ממה שחדל (זה), [והיה] לרבות שהיה שם ונטמא, יצא לשוק ונטמא, הלך לו לביתו טהור ונטמא.

ונכרתה הנפש –
לא הצבור.

ההיא –
כשהיא יחידית.
ההיא – לא אנוסה לא שוגגת ולא מוטעת.
לפי שֶׁרִבִּינוּ היה שם ונטמא יצא לשוק ונטמא הלך לו לביתו טהור ונטמא, לומר שאינו בכרת יכול שאינו בנשיאת עון?
אמר: חטאו ישא האיש ההיא.

אמר עולא:
איזו היא דרך רחוקה?
כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה, ואף על גב דטמא שרץ אינו יכול ליכנס בשעת שחיטה, שוחט וזורק על טמא שרץ, דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא.

ר' יהודה אומר:
כל שאינו יכול ליכנס בשעת אכילה ואף על גב דטמא שרץ יכול ליכנס בשעת אכילה ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, טמא שרץ רחמנא דחייה, דכתיב: איש איש כי יהיה טמא לנפש, מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח דומיא דשרץ, ואפילו הכי קאמר רחמנא לידחי.

תנו רבנן:
היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים, יכול יהא חייב?
תלמוד לומר: ובדרך לא היה והרי (לא) היה בדרך.
היה עומד לפנים מן המודיעים ואינו יכול ליכנס מפני גמלים וקרונות המעכבות אותו, יכול לא יהא חייב?
תלמוד לומר: ובדרך לא היה – והרי לא היה בדרך.

תניא רבי אליעזר אומר:
נאמר ריחוק מקום במעשר וכו'.

רבי יוסי הגלילי אומר:
דרך שומע אני [מהלך] שנים או שלשה (פרסאות) [ימים]?
תלמוד לומר: (רחוקה) [ובדרך לא היה] – אפילו פסיעה אחת.

תנו רבנן:
ככל חקת הפסח יעשו אותו –
במצות שבגופו הכתוב מדבר.
מצוה שעל גופו מנין?
תלמוד לומר: על מצות ומרורים יאכלוהו.
והשתא דאמרת: על מצות ומרורים אלמא יעשו אותו – לאו דוקא היא, אימא הוה ליה כפרט וכלל ונעשה כלל מוסף על הפרט ואפילו כל מילי נמי.
תלמוד לומר: ועצם לא תשברו בו.

תנו רבנן:
בכל חקת הפסח יעשו אותו –
יכול כשם שבראשון עובר בבל יראה ובל ימצא, כך שני אסור בבל יראה ובל ימצא?
תלמוד לומר: על מצות ומרורים יאכלוהו.
אין לי אלא מצות עשה, מצות לא תעשה מנין?
תלמוד לומר: לא ישאירו ממנו עד בקר.
אין לי אלא [מצות לא תעשה הניתק לעשה, לא תעשה גמור מנין?
תלמוד לומר: ועצם לא תשברו בו – מה הפרט מפורש מצות עשה ולא תעשה הניתק לעשה ולא תעשה גמור, אף כל [מצות עשה ולא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור].
בכלליה דמצות ומרורים. מאי קא מְרַבֵּי?
צלי אש.
בפרטיה מאי קא ממעט?
השבתת שאור.
ואיפוך אנא?
מצוה דגופיה עדיף. בכלליה דולא ישאירו ממנו עד בקר מאי קא מרבי ליה?
לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה.
בפרטיה מאי קא ממעט ליה?
לא יראה ולא ימצא.
ואיפוך אנא?
מצוה דגופיה עדיף.
בכלליה דועצם לא תשברו בו – מאי קא מרבי?
אל תאכלו ממנו נא.
בפרטיה מאי קא ממעט?
לא תשחט על חמץ דם זבחי.
ואיפוך אנא?
מצוה דגופיה עדיף.

חטאו ישא האיש ההוא –
(כתוב ברמז קצג):

וכי יגור אתכם גר ועשה פסח –
שומע אני כיון שנתגייר יעשה פסח מיד?
תלמוד לומר: כאזרח – מה אזרח בארבעה עשר אף הגר בארבעה עשר.

רבי שמעון בן אלעזר אומר:
הרי שנתגייר בין שני פסחים שומע אני יעשה פסח שני?
תלמוד לומר: כאזרח – מה אזרח שלא עשה את הראשון יעשה את השני, כך כל שלא עשה את הראשון יעשה את השני.

כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה –
אין לי אלא פסח שהשוה את הגר לאזרח, כל מצות שבתורה מנין?
תלמוד לומר: חקה אחת יהיה לכם ולגר – בא הכתוב והשוה את הגר לאזרח בכל מצות שבתורה.

האזרח והגר –
מה אזרח לא הוכשר לו לאכול את הפסח עד שיזרק עליו דם ברית,
אף הגר לא הוכשר לא לאכול את הפסח עד שיזרק עליו דם ברית.

מה אזרח אם הזיד ולא עשה את הראשון יעשה את השני,
אף הגר הזיד ולא עשה את הראשון יעשה את השני, (תורה) [חוקה] אחת יהיה לכם ולגר וגו'.

וביום הקים את המשכן כסה הענן –
אותו ענן שנגלה עליו על הר סיני.
משל למה הדבר דומה?
למלך שהיה לו אוהב שלח ואמר לו: התקן עצמך שאני בא אצלך.
ואמר לו: התקן עצמך שאני בא אצלך יום פלוני.
לא האמין אותו האוהב, חזר ואמר: אפילו הוא בא אצלי כדמות הדיוט או בלילה.
ידע המלך מה אמר אוהבו, שלח לו: חייך, ביום אני בא אצלך בפרהסיא, והסוס שרכבתי עליו ביום שנעשיתי מלך אני רוכב, ופופירא שנזרק עלי ביום שנעשיתי אגוסטוס אני לובש ובא אצלך, כדי שידעו הכל מהו חבתך עלי.
כך כיון שנגלה הקב"ה בסיני – בענן נגלה, שנאמר: הנה אנכי בא אליך בעב הענן.
ואמרו: נעשה ונשמע, ונטל הקב"ה מלכות.
לאחר זמן א"ל: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – היו ישראל תמהין: האמנם ישב אלהים על הארץ?!
א"ל: חייכם, בפרהסיא אני בא אליכם, דכתיב: וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן.

לאהל העדות –
א"ר שמעון בן יוחאי:
אל תהי קורא עדות לשון סהדות, אלא לשון תורה, אלה העדות והחקים.

א"ר לוי:
מה עדות יש כאן?
שויתר להם לישראל.

אמר אביי:
מנין שאין בנין בית המקדש בלילה?
שנאמר: וביום הקים את המשכן – ביום מקימין בלילה אין מקימין.