בישעיה, י', כח–לב, מתואר אויב המתקדם בתחומה של ממלכת יהודה מכיוון צפון דרומה[1]. נבואה זו, המתארת את מסע האויב המתקרב לירושלים ואת חרדת העם מפניו, מובאת בין שני קטעי נחמה שכוונתם להרגיע את העם מפני הסכנה האשורית (י', כד–כז, לג–לד)[2]. רוב החוקרים שותפים לדעה כי הנבואה ב-י', כח–לב, מתארת מסע צבאי של אחד ממלכי אשור, אם כי דעותיהם חלוקות בדבר זהותו של מלך זה. יש חוקרים הקושרים את הנבואה במסעו של סרגון הב' נגד אשדוד בשנת 712 [3] ויש הקושרים אותה לפנה"ס למסע סנחריב נגד יהודה בשנת 701 [4], אלא ששיקולים גיאוגראפיים והיסטוריים מקשים על קבלת לפנה"ס דעות אלה.
קיים קושי לראות בנבואה זו את תיאור צבאו של סרגון הב', מאחר ואין עדות תומכת לכך שמלך זה יצא במסע צבאי נגד ירושלים בשעה שבא לדכא את ההתקוממות בראשותו של ימני מאשדוד, כפי שסוברים מצדדי הרעיון. יתר על כן, אין עדות שחזקיהו אף היה שותף בהתקוממות זו[5]. אמנם יש חוקרים המשערים שחזקיהו לקח בה חלק[6]. אך יש השוללים אפשרות כזו [7], תדמור, הסבור שחזקיהו התכוון למרוד באשור,, ורואה בכיבוש עזקה בידי הצבא האשורי פעולת הרתעה כלפי חזקיהו, מודה כי פרשת המלחמה בעזקה סתומה היא [8], ויש אף הסוברים כי הקשר בין ההתקוממות של ימני מאשדוד לבין הכתובת המתארת את כיבוש עזקה, הנו בגדר השערה בלבד [9]. אם כך, אין בידינו נתונים מספיקים כדי לקשור נבואה זו לימי סרגון הב'. סברה אחרת, הנתמכת בידי חוקרים רבים (ראה הערה 4), קושרת נבואה זו למסעו של סנחריב שעלה על ירושלים בימי חזקיהו (מלכ"ב, י"ח, יג — י"ט, לה; ישעיה, ל"ו, א — ל"ז, לח; דבה"ב, ל"ב, א–כב), אלא שהצעה כזו יוצרת בעיה גיאוגראפית[10], התקרב סנחריב [11] ובאנאלים האשוריים [12]. על-פי הכתוב במקרא לירושלים מכיוון דרום-מערב, וחילותיו שבאו לצור על ירושלים יצאו מלכיש (מלכ"ב, י"ח, יד–יז; י"ט, ח; ישעיה, ל"ו, ב; ל"ז, ח; דבה"ב, ל"ב, ט). לעומת זאת, ציוני הדרך המתווים את מהלכו של האויב בישעיה, י', כח–לב, עד כמה שניתן לזהותם (ראה לעיל, הערה 1), מתארים מסלול גישה לירושלים מכיוון צפון-מזרח[13]. על מנת ליישב סתירה זו הוצעו פירושים מאולצים, אשר ניסו להסביר את חוסר ההתאמה שבין הנבואה לבין הפרטים הגיאוגראפיים וההיסטוריים המובאים במקורות שבידינו[14]. השאלה, מיהו הצבא אשר התקדמותו בממלכת יהודה מתוארת בפסוקים אלה, נותרה אפוא בעינה.
הקשיים המתעוררים כאשר מייחסים את הנבואה הנדונה לימי סרגון השני או לפלישת סנחריב גרמו לכך שחוקרים מסוימים מסבירים את טיבה בצורה שאינה מחייבת התאמה בין פרטיה לבין נתונים גיאוגראפיים והיסטוריים מדויקים. לשיטתם, מטרת הנביא בנבואה זו הייתה להודיע לעם על צרה העומדת להתרחש, הקשורה באויב המאיים על ירושלים. אין בנבואה תיאור ריאליסטי של מסע היסטורי ממשי, אלא חזון אשר מבנהו ועריכתו נקבעו על-פי שיקולים ספרותיים-אמנותיים וריטוריים[15]. אולם נראה, שאם ניתן היה לזהות את האירוע ההיסטורי אשר נתוניו תואמים את פרטי הנבואה, יש להעדיף הסבר כזה על תפיסה חזונית-פיוטית, שצמחה על יסוד הקושי בזיהוי האירוע הממשי שאליו התייחס הנביא.
להלן, ייעשה ניסיון נוסף לזהות את התנאים ההיסטוריים אשר עשויים היו לשמש רקע לנבואה זו. לצורך כך, יש לשחזר את יחסי יהודה ואשור הקשורים במלך אשורי, אשר עד כה לא נזכר לעניין הנבואה הזו, והוא תגלת פלאסר הג'. בדבה"ב, כ"ח, כ–כא, נרמז כי מלך זה פגע ביהודה באמצעות פלישה צבאית – "ויבא עליו תלגת פלנאסר[16] מלך אשור, ויצר לו ולא חזקו… ולא לעזרה לו". פסוקים אלה בהקשרם, מלמדים כי לאחר שהזעיק אחז את תגלת פלאסר לעזרה (שם, שם, טז; מלכ"ב, ט"ז, ה–ח), לא הסתפק הלה בהסרת האיום הסורי-אפריימי מעל יהודה (מלכ"ב, ט"ו, כט; ט"ז, ה–ט), ועלה גם על ממלכת יהודה בכוח צבאי[17]. אין במקרא פרטים אודות פלישה זו, פרט להערכה המסכמת כי הסבל שגרם תגלת פלאסר לממלכת יהודה עלה על התועלת שהפיקה ממנו – "ויצר לו ולא חזקו… ולא לעזרה לו". בפרק ז', יז–כה, ובפרק ח', ז–ח, ישעיהו ניבא על המכות שיכה מלך זה את יהודה, ואילו בפרק י', כ, מתייחס אליו הנביא כאל מי שכבר היכה את יהודה ומכנה אותו – "מכהו" של אחז[18].
מה גרם לתגלת פלאסר לפלוש לשטחה של יהודה שלא הייתה יריבתו, אלא בת חסותו אשר העלתה לו מנחה[19]? יש לשער, כי פלישה זו קשורה במהלך צבאי שיזם המלך האשורי נגד אשקלון, לאחר שסיים את המערכה בארם ובשומרון[20]. כיוון שבמלחמתם נגד ממלכת ישראל הגיעו צבאות אשור עד לדרום הר שומרון[21], ומנקודה זו פנו לבוא על אשקלון, סביר להניח, כי המלך האשורי בחר להגיע ליעדו בדרך הקצרה: הוא פנה דרומה לממלכת יהודה, על-מנת להגיע – באחת הדרכים החוצות אותה לרוחב – לדרך הים המובילה לאשקלון. שיקול נוסף התומך בבחירה כזו של המלך האשורי, קשור בעובדה שממלכת ישראל הייתה פגועת מלחמה, והצבא האשורי אשר נזקק, קרוב לוודאי, לחידוש צידה ורענון, יעשה זאת טוב יותר בארץ שלא נידלדלה זה מקרוב במלחמה, ויעדיף, במידת האפשר, לעבור בארץ שתספק את צרכיו.
ראוי אם כך לבחון, בעקבות הנתונים והסברות שהוצגו כאן, את האפשרות שנקודות היישוב שאותן מזכיר ישעיהו (י', כח–לב) קשורות במסלולו של תגלת פלאסר הג' בשעה שעבר בתחומה של ממלכת יהודה בכיוון אשקלון[22] יש להניח, כי מלך אשור, בהיותו מלך ריבון (ראה לעיל, הערה 19), לא ביקש את רשותו של אחז. ולא הודיע לו על כוונותיו לפני שחדר ליהודה. עובדה זו, עשויה להסביר את הבהלה שפרצה ביהודה כאשר פלש לתוכה בראש צבאותיו. קרוב לוודאי, כי צבא אשור לא משך ידו מן הביזה, ולא חסך בדרכו מתושבי יהודה פגיעות ברכוש, ואולי גם בנפש, למרות העובדה שיהודה לא הייתה יעדו הצבאי של המסע האשורי הזה. פלישה כזו, המלווה בנזק ובאיומים, במסלול המוביל דרומה לירושלים, עלולה הייתה לעורר חששות כבדים בלב המלך אחז ובלב עמו, אשר לא ידעו את מטרתו האמתית של המסע הצבאי הזה. אפשר שחוויה זו באה לידי ביטוי בפי הנביא בפסוקים אלה.
אמת, כי ברשימת היישובים המופיעה בנבואה בפרק י', כח–לב, מופיעה ירושלים כיעד שאליו מכוון הצבא הפולש להגיע. אבל יש לשאול, אם אמנם יעד זה נקבע ביזמתו של האויב הפולש, או זוהי רק תפישת העם החושש מן הפלישה האשורית. אפשר, כי חוסר הוודאות בדבר מטרת מסעו הצבאי של תגלת פלאסר הג', גרם לעם ולמלכו לפרש את הצעדה הרועמת של הצבא האשורי דרומה, כמסע לעבר ירושלים. סבירותה של הנחה כזו מתחזקת מתוך עיון בתיאורים הקשורים בשמות היישובים הנזכרים בנבואה.
עיון מדוקדק בלשון הנבואה, ותשומת-לב לפעלים הקשורים בשמות היישובים הנזכרים בה, מאפשרים לחלק את רשימת הערים לשתי קבוצות: קבוצה אחת מורכבת מיישובים שהאויב כבר הגיע עדיהם, ובה נכללים עית, מגרון, מכמש, מעברה[23] וגבע; בקבוצה השנייה כלולים היישובים הנותרים, אשר בהם עדיין לא נוצר קשר עם האויב, ומתוארת רק החרדה מפני בואו הצפוי. מסקנה זו עולה ממשמעותם של הפעלים המתארים את הקשר עם האויב בכל אחת מן הקבוצות הללו. בקבוצה הראשונה מופיעים הפעלים: 'בא', 'עבר', 'יפקיד [כליו]', 'עברו', וכן הקריאה: "גבע מלון לנו", המתארים קשר ישיר עם האויב. ואילו בקבוצה השנייה, הפעלים המלווים את שמות הערים, מעידים רק על הבהלה שאחזה בתושביהן מפני התקרבותו האפשרית של האויב[24]. הערכה כזו – שנבואת ישעיה, י', כח–לב, מתארת את הפלישה האשורית בימי תגלת פלאסר הג' – מבטלת את הקשיים שהועלו לפירושים שייחסו אותה לפלישת סנחריב. ראשית, הכיוון שבו התקדם הצבא האשורי בתחומה של ממלכת יהודה, מצפון לדרום, מתאים לכיוון מסעו של תגלת פלאסר הג', הבא מתחומה של ממלכת שומרון במסע עונשין נגד אשקלון. בין הנימוקים שערערו על האפשרות שמדובר בפלישת סרגון או סנחריב, הועלה הנימוק כי צבא המתכוון לתקוף את ירושלים, לא יצעד בתוואי המתואר בפסוקים הללו, בגלל התנאים הטופוגראפיים הקשים שלאורכו[25]. הקושי העיקרי הוא המעבר ממכמש לגבע, שהוא מעבר בוואדי עמוק, קשה ומסוכן, והקושי גדל אם מדובר בצבא עמוס בציודו הצבאי. אלא שכל הטענות שהדגישו את חוסר הסבירות בבחירת מסלול כזה למסע מלחמה נגד ירושלים[26], אינן תקפות, כפי שיובהר בהמשך, אם נראה בנבואה את תיאור צעדתו של צבא אשור בתחומה של ממלכת יהודה בדרכו לאשקלון[27]. ראוי לשים לב, כי תיאורו של האויב המתקרב לירושלים, אינו כולל תיאורי פגיעה בנפש, חורבן או גלות, אלא רק את בהלת התושבים הנסים מפני צבא אויב[28].
אם נתייחס לבעיות המתעוררות בעקבות ההשערה שמדובר במסע סנחריב נגד ירושלים, יש לשים לב לשאלות הבאות: ראשית, מתעוררת התמיהה על ש"צבא אשורי על כל רכיביו יבחר להתקדם דווקא בדרך המזרחית. דרך זו בהשוואה לדרך שעל גב ההר היא ארוכה יותר וקשה יותר"[29]. שאלה שנייה עולה מפסוק כח, שבו מדווח הנביא אודות האויב כי "למכמש יפקיד כליו", כלומר, האויב השאיר את כלי מלחמתו במכמש, ועבר לגבע בלעדיהם. כיצד ניתן להסביר, כי צבא המבקש לכבוש את ירושלים השאיר את כלי מלחמתו במכמש והמשיך דרכו ללא נשק? שאלה שלישית היא: אם האויב לא התכוון כלל להגיע לירושלים, מדוע חצו חילותיו את מעבר מכמש, שהוא מכשול טופוגראפי קשה ביותר, ועברו לגבע, השוכנת בצדו הדרומי של הוואדי, אשר כפי שנאמר לעיל, הייתה נקודת היישוב הדרומית ביותר שעמה יצר קשר?
התשובה המוצעת כאן, פותרת את שלוש הקושיות הללו. ראשית, הצבא בחר בדרך קשה, שהיא בלתי הגיונית כמסלול גישה לירושלים, אבל חיונית למטרתו האמתית, שהייתה להגיע לפלשת באמצעות אחת הדרכים החוצות את יהודה לרוחבה. למטרה זו בחר, כנראה, בדרך בית חורון, העוברת דרך מכמש[30]. אם כך, מדוע לא פנה הצבא, עם הגיעו למכמש, מערבה בדרך בית חורון לכיוון פלשת, ובמקום זאת הפקיד כליו במכמש, וחצה את הוואדי דרומה אל גבע? נראה שהתשובה קשורה בעובדה שגבע הייתה עיר מסכנות מרכזית[31]. סביר מאוד, כי החילות הנמצאים במסע צבאי ממושך, יבקשו לנוח ולחדש את המלאי והאספקה לפני ביצוע המשימה הבאה. למטרה זו מתאימה ביותר גבע, כפי שמעיד הכתוב מפי האויב עצמו: "גבע מלון לנו", כלומר, שם הוא מרכז האספקה, המזון והרווחה. לאחר מנוחה מתאימה וחידוש האספקה, יחזור הצבא ויחצה את הוואדי, והפעם לכיוון צפון, מגבע למכמש, שם יאסוף כליו ויפנה מערבה בדרך בית חורון, על-מנת להגיע לאשקלון בדרך הים.
* * *
בדרך שבה הלכנו ניתן להסביר גם את ההקשר שבו מופיעה הנבואה בספר ישעיהו. העובדה, שתיאור המסע האשורי והחרדה שהוא מעורר בממלכה, מובא בין שני קטעי עידוד והרגעה מפי הנביא (י', כד–כז, לג–לד)[32], משקפת את תכליתה של הנבואה, שהיא הרגעת העם והמלך מפני האויב העובר ב'דרך מצרים' (ראה לעיל, הערה 22), מאחר שסופם של האשורים ליפול בכוח ה' (כה–כז, לג–לד). הבטחה כזו מעמידה את שומעיה, העם והמלך, במבחן אמונה, בכך, שלמרות הסכנה הנראית לעין והנזקים הנגרמים בעקבות הפלישה, הנמשלת למכת שבט ומטה (י', כד), אל להם להיתפס לחרדה, כיוון שה' עתיד להעניש את אשור ולשחרר את העם מעולה (כה–כז, לג–לד). מבחן אמונה דומה, הוצב כבר בעבר לפני אחז, כמתואר בישעיה, ז', ג–יז. בפעם הקודמת ביקש הנביא להרגיע את המלך בשעה שחשש מפני מלכי הברית הצפונית, והבטיח לו את ישועת ה' (שם, ד–ט). אלא שהניסיון ההוא לא עלה יפה, ולמרות שידוליו של הנביא ביקש אחז את עזרתו של מלך אשור (מלכ"ב, ט"ז, ה–ט; דבה"ב, כ"ח, טז). עתה, משמש מסעו המאיים של תגלת פלאסר הג' בתחום יהודה כניסיון נוסף לאחז, ואם יעמוד בו, הוא עשוי לכפר על כישלונו בניסיון הקודם[33].
לסיכום
ההנחה כי מסע הצבא האשורי בארץ יהודה, המתואר בישעיה, י', כח–לב, קשור בתגלת פלאסר הג', מבטלת את הקשיים שהתעוררו כאשר ייחסו נבואה זו לימי סרגון הב' או סנחריב.
התאמת הנבואה לימי תגלת פלאסר הג' מתבססת על הנתונים הבאים:
1. מגוף הנבואה בפרק י', כח–לב, ומן הנבואה הסמוכה לה, י', כד–כז:
א. התיאורים הקשורים במכמש ובגבע (פס' כח–כט), קובעים כי האויב השאיר את נשקו במכמש, ועל כן, לא מדובר באויב הבא לתקוף את ירושלים. סיבת המעבר לגבע מוסברת מפי האויב עצמו, והיא לצורך מנוחה וחידוש מלאי האספקה.
ב. הערים המופיעות בנבואה מתחלקות לאלה שבאו במגע עם האויב, ואלה שרק חוששות מפניו, ואין כל עדות שהאויב הגיע לנקודת יישוב דרומית לגבע.
ג. הנביא מרגיע את העם באומרו כי האויב עובר ב'דרך מצרים' (כד), כינוי המתאים גם לדרך המובילה לפלשת.
2. ממקומות אחרים במקרא:
תגלת פלאסר הג' מוצג כמי שמצר ליהודה ומכה אותה. כך בדבה"ב, כ"ח, כ–כא; ישעיה, ז', יז–כה; ח', ז–ח; י', כ.
3. נתונים היסטוריים וגיאוגראפיים:
א. תגלת פלאסר הג' יצא במסע עונשין נגד אשקלון לאחר כיבוש שומרון.
ב. הצבא האשורי הגיע עד לדרומה של ממלכת שומרון בסיום המלחמה שם, עובדה המסבירה את המעבר לפלשת דרך יהודה שהייתה בחסותו.
ג. מצבה המדולדל של ממלכת שומרון לאחר המלחמה, שאינו מאפשר חידוש מלאי האספקה לצבא האשורי היוצא למשימה חדשה, מסביר את הצורך לעבור דרך יהודה לצורך חידוש אספקה ורענון הצבא.
ד. ממכמש ניתן להשתלב ב'דרך הים' באמצעות דרך בית חורון. עובדה המסבירה את הצורך להגיע למכמש, ואת הפקדת הכלים שם, לפני שעברו לגבע לצורך שהייה זמנית.
לבסוף, שילובה של הנבואה בפרק י', כח–לב, בין שני קטעי נחמה בפסוקים כד–כז, ולג–לד, מתאים לתפיסה דתית המוצגת בספר ישעיהו גם במקום אחר, והיא מבחן אמונה למלך אחז, הנדרש להאמין בישועת ה' למרות הסכנה, לכאורה, הנשקפת לירושלים[34] (ז', ג–יז).