משא מואב –
(בשופטים ברמז מ"ב).
כי בליל שודד ער מואב נדמה –
שני לילות שזינו עם אביהן. והלא נתכוונו לשם שמים, אלא (ז) ששכרו את בלעם לקלל את ישראל.
וכתיב: ליני פה הלילה, ולפי שעשה מצווה אחת בעולם הזה שקבל למלאכים בלילה.
וכתיב: ומצוות אפה ויאכלו.
כתיב: אל תצר את מואב.
טז שלחו כר מושל ארץ –
אמר עולא:
עמון ומואב שבבי בישי דירושלים, כיון דשמעו לנביא דאיתנבי לחורבנא דירושלים, שלחו ליה לנבוכדנאצר פוק תא ואיתי, שלח להו מסתפינא דיעביד בי כדעבד בקמאי.
שלחו ליה: כי אין האיש בביתו – ואין איש אלא הקב"ה, שנאמר: ה' איש מלחמה.
שלח להון: בקרוב הוא.
שלחו ליה: הלך בדרך רחוק.
שלח להו: איכא צדיקי דיבעון רחמי ויהדר לותיהו.
שלח ליה: צרור הכסף לקח בידו – צדיקים דאית בהון קטלו.
שלח להו: דילמא מטא זימנא דייתי.
שלחו ליה: כבר קבע זמן, שנאמר: ליום הכסא יבא ביתו – ואין כסא אלא זמן, שנאמר: בכסא ליום חגנו.
שלח להו: סיתוא הוא ולא מצינא דאייתי מתלגא וממטרא.
שלחו ליה: תא ותיב אשינא דטורא, שנאמר: שלחו כר מושל ארץ מסלע מדברה אל הר בת ציון.
שלח להו: אי אתינא לית לי דוכתא דיתיבנא ביה.
שלחו ליה: קברות יש להם, מעולים הם מפלטין שלך, שנאמר: בעת ההיא יוציאו את עצמות וגו'.
שלחו כר –
אמר רבי יצחק דבי רבי אמי:
כיון שבא זכר, בא ככרו עמו, שנאמר: שלחו כר.
זכר –
זה כר, דכתיב: ויכרה להם כרה גדולה.
נקבה, אין עמה כלום – נקי בה.
נקבה, עד דאמרה מזוני, לא יהבי לה, שנאמר: נקבה שכרך עלי ואתנה.