החמס קם למטה רשע וגו' ולא מהמהם –
החמס קם אתמהא?!
ח"ו אינו קם ואם קם, למטה רשע וגו' – לחיובו של רשע.
לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם –
לא מנהון ולא מממונם ולא מן תמהתהון.
למה?
לא נה בהם – לא נח בהם, לא היה לשום בריה נחת רוח מהם.
כההיא דאמר ר' אבא בר כהנא:
כי נחמתי כי עשיתים ונח – אפילו נח שנשתייר מהם לא היה כדאי אלא, שמצא חן, שנאמר: ונח מצא חן.
דבר אחר:
החמס קם –
מלמד, שזקף ראשו כמקל.
קופה מלאה עבירות מי מקטרג בראש כלם?
גזל.
כי המוכר אל הממכר לא ישוב –
אפשר יובל בטל ונביא מתנבא?!
(כתוב ברמז שכ"ב):
שמו – כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנדה יהיה –
זהו שאמר הכתוב: נבוכדנצר מלכא עבד צלם די דהב רומיה אמין שתין פתיה אמין שית.
א"ר יוחנן:
אשכחת אמר כל דרומיה שתין ופותייה שית, אם אין בעביו שליש [רומו] אינו יכול לעמוד, ואת אמרת: אקימיה בבקעת דורא?!
א"ר ביבי:
בקובה היו מעמידים אותו והוא נופל, עד היכן?
ר' חגי בש"ר יצחק:
עד שהביאו כל כסף וזהב שהביאו מירושלים ושפכו דימוס על רגליו לקיים, מה שנאמר: כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנדה יהיה.
מרתא בת ביתוס עתירתא דירושלים חות שדרתיה לשליחא, אמרה ליה: זיל אייתי לי סמידא, אדאדזיל אזדבן, אתא א"ל: ססמידא ליכא חוורתא איכא.
א"ל: זיל אייתי לי, אדאזל אזדבן.
א"ל: חוורתא ליכא גושקרא איכא.
א"ל: זיל אייתי לי, אדאול אזדבן.
א"ל גושקרא ליכא קמחא דשערי איכא.
אמרה ליה: זיל אייתי לי. אדאזל אזדבן, הות משלפא מסאנא אמרה: איפוק איחזי אי משכחנא מידי למיכל, איתיב לה פרתא בכרעא ומתה.
קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי:
הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה וגו'.
ואיכא דאמרי:
גרוגרת דר' צדוק אכלה ואתניסא ומתה.
וכי הוה קא ניחא נפשה, אפיקתה לכל דהבא וכספא שדיתיה בשוקא.
אמרה: האי למאי איבעי לי?
לקיים מה שנאמר: כספם בחוצות ישליכו וזהבם וגו'.
ובאו בה פריצים וחללוה –
אמר אביי:
בקשו לגנוז דינארא טריאנא אדרינא שיפא מפני טבעה של ירושלים, עד שמצאו לה מקרא מן התורה שהוא מותר: ובאו בה פריצים וחללוה – מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי אבני המזבח ששקצום מלכי יון, קרא אשכחו ודרוש: ובאו בה פריצים וחללוה.
אמרי: היכי נעביד?
נתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא: לנסרינהו, לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא.
ולתברינהו ולשקלינהו לנפשייהו?
כיון שאשתמש בהו גבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהם הדיוט.
כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם.
קל וחומר:
ומה בלשאצר שנשתמש בכלי קדש שנעשו כלי חול, שנאמר: ובאו בה פריצים וחללוה – כיון שפרצום נעשו חול – נעקר מן העולם, דכתיב ביה: בליליא קטיל בלשאצר – המשתמש בכתרה של תורה עאכ"ו.
ר' טרפון אשכחיה ההוא גברא וכו' (כתוב ברמז רי"ב):