שמיטת כספים

לאונמע הנוי

כל החובות שזמן פירעונם חל לפני סוף שנת השביעית, נשמטים ביום האחרון של שנת
השמיטה, לכן דבר בעתו לעיין במצווה זו, רעיונותיה ויסודותיה.

הרעיון אינו משפיע על .דוחל היטרפו היללכ ,הווצמה תודוסיו דוחל תווצמה ימעט לבא

הדינים ואין ביכולתו לנגוע בם כמלוא הנימה. השמטת החוב חלה על הלוואת העני ועל
הלוואת העשיר, על תביעת העירוני ועל תביעת איש האדמה. מאידך, הלוואה על משכון אינה
נשמטת, וקשה לטעון שהפקח שדרש משכון על ההלוואה אינו זקוק ללמוד מידת הנדיבות
.ןוחטיבהו

רבנו אלעזר ממץ – הרא"ם – אחד מבעלי התוספות – סובר ש"חוב שעבר עליו שביעית אינו
, שכל זמן שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע". הרא"ם הוולמ יפ לע אלא ובכעל הוול יאשר
נותן עצה ללווה ש"יזמין מלווה לדין שישמוט לו חובו כאשר ציווה היוצר, ובית דין יחייבו
".'ינא טמשמ' :רמול הוולמל

לעומתו מביא רבנו מדרכי אשכנזי (פרק ד' דגיטין סי' פט) את פסק דינו של הרב אביגדור כץ
:הניומ

:הנשמה תרמוא תאז תמועל

לפי רבי קשורה שמיטת כספים כחיוב מן התורה לחיוב יובל מן התורה; וכך פסק הרמב"ם:

וחיובה גם ףוגהוזה על פי הגמרא קידושין (לח, ב) האומרת, ששמיטת כספים היא חובת
בחוץ לארץ וכדברי הספרי (דברים טו, ב) "כי קרא שמיטה לה'" – בין בארץ בין בחוץ לארץ.

לפי הנ"ל ולפי דברי הרמב"ם עצמו קשה לנו להבין את דברי הרמב"ם בספר המצוות (לא
תעשה ר"ל) כאילו שמיטת כספים מן התורה תמיד קשורה לארץ ישראל:

אך התורה עצמה כבר נתנה אפשרות להתגונן נגד תופעות שליליות מעין אלו: המלווה על
תנש ירחא בוחה תייבגל תיטפשמ תורשפא ומצעל חיטבמ (7)המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין
אביון": כוונת ךבהשמיטה. אכן מפרש הנצי"ב שכך גם כוונת הפסוק "אפס כי לא יהיה
התורה שעלינו לדאוג לכך שאנחנו לא נהיה עניים על ידי קיום מצווה זו.

ברור שהגבלות כאלו הן הכרחיות, אבל המקורות מראים לנו שרוב המלווים לא השתמשו
בקולות אלו, ותקנת הלל הפרוזבול (ראה למטה) מוכיחה זאת. יתכן, שגם המלווה לא רצה
להופיע לפני הבית דין להראות שברצונו לעקור את השמטת תביעותיו. יתכן – אמנם לא
מצאתי לזה מקור – שגם בית הדין לא היה מוכן לקבל את שטרי החוב מכל המלווים וסרב
להיות התובע של מלווים עשירים, שלהם לא היה מזיק להשמיט את תביעותיהם.

בזמן בית שני לא היה חיוב יובל מן התורה, היות "שלא רוב יושביה עליה". לכן גם אז היה
חיוב שמיטת כספים דרבנן, ועם ישראל קיבל עליו מצווה זו (נחמיה י, לב). בזמן הלל גרמה
מצוות ההשמטה דרבנן להפרעות במצוות הלוואה לעניים, שהיא מצווה מן התורה לכל
הדורות: זאת אומרת, החיוב לקיום מצווה דרבנן גרם למעשה לביטול מצווה ולאיסור מן
התורה. אפילו לדעה, ששמיטת כספים חלה אז מן התורה, היה נחוץ לחפש עצה כדי שהעם לא
יעבור על אי-נתינת הלוואות ועל האיסור "השמר לך, פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" וגו'.

לכן, "כשראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה 'השמר לך
פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' וגו', התקין הלל פרוזבול. וזה גופו של פרוזבול:

בארץ ישראל הקפידו תמיד במצווה זו ואפילו בגולה המריצו גדולי ישראל את העם שלא
לעבור על מצוות ההשמטה, על ידי שידאגו לפחות לסידור פרוזבול כדת וכדין. ה"חתם סופר"
הטיל סנקציה סמלית על אלו שאינם עורכים פרוזבול, באסרו לתת להם "עליה" לתורה
בפרשת שמיטת כספים ("שישי" של פרשת "ראה") (שו"ת חתם סופר, אורח חיים, ס' ט,ו).

בזמננו, עם התרבות העסקאות הכספיות והבנקאיות, צריכים רוב הבריות להסדיר פרוזבול.
יתר על כן, מוטב לעשותו אפילו אם בדעתנו לקיים את ההשמטה ככתוב, שכן אם נתחרט אחר
כך על נדיבות לבנו ונלך לתבוע את "כספנו", אשר עברה עליו בינתיים "שעת האפס" של סוף
שנת השמיטה ללא שערכנו פרוזבול, נמצאנו עוברים על לאו מפורש.

אך, מה טוב יהיה אם ימצאו אוהבי חסד, אשר, לאחר עשיית פרוזבול, יקלו על
העניים-החייבים על ידי השמטה כללית של חובותיהם כלפינו או לפחות על ידי הארכת מועד
הפירעון כדי להקל מעליהם. העובדה שקיימנו עימהם את מצוות "כסף תלוה את עמי", תגרור
אחריה כך את המצווה של הסרת עול החוב או לפחות הקלת מעמסתו.

בין יקירי ירושלים קיים המנהג להלוות לעני בשנה השבע, במחשבה תחילה לקיים אחר כך
תא גרבסורג .ז.ח ברה ריכזמ "הטימשה תרות" ורפסב .הטמשהה תווצמ תא וז האוולהב
מנהגו של חותנו זצ"ל, אשר הוסיף בנוסח הפרוזבול שלו: "חוץ מחוב שיש לי על פלוני" וכך
קיים בפועל את המצווה כלפי אחד מלוויו.

נזכור את דברי הרמב"ם (שם הלכה ג):

התורה לשמיטת כספים. ויש להם על מי שיסמוכו; לאחרונה יצא לאור פירושו של ראש
הישיבה רבנו נתן מא"י, שחי בתקופת הגאונים, ובפירושו על שביעית פרק א' הוא מפרש את
הפסוק הנ"ל לעניין שמיטת כספים.