ישנם איים קטנים של חקלאים שומרי שביעית המספקים לשוק ירקות שנזרעו בשישית ופירות
העץ על פי "אוצר בית דין", ובקדושת שביעית. אולם, מערכת של "אוצר בית דין" שהקים ועד
קר ,הנש לכב ליגרכ השעמל ירפה תא הקווש רבד לש ופוסב ,תישארה תונברה די לעש הטימשה
תיב רצוא"ש המדנ תאז תמועל ."תואצוה רזחה" אלא ירפה לע וניא ריחמהש ומתחו ובתכש
דין" של "המכון לחקר החקלאות" שבמסגרתו פעלו יישוביי פא"י וכוכב השחר בראשות הרב נ.
קרליץ מבני ברק פעל בצורה מתאימה יותר לעקרונות השיטה הזאת (על פי תוספתא שביעית).

ואולם, החסרון היסודי של אוצר בית הדין במציאות שלנו הוא שהציבור אינו זקוק לה באמת.
אלו קונים ממילא פירות רגילים כבכל שנה ושנה ואלו קונים בחנות ה"שמיטה" כל פרי וירק.
לפי הנוהג המקובל, גם אלה וגם אלה אינם חוששים לקדושת שביעית ואינם נתקלים
בסיבוכים. שום עקרת בית אינה זקוקה לפירות הללו. דבר זה מומחש על ידי הקריאות
המתפרסמות בחתימת רבנים ידועים "לחזק את ידי גיבורי כח עושי דברו אלו שומרי שביעית
ולקנות פרות מאוצר בית דין…", כלומר, במקום תקנה לציבור יש כאן מפעל של גמילות-חסד
.םיאלקחל

רתוי אמגוד לע בושחל השקש ינמוד .הרותה תווצמלו הזה בצמה לכל המ איה הלאשה
טיפוסית מזה להמחשת התפיסה הרוחנית והחברתית של כל חלק בעם. הרוב החילוני אינו יודע
כלל מה היא שמיטה וכמעט שאינו נתקל במושג הזה. בין שומרי התורה במוצהר, שתי
הקבוצות העיקריות – החרדים מכאן, והדתיים-לאומיים מכאן – אינן מקיימות את השמיטה
.הרותב תראותמ איהש יפכ

אין כאן שבתון לאומי לשנה, אין כאן ביטול הבעלות על השדות והשוואת מעמדות, התחלקות
טבעית בתנובת הארץ עם החיה והבהמה, אגירת תבואה מן השישית ועד בוא תבואת השמינית
בצפייה לתוספת ברכה משמים. הדתיים-הלאומיים נמצאים כאן בעמדה טיפוסית של
"מזרחניק" כפי שכונו בבוז במחנה האגודאי. כלומר, נמצאה הדרך להיות "בסדר" מבחינה
הלכתית בלי טרחה יתרה. אנחנו שייכים למדינה, למפעל הציוני, לכלל ישראל ועושים אתו את
הציונות ואת החובות הלאומיות "כמו שצריך" ונמצא פתרון ל"בעיה" ההלכתית.

החרדים, מצד שני, עומדים בעמדה טיפוסית של חרדים. הווי אומר, קיים ציבור רחב יחסית
שמראה יחס רציני לקיום מצוות, ויש בקרבו מוכנות לקשיים מסוימים העלולים להיגרם
למקפיד. ואולם, הכל מתמקד במישור כשרות המזון, והמצווה מקבלת את האופי המוכר של
חותמת הכשרות הנחשבת למהודרת שהצרכן צריך לחפש אותה ומוכן לשלם בעבורה יותר ובזה
יצא ידי חובתו. לא במקרה, יש רתיעה בחוגים רחבים במערכת החרדית מהלכות קדושת
שביעית, לפיכך לא קל למגדלים הרוצים להעביר לציבור פירות באוצר בין דין, להתקבל בכל
המערכות החרדיות. המערכת אינה מוטרדת מכך שהיא עושה רנסנס עצום לאחיזה הערבית
בקרקע ארץ ישראל, ואינה מתעניינת ביותר בחקלאי הישראלי במגמה להרבות שמירת שמיטה
אצלו. העניין העיקרי הוא בצרכן המקפיד על "כשרות למהדרין" והוא מקבל את הנחוץ לו.
ועוד, כמו בשאר תחומים, יוצרת כאן ההקפדה החרדית מחיצות, יהודים טובים יותר וטובים
פחות, יהודים שאפשר לאכול אצלם ויהודים שאי אפשר.

המצב בכללותו הוא מביש. על "היתר המכירה", תוקפו והרעותות שבו כבר נשברו קולמוסים
ואל נחזור על מה שכבר נאמר ונשנה מאה שנה. נאמר רק שזהו כנראה ההיתר המערים ביותר
והמעליב ביותר שקיים במערכת ההלכתית. מכירת חמץ או בהמה מבכירה לנכרי היא פעולה
תקנית ואמיתית שיסודה בתורה – "או מכור לנכרי". לפי הצורך מרחיבים אותה למטרה
שאינה מסחרית אלא הלכתית. היתר עיסקא הוא דרך פורמלית הלכתית המעוגנת במציאות
אמיתית שבה הבנקים באמת עושים עסקאות מסחריות שאין להם דבר עם מגמת התורה להגן

יאה"על הנזקק "כי ימוך אחיך.. את כספך לא תתן לו בנשך". על הפרוזבול אמר שמואל
קוידב בותכ לובזורפב תאז לכבו ,"הינילטבא יליח רשייא יא ,אוה יניידד אנבלוע אלובזורפ

אלו קיזת תובוחה תטמשהש ,תוביסנה רואל ,לארשי ימכח וטילחהשמ ,דעונ אוה ומשלש רבדה
תועיל, ותיקנו את הדרך הפורמלית להתיר גביית חוב, אין השטר אומר אלא דברים כהוויתם –
"מוסרני לפניכם פלוני ופלוני הדיינים שכל חוב שיש לי שאגבנו…"

יחיד ומיוחד הוא "היתר המכירה". הרבנים הראשיים לישראל חותמים על שטר שבו הם
מוכרים לערבי בכל אדמת ארץ ישראל (לערבי דווקא ולא לנוצרי…) את כל האילנות הנטועים
על מנת שהוא יקצוץ אותם לצורך עצי הסקה. ורק אם "במקרה" לא יספיק לקצוץ עד צום
גדליה של השנה השמינית, אז יחזרו השדות והאילנות לבעליהם. בינתיים ממנה אותו ערבי
אותי ואתך לעשות עבורו את כל מלאכות הקרקע ואינו מקפיד איתנו אם ניקח את השכר
…ונמצעל


לש תירקיעה הרטמה .הריתפ יתלב תימינפ הריתסל הריכמה-רתיה תכרעמ הסנכנ הזל רבעמ
כל המכירה היא בוודאי הגידולים החד-שנתיים ובעיקר הירקות, ואספקתם לציבור. הרי
במקום ששומרים שביעית כמאמרה ואין ערבים ואין "ארץ העמים" – אין ירקות במשך רוב
השנה. בעבודת האילן הרבה מלאכות הנחוצות לקיומו של האילן מותרות בשביעית ואף הקטיף
והשווק בשליחות הציבור ובתשלום עבור העבודה וההוצאות מותר (לפי התוספתא וכמוסכם
כיום בדרך כלל, בעקבות פיתוח הנושא על ידי החזון-איש ואחרים) הבעיה העיקרית כאן היא
הזמירה בגפן שהיא מלאכה האסורה מן התורה – "כרמך לא תזמור" ואולם רוב מתירי היתר
המכירה מקדמת דנא ובפרט הרב קוק התנו שגם לאחר המכירה לא יותרו מלאכות דאורייתא,
בעיקר זריעה ונטיעה לרוב הדעות, וזמירה. מה, אם כן, הועילו חכמים בתקנתם? (הרב קוק
עצמו החמיר הרבה בעניין מלאכות האילן שנעשות להגנה על הפרי ולשיטתו המכירה נחוצה
לצורך זה. אולם, רוב ככל חכמי דורו ודורנו לא קיבלו את שיטתו והקלו ב"אוקמי פרי" מן
הדין.) אין זאת אלא שה"מוכרים" סוברים אליבא דאמת שהמכירה מתירה את כל המלאכות
והם סומכים על כך שרוב החקלאים לא ישמעו להם ויזרעו ויקצרו וישווקו כדי שאותו חקלאי
דתי שנמנע בעצמו מגידול הירקות, יקנה אותם משכנו החילוני לצורכי ביתו.

כך נוצר מצב, שבעוד המערכת החרדית סומכת על "גוי-שבת-(הארץ)" הרי לרבנות הראשית יש
"…תבש לש ידוהי"

ומהי האלטרנטיבה החרדית? ראשית ועיקר, חיזוק ועידוד רב לאחיזה הערבית בארץ ישראל,
ידוהיש בצמ רצונ .ינורקעה רושימב הפרח אוה ,ומצעלשכ זיגרמ אוהשמ תוחפ אל הזה רבדה
טוב מתפלל ומקווה שחס ושלום לא יקטן מספר הערבים בארץ, שהם ימשיכו לגדל ולעבד, על
זה הוא בונה לא רק את כלכלתו, את הבניה, את שוק העבודה (שזו בכייה לעצמה!) אלא גם את
היראת-שמים שלו. רשת שלמה של משגיחים, מפקחת לא על קיום מצוות, אלא על טוהרת
!יברעה לודיגהו תרצותה


תוטימשב התייה אלש הנפמ תדוקנ תנייצמ ז"משת ,תיברעה הזיחאה קוזיח תניחבמש יל המדנ
הקודמות. כל יהודי שהאמונה בקב"ה ותורתו עומדת ביסוד הווייתו, מברך על תנועת החזרה
בתשובה גם אם היה רוצה שיהיה לה מראה אחר מכפי שהוא. אולם גידול וריבוי הציבור
החרדי על ידי החזרה בתשובה ועל ידי ריבוי טבעי, פירושו מבחינת השמיטה, ניפוח נוסף של
החקלאות הערבית וגידול התלות בה. ואינני יודע מה ההשלכה של הדבר גם על שאר השנים.
עדיין לא נבדקה השאלה כמה ערבים שזרעו שטחים חדשים בשמיטה חזרו אחר כך למתכונת
הקודמת. וכמה ראו כי טוב וממשיכים הלאה ביתר שאת.

הנקודה השנייה היא שאלה הלכתית עמוקה התלויה בהשקפת עולם כללית והמסגרת הנוכחית
בוודאי לא מתאימה לפתח אותה. אומר רק ראשי דברים:
מלבד פירות הערבים, מבוססת מערכת השמיטה כיום, ובמידה רבה גם ההנחיות ההלכתיות
שמקבלים ישובים דתיים "ציוניים" על עמוד נוסף, והוא – לקיחת פירות של יהודים מאזורים
בארץ שאינם "ארץ-ישראל" לפי ההלכה.

כמו הרבה נושאים עמוקים ומסועפים, גם כאן, יסוד העניין בהבנה פשוטה של שאלת יסוד,

השיגפה תא הפי רכוז ינא שדפים רבים העמוסים באותיות רש"י צפופות לא יוכלו לכסות עליה.

המביכה שהייתה בשמיטה הקודמת עם חבר מן המילואים איש קיבוץ בערבה שאמר לי
בקיצור: "תשמע, אני כועס עליכם, אם אנחנו חוץ-לארץ, אז תגידו לנו לעלות לארץ ולא לגדל
לכם ירקות!"

לעניות דעתי יש כאן שאלה הלכתית והשקפתית עקרונית ממדרגה ראשונה, הצריכה דיון
לעומק. כתבתי על כך קצת יותר באריכות, אבל גם כן ברמה הפופולארית, ב"נקודה" בערב
ראש-השנה תשמ"ג (בעקבות המלחמה בלבנון). תמצית העניין הוא בכך שקדושת ארץ-ישראל
מותנית באחד משניים: או כיבוש רבים (ובמידה מסוימת גם כיבוש יחיד) לצורך כלל ישראל.
או החזקה ישראלית ואפילו תחת שלטון זר. (זאת מלבד הקדושה העצמית שיש בגבולות הארץ
שנתפרשו בתורה. שעל טיבה ההלכתי ועל היחס בינה לבין הכיבוש והחזקה איני יכול לדון
.(ןאכ

אזורים שבימי התנאים היו מחוץ ל"תחום שהחזיקו עולי בבל" כגון הדרך מעכו לכזיב ולמערב
הדרך (על פי התוספתא והירושלמי) ואף אזורים שהם מחוץ לגבול שנתפרט בספר במדבר כמו
הערבה ואילת, הנה זכינו והם נכבשו מדעת יושבי ארץ-ישראל על ידי צבא משותף לישראל
ולצורך עם ישראל. הם גם נושבו ומוחזקים בפועל על ידי ישראל. מה דינם של מקומות אלו לפי
ההלכה? אחד מחברי התבטא פעם כך: מה עוד צריך לקרות למקומות האלה כדי שיהיו
בקדושת ארץ-ישראל? חזרה בתשובה? בנין בית-המקדש? ביאת המשיח? "כל יושביה עליה".
כל אלה לא קשורים ישירות לאחיזה הישראלית במקומות הללו. אפשר להיצמד לדרישות
פורמליות – "קידוש בפה", הסנהדרין וכו'. אך לפי פשט דברי התלמודים והרמב"ם (כפי
שהבינם החזון-איש) אין עיכובים כאלה והמציאות הקיימת היא הקובעת. אם כן מדוע ייפטרו
האזורים הללו מן השביעית?

שוב יש כאן ברית בין התפיסה החרדית לתפיסה ה"מזרחניקית". ה'חרד' פטור בכלל מלענות
על השאלות שהעלינו. שהרי ברור שכל מה שיש לנו היום "זה לא זה". האכסיומה היא שאנחנו
בגלות ומכל מה שעבר על עם ישראל בדורותינו, במקרה הטוב, כדאי להתעלם. ה"מזרחניק"
מצד שני הרי הוא אזרח טוב וציוני טוב ה"ממלא את כל חובותיו למדינה" ו"יחד עם זאת הוא
גם דתי". הוא יוצא ידי חובת אמונה בהלל של יום העצמאות "עם ברכה" ומעדיף ששאלות
.הקיטילופ ברעל ילב ,לבוקמכ וערכוי תוכובס תויתכלה

אבותינו בימי המשנה והתלמוד, שמרו את השביעית במסירות נפש שלא תאמן בזמננו. התנאים
הכלכליים היו קשים ביותר, עניים היו מלקטים חתיכות בד בגודל שלוש אצבעות כדי להרכיב
מהם בגד, ועניים שמתו היו נקברים ופניהם מכוסות "מפני שהיו פניהם משחירות בשנת
בצורת!" אולם בתנאי מחסור איומים כאלו, ובחברה המבוססת על החקלאות, מעטים היו
פורצי הגדר בשביעית, "גיבורי כח עושי דבר, אלו שומרי שביעית" "אמונת זה סדר זרעים" לא
היו מליצות בעלמא. באיכה-רבה מסופר על מחזה אנטישמי רומאי שבו המוקיון שואל את
הגמל מפני מה הוא בוכה והוא משיב: שנת שביעית השנה והיהודים אכלו את כל הקוצים

אילו הקצנו מתרדמתו את אחד מאבותינו אלה והראינו לו את ארץ-ישראל הפורחת …ילש

שבה אין אדם אחד "עני" לפי מושגי דורו, את תנאי הרווחה שבה חי כל אחד מאתנו, בוודאי
היה מתמלא שמחה על כך שאפשר היום לקיים בהרווחה ובשמחה את המצווה הגדולה –
.הטימשה תווצמ

ומעתה, ציונות שיוצאת מן המקור, שביסודה האידיאל התנכ"י ולא הרצון "לפתור את שאלת
היהודים" לא תמצא לה מנוחה עד שתייסד את בנין הארץ על יסוד קדושתה, מצוותיה
.היתותבשו

בתמצית, כוללת מצות השמיטה, שלושה מיני גידולים.

עיקר מצות השמיטה חלה קודם כל על החקלאי, ושני לו – הצרכן. עד שגלינו מארצנו. היו רוב
בני אדם חקלאים וצרכנים כאחד, כיום, שהחקלאים הם רק אחוז קטן באוכלוסייה, אם נקיים
את השמיטה כמו שהיא, ייפול נטל המצווה על אותו אחוז קטן, ומאידך, תתקפח מטרת
המצווה שהיא חברתית-כללית. במאמר שכתב ידידי ר' יואל בן נון ב'נקודה' בשמיטה הקודמת
(ובהמשך אזדקק לרעיונות שהעלה שם), טען שבמציאות זמננו צריכה שמיטה לכלול את שאר
ענפי המשק (חוץ מ"אוקמי" ההכרחי) וכשם שחכמינו ראו צורך לפי השתנות תנאי החיים
להרחיב את חובת המעשרות מדגן תירוש ויצהר גם לקטניות וירק, כך היה צריך בזמננו
להרחיב את שביתת השביעית אל התעשייה והמקצועות החפשים. אם צודק ר' יואל ואם לא,
אין ספק שבמצבה העגום של השביעית כיום, צריך להתחיל מן המינימום היסודי ואולי אחר כך
יתפתחו תנאים להרחיב את המצווה.

לדעתי, הרעיון החשוב ביותר של יואל בן נון באותו מאמר, רעיון שהועלה למעשה כבר לפני כן
בצורות שונות בעל פה על ידו וגם על ידי אחרים הוא אימוץ שיטת ה"שבתון".

המצע המחשבתי שמאחורי ההצעה הוא (בצירוף המשקפיים שלי) בערך כך:
לכל מצווה ולכל חלק בתורה יש זמנים שונים ופרשנויות משתנות מדור לדור. (ניסוח ראשון של
דברים ברוח זו אני מוצא אצל רס"ג בספר האמונות והדעות פרק י' הכותב שעצם המושג 'קץ'
חייב להיות רב-משמעי כדי שלא תתבטל יכולת הבחירה והדינמיות שביחסי אדם ועם עם
אלוקיו, ולפיכך כשאמר הקב"ה לאברהם "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" או כשניבא
ירמיהו על שבעים שנה לבבל. היה הדבר מעצם טבעו תלוי ועומד עד שהתפרש על ידי
ההיסטוריה). יש דור שבו לכל הדעות ייבום קודם לחליצה והיבם שאינו רוצה לקחת את יבמתו
הוא נבל, ויש דור שבו אין רוח חכמים נוחה מן הייבום. מאידך, יכול המעיין בן זמננו להיות
מופתע כשהוא מגלה שמשורר התהילים (עיין מזמור ק"ו מא-מז) הבין את החזון "ושב ה' את
שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים… אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה'…
ומשם יקחך" כמתייחס לשיבת אנשים מבני ישראל שנפלו בשבי הפלשתים או בני עמון בדורו
של שאול. אכן, בדורו זאת הייתה הפרשנות ה'נכונה'. לעומק העצום של פסוק זה הגענו רק
תועורז קבוח ירוטסיה דממ הבישה הלביק אליממו הללקה לכ ונב המייקתנ וניתונוועבש רחאל
.םלוע

על השמיטה, אומר ר' יואל בן נון. אין דור שיש לו כלים חומריים והכשרה רוחנית להבין את
מצות השמיטה, כדורנו. אנו חיים דור אחד או שניים אחרי המהפכות החברתיות הגדולות
ששינו את העולם. במאה הזאת ירדה לעולם שאיפה שהדורות שלפני כן לא ידעוה ולא הוטרדו
מחסרונה, לתקן תיקונים חברתיים ולאומיים גדולים בכל האנושות, השאיפה הזאת בערה
בייחוד בלבבם של יהודים. מה שיצא ממנה ידוע לכולנו: ממלכות אליל מרושעות ואכזריות
שהעולם לא ראה עוד כמותן קמו הן מתוך העבודה הזרה הלאומנית והן מתוך העבודה זרה
הסוציאליסטית ואת דרכם סללו בדם ישראל.

"יבש חציר נבל ציץ ודבר אלוקינו יקום לעולם". מצות השמיטה המציגה תכנית של חיי עם
קדוש, של חיי כלכלה וחקלאות שיש בהם בעלות פרטית אבל יש בהם מחזוריות תקופתית של
שביתה והשתתפות ממונית מתוך קדושה. כמו לוח השבת והשבוע, מדברת אל לב בן המאה
הזאת כפי שלא יכלה לדבר לא אל איש ימי בית ראשון ואף לא אל איש ימי בית שני.

מן הבחינה המעשית והכלכלית, יחד עם המוסכמות החברתיות, מכיר דורנו את שיטת שנת
השבתון כשיטה מיובאת מעבר לים, היא חלה על מורים ואקדמאים דווקא, ובשנות שבתון
מתחלפות, אצל אומות העולם, גם הנאורות שבהן וגם בעידננו המודרני, הרעיון לתת שנת
שבתון לחקלאי נראה מגוחך. הרי האיכר הוא סמל לאיש המוני בור וגס שבעת שבתון רק ישתה
לשכרה מראשית השנה ועד אחריתה. החזון הציוני, לעומת זאת, ניסה להעמיד את החקלאות
כפסגה של הגשמה. גם בדור הציני שאחרי, חקלאים אמיתיים הם אנשים משכילים ובעלי
שרשים שהשבתון יכול לבנות אותם.


למרות כל המשברים שעברה החקלאות, חקלאי חרוץ יכול להתפרנס כיום בכבוד, אם תיבנה
קרן חסכון ציבורית, בסיוע ציבורי וממשלתי ובניהול אנשים מוכשרים לכך, שתתחיל מיד בתוך
השמיטה, בתכנית חסכון מסודרת שבה החקלאי מכין במשך שש שנים את השבתון שלו בשנת
השמיטה, הרי כשנגיע אל השמיטה הבאה, לא ירצו החקלאים שהתכוננו שש שנים, להפסיד את
השבתון שלהם. ויהיה צורך לדחוף אותם או לשכור אחרים במקומם שיעשו במשך השנה את
ה"אוקמי" ההכרחי. למשתתפים בתכנית תהיינה תכניות השתלמות מגוונות, תורניות
ומקצועיות (ולא בחוץ לארץ!…) החקלאים יחששו להפסיד ימי שבתון בקטיף ושווק. ולקיטת
הפרי והפצתו יהיו מוטלים לפיכך באמת על הציבור, שבאי כוחו (הנהלת הקרן?) ישכרו פועלים
ויארגנו את השווק ב"אוצר בית דין" אמיתי. כוחה של השיטה הזאת הוא בשחרור החקלאי מן
התלות הכלכלית בשדהו למשך שנת השמיטה, מה שמאפשר לו לרצות באמת לשבות.

מן הצד השני, ברמת הצרכן, דורנו, דור המדע והטכנולוגיה יכול לפתח, ולמעשה כבר פיתח,
דרכים רבות לקיים סל מזונות עשיר לשנת השמיטה שאינו בנוי על אחת משני הדרכים הקלות
אך השליליות של "מכירה" לערבים או קניה מערבים.

דרכי השימור וההקפאה והמתחדשות ומשתכללות, גידול אינטנסיבי במנותק מן הקרקע ותחת
גג, ובאחוזים סבירים – גם יבוא מחוץ-לארץ (ולא מ"ארץ העמים" בחוף נהריה!) כל אלה אם
יושקע בהם מאמץ ציבורי מרוכז במשך שש השנים שלפני השמיטה יוכלו לענות היטב על צרכי
.הטימשה תנשב תונכרצה

צרכי המשק בתבואה ובקטניות, ייבנו, כמובן, על אגירה משנה חמישית וששית (בצד יבוא
שממילא המשק זקוק לו) והפרי – על הפצת פרי הארץ בקדושת שביעית לפי דרך התורה.

המעלה של השמיטה שפירטנו היא בכך שאפשר להתחיל אותה היום, ובכל סדר גודל. אנו
זקוקים לציבור שיחליט קודם כל שאינו רוצה בדרך של למחצה לשליש ולרביע, גרעין ראשון
של אנשים שיקבלו על עצמם לא להשתתף ולא להיזקק לאף אחת משתי "הדרכים לשמירת

הקבוצה הזאת חייבת לכלול ישובים חקלאיים, אנשי מדע השמיטה" שפתחתי בהן את מאמרי.

ואגרונומים, כלכלנים ואנשי מעשה, שייגשו מייד לתכנון השמיטה הבאה מכל הבחינות,
לציונות – התורנית הזאת צריכים לעשות הד, בראש ובראשונה בתוך הציבור שיש לו יותר
מוכנות נפשית לקראתה ומכאן לחינוך צעירים ולעשיית הדבר הזה בכלל לדגל חשוב. הייתי
רוצה לראות ישובים צעירים. חקלאיים או קהילתיים חצי חקלאיים שבמגילת היסוד שלהם
יקבעו שהם מקימים את הישוב על מנת לשמור שביעית ללא היתר-מכירה וללא היזקקות
.יברעה קשמל

כמו יוזמות אחרות (פרשת החממות הממוכנות למשל), שהוקמו בראשונה מתוך מניע הלכתי
ואז נעשו פתאום מבוקשים גם במגזר החילוני, לא מן הנמנע שאם יוזמה כזאת תצליח, יצטרפו
אליה אנשים גם שלא לשמה. בשלב מאוחר, אחרי כמה שמיטות, יש מקום אולי לחדשנות של
יואל בן נון – להרחיב את המעגל גם אל מעבר למגזר החקלאי.

בהיבט הכלל-ישראלי תצטרך הרבנות הראשית, כמובן, להמשיך לנהוג בהיתר-המכירה. שיקול
ראשון במעלה שהרב קוק חוזר עליו פעמים רבות ב"שבת הארץ" ובאיגרותיו הוא שאין להפקיר
את כל אותם החקלאים שאינם רוצים לשבות, ובדורותינו אלה כל זמן שהחילוניות הוא הכוח
החזק בישראל מצווה על הרבנים הראשיים להמשיך ולהעמיד את ההיתר שלא יכריז על הרבים
.םיניירבעכ

אין אנו פטורים מלענות על השאלה. האם אין סכנה למדינה ולמשק בשבתון כללי שיפסיק את
היצוא. שבעטיו יתפסו אחרים את מקומנו בשוק העולמי. ומה נעשה אם ח"ו תהיה בצורת
נמשכת ("וצויתי את ברכתי" הוא ייעוד והבטחה אבל לא חוק טבע כמובן).

אך לעת עתה, אם אנו רוצים לדון על כיוון מעשי, כל אלו אינם במסגרת הדיון שלנו. מבלי
להסתתר מאחורי "כלל ישראל", עלינו להתחיל ביצירת הגרעין הראשון שיתווה את הדרך.
ישובים שומרי שמיטה היו לנו כבר בשמיטות הקודמות, וראויים לציון בפרט יישובי פא"י
שעמלו רבות בניסיונות שונים ומגוונים לקידום העניין. המכון לחקר החקלאות ביד בנימין
והמכון החדש בחבל עזה ועוד, אולם נדמה שהחלקיות היא שגרמה שהעניין לא יתקדם. מי שחי
בעצמו כצרכן על הגידולים הערביים אין לו דחיפה מספיקה לפתח את האלטרנטיבה. חקלאי
שרוצה לשמור שמיטה ואינו שומע הד לקולו מן העם שבעיר – ידיו רפות. מי שתלוי כלכלית
בתבואת השמיטה. בעל כורחו יהפוך את דרכי שמירתה ל"היתרים". אנו זקוקים לתנועה
:רשא תירוביצ

א. תיבנה על מאמץ מקביל בכווני ההתקדמות השונים ותשחרר את החקלאים מתלות
.הטימשה תוריפב
ב. וזה העיקר, תכלול ציבור צרכנים שזקוק להתקדמות העניין ועוקב אחריה בעניין.
מחמת החלטה שלא להמשיך בדרכים המזיקות של הזדקקות למשק הערבי מחד
ול'הוראת-השעה' הידועה, מאידך.